חתם סופר/בבא בתרא/מה/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
המפקיד אצל חברו בעדי' צריך להחזיר לו בעדי'. כ' רשב"ם ואי טעין החזרתי בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן אך מגו לית לי' שמא יאחז בדאי. וצ"ל דלא דמי למ"ש רשב"ם דנאמן לומר לקחתי מאחר דהתם אינו צריך להשגיח ממי קונה חפץ אבל כיון שצריך להחזיר בעדי' וצריך לייחד עדי' לכך. ע"כ צריך לומר מי הם פלוני ופלוני שייחד לעדי' וירא שמא יבואו ויאחז בדאי. והקשה מוז"ה במהרשש"ך א"כ מאי פריך מראה עבדו וכו' למה לי ראה הא אי לא ראה יטעון החזרתי לפני פו"פ והלכו למה"י. ותי' הא הברייתא לא מיירי מאותה טענה אלא מטוען אתה מכרת ולזה לא צריך ראה ע"ש ויפה תי' אך הרי"ף דפסק דאומן לית לי' שום מגו והא דתני בברייתא ראה משום דאל"ה יטעון אין לך בידי כלום אע"ג דלא איירי ברייתא מהך טענה מ"מ תני ראה משום טענת להד"ם א"כ ק' כנ"ל ויש לחלק מיהו הרי"ף לטעמי' פסק בשבועו' דלא מהימן החזרתי בפני פו"פ והלכו למה"י ובלא"ה לק"מ:
צריך להחזיר לו בעדי' וכ' תוס' בשם ר"ת דאביי לא אסיק אדעתי' להקשו' להימנו במגו דנאנסו פי' משום דלמא דס"ל לרבא כמ"ש ר"ן בשבועו' שם כיון דאוזפי' בעדי' ולא האמין לו גם הוא רוצה לפרסם פרעונו בעדי' והוה כמו אנן סהדי שאינו פורעו בלי עדי' ולא מהני מגו נגד אנן סהדי. ובזה י"ל ק' מהרש"א עיי' וק"ל:
מה טיבו אצלך. ובתוספתא פ"ב דב"ב הגי' תן לי עבדי וטליתי. וזה יותר נכון דמה שייך לשאול והנה בסמ"ע קל"ח סק"ב כ' דאם טעון השאלתיו לא מהימן להוציא במגו דלתקנו נתתיו לך ע"ש ואין זה מוכרח שיהי' זה מגו להוציא מה שביד אומן וא"כ י"ל ברייתא מיירי שלא טען נתתיו לך לתקנו אלא השאלתיו לך דשייך לשון דאפשר שאינו יודע ושכח שהשאילו כמ"ש טור סי' קל"ג וקמ"ל דמהימן. ולפ"ז א"ש גם להרי"ף דס"ל אין שום מגו מועיל לאומן ואפ"ה תני בברייתא ראה היינו דע"כ לא תיקנו שלא יועיל מגו אלא כשבעה"ב טוען לתקנו נתתיו לך ולא שבקת חי ע"כ תיקנו שלא יועיל מגו לאומן אבל כשטוען השאלתי נהי בעה"ב נאמן במגו דלתקנו מ"מ היינו בראה אבל כשיש לאומן מגו לא תיקנו חכמי' שלא יאומן האומן במגו נגד טענת שאלה ושכירות וק"ל:
בפני אמרת לי למוכרו וכו' בתוספתא הנ"ל וכן בירושלמי דפרקין הגירסא אתה אמרת לי למוכרו לו ופי' פני משה שלא ראו ביד האומן אלא בידו של זה הלוקח. והשתא האומן נאמן אתה אמרת לי למוכרו לו כיון שלא ראה ביד האומן נאמן החזרתי ע"ש והנה בש"ך סי' קל"ד סק"ד כ' בשם תשו' רשב"א דהלוקח עומד במקום עד ראי' ומשאיל"מ ומסיים לענין דינא העליתי דלא כרשב"א ע"ש היינו משום דבתר דתיקנו שבועו' היסת לא הלוקח עד ע"ש סי' ע"ב סקצ"ז. מ"מ הברייתא דהוה קודם שניתקנה היסת לא הו"מ למימר כנ"ל דהלוקח ה"ל עד ראי' ומשאיל"מ. אמנם תוספתא מצאתי כמ"ד משאי"ל מפסיד ובירושלמי שמואל תני' לי' ע"ש ושמואל הא ס"ל להדי' משאי"ל מפסיד ע"כ נקיט בגוני הנ"ל שהאומן טוען אתה אמרת לי למוכרו לזה:
אי דאיכא עדי' למה לי ראה אין להקשות דלמא ליכא עדי' שמסר לפניהם אבל איכא עדים שהודה לפניהם דבכי האי גוני אין צריך להחזיר לו בעדי' וכמבואר בשבועו' שם ולפמ"ש תוס' דההפרש בין אומן לאחר הוא שמוסרו סתם א"כ בהודאה לא שייך סתם. וא"כ מה לי אומן מה לי אחר. ובלאה"נ בשלמא מסר בעדי' י"ל סתם אומן מוסרי' לו בעדי' אבל אי מסר שלא בעדי' רק שאירע מקרה שהודה לו בפני עדי' זה אינו אורחא דמילתא ואיך נקיט סתם אומן ומשו"ה א"ש נמי דלא קאמר שמוסרו לו בע"א משום דאין דרך למוסרו בע"א כ"א בשני עדי' שלא יכול האומן לכפור אפי' בשבועה:
לסיועי' לרבה י"ל קצת הלשון דרמב"ן הקשה אהגאוני' דטוען על המשכון ומהימן במגו דלקוח צריך שבועה בנק"ח א"כ איך קאמר ברישא הממע"ה הא בעי שבועה כמו בזמנו נשבע ונוטל ותי' רמב"ן אומן קונה בשבח כלי ולא דמי לשאר משכון ורמב"ם דס"ל גם באומן בעי' נק"ח תי' ר"ן בשבועו' סוף סוגי' דקציצה דהכא אין האומן רוצה לגבות מהכלי אלא לעכבו עד שישלם לו כרצונו ובזה מודה דלא בעי אישתבועי ע"ש מ"מ ק' מאי פריך רבא אי דאיכא עדי' וכו' דלמא מיירי דליכא לא עדי' ולא ראה ואי תימה מאי קמ"ל כמ"ש תוס' י"ל קמ"ל דהכא לא בעי אישתבועי או כמ"ש רמב"ן או כמ"ש ר"ן הנ"ל וי"ל דעיקר טעם משום דהאי מגו הוה כלהוציא כיון שאינו טוען על גוף החפץ וא"כ לרבה דס"ל מגו להוציא אמרי' לעיל ל"ב ע"ב מודו גאוני' דלא בעי אישתבועי ושפיר קאמר לסיועי' לרבה דוקא וק"ל:
נתנה לו בזמנו וכו' הנימוק"י כ' דהסיפא לא קאי ארישא דקציצה מידכר דכירי אלא מילתא באפי נפשי' הוא ובסתם שכיר ודבריו צ"ע נגד ש"ס שבועו' מ"ז ע"א דמוקי לי' כר' יהודה כמ"ש תוס' ד"ה נתנה וכו'. וי"ל דנימוק"י לא קאמר אלא להס"ד לסיועי' דרבה א"כ י"ל סיפא מילתא באפי' נפשי' היא ולא אתי' כר' יהודה דק' ק' תוס' ד"ה נתנה וכו'. אבל למאי דמסיק אביי דליכא עדי' ולא ראה ואין שום חידוש ברישא רק משום סיפא א"כ ע"כ סיפא לאו מילתא באפי' נפשי' היא אלא אקציצה קאי ע"כ צריך לומר ר' יהודה היא ולענין ק' תוס' הרי השהה והרי עבר י"ל כמ"ש תוספי הרא"ש דמימר אמר לא השהה ולא עברתי אך לא רצה לקבל כקציצת ומשו"ה לא נפרע אתמול. א"נ כמ"ש ת"ח בשבועו' דאחר זמנו מהימן בעה"ב במגו דכפר בכל והוה מסייעו לי' חזקה דלא משהה ולא עבר ובכי האי גוני דחזקה מסייעו אמרי' מודה במקצת במגו דכפר בכל. מיהו לפמ"ש שם תוס' בשבועו' דסוגי' דהתם לא ס"ל סברא ולחזי עדי' מאי קאמרי א"כ לפי סוגי' דהתם לא בעי אביי לאוקמי בליכא עדי' ולא ראה ומשום רבותא דסיפא והוה מצי למימר סיפא מילתא באפי נפשי' ולא קאי אקציצה ולא הוה צריך לאוקמא כר' יהודה מיהו כבר כתבתי לעיל שאין דבריהם שם מוכרחי':
נתנה לו הקשו תוס' מאי ארי' נתנה אפי' ראה בידו אבדה מגו שלו והקשה מהרש"א רבותא קמ"ל דלא מהימן במגו דלא שכרתיך ע"ש וי"ל אדאשמועי' בקציצה דהוה מגו גרוע מודה במקצת במגו דכפר הכל שאין זה חידוש כל כך לאשמועי' בסתם שכיר ששכרו שלא בעדי' דלא מהני מגו דהרי שמעתין סבר ולחזי עדי' מאי קאמרי וא"כ ע"כ ברייתא דשבועו' בדליכא עדי' מיירי דאל"ה לחזי מאי קאמרי ומוכח מאותה ברייתא דלא מהימן במגו דלא שכרתיך וא"כ אמאי נקט קציצה אע"כ לא אתי לאשמועי' במגו מידי ושפיר הקשו תוס' אמאי נקיט נתנו לו ה"ל למינקט ראה:
אלא לאו דליכא עדי' וכו' בתשובו' מיי' לס' משפטים סי' י"ז ראיתי דברים תמוהי' והנלע"ד בכוונת הר"י שם דס"ל לתרץ הק' שהקשו תוס' ורשב"ם לרבה מ"ש מכלים העשוי' להשאיל ולהשכיר דמפקינין בלא עדי מסירה רק בראה לחוד. ותי' אה"נ באומן מפקינן גם לרבה. אך רבה קאי אחזקת ג' שנים דמתני' דבג' שנים גם בכלי' העשוי' להשאיל ולהשכיר וגם בגודרת אית להו חזקה כי ליכא עדי מסירה. ורבה משוה אומן לשאר בני אדם שירדו בתורת נאמנו' ופקדון ומשכון דכי ליכא עדי מסירה מהימני בחזקת ג' שנים וכי איכא עדי' וראה לא מהני אפי' ג' שנים לאמור חזרתי ולקחתי בינו ובינו בלי מגו. וע"ז איתותב דא"כ מ"ש אומן דנקיט הא כל ניפקד דינא הכי. ולבתר דאיתותב גרע אומן בהא דאפי' חזקת ג' שנים לית לי' בראה בלא עדי'. והא דאקשי' אביי מעבדו וטליתו ס"ל דמיירי בג' שנים וטליתו דומי' דעבדו וכי ראה מיהא תפיס לי'. אך סייעתא דרבא לרבה מברייתא דקציצה צל"ע דמוקי' לי' בראה בלא עדי' ובמגו דלקוח וכי ס"ד דמיירי ברייתא בהשהה טליתו ביד אומן ג' שנים דוקא וצל"ע. ועיי' תוספתא פ"ב דב"ב רישא דהך ראה עבדו וטליתו וכו' תני' ברישא מקבלי' פקדונו' והרועי' והשכיר אין להם חזקה ומיירי במקום דמידא לידא מישלמי דגם גודרת יש להם חזקה אצל שאר בני אדם משא"כ ברועי' שהוא אומן שלהם. ושכיר היינו שכירו ולקיטו משרת בביתו וכל יש לו בידו ע"ש ועדיין צ"ע:
צויתי להעתיק כאן קצת דמקצת גרגיר א' מ"ש לחדודי בימי חורפי:
אמר רבה לא שנו אלא שמסרו לו בעדי' וכו' כ' רשב"ם דאם טוען הלכו למה"י מהימן אלא דלית לי' מגו בזה. מוז"ה במהרשש"ך הק' על זה דרשב"ם כ' לקמן דאי בעי אמר לקחתי מיד אחר. ונימא נמי מילתא דעבידא לגלוי. ובאמת מצאתי סברא זו בשיטה מקובצת בשם הראב"ד ומוז"ה נדחק בין לומר ב' הלכו למה"י ובין א' וכל זה דוחק מ"מ לא ידעתי מי הכריחו לרשב"ם לומר כך דאפשר לומר דרבה ס"ל כמ"ד דלא מהימן לומר הלכו למה"י ומה שאמרתי בזה ע"ד חידוד אעלה פה:
הנה אמרי' שם המלוה את חברו בעדי' צריך לפורעו בעדי' והוה ס"ד דהש"ס הואיל והלואה ברורה גם הפרעון צריך שיהי' ברור ופריך ממתני' ומסיק לחלק בין היכי דאוזפי' מעיקרא בעדי' דלא לדידי הימני' ובין הודה בפני עדי' דא"צ לפורעו בעדי'. ואמרתי שם דלמאי דמסיק דהטעם משום דלא לדידי' הימני' וכי היכי דהוא לא הימני' להלוה ה"נ לא ה"ל להלוה להאמין למלוה ולפורעו בינו ובינו משו"ה לא מהימן פרעתי. ואמנם למ"ד ולמאי דקיי"ל מלוה ע"פ גובה מן היורשים א"כ יטעון הלוה סברתי שאתה מאמין לי והא דהזמנת עדי' היינו כדי לפרוע מן היורשים א"כ אין צריך לפורעו בעדי' אלו דברי שם ושם הארכתי:
ובזה י"ל מאי דאמר אביי אי הכי. גם לשון רבה מי סברת וכו' שהוא לשון מיותר דלפי הנ"ל י"ל אפי' מאן דקיי"ל בעלמא המלוה בעדי' צריך לפורעו בעדי' משום דס"ל מלוה ע"פ אין גובה מן היורשין מ"מ המפקיד בעדי' בודאי מוציאו מן היורשין אם יראה החפץ בידם ואיכא עדי מסירה שבא ליד אביהם בתורת פקדון. ובאופן שלא יכלו לטעון שהם בעצמם לקחו ממנו בודאי מוציאין אז והרי רבא אפיק זוזי דסרבלא מיתמי וה"נ בעדי מסירה ה"ל כדברי' העשוי' להשאיל ולהשכיר וא"כ כשהפקיד בעדי' נאמר משום יתמי עביד כן ואין צריך להחזיר בעדי' ובכל זאת באומן דאפי' לבנו לית לי' חזקה כשרואהו בידו כמבואר לקמן מ"ז ע"ב ובדברי תוס' שם. א"כ לא צריך עדי מסירה משום בנו וע"כ משום דלא הימני' הוא ע"כ צריך להחזיר לו בעדי' למ"ד. והא"ש דאי לאו דאמר רבה דבראה לחוד הוה חזקה לאומן לא הוי ק' מידי דהוי מסיק אדעתי' דס"ל המפקיד אצל אומן בעדי' צריך להחזיר לו בעדי' דודאי לאו משום בנו של אומן הזמין עדי' דהרי בלא עדי' נמי יוציאו ממנו ע"י עדי ראה ואי ליכא ראה אפי' ע"י עדי מסירה נמי לא יוציאו מהבן כי לא משוי לי' ראה בעל כרחו. אבל השתא דאומר ע"י ראה לחוד בלי עדי מסירה יש לו חזקה אפי' להאב מכ"ש להבן א"כ קשה אפי' בעדי מסירה נמי דהא אין צריך להחזיר בעדי' דמשום בן עביד והשיב לו רבה סברית מדס"ל במפקיד אצל חברו שאינו אומן א"צ להחזיר משום דשפיר הימני' לא כן אפי' המפקיד אצל חברו שאינו אומן נמי צריך להחזירו בעדי' שאין הטעם דמשום דלא לדידי' הימני' אלא משום דהחוב ברור צריך שיהי' גם הפרעון ברור וכס"ד דהש"ס שם בשבועו':
ובזה א"ש מאי דקשה לכאורה מאי פריך מברייתא דעבדו וטליתו אי דאיכא עדי' למה לו ראה ומאי קשי' לי' דלמא עדי מסירה ליכא ועדי הודאה שהודה בפני' איכא רצונו לומר שהודה סתם שבא לידו טליתו באופן דה"ל כעין ראי' בלא ידיעה דבאחר כהאי גוני יש לו חזקה ובאומן אמרי' מסתמא בתורת אומנת בא לידו וליכא מיגו דלהד"ם ומ"מ ראה בעי' דבלא ראה נאמן במיגו דהחזרתי כיון דלא הפקיד בפניהם רק הזה אמנם לפמ"ש לעיל א"ש דלרבה אפי' בהודה צריך להחזיר לו בעדי' כהס"ד דהש"ס. אלא לפ"ז הוי ק' לרבה קו' הש"ס שם ממתני' דבהודה לפניו נאמן לומר נתתי לך ומזה הוכיח רשב"ם דס"ל לרבה דמהימן לטעון הלכו למה"י ולק"מ קו' הש"ס ממתני' דשבועו' כמ"ש תוס' שם דמצי מיירי בטוען פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למה"י ע"ש בתוס'. ע"כ העתיק:
עד שיבוא הלה ויטול את שלו רבינו יונה דייק מלשון זה מדלא אמר ויחזור לו שלו ש"מ לאו אאומן קאי אלא א' מן השוק שיכיר שלו בידו ויטעון לתקנו נתתי לאומן והוא מכרו לך נוטל הוא שלו וכ' ש"ך סי' קל"ו סק"ב אפי' צא ראו עתה ביד האומן. והיינו מטעם דהלוקח הוא עד ראה ומשואיל"מ כמ"ש ש"ך סי' קל"ד סק"ד בשם הרשב"א וכ"כ בתומים דזה תלי' בהרשב"א הנ"ל ומ"מ אפי' אי ליתא להרשב"א מ"מ הדין אמת כשיבוא הלה ויבי' עדי ראה שראוהו אצל האומן וטען לפניהם טענה שאינו להחזיר עוד אחר אותה ראייה ושוב מכרו לזה בא זה ולוקח שלו אלא שלפ"ז אין חידוש ולא משמיענו ברייתא מידי במה דתני ויבוא הלה ויטול ומ"מ קמ"ל כמ"ש תה"ד סי' שי"ט דאי יבוא הלה לא מצי למימר איני מחזיר לך עד שיוחזר לי שלי ונהי שאסור לי לשמש שלא מדעתך מעתה מ"מ לא אחזיר לך ויעכב אצלי קמ"ל מכיון שבא הלה ויטול את שלו. והוא יעשה דין עם המוכר שלו דהיינו האומן:
ודע דנ"ל אפי' להרי"ף ור"ת דס"ל מוצאי' מאומן אפי' בלא עדי' וראה מתקנתא וכנ"ל מ"מ מודי' דמהלוקח מהאומן אין מוציאים בלא ראה ביד האומן או דהלוקח בעצמו נעשה עד ראה ומטעם משאיל"מ אבל בלא עד ראה כלל נהי דמכיון שהודה האומן שהוא מוכרו מחייב לשלם לבעל הטלית את טליתו דאין לאומן מגו מתקנתא. מ"מ אין בעל הטלית יכול להוציא טליתו מהלוקח דהלוקח יאמר הלא מן התורה נאמן המוכר שלי במגו שלו וכדין תורה קניתי ממנו. מה לי ולתקנתו של אומן אני מחזיק במקחי. ובזה לא תיקשי אהרי"ף התוספתא פ"ב דב"ב והירושלמי לעיל דתני אתה אמרת לי למוכרו שהאומן נאמן ומיירי בלא ראה ביד אומן וכבר הבאתיו לעיל ולהרי"ף ור"ת מיירי זה להחזיק הטלית ביד הלוקח ומתשלומי האומן לבעה"ב לא מיירי דהוא צריך מפני התקנה. ולפ"ז כל מ"ש כאן בדקדוק לשון הברייתא יבוא הלה ויטול א"ש גם לרי"ף ור"ת ועיין בסמוך:
וכי אין עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי וכו' הרמב"ם פ"י מגזילה הלכה וי"ו הוסיף שמא כלי של האומן הוא או בעל הכלי ציוה וכו' והנה הרי"ף השמיט ברייתא זו לגמרי. ונ"ל משום דקצת צ"ע פשיטותו של חביבי' דרב וכי אין אדם עשוי וכו' בודאי אין אדם עשוי כי מי פתי יקנה מאומן ולמחר וליומא יבוא א' מן השוק ויכירנו בעדי' ויאמר נתתי לאומן לתקנו והלוקח גופי' הוא עד ראי' ומשאיל"מ ויטול כליו ממנו וא"כ מסתמא אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי כלי כי אין קונה. וי"ל ברייתא אתי' כתנא דס"ל לא אמרי' משאיל"מ וגם רב הא ס"ל הכי שהוא רבותינו שבבבל. ולא משכחת שיוציא הלה מהלוקח אא"כ מייתי עידי' שכבר ראהו ביד האומן ותובעו וטען טענה שאינו ראוי להחזיר אח"כ דאל"ה נהי דהאומן חייב לשלם להרי"ף מתקנתא מ"מ טליתו לא יוציא מידו וזה לא שכיח ע"כ שפיר קונים מהאומן ויפה אמר וכי אין עשוי. וא"כ למאי דקיי"ל משאיל"מ בודאי אין עשוי ואסור לשמש בו ולכן לא הביאו הרי"ף. והרמב"ם ס"ל מ"מ עשוי הוא שיקנו מהאומן וסבורים ששלו הוא ולא יבוא אחר מן השוק ויכירנו. ורב וחביבי' דס"ל לא אמרי' משאיל"מ נקטו לרוחא דמילתא מכור לי טליתי אבל ה"ה לדידן יש לתלות שמוכר של עצמו:
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |