חות יאיר/צד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה: מצורבא מרבנן דדמיא לפרצידא דתותי קלא חריף ובקי ומהנה אותי מנכסיו מאד ומריץ אגרותיו לי תמיד וז"ל באחד מכתביו. ומאן יהב לי נגרא דפרזלא ונשמעוניה אף תילי תילים שאלות פרטיות יש לי לשאול מרום מכ"ת ובושתי ונכלמתי להטריחו תמיד ביודעי התמדת לימודו עם רוב טרדותיו במילי דשמיא ומילי דמתא כי בלעדו לא ירים איש וכו' ומ"מ לא אוכל עצור ברוחי מלשאול שאלה כללית בפסקי רז"ל בש"ס והוא מ"מ בכמה מקומות בדרך כלל גדול הלכה כפלוני שכולל כל דבריו בכל מקום שהם כמ"ש הלכה כר"ע מחבירו וכן בר' יוסי וכן ברבי ואיך יתכן זה שיהיה אדם מוצלח בכל דרכיו ומכוין אל מרכז האמת בכל דבריו ונגד כל לשון אשר יעמוד אתו למשפט מכל אדם מי ומי שיהיה ירשיע ודברי כל החולקים עליו ועמו יהיו אין ואפס שוא ושקר אחר כי הטעות והשגיאה כוללת כל מין אנושי עד שמבחר הנביאים טעה ואיך יזכה ילוד אשה לזה כ"ש מי הגיד לחז"ל בש"ס שזכה זה למעלה זו ואם יעתיק לי מכ"ת אגב כללי ההלכות אשר ראיתי בבית נכאתו בהיותי אתו עמו בצל קורות רוחו אדע כי מצאתי חן בעיניו כי ראיתי ותמהתי וידעתי שכולל יותר ממ"ש בספרים המחוברים על כללי הש"ס כגון ספר הגאון מוהרר"ש בעל ספר כריתות ומהר"ש בעל של"ה וה"ע וש"י וחביריהם וז"ל בתשובתי אליו.
ומאשר יקרה נפשך בעיני אעתיק לך הקונטרס אשר בקשת כי מצאת חן בעיני עד לאחת ומתוך דבריי אשר כתבתי בכללי הכללות שא' מהם שדווקא במקום שלא פסק הש"ס בפ' נגדו או שיש הוכחה אחרת מסוגיית הש"ס דק"ל כזה החולק עליו ובקצתם יש תנאים אחרים פרטיים וכללים ממילא נתיישבה תמיהתך ומיתרצא קושייתך כי ידעו חכמי הדור וקיבוץ הנבחר שהי' בימי רב אשי ובישיבתו הגדולה נאספו יחד כל המשניות והברייתות והמימרות והפלוגתת' שנחלקו בכל חכמי הדורות מאז וגם באותו דור ובאשר ידעו מגדולות וחוזק כח של איזה תנא פסקו כוותי' בכל מקום שנזכר והכוונה אם לא זכרו אצלו שאין הלכה כותי' בפירוש או שהלכה כחבירו או שלא הורו באותו סוגי שאין הלכה כמותו וכמ"ש בסנהדרין דע"ז רע"ב וכ"כ הרשב"א בב"ב דקל"ג ע"ב לכן צל"ע על מה דאמר הש"ס כתובות די"ג ע"א קשיא הלכתא אהילכתא גם על התוס' שם דכ"א ע"ב ד"ה הלכה כר"א ובלה"נ נלפענ"ד דל"ק דאחר שלא נזכר בהדיא שחולק אינו בכלל זה אף שהוא באיכא בינייהו ובפי' רש"י על איכבא בינייהו ג"כ צ"ע למה פי' כן דטפי מסתבר להיפך הן מלשון אף הן מלשון יוציא עע"ש דמ"ד ע"א.
וזה הכלל כולל גם כללים אחרים שפסקו דרך כלל פלוני ופלוני הלכה כפלוני שג"כ לכאורה קושייתך ומתורץ בתירוצי ולפעמים כתבו הם בעצמן חוץ מתלת או חוץ ממקום פלוני ופלוני או דווקא בדיני טריפות או בממונא או באסורא ולפעמים אמרו הלכה כדברי המיקל בהלכות פלוני' וכן פלוני ופלוני הלכה כמיקל וזה ודאי צ"ע ובקונטרס תמצא מה שהרגשתי ומה שחדשתי ומה שמצאתי שחדשו הפוסקים בהם ומה שזולת מ"ש נחלקו קצת על הכללות ואומרים שאיזה כלל שאמר איזה יחיד לא ק"ל כוותי'. ועמ"ש לקמן גבי ר"ה ור"נ:
התוס' כתבו במס' שבת סוף ע' ע"ב די"ל דהא דאמר רבא ביבמות דל"ו ע"א הלכה כוותי' דר"ל בהנהו תלת ר"ל בדברים הנהוגים בזמן הזה וכ"כ מהרי"ק בתשובותיו סוף שורש קס"ה בכל הכללות ותמהתי שלא זכר התוס' לראי'. האמנם בתוס' זבחים ריש ד"ו לא משמע כן. ולפי הנחת מהרי"ק נתיישבו כמה קושיות ותמיהות בפסקי הלכות של הרמב"ם בסדר קדשים וטהרות שזכר התי"ט בעירוכין פ"ח מ"ה ותמורה ספ"ג ונגעים פ"א מ"ד ורפ"ב ופ"י מ"ד ופי"א מ"ג ואני תמה דאיהו גופי' מייתי למהרי"ק הנ"ל מס' כלים פ"ג מ"ב ופ"ח מ"ו:
כתב ביש"ש פ"ז דב"ק סי' כ"ג שכל מקום שפי' רש"י במשנה בגמ' מוקי לה ס"ל להלכה כך:
בספר של"ה בשם ה"ע תניא דביה ר' ישמעאל הוא הלכה. דביה ר"י תניא אינו הלכה. ונ"ל שהוא בענין שאמר בכה"ג בה"ע והכי מבואר ע"פ הרוב דאמר ר"פ לא פליג ור' פ"א פליג אע"פ שיצאו טובא מן הכלל כמ"ש התיו"ט פ"ג דביכורים מ"ו וע"ע מס' דמאי פ"ה מ"ג וספ"ב דזבחים וספ"ק דזבחים:
סתם דמתני' ומחלוקת דברייתא ק"ל כסתם מתני'. היינו כשלא נזכר בגמ' מיידי אזי ק"ל כסתם אפי' חכמים פליגו בברייתא והכי מוכח מתי"ט טהרות פ"ט מש"כ כשאומר על סתם דמשנה ר"פ היא דברייתא ושם חכמים פליגי ק"ל כחכמים לענין מתני' יחידאי היא. כך נ"ל ליישב דעת הרמב"ם בפירושו בתמורה פ"א מ"ד מיהו בחיבורו חזר בו כמ"ש שם התי"ט וכ"כ התוס' שם בשם הראב"ד ואני תמה על התי"ט למה ליה למימר דבמס' מקואות סתם כוותי' ולא סתמא דשם למסקנת הש"ס והא עדיף דתני לה גבי הלכת' פסיקתא ומזה ג"כ מוכח דק"ל הכי. ויצא מכלל זה בגמ' דמ"ק די"ט ע"א יע"ש דפסק כחכמים דברייתא ולא כסתם משנה. נלפענ"ד דבכל מקום שאמר במשנה דברי ר' פלוני [בכה"ג במשנה ספ"ק דפאה] ולא זכר שום חולק מכלל דיחיד הוא ואין לו חבר ולכן אפי' מצינו אח"כ סתם כוותי' ידעינן דאותו סתם יחידאי היא וגרע מ"ש דברי ר' פלוני לבד ממה שנזכר בפי' שחכמים פליגי וע' תי"ט הוריות ספ"ב ועירוכין פ"ח מ"ד ומנחות פ"ב מ"ד:
מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם. ע' יבמות דמ"ב ע"ב ובתוס' שם ודמ"ד ע"א ובב"ק דק"ב ע"א וריש שבועות. ובב"ב דקצ"ב ע"ב ורש"י בחולין דצ"ב ע"ב ובמס' ע"ז ד"ז ע"א ובתיו"ט שם פ"ק מ"ט, ופי' רש"י נדה ד"ל ע"ב.
מחלוקת ואח"כ סתם ואח"כ מחלוקת. עי' תיו"ט מעשר שני פ"ה מ"י:
סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. פי' אין הכרח כ"כ נ"י פרק החולץ זכרו בש"י ד"ו ע"ב ועתי"ט נזיר פ"ו מ"ט ובברכות פ"ז מ"ב ומעשרות ספ"ב ורפ"י דכלים וכ"כ רשב"א קי"ד. האמנם ממ"ש התוס' חולין דק"ד ע"ב ואין זו סתם ואח"כ מחלוק' לא משמע כן וע"ע בכה"ג תוס' ריש ביצה ד"ב ע"ב. ועי' תי"ט דפ"ח דחולין שם כי לא הבנתי מסקנותו ומנלי' סברא דאינו עולה שהיא דעת ב"ש לפי האמת ויותר נ"ל דטול סתם מכאן מ"מ ממ"ש אח"כ באיזה שלחן מכלל דעליו קאי ואסור:
תרי סתמא דסתרי. אותו סתם שנשנה במקומו עיקר. תוס' קידושין דס"ו ע"ב:
סתם דברייתא ומחלוק' במשנה מצאתי בזבחים ר"ד ק"ב ולא ק"ל כסתם דברייתא. מיהו אין זה כלל דשם הטעם משום דסתם משנה ר"פ אד"מ כחכמים:
מצאתי מחלוקות ואח"כ סתם פי' בלשון חכמים במשנ' אחת ע' תי"ט רפ"ב דנגעים. [על"ק תשובה קנ"ח]:
סתם עדיף ממכריע לפעמי' פי' תוס' שבת דל"ט ע"ב וד"מ ע"א:
ב' לשונו' בלשון איכא דאמרי בש"ס רש"י פוסק בשל תורה להחמיר ובדרבנן כלישנא בתרא וריב"ם פסק בכל מקום כלשון ראשון ורמב"ם פסק בכל מקום כלישנא בתרא ור"ת פסק בדאורייתא להחמיר ובדרבנן להקל וכ"פ סמ"ג ע"ה. וברא"ש ר"פ במה טומנין דבשבת ק"ל לחומרא אפי' בדרבנן וראיה מר"פ מפנין:
ובפ"ח דברכו' כ' ר' יונה דאם לשון ראשון בש"ס סתמא ולשון שני בא"ד ק"ל כלשון ראשון וכ"כ ה"ע דל"ז ע"א בשם ריב"א וצ"ע מתוס' שבת דמ"ב ע"ב:
ובתרי לישנא א"ד צל"ע ברמב"ם פ"ח מקרבן פסח ע"ש בחה"מ ובתשובה שער אפרים ח' וע"ע בתוס' כירה דמ"ב ע"ב ובהרא"ש פ"ק דב"ק. ושו"ת רמ"ע צ"ז:
אם אפשר לברר מסוגיית הש"ס כחד מהלשונות ק"ל כוותיה. תוס' מס' ע"ז ד"ז ע"א. לשון א"ד ואב"א שווין. כ"כ בש"י דל"ט בשם מ"ע:
איכא דמתני ואיכא דמתני לא דמי לתרי לישנא דעלמא. כ"כ הרא"ש ר"ה דל"ט ע"ג אמרי לה ואמרי לה: פסחים דק"ח ע"א:
ב' לשונות בש"ס הא' סתם והב' דברי אמורא ק"ל כלשון סתם כ"כ הרי"ף פע"ח גבי אין מפטירין וכ"כ הרא"ש פ"ק דשבת סוגיא לא ישב אדם וכו' וע' בר"ן תענית הגיע י"ז במרחשון וכו':
תיקו פסק הרי"ף פ' במה אשה דק"ל בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא והכי ס"ל גם להרמב"ם תלמיד תלמידו וצ"ע ר"פ מפנין הנ"ל דמשמע דראוי להחמיר גם בדרבנן. וכ"פ הרא"ם בספר יראי' מצה רי"ז דצ"ט ע"א ושכ"פ ר' חננאל ונ"ל ראיה מש"ס ספ"ז דברכות [עמ"ש תשו' קצ"ב אות ס"א]:
ולענין ממון קולא לנתבע. ובדתפס נחלקו הרמב"ם והבאים אחריו כמ"ש הרא"ש והטור בכמה דוכתי. ורב האי ס"ל יחלוקו וע' תוס' גיטין די"ד ע"ב והג"א פ"ב דב"מ בשם ר"ח:
אוקמית' סתם הש"ס ובתרי' א"נ באופן אחר ק"ל כסתם הש"ס כהא דפסחים ס"ד ע"ב דעיקר תירוץ זמנו בהול ובגמ' יבמות דל"ד לא מייתי רק תירוץ זה ע"ש בתוס' וכ"פ הרמב"ם הלכות תרומות פ"י מי"ב נ"ל פשוט. ויש חילוק בין תיקו לאבעי' דלא איפשטא או מה שנשאר בקושיא כמ"ש בספרינו מ"ק:
תיובתא נדחה מהלכה [ותמהתי על המליץ הגדול המוסקטי דאזל בתר איפכא בפירושו ק"י על הכוזרי דקע"ג ע"ג ושגה בזה]. ע' תוס' פ' ת"ה גבי לא התפלל מנחה. ופ' ח"ש דנ"ב ע"ב ע"ש רשב"ם. ובב"מ דכ"ב ע"ב וספ"ג דכתובות ופסחים ד"ל ע"ב וכ"כ בערוך ונ"ל ראיה מש"ס דשבת ד"מ ע"א דאמר פשיטא דלא עביד כוותי' דהא איתותב ובתמורה דקל"ב דנשאר רב הונא דתיובתא והקשה והא קרא קאמר. ובעירובין ד"י ע"א ודט"ז ע"ב וכתובות דמ"א ע"ב וב"ק דט"ו ע"ב מקשה הש"ס חיובתא והלכתא וע"ע רש"י סנהדרין דע"א ע"א. ומ"מ מצינו בברכות דף ך"ג ע"ב אע"ג דתיובתא דשמואל הלכתא כוותי' וע"ע סנהדרין דכ"ז ע"א וב"ק דט"ו ע"ב וברי"ף פ' מי שאחזו. וע"ע בס' פלפלא חריפת' שחיבר בעל תי"ט על רא"ש דסדר נזיקין פי"נ בדפי הספר דמ"ב ע"א. בד' גוונא היה כוונת רבי בחיבורו משניות להורות לנו הלכה:
א' בדכתבו סתם בלי מחלוקו' ע' ריש מס' ביצה. ואמר רבי יוחנן בש"ס פעמים בלי מספר הלכה שסתם משנה [ובקדושין ס"ד נ"ד מה לי חד סתמא מה לי תרי] ומ"מ לפעמים לא ק"ל הכי ע' תו' שבת דס"ד ע"ב וספ"ק דיבמות ודמ"ב ע"ב ובגמ' דשבת ס"פ ך"ב וע"ש ס"ז י"ז דעכ"פ סתמא עדיף מלשון חכמים וע' ספר מגן אברהם בא"ח סי' קפ"ח ס"ק ה' ובתי"ט פ"ג דנדה מ"ו:
ב' דכתבו בלשון חכמים ע' חולין דפ"ה ע"א ומ"מ רגיל בש"ס לומר מאן חכמים ר"פ ע"ס מ"ק:
ג' דכתבו בלשון סתם עם בר פלוגתת':
ד' שכ' בפי' במשנה והלכה כדבריו והם רק ב' מקומות:
ומ"ש בש"ס בכמה דוכתי לדחות המשנה ולומר יחידאי היא או לומר מאן חכמים ר"פ ל"ק כי אע"פ שרבי ראה דברי אותו יחיד ושנאו דתם או בלשון חכמים מ"מ באיסוף הגדול בימי רב אשי לא ראו דבריו כמו שלא פסקו הלכה במ"ש בפי' במשנה הלכה כדבריו ודעת רבי גופי' שהורה דעתו דס"ל כמ"ד בפנים שונות לפעמים סתם נגמרו ולפעמים סתם ובר פלוגתת' בצדו ופ' כתבו בלשון חכמים ופעמים כתב הלכה כדבריו נעלם ממני. כל באמת הלכה היא. ב"מ ד"ס ע"א וי"מ הל"מ הארכנו בספר מ"ק:
בתוס' ברכות סוף ד"ך פסק ר' חננאל כוותי' דר"ח מדתרצ' אמוראי למילתי'. ובכה"ג כ' הרא"ש פ"ג דב"ק וז"ל ומדרבא מהדר לתרוצי מילתא דריב"ח אלמא דס"ל כוותי' וכן בכמ' דוכתי. ונ"ל דדוקא דאמורא בא לתרץ מילתי' מש"כ סתם גמ' דרכה להקשות ולתרץ אפי' דלא כהלכתא כמ"ש התו' בב"מ דקי"ג ע"א ד"ה מחזיר את הכר וגם בדאמוראי מפרשים דבריו צל"ע דנראה דאם באו לפרש דבריו או לתרץ קושיא שבדבריו אין הכרח דס"ל כוותי' רק משום יגדיל תורה ומצוה להבין דברי חכמי' ולישבן וזה נגד פסק ר"ח בדיבור הנ"ל ומצאתי כדבריי בהשמטו' ספר ש"י דל"ט ע"ב והרי גדולה מזו יש תילי תילי אבעיות [עי' תשו' קכ"ד] בש"ס שהם אליבי' דמ"ד שלא ק"ל כוותי' כהא דבעירובין ד"צ ע"ח בעי רבב"א שתי אמות בגב וכו' ובמ"ק ד"ד ע"ב אבעי' להו טפחים על שבעה מהו ושם רפ"ג בעי ר"ז אומן שאבדה לו וכו' ויבמות דקי"ב ע"ב בעי רב אשי מ"ט דר"א וכו' ובכתבו' אבעי להו הויה דאירוסי' וכו' דנ"ג ע"ב ובכה"ג טובא זכרנום במ"ק. כ"ש שיקל וטריא אליבי' דמ"ד לישב דבריו ול"ק ממ"ש מס' שבת דקל"ה ע"א א"כ ר"א הפקר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן דשם אינו מתוך פלפול רק בריית' ערוכה מפי תנא דא"א לומר דאין המבוקש בבריי' רק טעמא דב"ש ועי' תוס' מס' סוכה ד"ט ע"א. הלכה כדברי המכריע אם אינו הכרעה שלישי' ולפעמים עדיף מסתם ולפעמי' סתם עדיף ע' תו' שבת דל"ט ע"ב ופי' הכרעה שלישית ע"ש וד"מ ע"א והארכנו קצת בסמ"ק:
אין הלכה כתלמיד במקום הרב. היינו מקמי אביי ורבא. וכ' הר"ן ריש סוכ' בשם הגאונים דדוקא שנחלק עם רבו אחריו וכ"כ בשו"ת ב"ז סי' קנ"ט. וע' בהרא"ש ריש עירובין על היתה למעלה מכ"ף ובא למעטה. וכ' בשו"ת שער אפרים סוף תשובה ע"ח דנ"ו ע"ג דבדברי הר"ן מתורץ קושיא אלימת' במ"ש בקידושין פ"א בענין אין ת"ח רשאי לעמוד וכו' דפסק כר"א לגבי ר' ינאי אע"פ שהיה תלמיד תלמידו ועע"ש בשו"ת הנ"ל דקי"ג ע"ד ולולי דמיסתפינא אמינא דאין כלל דלא ק"ל כתלמיד וכו' רק בנחלק עמו ממש לא דשמעינן מיני' כך. מאביי ורבא ואילך הלכ' כבתראי תוס' קידושין דמ"ה ע"ב. ור"ל אפי' נגד רבם וכ"כ הר"ן פ' תולין וכ' בש"י דל"ז מפני שזה האחרון חקר היטב כל דעות שקדמוהו ודקדק בהם ומ"מ חלק. וקשיא לי הא תינח אם נמצא דס"ל לבתרא נגד מ"ש קמאי מש"כ בשנחלק עמו ממש איך יתכן זה שהתלמיד ידע וחקר יותר מרבו והמה בדור אחד וא"ת אה"נ מ"ש הלכה כבבתראי מיירי בכה"ג שאינם בדור א' א"כ הוי ג"כ כמקמי אביי ורבא ודוק. ודברי ש"י שם סי' ד' דחילק בכה"ג בדורות שמקמי אביי ורבא וא"א להולמו כלל ממה שכתבנו ודו'. וע' ברי"ף פ' כלל גדול ועושין פסין והאיש מקדש וכיצד הרגל בדפליגו אביי ורבא גופייהו [עי', מ"ש לקמן תשובה קמ"ט] עם רבה רבם צ"ע רב וממה שפסק הרא"ש ביבמו' דקל"ב סע"ב כאביי ורבא והוא בגמ' דף ל"א אין ראיה דשם דחו דברי רבה מכח קושיא וע' בשל"ה שהקשה קושיא עצומה דברי הרא"ש אהדדי בזה:
כדאמר הש"ס לימא מסייע לי' ודחי ליה בדוחק מכלל דלא ס"ל כוותי'. תוס' ב"מ ר"ד צ"ט וע' מ"ש לקמן על הל' כשמואל בדינא:
לפעמים הוצרך הש"ס לפסוק כרבים מפני דמיסתבר טעמו דיחיד. ע' תוס' שבת ד"ס ע"ב ומס' יומא דל"ו ע"ב ובשו"ת רשב"א מ"ד:
אין למידין הלכה מפי הגמרא. נדה ד"ז ע"ב וכן מפי המשנה וכ' רשב"א סי' של"ה שר"ל אם זה מ"ש במשנה הוא נגד כללים שבידינו בפסקי הלכות ולעד"ן שלא היה צריך לאמרו שלא נאמר אין הלכה כהלכה הנאמר' בכל המשנה רק אין למידין ממ"ש הלכה במשנה וה"ל כאלו לא נזכר זה במשנה. והנה לא מצינו רק ג' והם פאה פ"ג מ"ו. יבמות פי"ד מי"ג. מנחות פ"ד מ"ג ע"ש. וע"ע שביעי' פ"ט מ"ה לי"ג. ורפ"ט דטהרות ונדה פ"א מ"ג ושם בגמ' ד"ז ע"ב וברי"ף פ"ד דעירובין ובכל מקום דנזכר במשנ' נחלקו ג' או יותר ועמ"ש בזה בסמ"ק:
לימא תנן סתמא דלא כרבי. ב"ק דנ"ט ע"ב. וכ' הרא"ש דמ"מ אין הכרח מלשון זה דהלכה כרבי. זו דברי ר' פלוני וכו' משמע שאין הלכה כר"פ הרא"ש ספ"ג דכתובות:
זאת אומרת דאמר אמורא י"ל דמ"מ לא ס"ל. תוס' יומא ד"ו ע"ב. ואם אומר זו דברי ר"פ מסתמא לא ס"ל כוותי' כ"כ הר"ן פ"ג דכתובות והכי מוכח ספ"ז דב"מ דהיינו דקמ"ל שם ר"נ אמר רב ואמר רנב"י מתניתין נמי דוקא ע"ש רש"י ותוס' ועיין גמ' ב"ב דק"ה ע"א ובתוס' שם דל"ה ע"א ויבמו' דס"ז ע"א ועש"י דל"ג ע"ב. לאפוקי מר"פ. אין מלשון זה הוכחה דאין ההלכה כר"פ. תוס' דר"ה ר"ד ט' ע"ש. ופ"ק דע"ז ד"ט ע"ב ודנ"ז ע"ב ובהרא"ש שם דע"ז ובשו"ת ב"ז נ"ד ורלב"ח קמ"ב דף רנ"א ע"ב והג"ה מיימוני גירושין פ"ט והגה' מרדכי סוף כתובות:
כ"ע לית ליה וכו' דבש"ס והמ"ל כ"ע אית ליה ש"מ דלא ס"ל להש"ס כן. ע' ברא"ש ברכות ר"ד ע"ה ובתו' שבת דמ"ג ע"ב. ומ"ק ד"ג ע"א. וקידושין דמ"ז ע"ב. ב"מ דפ"ב ע"א. ב"ב דפ"ב ע"א. שבועות דמ"ג ע"ב. אם משני הש"ס כך והמ"ל באופן אחר אין הכרח שאין ההלכה כאותו אוקמתא דהוי מצי למימר. ע' תו' שבת ד"ג ע"ב. גיטין דמ"ג ע"א. יומא ד"ח ע"א:
כל עדות הלכה ר"ל במס' עדיות. י"אר דוקא שאחר מחלוקת. ה"ע דל"א ע"א. וברש"י חולין די"ח ע"ב משמע דאין חילוק כלל דבכל מקום וענין הלכה כך:
כל מקום שבראש הפרק מתחיל א"ר פלוני הלכה כוותי' מש"כ כשאומר ר"פ אומר כ"כ בה"ע שם ואני תמה שלא מצינו בכל הש"ס פרק אר"פ רק רפ"ט דשבת ואין בו מחלוקת וכן כל מקום שמתחיל פרק רפ"א שאין אחרים חולקין אין ב"ה על ב"ש או חכמים על היחיד ובפשיטא שאין ההלכה כב"ש או כיחיד:
הלכה כדברי המיקל באבל. הרמב"ן בספר תה"א אבל לא בקריעה. ע' תו' כתובו' ד"ד ע"א וברי"ף פ"ק דקידושין ובשו"ת ר"א ששון קס"ז. ואפי' נגד רבים ע' מ"ק ד"כ ע"א וכבר כתבנו בפתח דברינו דבכל הכללי' היינו בסתמא ומ"מ יד הש"ס על העליונה ובכמה דוכתי פסק נגד הכלל. ולא ידענו מה היה לרמב"ן בספרו תה"א ד"ס רע"ב שנתקשה בזה:
אין הלכה כשיטה. ע' ר"ן פ"ק דסוכה על סוכה דירת קבע בעינן ושם כלהו ס"ל וכן בכל מקום שאומר פלוני ור"פ כלהו ס"ל וכ' בה"ע דל"ו ע"א ע"ד מה שפרטה תורה חיות טהורו' ועופו' טמיאות מפני שרובם אינם כן כבגמ' דחולין והמה מרובי' מכשרים. וע' שו"ת מהרמ"ע י"ג ובב"ש ריש פרק חלק מכ"ש כשאומר פלוני ופלוני אמרו דבר אחד אפשר דהלכה כן כ"כ בש"י דל"ט ע"ב בשם הרשב"א. וצ"ע דבדף ל"ח ע"ב כ' בשם הרשב"א. וצ"ע דבדף ל"ח ע"ב כ' בשם הרשב"א. וצ"ע דבדף ל"ח ע"ב כ' בשם הרשב"א בהיפך והוא ברשב"א תרפ"ח ע"ע סי' תל"א וע' סוגיא זו שבת דך"ז ע"ב. ודע"ז וצ"ד ע"א. נדה דכ"ז ע"ב ור"פ הגוזל קמא:
וביבמות דצ"ג רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ורבי כר"מ ור"מ כראב"י וראב"י כר"ע ופירש"י שכך סדר קבלתם וצל"ע איך חשב ג' דורות מרב לרבי ורב גופי' שימש לרבי ע' גמ' חולין דקל"ז ע"ב וכתובו' ר"ד ס"ט גם מ"ש ר"מ כראב"י וראב"י כר"ע והרי ר"מ היה תלמיד מובהק דר"ע כבעירובין די"ג ע"א ולענין הלכה ק"ל כוותייהו:
ובנדרים ד"י ע"א ז"ל שמעון הצדיק ור"ש ור"א הקפר כלם בשיטה אחת הם. והוא לשון זר:
את"ל דבלשון הש"ס הלכה הוא. כך ס"ל להרמב"ם (והארכנו בספרי מר קשישא ופרשנו דהיינו דוקא אם כ' הש"ס לשון את"ל) וכ"כ במ"ע פ"ב דנזירות שכך קבלנו מבעלי תו' הביאו ש"י דל"א ע"ב וע' תו' גיטין דמ"ג ע"א. ושו"ת מהריב"ל ספר א' דל"ט ושו"ת ראב"ח ח"א סי' ס"ח:
כל המיקל בארץ הלכה כוותי' בח"ל. ברכות דל"ו ע"א כתבו התו' שבת ר"ד קל"ט דדוקא בדפליגו בדין מין אוכל אי הוי אסור יע"ש ונ"ל משום דשם ובברכות פליגו בכה"ג לכן נקטו התוס' כך וה"ה אם פליגו בגוונא אוחרי ולכן כתבו כמה פוסקים שמכלל זה יצא לנו היתר לחדש בח"ל ולא אתא התוס' רק לאפיקי מחלוקת התלוי בזריעה:
מי דתנן בבחירת' כותי' ק"ל להלכה. ברכות דכ"ז ע"א וקידושין ס"ד נ"ד:
במחלוקת שני אמוראים יש לפסוק בזה שהוא רגיל בש"ס ומארי' דתלמודא טפי מאידך כ"כ הרי"ף. קושיית הש"ס בפשיטות מאיזה דין מוכח דהכי ק"ל כגון בברכות דכ"ה ע"ב והרי לבו רואה את הערוה. אע"ג דאותו מ"ד לא ס"ל כך:
ש"מ בלשון קושיא בש"ס משמע דלא ק"ל הכי ומשמעות תוס' מס' ע"ז נ"ז ע"א. ע' הליכות עולם די"ו ע"א:
רב ור' יוחנן הלכ' כר"י לבד מתלת. ביצה ד"ד ע"א וע"ב. וזה חידוש דבגמ' חולין דצ"ה ע"ב דר"י כתב לרב לקדם רבינו שבבבל. ועוד רב תנא ופליג כבש"ס עירובין ד"נ ע"ב וכתובות ד"ח ע"א וגיטין דל"ח ע"ב וב"ב דמ"ב ע"ב וע"ע חולין דקכ"ב ע"ב ואין אומרים כך על ר"י כמ"ש תוס' יבמות ד"ז ע"ב ונדה דך"ב ע"ב וכ"כ המפרש למס' תמיד:
שמואל ור' יוחנן הלכה כר"י. שם בביצה. גם זה פלא שהיה גם הוא גדול מר"י כבגמ' חולין דצ"ה ע"ב ודקל"ז ע"ב:
רב הונא ור"י כהא דחגיגה ד"ג ע"ב הלכה כר' יוחנן מכח כ"ש ע' תוס' ברכות ד"מ ע"ב:
חזקיה ור"י הלכה כחזקיה שהיה רבו ע' קידושין דנ"א ע"א:
אם לא בדקים ליה ר"י כרבנן עי' נזיר ד"נ ע"ב ובמיימוני פ"ז דנזירות:
ר"א ור"י הלכה כר"י וכ"כ ה"ע ובכריתות דצ"ט שהי' ר"י רבו דר"א ע' ב"ב דקנ"ד ע"ב ותמורה דקכ"ב ע"ב והא דכת' הרמב"ם בפ"ג מ"ה מעבודת יוה"ך בכה"ג מונה שמא ישכח וכו' וא"כ בדיעבד כשר אם לא מנה וזה כר"א ולא כר"י ביומא דנ"ה ע"א היינו משום דת"כ סתם כוותיה דר"א אף כי לדעת מהרי"ק אין פיסק' הכללות רק בדברים הנהוגים ובחדושי' דת"כ הארכנו בג"ה:
ר"ל ור"י הלכה כר"י בר מתלת. ר"פ החולץ דל"ו ע"א כי הי' ר"י רבו דר"ל כבפ' הפועלים ובחולין דקל"ט ע"א ועע"ש בתוס' דכ"ט ע"ב. וספ"ק דמעילה קרי ר"י לר"ל ינוקא ואף כי אמרו על ר"ל בסנהדרין דכ"ד ע"א שעוקר הרים ומבואר ג"כ חריפתי' ב"מ הנ"ל ואפי' רב כהנא תלמיד רב הי' מופלג בחריפו' מר"י כבגמ' דב"ק דקי"ז מ"מ לאו בחריפות תליא מילתא ולכן ק"ל רב ור"י הלכה בר"י כנ"ל וע' במ"ע הלכות שבת פי"ז מי"ג:
ומ"מ הא דר"ל דוקא בדפליגו אליבי' דנפשייהו וכ"כ התו' בפ' הזהב ובמ"מ רפ"ד דאיסורי ביאה: ר' ינאי ור' יוחנן נלכה כר' ינאי שהיה רבו דר"י. ה"ע דל"ה ע"א. ע' מש"ל על אין הלכה כתלמיד נגד רבו: ריב"ל ור' יוחנן ק"ל כריב"ל. [בשו"ת הרא"ש כלל ב' סוף די"א דק"ל כריב"ל בכל מקום] תוס' עירובין דס"ב ע"ב. גיטין דל"ט ע"א ומגילה ר"ד ך"ז קידושין דך"ג ע"א ב"ב דצ"ו ע"א. מס' ע"ז דל"ג ע"ב וע"ש:
ר' יוסי ב"ר חנינא ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. כ"כ הא"ש ספ"ד דב"ק וצ"ע דבפ' הכותב דף קל"ח רע"ג כתב בהיפך:
רב הונא ורב. הלכה כרב. כ"כ בס' ה"ע ש"ב פ"ג דל"ה ע"א:
ר"ה ורב חסדא הלכה כרב הונא. שהיה ר"ה רבו דר"ח. עיין בתוס' ברכות דך"ד ע"ב וב"מ ד"ז ודל"ג ע"א קידושין ד"נ ע"א. מנחות דמ"ב ע"א:
וע"ע בעירובין דס"ב ע"ב וברכות דל"ד ע"א:
רב אשי ורב כהנא הלכה כר"כ. ה"ע שם:
רב הונא ורב נחמן ק"ל כר"ה באיסורא ובר"נ בדינא. ע' בכתובו' ר"ד י"ג ודס"ח ע"ב דצ"ע מה מקשה הש"ס הא ידוע דלא נכללו אלו כללות רק במקומות דלא פסק הש"ס הלכה כמאן ומצוי שהש"ס יפסוק נגד הכלל:
וע"ע בגיטין דע"ד ע"ב:
רב אשי ורבינא. פסק ר"י כר"א וכה"ע דרבינא הי' תלמיד חבר לר"א ע' מגילה דכ"ו רע"ב וקרוב לספ"ק דמ"ק. אבל הרא"ש פ"ק דקידושין דפ"ח ע"ב דבה"ג ור"י ט"ע פסקו כרבינא. ונ"ל קצת טעם כי אוירא דא"י אהני לרבינא ע' מנחות דמ"ב ע"א:
הלכה כרב נחמן בדינא. בהרא"ש פ' הזהב דקמ"ב רע"ג דדווקא נגד רב ששת. ובש"כ בח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ב השיג על זה רק נגד כל חולק וע' שו"ת רמ"ע סי' קי"א:
הלכה כרב באיסורא. בבכורות דמ"ט ע"א חוץ מאותו דין שם. ע' נדה דס"ד ע"ב ובמס' שבת דך"ב ע"א אמר אביי כל מילי דמר ר"ל רבה עביד כרב לבד מתלת וכו' ושם ד"מ ופרק ע"פ דק"א ע"א דר"ל כחומרא דרב גם לא היכא דאיתותה. ובעירובין פ"ט דצ"ג ע"ב. דבעירובין ואבל דק"ל כמיקל אפילו נגד רב:
הלכה כשמואל בדינא. הרא"ש בפרק הזהב שם ודווקא לגבי רב. ובעירובין ד"ץ ע"ב נחלקו רב ושמואל ואמר שמואל גופי' דהלכה כרב. ע' בכורות דמ"ט ע"א:
ויש חולקין על כלל זה. עי' תוס' גיטין ד"ס ע"א ובמ"ע ספ"ז דהלכות נדרים:
ונ"ל דגם התוס' בב"מ ר"ד צ"ט לא ס"ל כלל זה במוחלט א"נ י"ל דלא נאמר הכלל רק בדפליגו יחד בדין לא ע"י שינוי אוקמתא ע"ש ודו"ק:
והא דק"ל כרב באיסורא וכשמואל בדינא ע' ברא"ש פ"ד דב"ק ולולי דמיסתפינא אמינא כי שמואל לרוב חקירתו וידיעתו באצטגנינות ורפואות לא הי' בקי אף כי אמר שלא נסתכל באיצטגנינות רק כשהולך לעשיית צרכים מ"מ היתה דעתו משוטטות עד כי היו נהירין לו שבילין דרקיע וכו' והי' מופלג בעיון ושיקול הדעת שהוא כח המצייר והמדמה והמפריד בין דבר לדבר בסברא של דהו ומצד זה דיני ממונות הם מקצוע גדול דיש חדשים לבקרים ומעט מזעיר נמצא במשנה וברייתא וצריך שיקול הדעת קולע אן השערה ולא יחטיא. ואפשר כי על כן נקרא שקוד על שני פנים הא' על צד הציור הטוב והישר [עי' בספר מדות אהרן רפ"ב ובלשון ריש בקדמת ספר המורה שכתב לתלמידו טוב שכלך ומהירות ציורך) כי תרגום משוקדים מצויירין וכ"פ רש"י בחומש והשני ע"ש מהירות השכל שהוא ג"כ פרי הציור הטוב שממהר לקרב אל שכלו דברים העמוקים ונ"ל שגם מצד זה נקרא המופלג בדמיון חריף כענין חרפא ואפלא ור"ל מהיר והיינו שקוד כרמ"ש מקל שקד כי שוקד אני על דברי והיינו שאמר חריף ומקשה נגד מתון ומסיק בהוריות. ורב הי' מלא ברכת ה' במשניות וברייתו' עד שאמרו עליו רב תנא ופליג:
כך י"ל בדרך אפשר ואחר בקשת המחילה מעצמותיהם הקדושים ומפני שהיו מופלגים בשני מעלות כל אחד במעלה אחת פסקו חכמי הש"ס כן אף כי בכמה דוכתי בסיני ועוקר הרים פסקו כזה סיני כדמוכח מר"ל ור' יוחנן:
והיכא דפליגא יחד רב ושמואל דבדבר הנוגע לאיסורא ולממונא צ"ע כמאן נפסוק ולולי שידעתי שאינני כדאי להכריע אמינא דאם נסתפק נעשה כרב דעכ"פ גדול הי' משמואל כבש"ס ב"ק ד"פ ע"ב וחולין דצ"ה ע"ב זכרנו לעיל. עוד דהא דק"ל כשמואל בדינא אינו מוסכם מכל כמ"ש לעיל:
ועי' מס' זבחים דל"ח ע"ב וחולין דנ,ב ע"ב ונדה דכ"ד ע"ב ובתוס' קידושין ס"ד כ"ג גם מ"ש הר"ן ריש נדרים גבי יש יד להקדש. גם בפי"א דפ"ח ע"ב ותשובה אחרונה של הרב מהר"י טראני ובתי"ט ברכות פ"ח מ"ד. גם בגמ' שבועות דמ"ג ע"א:
ובב"י בת"מ סי' ס"ז כתב בכה"ג נבי פלוגתא דרב ששת ור"נ דדין שמיטה לגבי ממון מקרי איסורא:
רב ששת ורב חסדא הלכה כר"ש. תוס' עירובין ד"מ יע"ש וע' בזבחים דצ"ו ע"ב. והוכיחו זה ממה דק"ל סיני עדיף מעוקר הרים (ע' ביוחסין הטעם דקי"א ע"א) ולענ"ד נראה דגם זולת זה דגם ר"ש הי' חריף גדול כבמנחות דצ"ה ע"ב:
רב אחא ורבינא בכל התורה רבינא לקולא וכו' בפסקים וכתבים קי"א תמה על אריכות לשון זה דהל"ל בקצרה בכל התורה הלכה כמיקל ועוד צלע מ"ט דש"ס דלא זכר בפי' מי ס"ל כך ומי כך במקומו ומצינו בכה"ג בכמה אמוראים כגון ברב ושמואל בב"ב דצ"א ע"א וגם גבי תנאים בפלוגתתא דר"י ור"מ במכות די"א ע"ע ושם ע"ב רב אמי ור' יצחק נפחא. וי"ל דאותן אמוראי דבימי רב אשי ידעו שנחלקו יחד בבר ולא ידעו בירור דעת כ"א וגם זה פלא בפלוגתתא דרב אחא ורבינא דבכל ענין שנחלקו לא כיון המחמיר להלכה וגם תמיה קצת בכמה כללים שבפסקי הלכות (והוא שאלת השואל שבתחילת המאמר ואף שישבנו קצת מ"מ נשאר תמוה) ומ"ש בה"ע דל"ה ע"ב דהיינו כשאין אחרים חולקין עמהם לא הבנתי ולא מצאתי:
וכלל הנ"ל הוא בגמ' דחולין דצ"ג ע"ב ופסחים דע"ד ע"ב. וצ"ע מס' ע"ז דל"ג ע"ב ויבמות דל"ט ע"ב:
רב יהודה ורבה ק"ל כר"י כ"כ במבוא הגמ' לר"ש הנגיד:
הלכה כר"מ בגזירותיו. כתובות דנ"ז ע"א וד"ס ע"ב וביבמות דל"ז ע"א וב"ק ד"ל ע"ב דלא בקנסותיו ע"ע ב"ב דצ"ד ע"ב ביצה דכ"ז ע"א בכורות דכ"ח ע"א. ובמס' עירובין דמ"ז ע"א לאפוקי מ"ד הלכה כר"מ בגזירותיו ומשם דק"ל כר"מ בגזירותיו אפי' נ גד ר' יוסי כ"ש נגד (ר"מ) [ר' יהודא]. ועי' בתיו"ט ספ"ב דנדרים ומס' ע"ז פ"ק מ"ה ומ"ש שם לא נהירא כי שם לכ"ע גזרינן בדבר דשייכא למיגזור ודוק ולעד"ן דמוכח בש"ע דק"ל כר"מ מדהקשה בש"ס ר"ע דקל טב הוא דלא וכו' ולמה לו להקשות אר"מ ומדיוקא לקשה מת"ק ור"י דס"ל אפילו דקל טב שרי אלא ע"כ מדהקשה מר"מ ש"מ דהכי ס"ל:
תהי בה ר' יוחנן אדתהי וירא לחלוק לכן ק"ל הכי. עי' ב"ב דל"ט ע"ב:
הלכה כמר ב"ר אשי בר ממיפך שבועה ואוריתא וי"ג וחיוורי. וי"ג לית הלכתא וכו' בר וכו' בר וכו' ע' יומא דפ"ג ע"א כתובות דצ"ו ע"א. סנהדרין דכ"ט ע"ב. חולין דע"ו שבועות דמ"א ע"א:
הלכה כר"ל בהנהי תלת. יבמות דל"ו ע"א. ובב"ב דקכ"ט ע"ב וחולין דכ"ט בתוס' דלא נכלל בזה מ"ש בשם אחר וכבר כתבנו לעיל מ"ש התוס' בשבת ד"ע ע"ג. ועמ"ש לעיל גבי ר"י ור"ל:
כל מקום ששנה ר' יודא בעירובין הלכה כוותיה. ס"פ חלון ומ"מ ק"ל כדברי המיקל נגדו עי' עירובין דמ"ו ע"א ודצ"ה ע"א וע"ע הג"מ פי"ו מהלכות שבת ובספר כנסת הגדולה בא"ח סי' שנ"ח:
כל מקום שאר"י אימתי אם הוא לחלוק או לפרש נ"מ ג"כ להלכה עי' גיטין ד"ז ע"ב. ובתוס' חולין דפ"ח ע"א ושבועות דמ"ח ע"א דדווקא במשנה ולא בברייתא ונ"ל דאישתמיטתי' זה להרב ב"י וגם לבעל מג"ד בסוגיא דעקירות בא"ח סי' קע"ח. ובתוס' חולין ספ"ה השאירו בתימא מ"ש שם מודה ר"י (ע"ש מ"ג בתיו"ט) ובספר יראים מצוה קכ"ח דס"ה ע"ב כתב דע"כ יש גר' שם בד"א ואפשר מפני דסוף כל סוף ר"י ביאר החילוק יתכן לשון מודה ול"ק מודה למאן כדהקשה בפ"ב דכתובות:
ולי צ"ע בגמ' דעירובין דמ"ז רע"ב דשם פסק ר"י בבריי' הלכה כר' יוסי ומקשה ל"ל הא בלה"נ ק"ל כר' יוסי נגד ר' יהודא וק"ל במ"נ אם שם אימתי לפרש א"כ הוצרך ר"י לפסיק כר' יוסי נגד חכמים ואם הוא לחלוק נשאר קשה מה הוצרך ר' יוסי לפסוק כר' יוסי ע"ש ודו"ק. ע"ע יבמות דמ"ו ע"א. ובגמ' ס"פ חלון במס' (שבת) [עירובין] לא ס"ל כלל הנ"ל יע"ש:
בגמ' דגיטין פ"ק ד"ד ע"א מהדרינן אדר"מ דסתם מתניתין ר"מ ומהדרינן אדר"א דהלכתא כוותיה בגיטין פי' רש"י בהא מילתא עע"ש דפ"ו ע"ב. ואמר שמואל הלכה כר"א בארבעה נדה ד"ז ע"ב. ור"ל אע"פ דשמותי הוא [ובפרט הלכותיו שאמר לפני אותו מעשה] ופי' הערוך גם התוס' שם ע"פ הירושלמי דר"ל מתלמידי שמאי [גם זה צ"ע א"כ גם כר"ט לא נפסק שהיה ג"כ מתלמידיו כבש"ס יבמות דט"ו ע"ב ובלי ספק כמה תנאי היו תלמידיו עי' שו"ת ב"ז רמ"ו]:
ובאמת צ"ע על פירש"י מפני שברכוהו גבי תנור של עכנאי בב"מ דלמה יפסיד בשביל זה ואפי' מי שנעשה זקן ממרא ונידון למה לא נפסוק כוותי' אם אמר דבר הגון וכיון אל האמת. [והרב הגאון הגדול בדרושו פה לפי דרכו זכר בשם מפרשים שמפני שאם היה ר"א בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא וחייב מיתה והיה כלא היה וכמת ובטל הוא ובטלו שמועותיו לכן לא קל כוות' וזכר עוד מה דקשה ליה קושיא נפלאה על דברי הרמב"ן במ"ש שאלו היה בזמן הבית היה נעשה זקן ממרא הלא ס"ל להרמב"ן דאינו נעשה זקן ממרא אלא א"כ למד מפי עצמו ולא מפי השמועה וכבר ידוע מגמ' דסוכה דכ"ח שלא אמר מימיו דבר שלא שמע מפי רבו. ומפני שהרב הנ"ל מופלג בחסידות נוסף על הפלגתו בתורה כתבתי לו שורתיי' על שני הקדמות הנ"ל כי זרים הם בעיני ולא שמעתי ולא קריתי עד היום בשום ספר כי הראשון לא יתכן בשום פנים לשנות אמיתות ההלכות מפני כך ואלו היה נעשה באמת ז"מ חלילה שלא נקבע מפני כך הלכה כמותו אם דבריו נכונים ולא קנסו ר"מ בקביעות ההלכה משום קבלתו מאחר. ועל השני שניתי וקריתי ולמדתי ת"ל ברמב"ם ובג' מפרשי משנותיו מ"מ וכ"מ ול"מ ומימי לא שמעתי חולק על הרמב"ם בזה והכי מזבח סוגיא דשמעתת' דפי' הנחנקין דאין חילוק בין אמר הז"מ מפי השמועה או מפי הקבלה כמ"ש מפרשים ופוסקים הנ"ל גם בספר מגילת אסתלר שזכר השגות הרמב"ן על הרמב"ם לא זכר ולא פקד זה. והגאון השיב לי ג"כ בכתב כי יודע גם הוא שדבר זה שהרמב"ן חולק לא זכרוהו המפרשים המפורסמים גם לא במ"א הנ"ל רק אמת וצדק והוא שקרא זה באיזה ספר (והראה הגאון פנים לדעת הרמב"ן מפני דס"ל דהתיובתא דרב כהנא דבש"ס אינו קושיא אלימתא ע"פ איזה דקדוקים קלושים וחזרתי והשבתי לו דהא תינח אם נשאר בקשיא י"ל דלא נדחה מש"כ דבר דקאי בתיובתא נדחה לגמרי בכל הש"ס וכמ"ש התוס' בכמה דוכתי ובעירובין ד"י וט"ז ע"ב וב"ק דט"ו ע"ב מקשה הש"ס תיובתא והלכתא ובמסכ' שבת ד"מ כשיטא דלא עביד דהא איתותב מש"כ קושיא ועמ"ש תשובה צ"ד ד"נ ע"א. גם על שאר דבריו השבתי בכמה פנים) גם בטעם דלא פסקינן הלכה כר"א מפני דשמותי הוא ע"פ טעם הנ"ל קרא בספר וכשיבא אל ביתו יחפש ויודיעני מקומו. וכל הנ"ל לא כתבתי לולי שמצאתי מ"ש הנ"י בשם הרמב"ם שנ"ל שמהם יצא הקושיא של הגאון וז"ל הנ"י שם בשם הרמב"ן ואפשר שם היו אומרים מפי השמועה והוא אמר כך הוא בעיני ולכך לא קבלו ממנו כל הראיות שבעולם ואלו הורה למעשה בזמן הבית היה נעשה ז"מ וכו'. ולדעתי זה מקור שיצא ממנו קושיא של הגאון הרי מימיו של ר"א לא אמר דבר הלכה למעשה כהנך דמס' יומא ומס' סוכה ועל זה אמרו לו תלמידיו כל דבריך ר"ל בהוראה אינו אלא מפי השמועה מש"כ כשדן עם רבותיו או עם חביריו בהלכה כמו בתנורו של עכנאי היה אומר דעתו וטעמו כדמוכח רפ"ו דפסחים שאמר ועלי' אני דן וע"ע במשנה ספ"ג דכריתות ולא היה אומר אותן הלכות בקבלה כי אז אפשר לא היו חולקין עליו עי' יבמות פ"ח מ"קג. ובפרק ד' מיתות אמר שלא חיסר מרבותיו רק ככלב המלקק מן הים. וגם קושיא החזקה נ"ל דל"ק מידי כי מ"ש הרמב"ן ואלו תורה למעשה בזמן הבית היה נעשה ז"מ לא נמשך למ"ש מקמי הכי שהוא היה אומר כך הוא בעיני דס"ל כרמב"ם דאין חילוק לענין ז"מ ולא מצאתי חולק על זה. רק על מ"ש מחזי כאפקרותא כתב דאפשר דהיה באופן דנראה כאפקרותא מפני שהיה אומר כך הוא בעיני כאלו לא חש לכל דברי חכמים וקבלתם ועל זה סיים ולכך לא קבלו ממנו ומ"ש ואלו הי' הורה למעשה וכו' ר"ל באיזה ענין אפילו אמר ג"כ מפי הקבלה וזה מדוקדק בלשונו שאמר בתחל' לשון ואפשר ולבסוף בהחלט ואלו הי' וכו' והל"ל מקמי ולכך לא קבלו לכן אלו הורה וכו' ותו לא מידי]:
משנת ראב"ע קב ונקי. עי' עירובין דל"ז דס"ב ע"ב ויבמות דל"ז רע"ב ע"ש פי' רש"י וספ"ד וד"ס ע"א. ובכורות דכ"ג ע"ב. וכתב ש"י דל"ט ע"א בשם הרא"ש גם בהג"ה ספר כריתות דבק"ב מקומות ק"ל כראב"י וק"ל מגמ' דיבמות הנ"ל יע"ש. ובר"ן פ"ק דשבועות דדוקא נגד יחיד ואפשר דגם הרמב"ם ס"ל כן ואזלא תמיהת התוי"ט מס' כלאים פ"ב מ"ט ופ"ד מ"ח וע"ע תי"ט עירובין פ"ח מ"י והרא"ש בהלכות קטנות הלכות טומאה לא ס"ל כן רק ל"ש. ע"ע ברא"ש פ"ג דנדרים ע"ש ברא"ש ה"ק דרב לא ס"ל כלל זה:
והנה ל"ד מנשת דה"ה בשנזכר בברייתא הכי מוכח בתוס' קידושין ס"ד ס"ב וכ"כ הרשב"ם בב"ב דקל"ח ע"א. דמשנת כולל הכל מש"כ בדאתמר במשנתינו עי' בתוס' כתובות דק"ט ע"א ומנחות דל"א ע"ב. אבל אין ראי' דע"כ משנת לאו דוקא לפי' ק"ב מקומית הנ"ל כי לא נזכר חלק המעשר מזה כי י"ל שהיו אז בימי התנאים משניות מרובים מאד משלנו כבגמ' דחגיגה:
שמואל ורב חסדא הלכה כשמואל. ר"ן ר"ש משנין וכן נגד רב אדא בר אהבה. ה"ע דל"ה ע"א:
ר"ע ור' ישמעאל. הלכה כר"ע. עי' תיו"ט עדיות פ"ב מ"ו:
הלכה כר"ע מחבירו. עירובין דמ"ו ואפי' בדיני עירובין וכן כל כללי ש"ס דשם תוס' שם דס"ה ע"ב ובמס' כתובו' דפ"ד ע"ב דלא מרבו (ע' ב"ב דקכ"ד ע"ב ובספר יוחסין דמ"ד) וראיתי בספר יראים של הרא"ם מצוה רכ"ז דק"ו ע"א וז"ל ר"ט ור"ע ראיתי בהלכות דבני מערבא דהלכה כר"ע ונ"ל דס"ל דר"ט רבו הי' והלכה כר"ע מחבירו ולא מרבו לכן קמ"ל. גם הרי"ף פסק ביבמות פט"ו גם פ"ק דקידושין גבי עבד מעוכב גט שחרור כר"ע נגד ר"ט וכ"כ שם הרא"ש ונ"ל משום דמסקנת הש"ס שם כתובו' ואס"א בתרא לכ"ע תלמידו הוי (עי' מס' מעשרות פ"ג מ"ט):
ומ"ש מחבירו כתב התי"ט בפשיטות בנגעים פ"א מ"ד דלא מחביריו וכ"כ בפשיטות בשו"ת שער אפרים תשובה קס"ט דצ"ה סע"ג. אכן בתי"ט ספ"ק דשביעית משמע דס"ל אפילו מחבריו והכי משמע גם בתוס' יומא ד"ד ע"ב וע"ע מ"ש בחידושי משניות בג"ה מס' פאה פ"ג מ"ח:
וי"ל אפילו אם ק"ל אפילו מחבריו היינו בדיחידים פליגי עלי' מש"כ בדנחלק עם חכמים:
כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה. גיטין דע"ה ע"א. ספ"ז דכתובות. ב"ק דס"ט ע"א. ב"מ דל"ח ע"ב. ב"ב דקע"ד ע"א. ע"ש ברי"ף ושם דקל"ח ע"א פי' הרשב"ם דדוק במשנה ונ"ל ראיה מגמ' דכתובות דק"ט ע"א. (לכן צל"ע על התוס' דב"מ ר"ד ס"ט שמהן נעזר הש"כ בח"מ סי' קע"א ס"ק ח') ומנחות דל"א ע"ב:
והרשב"ם בב"ב דקל"ג ע"ב כתב דשמואל לית לי' הא כללא וכן רבא (ע"ע מס' ע"ז דל"ב ע"ב) וכ"פ הרי"ף בס"ד דב"ב דלא ק"ל הכי וכ"כ הרא"ש בב"ק ר"ד קל"ג. ע' שו"ת רשב"א סי' מ'. ובהרא"ש פרק השולח גט. ובר"ן פ' מי שאחזו. ובפי' עץ החיים כתובות פ"ה מ"ה ופ"ו מ"ד. ובתי"ט פ"ח דעירובין מ"ז. ועירובין פ"ו מ"א. ובב"מ דל"ח ע"ב וכתובות דע"ז ע"א דאמוראי ננהו אליבהי' דר"י אי ס"ל כלל הנ"ל א' לא ומשם נ"ל להוכיח דלא ק"ל כר"נ דגם שם פסק כחכמים נגד רשב"ג וש"מ דלא ס"ל הך כללא וא"ת א"כ מה איצטרך ליפסק כחכמי' י"ל משום דמיסתבר טעמי' דרשב"ג (עי' תי"ט פסחים פ"ד מ"ה ובכה"ג כתבנו לעיל) וע"כ פסק רב אבא אליבי' דר"י כוותי' וכ"כ הרי"ף בפרק ג"פ דהיכא דמיסתבר טעמי' ק"ל כרשב"ג. וצל"ע דבבכורות דכ"ד ע"א משמע דכ"ע ס"ל לזה הכלל. וע"ע סנהדרין דל"א:
אין הלכה כרשב"ג בטריפות. הליכות עולם דל"ד ע"ב:
הלכה כאביי ביעל קגם. עי' תוס' קידושין דנ"ב ע"א. וביש"ש ב"ק פ"ז סי' ך"ג: ועי' שבת דקנ"ה ע"א ולעד"ן דל"ק כי שם לא פליגו בדינא רק בפי' ברייתא ובמה קמפלגי תנאי. וברי"ף פ' המפקיד אפי' אי פליגו אליבי' דרבה רבם (וע"ש בהרא"ש גם בשו"ת שער אפרים שאלה קל"ג ד"ק רע"ב) ולי תימא רבתא על גוף המחלוקת שם פ' המפקיד שע"כ אחד מהם טעה ולא יספיק בזה מ"ש בה"ע שבכל מקום שאמר בש"ס תרי תנאי אליבי' דפלוני לא טעה אחד מהם רק פלוני חזר בו ע' גמ' המפקיד הנ"ל דל"ו ע"ב כ"ש שלא יתכן לפסוק הלכה ע' מהרי"ק שורש קל"ז ענף ב' עי' תוס' קידושין דנ"ב ע"א:
מילתא דפשיטא לאביי ואיבעיא לרבא ק"ל כאביי. מלחמות ה' ב"ק ד"י ע"א:
הלכה כרבה נגד רב יוסף לבד משדה ענין ומחצה ויש שינוי גר' וליכא בינייהו מידי והוא בב"ב דקי"ב ע"ש בתוס' ובחידושי הרשב"א ודקמ"ג. ובתוס' קידושין ד' ט' ע"א די"א דוקא במס' ב"ב וכך נלפענ"ד שהרי ק"ל סיני עדיף כמ"ש לעיל גבי ר"ש ור"ח (וע"ע תוס' ב"ק דנ"ו ע"ב אכן בתוס' דגיטין דע"ד ע"ב משמע בכל מקום וברא"ש ס"פ ב"מ בשם ר"י (נ"ל שהוא ר' יונה שכ"כ בש"י דל"ח ע"ב בשמו) דדוקא בדפליגו אליבי' דנפשיהו ונ"ל דמשום הכי איצטרך הש"ס לפסוק כרבה בספ"ק דברכות מפני דכבר פליגו שם רב ור"ח ע"ש בהרא"ש:
כל מקום ששנה ר"ש שזורי במשנתינו וכו'. מנחות דל"א ע"ש בתוס' ובמס' חולין דע"ה ע"ב וכבש"כ י"ד סי' רע"ו סק"ז ובשו"ת ה"ה בעל ב"ח ומ"ש אני עליו בג"ה:
ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. י"מ שר"ל אם ב"ש מקילין וב"ה מחמירין ואינם מסתם משניות הנזכרין בעדיות אינ' משנה ר"ל צריך לשבש המשנה ולגרוס בהיפך ע' תי"ט בפרק כל הבשר מ"א ובנדה פ"ד מ"ג גם ריש נדה ורפ"ג דיבמות ומ"מ ברובא דרובא מקומות שנזכר זה בש"ס א"א לפרש כן ואין להאריך רק ארשום קצת מראה מקום ע' ברכות דל"ו ע"ב ופ"ק דביצה די"א ופ"ק דיבמות ד"ט ע"א ובפי' רש"י שבת דקל"ה ע"א ובתוספות עירובין דע"ב ע"ב וחגיגה ד"ו ע"א. וברי"ף ר"פ הזהב ופרק מי שמת דמרובם מוכח דר"ל אינה משנה דדברי ב"ש בטלים לגמרי כאלו לא נזכרו וגרע משאר פלוגתת' דתנאי והטעם נ"ל מפני דב"ה רובא בצירוף הסכמת הבת קול כמ"ש תוס' גבי תנורו של עכנאי ע"ש ודו"ק.
בה"ע דל"ד ע"א והוא מתוס' סוכה ד"ג ע"א שרב עמרם פסק בו' מקומות כב"ש וע"ע במבוא הגמ' לר"ש הנגיד:
הלכה כרבי מחבירו. שם בעירובין דמ"ו לבד מאם נחלק עם אביו. רי"ף גיטין פ"ה וריב"ש סוף תשובה שכ"ד ע"ס של"ה דשל"ד ע"א. ובמבוא הגמ' חוץ מבאם נחלק עמו ר' ישמעאל בשם ר' יוסי אביו (עי' גמ' נדה די"ד ע"ב) נקטינן מזה דבדק"ל הלכה כפלוני כולל אפי' היה חולק עמו מי שבדור שקדם לו ודלא כתי"ט נגעים פ"א מ"ד ובתוס' פסחים דמ"ח ע"א דדוקא אם אין בו עוד פלוגתא דאמוראי משא"כ ביש פלוגתת' דאמוראי. אם אפי' מחביריו ע' פסחים דכ"ז ע"א וכתובות דכ"א ע"א ודנ"א ע"א ובתוס' דב"ב דקכ"ד:
הלכה כר' יוסי מחביריו. שם וע' גיטין דס"ז ע"א ותימא על תי"ט מס' מעשר שני פ"ה מ"ב וסוף מס' תרומות.
ר' מאיר ור' יודא הלכה כר"י. שם ובתו' ברכו' דמ"ט ע"ב לבד אי קם ר' יוחנן בשיטת ר"מ ע' במגדל עוז פ"א דעירובין:
ר' יודא ור' יוסי הלכה כר"י. שם ונ"ל דע"כ פסק הרע"ב כר"י במס' פאה פ"ב מ"ב דס"ל דמ"ש במשנה קמייתא דברי ר"מ אכולהו קאי [אף דאין זה מוכרח כמ"ש שם ספ"ק דברי ר"ע] דוקא נמי דקתני והקוצר לשחת בויו החיבור ועוד למה יפסק המחבר הסדר בפלוגתת' דר"י על ת"ק בפלוגתת' דר"ש וחכמים אלא ע"כ ס"ל רישא דמשנה קמייתא ר"מ ובמה דסיים פתח דחכמים פליגו עליה וה"ה דס"ל באמת המים כר"י ומ"מ ס"ל דא"מ מפסיק לכן לא זכר פלוגתייהו בהחלט גם לא נתברר אין ס"ל בזה ואח"כ אמר דר"י פליג על מה דפתח ר"מ ונ"ל דגם דעת הרמב"ם כן דאי כדעת הה"מ דהרמב"ם ס"ל דר"י לא פליג למה לו לפסוק הלכה בפי' המשנ' מיהו אין זה ראיה דהכי מצינו בדוכתי טובא ברמב"ם ור"ש ורע"ב שמפני שחברו חבוריהם על המשנה ולפעמים יש ברייתא נגדה או שום הוכחה דלא ק"ל הכי:
ומכלל זה קשה לי על גמ' ספ"ח דיבמות דאמרי משמיה דרב הלכה כר"י באנדרוגינוס ובהרכבה ושמואל אמר בקושי למאי איצטרך הלכה (עי' תוס' קידושין דע"ט ע"ב) הא אפי' ר' יוסי לבדו בכל מקום הלכה כוותיה נגד ר"י ונגד ר"מ כ"ש אם ר"י עם ר"ש בכל ההלכות ההם נגד יחיד והוא ר' יודא או ר"מ דהלכה כרבים כ"ש נגד ר"מ דג"כ ס"ל כר"ש נגדו לדעת ר' שמואל הנגיד. ובכה"ג מקשה הש"ס בכתובות דע"ז על דפסק שם ר"י כרשב"ג וב"מ דל"ח ע"ב ובעירובין דמ"ז ע"ב יע"ש במ"ש דלמא רב לית לי' להנהו כללי ובעירובין דס"ב ע"ב א"ל אביי לר"י ק"ל משנת ראב"י קב ונקי ואר"י אמר שמואל הלכה כראב"י וכו' משמע דניחא לי' בתרוייהו וקשה למה ליה לפסוק הלכה ולדעת ר' חננאל דפי' בק"ב מקומות אתי שפיר רק דקשה א"כ הוראה גדולה היא ולא הוי כביעות' בכותחא ע"ש ודו"ק:
ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי אפי' בגזירותיו דר' מאיר. שם דמ"ז ע"א:
ר"ש ור' יוסי הלכה כר"י. שם וק"ל מה איצטריך ר"ל למימר בב"ק דכ"ד ע"א אנא כר' יוסי ס"ל הרי כ"ע ס"ל כר"י לגבי ר"ש וי"ל דהיינו מ"ש דר' יוסי נימוקו עמו ולכן ק"ל כוותי' בכל דוכתי:
ר"ש ור' יודא הלכה כר"י. שם ובכורות די"א ע"א וביצה דכ"ז ע"א ותימא על הב"י מזה על מ"ש בהיפך בי"ד ר"ס קי"ט דקי"ג ע"ב והרגיש בו בספר תפארת ישראל עי' תוי"ט בכורות פ"ד מ"ט:
ר"מ ור"ש קם בתיקו שם ובמבוא הגמ' לר"ש הנגיד דהלכה כר"ש ומדברי הרא"ש קרוב לספ"ב דע"ז נראה ג"כ דגרס הלכה כר"ש וראיתי בהקדמת ספר פי' עץ החיים דהכי איתא בירושלמי בפ"ה דדמאי וע"ע מ"ש ספ"ט דחולין וק"ל א"כ לא הוי צריך בש"ס לפסוק ר"מ ור' יוסי הלכה כר"י דק"ו הוא כמו דיליף לה באמת מק"ו בש"ס באופן אחר ודו"ק. וממ"ש בפ"ק דעירובין על ר"ע מפני מה לא קבעו הלכה כמותו ג"כ משמע ג"כ נגד כל חולק עי' תיו"ט חולין פ"ט:
הלכה כרב ששת באיסורא. עי' תוס' ברכות דמ"ו ע"א ועירובין ד"מ ע"א לגבי ר"נ:
כתב בס' כריתות ר"א ור"י הלכה כר"י ועש"י דל"ח ע"ב ובה"ע דל"ד ע"א יש טעות ועי' במס' נדה דז"ח דמשמע דר' בד' הלכה כוותיה זכרנוהו לעיל שהרי בשניהם כר' אליעזר ועמ"ש בסמ"ק והנה שניהם היו רבותינו של ר"ע כבספ"ז דסנהדרין וצ"ע שם דמה קשיא לי להש"ס דדלמא דהדין למד מר"י כבמשנה והחכמה עצמו למד מר"א ודמסיק להבין ולהורות. גם יש לי תימא על שפסק הרמב"ם בכריתת פ"ג והוא דפ"ח ע"א גבי ה' תמחווי' כר"ע והתי"ט כ' שם בשם הכ"מ מפני דשתק ליה ר"י ותמהתי שהרי הרע"ב כ' דלא איתברר ובאמת בגמ' משמע דלא קיבלה ר"ע מיני' דר' יהושיע ועוד את"ל דקיבלה מיני' מ"מ נשארה מהשאלה במקומה ומידי ספק לא יצתה ולמה פסק גם לקולא דאין תמחווין מחלקין ולעד"ן מפני דאין סברא לומר דר"ג לא שמע אותה הלכה פסוקה של האוכל מזבח וכו' ולכן ממה שבשני משניו' קודמות שם השיבו שניהם בכה"ג לר"ע ופה שבק ר"ג לבר זוגיה ושתק ש"מ שלא רצה להסכים עם ר"י בתשובתו מפני קושיית ר"ע ומ"מ לפי זה נשאר קשה מ"ש דמ"מ מידי ספק לא יצא. לכן טפי נ"ל דפסק כר"ע מפני דמסיק בש"ס דברייתא ס"ל כר"ע בזה:
ואתה כליל יופי משוש כל הארץ הנה לא אצלתי ממך אשר בקשת ונשאתי פניך גם לזה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם ומ"מ יהיה המאמר הזה גנוז אצלך ולא תפרסמהו אל חביריך אך כי כוונתך לפארני בזה לא חפצתי בו ואלי יהיה ה' אתי להוציא דברים אלו לאור עם שאר כללי ש"ס אשר חברתי וסדרתי עם חדושים רבים לא שערום קדמונינו ז"ל.
והניחו לי מקום להתגדר בו ואתה שלום וכו' ממני ד"ש נאמן בבריתך יאיר חיים בכרך:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |