תוספות יום טוב/נזיר/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טובTriangleArrow-Left.png נזיר TriangleArrow-Left.png ו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

עד שיאכל מן הענבים כזית. פירש הר"ב וה"ה לשיעור שתייה והיינו כמשנה האחרונה ור' עקיבא נמי הכי סבירא ליה דאמר כדי לצרף כזית. וכתבו התוס' [ד' ל"ח]. וקשה לר"ת דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונה בסדר. ועוד קשה דר' עקיבא כמשנה אחרונה שהקדימה והפסיק ביניהם במשנה ראשונה. ועוד קשה דלפי"ז היה לו לשנות במשנה ראשונה. עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתני' משמע דבאכילה לא פליגי. לכן נראה לר"ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא [דכולי עלמא] דבאכילה מודו כולי עלמא דבכזית ולא פליגי אלא בשתייה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית יין כדרך כל שתייה ולא גמר שתייה מאכילה ור' עקיבא גמר כיון דכתיב (במדבר ו) וענבים לחים וכו'. *)(מה ענבים). וי"ו קדריש דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא ו' דוענבים מוסיף על דלעיל דכי היכי דענבים בכזית. ה"נ שתייה הכתוב לעיל בכזית. ע"כ. ועוד כתבו ושתייה בכזית כיצד משערינן מביאין זית אגור ושוקעין בכוס מלא יין [*והיין יוצא ממנו] אם שותה כיוצא בו היינו כזית. ע"כ. [*וכמו שהגהתי כן הוא בפירש"י בחולין דף ק"ח [ע"ב ד"ה חצי זית] וכ"כ בשם התוספתא דמכילתין פרק נזיר שאכל]:

משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין. כתב הר"ב וגמרינן אכילה משתייה וכתבו התוספות ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנים בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית. הרי אכל כרביעית ע"כ. וכבר כתבתי לעיל דס"ל להתוס' דלא כהאי פירושא. אלא דבאכילה כולי עלמא לא פליגי דבכזית:

רביעית. מדה שיעור אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע ואלו האצבעות שמשערים בהם הוא הגודל מאצבעות היד רמב"ם ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ח דפיאה:

שרה. הוא לשון עברי וכל משרת ענבים:

ויש בה כדי לצרף. כתב הר"ב דס"ל היתר מצטרף לאיסור שהרי אמרה תורה משרת. ורבנן דרשי ליה ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. ורבי עקיבא נמי אית ליה טעם כעיקר ויליף לה מגיעולי עכו"ם ורבנן גיעולי עכו"ם חידוש הוא דהא בכל התורה כולה נ"ט לפגם מותר וגבי גיעולי עכו"ם אסור. ולרבי עקיבא נמי חדוש הוא. לא אסרה תורה אלא לקדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא והל"ל כי היכי דפגם מרובה שרי רחמנא אף פגם מועט שרי:

ב[עריכה]

וחייב על היין בפני עצמו כו'. ונראה דעיקר חדוש לתנא קמא בא לומר חייב על הזגים בפני עצמן אם אכל לבד מן הזגים [ואההיא] אתא לאפלוגי ראב"ע כו'. תוספות:

ועל החרצנים בפני עצמן ועל הזגים בפני עצמן. עיין מ"ש בסוף פ"ט דב"מ:

שני חרצנים וזגן. פירש הר"ב דכתיב מחרצנים ועד זג ומיעוט חרצנים שנים ויש להם זג אחד כלומר ועל שניהם הכתוב אומר זג אחד. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כראב"ע אלא האוכל מן החרצן והזג אינו לוקה עד שיאכל מהם כזית. אף על גב דלפי לשון המשנה שאמר ראב"ע אין חייב עד שיאכל וכו'. דמשמע דלהקל אתא וכלומר אפילו אכל כזית מחרצנים. או מן הזגים אינו חייב עד שיאכל כו'. ואם כן ה"ל להר"ב לכתוב ואין הלכה כראב"ע. אלא כשיאכל החרצנים. או הזגים כזית לוקה. וכן לשון הרמב"ם. אבל סובר הר"ב שכמו שיש בדברי ראב"ע להקל כן יש בדבריו להחמיר שאם אכל חרצנים וזגן שיהא חייב. אפילו אם הוא בפחות מכזית שסובר שהתורה הקפידה שיהיו חרצנים שנים וזג אחד. ושאם אכל כך הרי הוא חייב ואפילו אין בהם כזית ויש בדבר להקל ולהחמיר. וכלפי הך סברא הוא דכתב שאין הלכה. אלא אינו לוקה עד שיאכל כזית:

ג[עריכה]

סותר ל' יום. כתב הר"ב כלומר סותר עד שיהיה לו גידול שער של ל' יום כשהוא מגלח תגלחת של מצוה. לומר שזה שסותר היינו אם אין מיום שגלח. או גלחוהו לסטים. עד סוף ימי נזירתו ל' יום כגון שגלחוהו ביום מלאת צריך שימתין ל' יום אבל אם יש לו עוד ל' יום אינו סותר כלומר כיון דאיכא עדיין גידול שער שלשים יום וכ"כ התוס'. אבל הרמב"ם בפ"ו מהלכות נזירות כתב דלעולם אפילו בנזירות מרובה סותר ל' יום וכל אותן ל' יום כל דקדוקי נזירות עמו. אלא שאין עולין לו מן המנין:

או שספסף כל שהוא. פירש הר"ב דכתיב תער לא יעבור לרבות כל המעבירין דה"ל למכתב בתער לא יגלח ותניא מאחר שסופינו לרבות כל דבר מה ת"ל תער לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה דטהרה לאחר תשלום ימי הנזירות שיהא בתער דלא כתיב התם אלא וגילח ומסתבר דלמסקנת הגמ' דאינו מחייב אלא כעין תער אצטריך קרא לגופי' לומר שלא יהא חייב אלא כעין תער. וכי תימא תגלחת אחרונה מנלן שהיא בתער י"ל כמו שסובר רבי בברייתא דמן הכתוב עצמו אתה למד. תער וגו'. עד יום מלאת אמרה תורה אחר מלאת. לא תהא תגלחת. אלא בתער. כך נראה בעיני:

אבל לא סורק. כתב הר"ב אף על גב דהמשיר וכו'. מ"מ אינו סותר וכו' בצד עקרו של שער כלומר שלא יניח ממנו שיכוף ראשו לעיקרו:

לא יחוף באדמה מפני שמשרת וכו'. פי' הר"ב מין ממיני האדמה כו' כלומר ולא בכל אדמה אמר רבי ישמעאל ואפילו שאינו משרת ולגזור אטו משרת. ואע"ג דבגמ' איבעיא לן היכי תנן אי מפני שמשרת. או מפני המשרת ולא אפשיטא. פי' הר"ב להקל. וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות נזירות. וכתב הכ"מ משום דקי"ל ספק נזירות להקל ע"כ. ותמיהני דמידי הוא טעמא להקל אלא משום דלא ליתי חולין לעזרה וכמו שכתבתי במשנה ה' דפרק קמא והכא דודאי נזיר הוא לא שייך האי טעמא כלל. אבל נ"ל דמעיקרא לא קשיא ולא מידי אפילו אי איתא דתני מפני המשרת אכתי לא הוה אלא גזירה דרבנן וכיון דלא אפשיטא כל ספק דרבנן להקל. ומ"ש הר"ב והלכה כרבי ישמעאל. וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ. ואף על גב דיחידאה הוא אפשר שסובר דר' ישמעאל לפרש דברי תנא קמא אתא ע"כ ולישנא דרבי ישמעאל אומר ל"ק כמו שכתבתי הרבה כיוצא בזה בפ"ג דבכורים מ"ו. אבל איכא למידק אמאי משמע ליה דלא לאפלוגי אתא. הלכך נראה לי דהא דפסק כר' ישמעאל משום דבגמרא איבעיא לן אליביה כמו שכתבתי או שמשרת תנן או המשרת ואמרינן נמי למאי נ"מ כגון דאיכא אדמה דלא מתרא כו' משמע דכוותיה קי"ל ולהכי איבעיא לן אליביה ומפרשינן מאי נ"מ:

ד[עריכה]

אינו חייב אלא אחת. אין זה אלא בדיני אדם שאינו מחויב מלקות אלא אחר ההתראה על כל מלקות והוא מה שאמרו אמרו לו אל תשתה. אבל בדיני שמים כל זמן ששתה רביעית יין עבירה ועל כל גילוח [שערה] עבירה וכל טומאה שיטמא עבירה ועל זה תעשה היקש לכל איסורים שבתורה אין הפרש בזה בין איסור לאו ובין איסור כרת או איסור מיתת ב"ד. אבל תדע שהבא על הערוה איזה ערוה שתהיה חייב על כל ביאה וביאה בכלל [נ"א בפרט] ואם אנחנו לא נוכל להעניש עליו אלא עונש אחד. הקב"ה מעניש אותו על כל עבירה ועבירה ואם המיתו אותו ב"ד על א' מאלו העבירות והתודה נתכפר לו על הכל. [כדמוכח מתני' ב' דפ"ו דסנהדרין] מצד התשובה לא מצד שהעונש האחד שמענשין אותו ב"ד יכפר עונות הרבה. הרמב"ם:

אמרו לו אל תשתה אל תשתה. פירש הר"ב שהתרו בו בין שתייה לשתייה. ועיין מ"ש הר"ב במשנה ז' פ"ג דמכות:

אמרו לו אל תטמא אל תטמא וכו'. עיין מה שכתבתי שם:

ה[עריכה]

שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו. פי' הר"ב כגון לשתות יין מצוה דאמרינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות מסיים הרמב"ם. אבל בטומאה לא אמר לא יטמא בלבד. אבל אמר לאביו וכו'. משמע דמדסתם וכתב מיין ושכר יזיר ילפינן והכל בכלל ואפילו דמצוה. אבל בגמ' בפ"ק דף ג' ע"ב. משמע בהדיא דמיתורא קא דרשינן דהא כבר כתיב (במדבר ו) מכל אשר יעשה מגפן היין ואע"ג דדרשינן נמי לחייב בנזירות לנוזר מן האחד בלבד. כמ"ש בפרק קמא משנה ב'. הא אמרינן התם דאם כן לימא קרא מיין מאי ושכר שמע מיניה תרתי. עוד שם בגמ' יין דמצוה מאי היא. קדושא ואבדלתא ליכא למימר שאף על פי שמצות עשה מן התורה לקדש יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו. זה שמקדשין על היין מד"ס הוא [כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת] ואם כן קרא יתירה לאו להכי אצטריך. ומשני כגון שנשבע לשתות וקמ"ל קרא יתירה דחייל עליה נזירות אף על גב שנשבע לשתות. כ"פ התוספות וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות נזירות:

בתגלחת מצוה. פירש הר"ב דמצורע דאתי עשה ודחי לא תעשה דתער לא יעבור על ראשו וכ"כ הרמב"ם. ותימה דהא איכא נמי עשה דגדל פרע שער ראשו [וכ"כ הרמב"ם עצמו בתחלת הל' נזירות שזו מצות עשה היא ועוד מנה שם מצות עשה דכל היוצא מפיו יעשה] ולא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה. וכמ"ש במשנה יו"ד פ"ד דיבמות. ובגמ' [מקשינן] ותגלחת לא תותר מכללה קל וחומר מיין וכו'. אמר רחמנא ראשו אמר רחמנא זקנו פי' גבי מצורע. וכן לעיל דף מ"א. ושם פי' התוספות בהדיא דלהכי איצטריך ראשו דאל"ה הוה מקיימינן בנזיר ומצורע דיגלח כל שערו בשאר גופו. אבל ראשו יהיה אסור לגלח דלא אתי עשה דוגלח דמצורע ודחי לא תעשה דנזיר דתער לא יעבור על ראשו ועשה דגדל פרע שער ראשו. שוב ראיתי בספ"ז מהלכות נזירות שהרמב"ם עצמו הקשה קושיא זו דהא ל"ת ועשה הוא. וניחא ליה מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא לא תעשה. ע"כ. והשיג עליו הראב"ד דבריש יבמות [דף ה] אמרו דהוה ליה לא תעשה ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי ע"כ. ומיהו התם לא אמרו כך אלא דלא ליליף מנזיר מצורע לכל התורה שיהיה דוחה לא תעשה ועשה. אבל דביה גופיה דחי ילפינן מראשו וזקנו [ואיצטריך תרווייהו כדאיתא התם] ומעתה סוגיא דהכא ודהתם דלא כהרמב"ם. ומ"ש הכ"מ בישוב זה דגמרא חדא מתרי טעמי נקט אינו מתיישב כלל דבשלמא לענין דלא ליליף מינייהו בעלמא איכא למימר דחד מתרתי נקט אבל אי איתא סברת הרמב"ם. דאין כאן עשה כלל למאי איצטריך למכתב ראשו וזקנו. ואפשר דלסברא של הרמב"ם אה"נ דראשו וזקנו לא אתי אלא להקפה. °כאידך ברייתא דבריש יבמות:

ובמת מצוה. פירש הר"ב דכתיב לאביו וכו'. גמרא דהכא ודריש פרק דלקמן. ומה שכתב הרמב"ם בסוף פרק ז' מהלכות נזירות. ודברים אלו דברי קבלה הם. רי"ל כמ"ש בפירושו ובא בקבלה לאביו לא יטמא. אבל מטמא למת מצוה ע"כ. ותניא איזו מת מצוה כל שאין לו קוברים. קורא ואחרים עונים אותו אין זה מת מצוה. גמרא דף מ"ג ע"ב:

וקרבנותיו שתי תורים או שני בני יונה. אחד לעולה. ואחד לחטאת וכבש בן שנתו לאשם:

ואינו מביא קרבן אלא א"כ היה מעורב שמש. ולכאורה קאי אמצורע והכי קאמר ומצורע [טהרתו] תלויה בתגלחתו וכי גלח צריך שיטבול ואינו מביא קרבן עד שיעריב שמשו אחר שטבל. אי נמי יש לפרש דקאי אנזיר. וכן רש"י מפרש ונזיר אינו מביא קרבנותיו. אלא א"כ היה מעורב שמש שטובל בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני. וכן אם לא טבל בשביעי עד לשמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום עד התשיעי. אע"ג דלדידי' במצורע אין צריך הערב שמש [*כדמסיים בהדיא ויהיב טעמא. לפי שהוא טהור ועומד משעת טבילה הראשונה דהא כתיב ביה וטהר ע"כ] מכל מקום נוכל לפרש אף לדעת הר"ב דאנזיר קאי וכן נראה שפירש הרמב"ם. וכך כתב בחיבורו הרי שהזה בשלישי ובשביעי ולא טבל ונתאחר כמה ימים. כשיטבול. יעריב שמשו. ויביא קרבנותיו למחר. והכ"מ לא כתב מנין לו ונ"ל דהיינו הך בבא:

ז[עריכה]

היה מביא שלש בהמות חטאת עולה ושלמים ושוחט את השלמים ומגלח עליהם. לשון התוס' אחרי שאמר הכתוב שעל השלמים יגלח דין הוא שיקדימו וקשה א"כ למה הקדים חטאת ועולה לשלמים ע"כ. וכן משמע לישנא דושוחט את השלמים לומר דמקדים לשחוט השלמים אבל הר"ב העתיק שחט את השלמים וללשון זה י"ל דה"ק דאשחיטת שלמים מגלח ולא על הקודמים. והשתא ניחא דנקטינהו כסדרן וכן הם כתובים בפרשה בין בהבאה בין בעשייה ולפיכך נראה שכסדרן בכתוב כן הוא סדרן דמנלן לשנות הסדר ממה שסדורין בכתוב וכן לשון הרמב"ם בפ"ח מה"נ ושוחט החטאת תחלה ואחר כך העולה ואח"כ שלמים ואח"כ מגלח ובפי' המשנה פסק כרבי יהודה הרי שסובר דלר"י שחיטת שלמים באחרונה ועליהם מגלח ובזה מסולק כל מה שנדחק הכ"מ לומר שהרמב"ם פוסק בסדורן כר"א ובגילוח על השלמים [פסק כר"י] ואע"ג דלר"י השלמים קודמים שזהו דוחק גדול מאד שלפי זה לקח לו הרמב"ם שיטה מדנפשיה דמנלי' למעבד הכי לשחוט החטאת ראשונה ולגלח על האחרונה והא ודאי דלא כמאן לסברת הכ"מ. אבל לדידי ניחא שהרמב"ם מפרש דר"י הכי ס"ל וכוותיה הוא דפסק. ומשום דתנאי כוותיה ס"ל בברייתא אבל בסדור הקרבנות אין מחלוקת בין ר"י לר"א ולפיכך נקטינהו ר"י נמי חטאת עולה ושלמים. ולפי דעתי א"א שיחלוק ר"י בסדור הקרבנות שהרי בפרשה כך הם סדורים בעשיה. ועיין מ"ש בסוף הפרק בס"ד. אבל קשה קצת לשון דר"א שאמר החטאת קודמת בכ"מ איתא דר"י נמי ס"ל דקודם בנזיר ולא פליגי אלא בגילוח אי קודם מאי בכל מקום דקאמר לא לימא אלא שהחטאת קודמת וי"ל שהאמת הוא אומר אע"ג דלא איצטריך למימר:

ושוחט את השלמים. פירש הר"ב דכתיב וגלח את ראשו פתח אהל מועד ומפרשינן לקרא וכו'. דאי פתח אהל מועד ממש. א"נ כנגד הפתח בזיון מקדש הוא כדאיתא בגמרא. ועיין משנה דלקמן [*וגי' הר"ב שחט כתבתי לעיל] ומקום גילוחו שנינו בפ"ב דמדות משנה ה':

ומגלח עליהם. שתהיה תגלחת ואחר שחיטתן. הרמב"ם:

ואם גילח וכו'. אתיא ככ"ע כדמוכח במשנה י' ובירושלמי יליף ליה מן ואת האיל יעשה. דיעשה יתירה דה"מ למכתב ועשה את חטאתו ואת עולתו ואת האיל זבח השלמים:

ח[עריכה]

הראויה כו'. כתב הר"ב דכבשה אינה ראויה וכו' היינו בנזיר דכתיב ביה כבשה וכבש ואיל. אבל בעלמא ראויה היא לשלמים:

ומשלח תחת הדוד. פי' הר"ב של שלמים ואם שלח תחת חטאת יצא. בגמ' יליף לה מדכתיב זבח:

ואם גילח במדינה. כתב הר"ב ואע"ג דכתיב פתח אהל מועד כו' עד שיהיה פתח כו'. הכי דריש אבא חנן בברייתא ודרשא דלעיל דבשלמים הכתוב מדבר סתם ברייתא היא ותפיס הר"ב לתרוייהו וכן הרמב"ם בפ"ח מה"נ משום דס"ל דהכל במשמע [*וכאשר הגהתי בדברי הר"ב כן הוא בגמרא]:

במדינה. פי' הר"ב בירושלים. עמ"ש במ"ג פ"ק דשקלים:

ואם גילח במדינה היה משלח כו'. כן גירסת הספר וכן בסדר המשנה דבבלי וירושלמי והכי ס"ל רבי יהודה בברייתא טהורים כאן וכאן היו משלחים. טמאים כאן וכאן לא היו משלחים וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות נזירות. ותמה הכ"מ ואמאי לא פסק כחכמים דפליגי בברייתא [והביאם הרמב"ם בפירושו] וסברי דאינו משלח °אלא נזיר טהור שגלח פתח אהל מועד וכן הוא סתם מתני' ע"כ. וזהו כנוסחא אחרינא והיא נוסחת הר"ב ג"כ. וכן פסק הלכה. וכן נראה שהיא נוסחת הרמב"ם בפירושו אבל בחבורו נראה לי שתפס הנוסחא שבספרים דלא גרסי' לא:

הכל משלחין. כתב הר"ב טהור וכו' וטמא במקדש. ויליף לה בגמ' מזבח לרבות חטאת בנזיר טהור ואשם בנזיר טמא. והרמב"ם בפ"ו מה"נ אע"ג דפסק דשער נזיר טמא יקבר כתב שאם גילח במקדש והשליכם תחת דוד האשם יצא. והכ"מ לא כתב מנין לו. ונ"ל דמן התוספתא למד כן דאיתא התם טמא שבמדינה יקבר. הטמא שבמקדש משלח תחת הדוד של חטאת ושל אשם. דברי ר"מ. ואח"כ שונה פלוגתא דר"י וחכמים. וחוזר ושונה אם שלח תחת דוד חטאת ואשם יצא ואין אשם אלא בשל טמא. ש"מ דלד"ה יצא בדיעבד:

ט[עריכה]

או שלקן. בפרק שני דפסחים משנה ו' פי' הר"ב °דשליקה בשול יותר מדאי עד שנימוח. ושם כתבו התוספות דף ל"ט דאפילו הכי לא הוי הכא זו ואין צריך לומר זו דקמ"ל דבשליקה אינו יוצא מתורת בשול:

וחלה מצה אחת. דיניהן במ"ב פ"ז דמנחות:

ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים. כתב הר"ב דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר המעשים כולם. ברייתא. ופירש"י אחר המעשים כולם אחר קרבן ואחר התגלחת ותגלחת מעכבת ע"כ. והיינו דלא תני הותר לגלח לפי שכבר גלח שהרי גילוח מעכבת:

רבי שמעון אומר כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים כו'. כתב הר"ב כתיב הכא ואחר וכו' וכתיב אחר התגלחו ולקח הכהן את הזרוע וגו'. והניף וגו' אחר התגלחו וגו' מה התם אחר מעשה יחידי פירש"י דלאחר גילוח עביד תנופה אף כאן אחר מעשה יחידי אחר קרבן אף ע"פ שעדיין לא גילח ותגלחת לא מעכבא ע"כ. ובגמרא אימא עד דאיכא תרוייהו דמה התם אחר תגלחת כדכתיב אחר התגלחו. אף כאן נמי אחר התגלחו. ומשני אי הכי גזרה שוה למה לי:

כיון שנזרק כו' הותר כו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות נזירות אע"פ שבפירושו כתב דאין הלכה כרבי שמעון. ותמה הכ"מ לפסוק הלכה כרבי שמעון דלא כתנא קמא ומסיק דבברייתא ר"א כת"ק ור"ש כחכמים. ותו אשכחן סתמא כר' שמעון דלא כרבי אלעזר במשנה ה' פ"ד דתנן נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר ומוקי התם בגמרא דלא כר"א. דאי כר' אלעזר כיון דתגלחת מעכבת אסירא בחמרא ומצי מיפר. ומכיון דאשכחן סתמא דלעיל כחכמים אע"ג דסתם דהכא כר' אלעזר נקטי' כסתמא דאתיא כחכמים עכ"ד. ולי קשיא דמה לי סתמא כחכמים ומה לי סתמא כר"א כיון דאשכחן לר' דסתם לעיל ואח"כ שנה כאן מחלוקת יש לנו לפסוק ככללא דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם. וכ"ש הכא דסתם דלא כסתמא דלעיל. ואפשר דהא דאמרינן דאין הלכה כסתם כלומר שאין זה בכלל הלכה כסתם משנה. אבל לא לומר שהלכה כדעת החולק אלא הרי הסתם ודעת החולק הוא כשאר החולקים שלא הכריע בהם רבי במשנתו הלכה כמאן. והלכך פסקינן כחכמים דברייתא [*ועיין ברפ"ו דכלים] אבל נ"ל דאין צריכין לכל זה דטעמו דהרמב"ם לפי שבסה"פ חזר ושנה רבי עצמו לדר"ש בלשון חכמים כדתנן וחכ"א יביא שאר קרבנותיו וטעמייהו כדפי' הר"ב דס"ל אחר מעשה יחידי וכו' וזה אמת ברור. ברוך שהנחני בדרך אמת[1]:

הותר וכו'. משמע ודאי מיד הותר ועיין מ"ש ספ"ח:

י[עריכה]

תגלחתו פסולה. כתב הר"ב דאמרינן לעיל לר"א סותר ז' ימים. לפום ריהטא כתב כן דסתמא תנן לעיל משנה ג' דסותר ל' יום. ומיהו בגמ' דהתם דף ל"ט ע"ב אמרינן דלר"א סותר שבעה ימים בלבד. וטעמא כי היכי דגדלי שערות דקים להו לרבנן כל ז' יומין אתיא מזיא כדי לכוף ראשו לעקרו:

רבי שמעון אומר אותו זבח לא עלה לו אבל שאר זבחים עלו לו. פי' הר"ב דסבר דאם גלח על עולת נדבה ושלמי נדבה יצא. גמ'. ויליף לה דאמר קרא (במדבר ז) ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים ולא כתב על שלמיו. ופי' יצא היינו מצות גילוחו. אבל ידי נדרו דקרבן נזיר לא יצא. וכדתנן בריש זבחים שלא עלו לבעלים לשם חובה. והיינו דקאמר אותו זבח לא עלה לו:

יא[עריכה]

רבי אליעזר אומר סותר את הכל. כתב הר"ב לא כל הימים קאמר דהא אמר כל לאחר מלאת שבעה סותר. גמ':

וחכמים אומרים יביא שאר קרבנותיו [וכו']. פירש הר"ב רבנן לטעמייהו. דאמרי אחר מעשה יחידי מותר לשתות יין ומותר לגלח. הלכך קודם שנטמא היה ראוי לתגלחת. קצת יש לדקדק מדכתב ומותר לגלח שסובר כמו שכתבתי במ"ז דלר"י שכן הלכה מצות הגילוח אחר השלמים שקרב לאחרונה. אבל מ"מ קשה. דלמאי נקט כלל דין הגילוח ושני מלישנא דר"ש ור"א דלא נקטי אלא שתיה וטומאה וגילוח מכ"ש דלר"א גילוח מעכב ולרבי שמעון נהי דלא מעכב. מכל מקום מצותו קודמת:

ומצאה שמתה. ונטמאת עליה. רש"י:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.



שולי הגליון


  1. ברש"ש (מו.) כתב ע"ד רבנו אלו: ועל חנם שמח שהרי לקמן (סג.) סתם כרבי אלעזר כדאמר רבי יוחנן שם והיא בתרייתא.