חות יאיר/צג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה: תנן בקדושין בפרק היוחסין דע"ח ע"ב. האומר בני זה ממזר הוא אינו נאמן. פי' רש"י ממזר הוא, שנולד לו מחייבי כריתות, אינו נאמן דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו עכ"ל. ואיכא למידק למה פירש רש"י באופן זה שהוא דחוק מאד, דא"כ צ"ל שהוא במקום שאין מכירין את אשתו ואומר שהיא אמו או אחותו, וא"כ משוי בדיבורו אותו ואת אשתו רשעים גמורים, ויש להקשות על זה משני פנים הא' הלא קיימא לן שאין אדם משים עצמו רשע, ואין לומר דאה"נ משום הכי אינו נאמן, דאין הלשון משמע כך רק משום שאינו נאמן על בנו, דעל כן נקט בהאי גוונא שאומר בני זה וכו'. וכמו שכתב רש"י דקרוב הוא אצלו. ועוד א"כ למה אמר ר"י נאמנים. ועוד קשה דמ"ש עלה בגמרא בדברי ר"י שאמר אפילו שניהם וכו', לא מבעי' איהו דלא קים לי' בגוה וכו', משמע שאומר שהבן נולד ממזר מאשת איש.
ונראה בזה שרש"י דקדק לשון בני זה ממזר הוא, שמשמע שאומר שהוא בנו וא"כ ע"כ מה שאמר בתר הכי ממזר הוא ר"ל שנולד מחייבי כריתות, ומיירי כשבא עם בנו מרחוק והוחזק שהוא בנו פה. רק שמ"ש בתר הכי ואפילו שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא לא בהאי גונא דרישא מיירי שהרי אמו לפנינו ואע"פ דאפשר שיהי' זה בבא אשתו עמו ממדינת הים והיא מעוברת ואמרו שהוא אחיה וממילא העובר ממזר דמ"מ לכ"ע לא היו נאמנים דאין אדם משים עצמו רשע ואין לומר דפלגין דיבוריה לומר שהוא ממזר אבל לא מפני שהיא אחותו רק שאשתו זינתה שהרי בתרי גופי' פלגינן דיבוריה כבגמ' פרק יש נוחלין סוף דקל"ד דא"א בשום אופן לומר כן דלא אמרי' פלגינן דיבוריה רק לבטל חציו ולקיים חציו ממש כדבר האמור מש"כ בכה"ג הוי מבטל דיבורו לגמרי שהרי הוא אינו אומר שזינתה כלל. לכן א"א לפרש סופא רק שנולד מאשתו שזינתה ונ"ל דמיירי באומר שלא בא אליה יותר משנה דאל"כ מנא ידע וא"כ אינו בגוונא דרישא דשם מיירי שאמר בני זה וסופא מיירי שאמר אין בני זה ועלה קאי מה דאתמר בגמ' מאי ואפי' וכו'. ואין להקשות מלשון שאמר אינם נאמנים בסופא וכן רי"א אומר נאמנים דמשמע דגם בנאמנות דידה מיירי והרי היא עכ"פ משוות נפשה רשיעה די"ל שאומרת שנאנסה ובאמת לא צריכנ' לזה כי ודאי לכ"ע אין ענין לומר שהיא נאמנת רק רבותא היא אע"פ שהיא מודית. וכן ר"י נקט בגוונא דרבנן לשון רבים ומ"מ לא ר"ל רק שהוא נאמן אבל לא היא. וכ"כ טור וש"ע אה"ע ס"ד שאין אשה נאמנת.
ואכתי איכא למידק לר"י דס"ל נאמנים וכוותיה ק"ל איך יתכן זה לומר דנפקא לן ממ"ש יכיר דהתם ודאי מיירי בבנו שאומר שהוא בכור או בן גרושה ובן חלוצה מש"כ כשאומר שאינו בנו רק מאיש אחר שממנו זינתה אשתו ואם לדבריו אינו בנו מהיכן יבא לו הנאמנות של אב על בנו שהרי א"א בשום פני לחלק דיבורו ודמי למ"ש בפ' החולץ דמ"ז ע"א לדבריך נכרי אתה וכו'. ולמדתי ישוב לזה מלשון הטור ח"מ סי' רע"ט שכ' בשם הרמ"ה דכי מהימנ' רחמנא אבוהי כגון דאמר בני זה ממזר דאיכא למימר אולידי' מחיבי כריתות א"נ כגון דידוע דבר אתתי' הוא ואמר אליה דלא בריה הוא וה"ל ממזר ממילא וכו' ור"ל דאפי' אומר שאינו אביו נאמן לשוויה ממזר לא מצד שאמר שהוא ממזר רק כמ"ש התוס' פרק יש נוחלין דקכ"ז רע"ב דממה דכתיב יכיר לתת לו פי שנים גבי בכור ובכלל זה אפילו אמר זה שמוליד מאשתו לפנינו ב' ג' בנים ואמר על הקטין שהוא בכורו ג"כ נאמן אע"פ שע"כ בדיבורו משווי לגדולים ממזרים מ"מ הימני' תורה. ואין רצוני לומר דדוקא לפסול ע"י הכרת בכור דהכי ס"ל לבה"ג להלכה ודחי לי' התוס' שם בפ' החולץ ופי' י"נ רק דילפינן מזה לכל מקום שנאמן האב על בנו לפסלו.
ולפמ"ש אפי' היה בן בחזקת כשרות מקמי הכי גם בהנהגת האב עמו מ"מ נאמן. ואין להקשות מהא דק"ל אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו אמן וי"ל כ"ש אם חזר ואמר מזר הוא מאיש אחר. דשאני היכא דבפירוש אמר בני. עוד נלמד מזה דדוקא לגבי בנים שידעינן שהולידה אשתו כשהיתה תחתיו נאמן. מש"כ אם בא מרחוק עם בניו חזקה ואמר על א' מהם שאינו בנו רק אשתו הולידו מאיש אחר ואפילו היא מודית אינו נאמן דלדידה אין נאמנות ולידיד' ג"כ אחר שאמר בנו זר הוא ולא כל כמיני' רק לומר שאינו בנו לא לומר שהוא ממזר כי אפשר שכשר הוא ואספו אל ביתו.
ולכאורה יש להקשות על מ"ש דילפינן ממה דאמרה תורה יכיר גבי בכור ור"ל אפי' לומר על בנו הקטן שהוא בכור ובזה משוי לבנים הגדולים שידעינן שילדה אשתו אחר נישואין ממזרים אע"פ שהיו מוחזקים שהם בניו וכ"כ הרמב"ם פט"ו מא"ב אב שהוחזק שהוא בנו נאמן האב לומר אינו בני והכי משמע בפ' החולץ שם גדול ואין לו בנים זהו קטן ר"ל שאביו נאמן עליו ודוחק לומר שמיירי בבא ממה"י. וקשה על מ"ש הטור בא"ה סי' ד' וז"ל וכתב הרמ"ה דדוקא כשלא הי' לו חזקת כשרות ע"פ האב וכו' והביאו רמ"א בהג"ה שם. וי"ל דמיירי דוקא ע"פ האב שאמר דברים שמשמעותן כאומר בני הוא זה והכי מדוקדק לשון ע"פ האב דמיותר לגמרי אלא ע"כ בכה"ג מיירי. ואין לומר א"כ פשיטא הוא מגמ' פ' י"נ אר"י אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן וה"ה או כ"ש ממזר דמשוי לאשתו אשת איש די"ל דקמ"ל אע"פ שלא יצא מפיו בני הוא זה ממש רק שהוחזק לבנו ע"פ האב בשאר דבריו וענייני חיבה שאין נוהגין רק אב עם בנו אבל ממה שהי' אצלו בחזקת בנו אין ראי'.
ואין להקשות עוד מגמ' פרק י"נ דף קכ"ז היו מוחזקין על זה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן לר"י דק"ל כוותי' ופי' רשב"ם לא בעדים אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו למעלה דהוי קרי ליה בוכרא עכ"ל. די"ל דלא ר"ל שאמר בפירוש בלשון הכרה בני בכורי הוא דפשיטא דתו לא מהימן ועוד דבכה"ג לא נקרא קול בעלמא רק שאמר דרך שמיעה כך. כהנך עובדי שאמר לך אצל פלוני בכורי ובכה"ג מש"כ באומר בוכרא הוא שזה עיקר דבריו להעיד עליו מי הוא כיון שהגיד וכו' ובזה נקיים דברי הרשב"ם והרמב"ן שניהם לומר ולחלק בכך ע' טור ס"ס רע"ז שהעמיק דברי הרשב"ם בקצרה יותר מן הראוי דלפי מה שהעתיק פשיטא הי' נראה דלא פליגי ומ"מ מה שקיצר נראה דס"ל בכוונת מ"ש רשב"ם דהוי קרי לי' וכו' כמ"ש ודו"ק.
נקוט מינה דאין לפרש חזקת כשרות שאמר בני הוא זה רק שהיה כך בעיני כל אדם אם לא ראינו הנהגה או דיבור שמוכח ממנו שהוא בנו שאז ודאי הוי כאור וכהא דק"ל בפרק היוחסין ד"פ סוקלין ושורפין על החזקות דג"כ בכה"ג מיירי מה דאמר רבה שם איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית ואשה שבאת' ותינוק מורכב לה על כתיפה וכו' ע"ש מש" בחזקה ע"פ ידיעה מסברא דזה מקרי היו מוחזקין בגמ' פי"נ שם ובטור ופוסקים הנ"ל.
וכל מ"ש כתבנו משום יגדיל תורה ויאדיר אף כי אינו נצרך לעניינינו אשר עלה נשאלנו כי כל מ"ש הוא לענין ירושה. ושאלת מכ"ת הוא לענין מילי דאיסורא כמו שביאר מכלל דפשיטא לי' דאינו יורש כאומר בני זה ממזר לענין יחוס וא"כ מלתא דפשיטא למכ"ת מיבעי' לי מפני דכבר כתבנו דאומר בפירוש זה בני תו לא נאמן לומר עבדי או ממזר הוא לכ"ע מק"ו דבכור שעיקר ילפותא דנאמנות האב ביה משתעי קרא וה"ה שאר דברים ודיבורים והנהגות שמיוחדי' לאב עם בנו וכנדון של מכ"ת. גם לדעת הטור שרשב"ם ורמב"ן מחולקים מ"מ בכה"ג כ"ע מודים שאחר שזנו ופרנסו במלבושי כבוד בעת שנעשה בן י"ג והשיאו וקרא כמה פעמי' בתוה והחזיקו לכהן בקריאת ס"ת ראשון ובנשיאת כפים שאפילו למ"ש ר"י שלא ידע בזר שעולה לדוכן שהרגישו בו ד"מ והב"ח ובב"ש דצ"א ובשו"ת חוט השני שלי מ"מ בגוי מודים לאע"פ שנימול אם לא טבל כאלו לא מל דק"ל אינו גר עד שימול ויטבול שהרי אין זה לא יליד בית ולא מקנת כסף וא"כ אפילו יתן כל אמתלאות שבעולם אין האב נאמן שאין אדם משין עצמו רשע דלא בכל דוכתי' מהני אמתלא כבגמ' פי' נגמר הדין דמ"ד ע"ב אע"ג דיהבי טעמא מילתייהו. וכ"כ בכה"ג בא"ח סי' נ"ג סי"ח. וע' שו"ת חוט השני שלי סי' י"ז. ומ"ש רמ"י סוף חלק לבוש הבוץ ובב"ש דקי"ז על כהן שכיחש כהונתו ואין לחלק ולומר שאני התם שמכחיש כהונת עצמו משא"כ זה דהאב לא עבד מידי שהרי כשנעשה בר מצוה נפטר מעונשו מ"מ אחר שבנו זה לא ידע מאומה הרי לא נפטר מעבירה שעשה על ידו דעבר אלפני עור וגרע דמכשיל רבים בו שהמה יצאו בברכתו בתורה וברכת הזימון ובכה"ג. ומ"מ ברור לע"ד שגם דבריו לענין ירושה בטלים לא שרירין ולא קיימין. ואין לומר דנאמן במיגו דאי בעי מצי להעביר נחלתו בנתינת כל אשר לו לשאר בניו בלשון מתנה או לומר ששאר בניו ירשו כל אשר לו. דה"ל מיגו במקום חזקה אלימת' כי האי דלא אמרינן ולא אמרינן סברא כזו בפי' היוחסין דאי בעי למיתב ליה כלו נכסי' וכו' דע"ב ע"ב רק דאין חזקה מתנגדת ואליבי' דרבנן ובצריך היכרא יע"ש.
ומשם ראיה למ"ש דעל דמשני בשצריך היכרא מקשה פשיטא משמע אם היינו אומרים על מי שמוחזק שאינו בכור ל"ק פשיטא ודו"ק משום דה"ל מיגו במקום חזקה ודו"ק. ובזה נדרשתי ללא שאלנו. וגמ' הנזכרת בפ' היוחסין דאתי לידי נימא ביה מילתא מה דק"ל על מה שפירש רש"י שם בברייתא על מ"ש שם וחכמים אומרים אינם נאמנים אפסולי קיימא אבל לענין בכור לא פליגו. דא"כ מה מקשה בתר הכי א"ל רנב"י לרבא בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל ומשני בשצריך היכרא פי' רש"י כגון שבא ממדינת הים וכו' ומה איצטרך לשנויי הכי וגם מעיקרא מה קשיא לי' דמ"מ איצטריך יכיר לזה בני בכור שהרי לא פליגי רבנן רק אפסולי.
ונראה שרש"י הרגיש בזה ולכן כתב בצריך היכרא קרא לבכור הוא דאתא דלכאורה אין לזה מובן אלא ר"ל כמו שכתבנו ור"ל שגם רבנן לא נחלקו רק על בן גרושה וכו' ומ"ש בשצריך היכרא אינו רק ביאור לשון יכיר דמשמעו כך דאין מי שמכירו זולתו. והוא דוחק מצד עצמו ומצד מ"ש בש"ס בתר הכי מפני שתירץ בדצריך היכרא הקשה לו פשיטא וכו' ואם תירץ לו דלבכור אתא ולאם מוחזק שאינו בכור לא קשיא מידי דאיצטרך קרא משום דאין כאן מיגו במקום חזקה וכמ"ש (ועי' בסמ"ע סי' רע"ט ס"ק ג') וראיתי שהרשב"ם פירש בהדיא בפרק יש נוחלין שם דחכמים פליגו אתרווייהו ונראה שרמז בזה על פי' זקינו רש"י ז"ל שלא ישר בעיניו בזה.
ולענין נאמנות דיוחסין דאם יש לבן בנים אינו נאמן אף על הבן כמבואר בסוגי' פ' החולץ דמ"ז ובטור א"ה סי' ד' אין ענין לכאן כלל שאין פגם לבני בניו שאפי' הי' גוי גמור קי"ל גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר. ולענין חליצה נלמד מסוגיא דפרק האומר בקדושין דס"ד דלאו כל כמיצי' לאב לומר שזה אינו בנו אחר שהוחזק שהוא בנו אם אין לו זרע אחר להזקק אשת עצמו ליבום בדבריו דדמי להוחזק שאין לו אחים ואמר יש לי אחים דשם בגמ'. וכ"ש להתיר אשת כלתו לשוק. וכן אם מת זה הבן או אחיו בלי בנים ירש אחיו אותו והוא את אחיו. ואפילו בזבזו אחרים את הנכסים מפקינן מינייהו דאין כאן ספיקא דדינא כלל שיועיל תפיסה.
ומ"ש אם בזמן הבית תפש בו אביו ואמר לפני ב"ד הגדול בנינו זה בן סורר הכה אותי לפני עדים ואח"כ אמר שאין זה בנו מה דינו כבר כתבתי שלעד"ן שאם אמר בפירוש בני זה לא מצי הדר בי' מכ"ש אם נהגו בו כמנהגם המיוחדים לאב עם בנו. גם במ"ש בענין שאלתך אם הבן קטן נאמן שכך דיבר וכך ציוה אביו לא ידעתי מקום ספק ומהיכן יהי' נאמן הן מצד קטנות דלא הימנו חז"ל רק קיום שטרות ועוד איזה מילי דרבנן כבש"ס כתובות הן מצד שהוא קרוב הן מצד מה שכתבתי שגם אביו אינו נאמן אפי' אמר דבריו לפני עדים.
וכל מה שכתבתי הוא מה שנלפענ"ד ע"פ דעת תורה ודעת נוטה לא להלכה ולא למעשה כי באמת הדבר זר ותמוה ומצד הסברא כל מה שנוסיף להחליש כח נאמנות האב מצד חזקת הבן והנהגת האב עמו מעודו מזה נוסיף זרות שלא נאמין לאב על דבריו האחרונים כי מי זה פתי חסר לב סכל ובער שימציא ויבדה דברים מלבו להבאיש ריח בנו יוצא יריכו ופרי בטנו כ"ש בשעת מותו ומ"מ אין לנו לדון ע"פ אומדנא נגד מ"ש רז"ל אפילו לענין ממון כ"ש לענין איסור והיתר:
נ"ל יאיר חיים בכרך.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |