הר המוריה/תמידין ומוספין/א

הר המוריה ‏ תמידין ומוספין א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנקראים

תמידין וכו'. עיין מל"מ שהקשה על הא דאיתא בחגיגה ו' ב' דלא הקריבו ישראל תמידין במדבר משום דנזופין היו ורק שבט לוי הקריבו משלהן יעו"ש והא במו"ק ט"ו ב' איתא דהקריבו ישראל קרבנותיהן במדבר או משום דמנודה משלח קרבנותיו או משום דמנודה לשמים קיל יעו"ש היטיב וראיתי בס' טורי אבן בחגיגה שם שהוא תלה זה בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל בחולין ט"ז ב' דלר"י דנאסר להם בשר תאוה א"כ על כרחך שלחו קרבנותיהם משא"כ לר"ע דס"ל דלא נאסר להם בשר תאוה א"כ יכול להיות שלא שלחו קרבנותיהם יעו"ש היטיב א"כ ר"ע דחגיגה אזיל לשיטתו ולדידיה באמת לא הקריבו ישראל קרבנותיהם במדבר יעו"ש היטיב. והנה יש לעיין קצת בזה כיון דאם נימא דנזופין היו לא היו רשאין להקריב קרבנות א"כ בלא"ה היו מותרין בבשר תאוה וכמש"כ התוס' ביבמות ע"א ב' בד"ה מ"ט וכו' יעו"ש היטיב וא"כ אף לר' ישמעאל נמי לא מוכח דישראל היו שולחין קרבנותיהן והא דנאסר בשר תאוה י"ל דקאי על הלוים יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ רש"י דטעם דנזופים היו לפי שעשו העגל עיי"ש ביבמות ע"ב א' ובתוס' ד"ה נזופין וכו' (ובחגיגה שם משמע ג"כ כרש"י יעו"ש היטיב ובספרי בהעלותך פיסקא ס"ז יעו"ש היטיב) א"כ קשה איך עשו את הפסח בשנה השנית בחדש הראשון הא נזופים היו לר"ע ואיך עשו כל היולדות בכל זמן ההוא. ובאמת בספרי שם איתא וז"ל ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה בלבד וכן הוא אומר הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ר"ש בן יוחאי אומר ישראל לא היו מקריבים ומי היה מקריב שבטו של לוי שנאמר ישימו קטורה באפך ואומר ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי ישראל עבדו ע"ז ולוים לא עבדו ע"ז שנאמר כי שמרו אמרתך וגו' יעו"ש היטיב ופי' שם הזרע אברהם דבאמת לר"ש אפילו באותו פעם לא עשו הפסח רק הלוים לבדן יעו"ש היטיב.

אך לדברי התוס' (דפי' דנזופים היו ממרגלים ואילך) י"ל כי קאי אכל השנים שלאח"כ שהיה אחר חטא המרגלים אבל קודם חטא המרגלים גם ישראל הקריבו. אבל לא יתכן זה דהא הספרי תלה זה בענין חטא ע"ז והיינו כרש"י. ועיין בספרי ראה פיסקא ע"ה וז"ל ר"ש אומר מגיד שבשר תאוה נאסר להם לישראל וכו' יעו"ש היטיב והנה לדעת הטורי אבן הנ"ל שתלה הא דישראל לא הקריבו קרבנות במדבר בפלוגתא דבשר תאוה דחולין הנ"ל א"כ יקשה הא ר"ש ס"ל דבשר תאוה נאסר להם וא"כ יקשה על ר"ש מדידיה אדידיה דהא ר"ש ס"ל דבשר תאוה אסור וע"כ הקריבו ישראל קרבנותיהם במדבר וא"כ למה לא הקריבו ישראל פסחיהם במדבר. אבל י"ל כי הטורי אבן גרס שם ר' ישמעאל וכגי' נוסחאות אחרות וכגי' הש"ס דחולין שם (וכן נראה לכאורה דר"ש תלמיד דר"ע וע"כ קאי בשיטתיה וק"ל ובזה ניחא לי מאי דאיתא בספרי בהעלותך פיסקא צ"ה וז"ל ויאמר משה שש מאות אלף רגלי רשב"י אומר ר"ע היה דורש בו דבר אחר ואני דורש בו שני דברים ודברי נראים משל רבי הרי הוא אומר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר ספיקין הן להם ואני אומר וכי מפני שאין להם בשר הם מתרעמים והלא כבר נאמר ביציאתם ממצרים וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר יכול שאכלום במדבר ת"ל ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן אלא שמבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכו' יעו"ש היטיב וברש"י בחומש שם.

והנה ראיתי בס' תולדות יצחק שכתב וז"ל י"מ שצאן ובקר הרבה היה להם אבל לא היה יכולין לאכול מהם עד שיביאום אל פתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט צאן וגו' ולזה אמרו מי יאכילנו בשר בשר יש לנו אבל מי יתן אותנו לאכול ולזה לא אמרו מי יתן לנו בשר ולזה אמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו והכהנים לזרוק הדם ולהקטיר חלבים אינם אלא שלשה אהרן ושני בניו ואיך ימצא להם יעו"ש היטיב והנה לכאורה יש לעיין אמאי לא בחרו ר"ע ור"ש בפי' זה אלא ודאי דלדידהו לא שייך זה דלדידהו לא נאסר להם בשר תאוה מעולם. והבן) ועוד יש לעיין לפי סברת הטורי אבן א"כ איך פשיט הש"ס במו"ק לפי סברת ר' ישמעאל והא הלכה כר"ע מחבירו והלכה כר"ע ועוד דהא מיבעי ליה לר' ירמיה איברי בשר נחירה שהכניסו לא"י אי שרי יעו"ש י"ז א' והיינו כר"ע וכן אוקים רב יוסף שם סתמא דמתניתין כר"ע יעו"ש היטיב.

ועיין בפ"ד מהל' שחיטה הי"ז דפסק רבינו כר"ע יעו"ש היטיב (וז"ל רבינו שם כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר העכו"ם ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' ואל פתח אהל מועד וכו' למען אשר יביאו וכו' וזבחו זבחי שלמים לה' וכו' אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר עכ"ל והנה הא דכתב דמי שרוצה לשחוט היה מחוייב לשחוט שלמים וכו' לכאורה הוא דלא כר"ע דלר"ע בין בשחיטה ובין בנחירה לא נאסר בשר תאוה כלל וכ"כ רש"י בחומש שם בפרשת אחרי באיסור שחוטי חוץ דמיירי במוקדשין ועיין ברמב"ן שם בפירושו על התורה שכתב דהעיקר כר' ישמעאל דאסרה בשר תאוה יעו"ש היטיב משמע דלר"ע היו מותרין לשחוט חולין לבשר תאוה ומנ"ל לרבינו דלר"ע בשחיטה לא הותרה בשר תאוה וע"ע שם בחולין דקאמר במאי קמיפלגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל וכ"כ התוס' בד"ה ר"ע וז"ל תימה מנ"ל הא דילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי"ל אי לר"ע מיתסר בשר תאוה א"כ היכי הותרה להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעיא שחיטה כדמשמע בסמוך ואי בצבי ואיל הא בקרא דדרשינן מיניה היתר נחירה כתיב בקר וצאן דכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת מבקרך ומצאנך מכלל דמעיקרא לא בעו זביחה ומיהו קשה דהו"ל לאוקמי קרא בהיתר נחירה בבע"מ דלא חזו להקרבה עכ"ל ומוכח מזה דלא ס"ל כרבינו דאל"כ בלא"ה ליכא שום התחלה לדבריהם דהא יש למצוא היתר נחירה כשרוצים לנחור דאז לא הוצרכו להקריב קרבנותיהם ויכולין לאכול בשר חולין אמנם כשרוצים לשחוט לא הותר להם חולין רק בשר קדשים (ועיין בחי' הר"ן לחולין שהעתיק ג"כ דברי התוס' ויעו"ש היטיב מה שתירץ לקושיית התוס' וכתב דדוחק לאוקמי קרא בבע"מ דווקא יעו"ש) ואפ"ל דרבינו מפרש דר"ע ס"ל דבשר תאוה לא איתסר ורק בזביחה הי' אסור בשר תאוה ושוב בא הכתוב לאסור בשר תאוה בנחירה אבל א"כ קשה לכאורה דא"כ הו"ל לר"ע לומר דבא ג"כ למישרי בשר תאוה ע"י זביחה מה שנאסר מתחלה.

שוב ראיתי בחי' הרמב"ן בחולין שכתב וז"ל וי"א דלעולם הא דכתב רחמנא ואל פתח אהל מועד לא הביאו אפילו בחולין קאמר לומר שלא ישחטו אלא קדשים לשלמים ובהא פליגי ר"ע סבר לא איתסר בשר תאוה כלל וזה שאמר הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אסר השחיטה בחולין ע"כ בשר נחירה היו אוכלין ר' ישמעאל סבר בשר נחירה לא אישתרי כלל וממילא נאסר בשר תאוה מדכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' וכבר כתבתי שזה טעות לומר ד"ה הוא ליאסר שחיטה בחולין משום דפרשת שחוטי חוץ לדורות כתיב וכדאיתא בת"כ (וע"ע ב"ב ק"כ א') ואם איתא כדברי אלו ברייתא דספרא אמאן תרמייה וכו' ואחר שכתבתי כ"ז מצאתי סעד לרש"י ז"ל במדרש אגדה באלה הדברים רבה רבנן אמרי הרבה דברים אסר הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר תדע לך אסר הקב"ה לשחוט ולאכול לישראל עד שיביאנו פתח אהל מועד שנאמר ואל פתח אהל מועד מה כתיב שם דם יחשב לאיש ההוא וכאן חזר והתירן להם שנאמר בכל אות נפשך תאכל בשר מנין ממה שקרינן בענין כי יכרית ה' אלהיך עכ"ל הרמב"ן והנה אף שיישב רק שיטת רש"י דפי' בש"ס דבהא פליגי ר"י ס"ל דהך קרא בא לאסור שחוטי בשר תאוה ור"ע ס"ל דהכתוב בא לאסור שחוטי חוץ יעו"ש היטיב בחולין והך מדרש אגדה אתי כר' ישמעאל וכמש"כ הרמב"ן בפירושו לתורה ועיי"ש שכתב שפשט הכתוב מורה ובא כר' ישמעאל וכ"ה דעת רז"ל בכמה הגדות יעו"ש היטיב נ"ל שרבינו מפרש דר"ע נמי מודה בזה וא"כ אתי הכתוב כפשוטו לכו"ע וכן המדרשי אגדות אתיין כוותיה דר"ע ג"כ דבשחיטה מודה דנאסר בשר תאוה.

ומצאתי במדרש תנחומא פרשת אחרי וז"ל איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו' ר"ע אומר כשהיו ישראל במדבר היו נוחרין את הבהמה ואוכלין אתה וכאן אסרה תורה ואמר להם איש איש מבית ישראל אשר ישחט ואל פתח אהל מועד לא הביאו אמר להם אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד ר"י אומר וכו' יעו"ש היטיב מלשון זה מבואר דלר"ע הוכרחו ג"כ להביא אל פתח אהל מועד לשחוט ולא הותר להם בשר תאוה רק בנחירה ודוק היטיב שמכאן ראיה מוכרחת לדברי רבינו וי"ל כי גם התוס' ס"ל כרבינו רק דהקשו דילמא ס"ל לר"ע דלא הותר כלל בשר תאוה אפילו בנחירה נמי לא הותר וע"ז תירצו מה שתירצו והבן היטיב. שוב מצאתי בס' יערות הדבש בחלק שני בדרוש השלשים שהאריך ג"כ ליישב דברי רבינו יעו"ש היטיב ומה שנראה לענ"ד כתבתי) וכיון דהלכה כר"ע א"כ איך אזלא סתמא דהש"ס אליבא דר' ישמעאל ועוד הא גם אליבא דר"י היו יכולין לאכול בעלי מומין והו"ל לחתוך רגליהן מארכובה ולמטה ולשחוט אח"כ להיות חולין. גם בהא דספרי י"ל שלא ר"ל שלא הקריבו קרבן פסח רק הלוים רק ה"ק שלא הקריבו כתיקונן רק הלוים אבל כל ישראל הקריבו שלא כתיקונן וכמש"כ התוס' ביבמות ע"ב א' ד"ה משום וכו' יעו"ש היטיב (וע"ע תוס' קדושין י"ז ב' ד"ה לא קירבו וכו' יעו"ש היטיב וע"ע בשעה"מ פ"ט מהל' קרבן פסח ה"ט מש"כ בזה יעו"ש היטיב) ולפ"ז י"ל דהקרבנות שהן חובת הגוף הקריבו שפיר כמו פסח ושאר קרבנות כמו קרבן זב וזבה ויולדות וכל מחוסרי כפרה ולכן פשיט הש"ס שפיר התם במו"ק רק בדבר הציבור כמו תמידין וכה"ג לא הקריבו רק הלוים והראיה מפסח שעשו במדבר והבן ומיושב היטיב קושיית המל"מ. ויש לע"ע בזה ואי"ה במ"א יבואר וע"ע בס' יד דוד בחגיגה שם שוב ראיתי בס' יד דוד במו"ק שם שכתב כמש"כ יעו"ש היטיב ונהניתי.

ב

משיאיר

פני וכו'. עיין יומא כ"ח א' מנחות ק' א' ובפ"ג דתמיד ל' א' יעו"ש היטיב ועיי"ש במפרש ובפי' רבינו למשניות ביומא ובתמיד שלת"ק די בהאיר כל שהוא במזרח משא"כ למתתיה בן שמואל בעינן דהאיר כל המזרח והלכה כוותיה יעו"ש היטיב ועיי"ש במש"כ בזה פ"ז מהל' כלי המקדש ה"א ד"ה על הפייסות יעו"ש ועי' במגילה כ' א' דדבר שמצותו ביום לכתחלה בעינן שיהא לאחר הנץ החמה י"ל דבמקדש לא שייך זה דכהנים זריזים הם.

דחקה

השעה וכו'. עיין בחי' על ברכות כ"ז א' שהעירותי שם בזה אימתי היה המעשה אם בבית ראשון או בבית שני וכדעת רבינו והבאתי שם דיעות בזה.

ג

משש

שעות וכו'. עי' פסחים ה' א' נ"ח א' יומא כ"ח ב' וע"ע בברכות כ"ו ב' יעו"ש ופסחים ק"ז ב'.

עד

סוף וכו'. עי' בברכות שם ושם בחי' הארכתי בזה.

בשמנה

שעות וכו'. פסחים נ"ח א' שם יעו"ש היטיב וברכות כ"ו ב' ופסחים ק"ז ב' יעו"ש.

שאסור

להקריב וכו'. עי' פסחים נ"ח ב' יומא ל"ג ב' כתובות ק"ו ב' ב"ק קי"א א' ב"מ נ"ה א' זבחים פ"ט א' ק"ג א' מנחות מ"ט א' תמיד כ"ח ב' יעו"ש היטיב.

ועיין במל"מ מה שהאריך בזה בביאור דברי התוס' בענין זה. והנה מש"כ על מש"כ התוס' במנחות שם דוערך עליה העולה קאי על מנחת חביתין (וכ"כ התוס' בזבחים פ"ט א') והקשה המל"מ דהא ביומא שם מבואר דקאי על מנחת התמיד יעו"ש באמת לכאורה אין קושייתו כלום דאפילו אם נימא דמיירי במנחת התמיד מ"מ הוי ג"כ תדיר כמו תמיד עצמו וקמ"ל קרא דוערך עליה העולה דיקדים העולה למנחה אע"ג דהמנחה נמי תדירה והנה לגוף הקושיא באמת לא נפק"מ מידי באיזה מנחה קמיירי רק דהתוס' לקושטא דמילתא נקטי דמיירי התם בחביתין דבמנחת התמיד נפקא לן מדכתיב עולה ומנחה כדאיתא במנחות מ"ד ב' וביומא גופיה שם. אבל י"ל דאי קאי על מנחת התמיד גופה א"כ י"ל תיפוק לי דתמיד תדיר יותר דהא המנחה אינה מעכבת את התמיד דכתיב ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה ואפילו מכאן ועד עשרה ימים וכמו דאיתא לעיל פ"ב מהל' מעשה הקרבנות הי"ב יעו"ש אבל אי נימא דקאי אמנחת חביתין א"כ הוא תדיר כמו התמיד גופיה כי הוא חובה בפ"ע ואינו שייך לתמיד כמו מנחת התמיד והבן. ומה שיישב בזה המל"מ דבריו פשוטין ומבוארין יעו"ש היטיב.

וכתב עוד המל"מ למאי דתירצו התוס' דחד מיירי במנחת חביתין או דחד מיירי בנדרים ונדבות מ"מ יש לתרץ דלהכי הביא הש"ס בב"ק ובמנחות דתמידין קודמין למוספין משום דמהאי קרא משמע עיכובא להכי מייתי להאי קרא ושוב דחי זה יעו"ש היטיב הנה במנחות שם כתבו התוס' תירוץ זה לפי מאי שכתבו דחד מיירי בחביתין וכמו שהביא המל"מ בעצמו יעו"ש ועי' בתוס' יומא ל"ד א' בתוס' ד"ה העולה וכו' שכתבו וז"ל א"נ משום דס"ד דמקשה שהוא מעכב הלכך פריך מברייתא דלשון שלא יהיה דבר קודם משמע טפי עיכובא מלישנא דמתניתין דכל התדיר עכ"ל ומשמע דקאי נמי אלישנא דמחלק בין נדרים ונדבות למוספין ועי' בזבחים פ"ט א' בתוס' שם דנוכל לומר דהם כיוונו לזה ובזה התירוץ הדר קאי החילוק שבין נדרים ונדבות למוספין וכן מוכח בזבחים התם דעל תירוץ דחד קא מיירי בדם וחד בהקטרה הקשו התוס' שם בסוף וכתבו בשם ר"ח לחלק בין חביתין למוספין יעו"ש והא הדרא קושיא לדוכתא א"כ למה מייתי במנחות שם פסוק דוערך עליה וגו' על מוספין אלא משום דמשמע דאתי לעכובי יעו"ש היטיב ודו"ק. ומש"כ המל"מ לחלק כיון דקאי על שני מיני קרבנות היינו דוערך עליה וכו' מיירי בנדרים ונדבות או בחביתין וקרא דמלבד דמיירי במוספין א"כ אין ראיה מכיון דנדרים ונדבות או חביתין מעכב ה"נ במוספין מעכב ובשלמא ללישנא דכתבו התוס' דחד קרא מיירי בהקטרה וחד קרא מיירי בדם שפיר יש ללמוד זה מזה כי היכי דזה לעיכובא ה"נ זה לעיכובא יעו"ש היטיב. ולפענ"ד צ"ע בזה דכי בקרא כתיב טפי עכובא בלשון וערך עליה העולה יותר מבפסוק דמלבד עולת וכו' רק דהתוס' ה"ק דמלשון הברייתא שקאמר שלא יקדום וכו' משמע טפי עכובא ולכן מייתי הש"ס הך ברייתא טפי ואה"נ דהך ברייתא ס"ל דה"ה בקרא דמלבד וכו' מיירי נמי לעכובא רק דמלשון המשנה דזבחים פ"ט א' לא משמע שם לעכובא לכן מייתי הש"ס הך ברייתא וא"כ שפיר י"ל דללישנא דתי' התוס' דפסוק וערך עליה מיירי בחביתין או בנדרים ונדבות והש"ס מייתי הך ברייתא להורות דמעכב נמי וה"ה לענין מוספין ואדרבה נראה דבהקטרה ועשיה י"ל טפי דעכובא ליכא רק בהקטרה ולא בעשיה משום דבתמיד של ערב קפיד אהקטרה ולא אעשיה וכמו דאיתא בפסחים נ"ט א' ועיין תוס' דמנחות שם ובזה יש ליישב ג"כ קושית התוס' דזבחים שהקשו וז"ל ועוד אמאי לא גמרינן הקטרה ודם מהדדי עכ"ל ולפ"ז ניחא דהו"א תמיד של בין הערבים יוכיח (שוב ראיתי לקמן במל"מ בזה הדבור עצמו שתירץ כן יעו"ש היטיב).

ועוד י"ל דהו"א דכיון דכתיב מלבד עולת הבקר וגו' הו"א דעולה תהא מאוחר וכסברת הש"ס בב"ק לכן בעי קרא דוערך וכו' להורות דאף הקטרה בעי בעולה שתהא קודם ומיהו בהא י"ל דהתוס' סמכו עצמם על מסקנת הש"ס דב"ק דבאמת מלבד משמע דמה שנאמר אח"כ הוא קודם יעו"ש היטיב ועי' תוס' מנחות שם וכן התוס' בזבחים שם כתבו בעצמם (בסוף הדבור) זאת הסברא דלכן הוצרך הכתוב דוערך עליה וגו' לאפוקי מהס"ד דלא נימא דמלבד עולת וגו' קמ"ל דיהא התמיד מאוחר למוספין יעו"ש היטיב וכ"כ שם ביומא. הן אמת דלכאורה קשה מאי מקשה הש"ס בב"ק דילמא לעולם כיון דכתיב מלבד בעי כסף ברישא והכא שאני כיון דכתיב וערך עליה העולה א"כ מבואר מזה דתמיד קדים אבל באמת לק"מ דבאמת חזינן דעל כרחך א"א לומר דהתם הוא לפי האמת כן דהא גלי קרא בהדיא דתמיד קדם א"כ מוכרחין אנו לומר דמלבד עולת הבוקר ע"כ ג"כ דתמיד קדים דא"א לומר דהנך תרי קראי סתרי אהדדי לפי האמת רק דאילולי הקרא דוערך עליה העולה סד"א דמקרא דמלבד וגו' י"ל דבהקטרה מוספין קדמי אבל לפי האמת על כרחך א"א לומר כן והבן. והדרינן לכללין דלכאורה דברי התוס' דזבחים שהקשו דנילף הקטרה משחיטה צ"ע. ואולי כוונתם דא"כ לא לכתוב כלל כתוב דמלבד עולת הבקר ולא לכתוב ג"כ קרא דוערך ודומיא שכתבו התוס' התם בסוה"ד וביומא שם ובמנחות אבל לא משמע כן וצ"ע דלפי מש"כ לקמן בשם המל"מ דמלבד צריך למיכתב ורק קושיית התוס' על תעשו את אלה יעו"ש וצ"ע.

והנה מש"כ מתחלה דכוונת התוס' בזבחים וביומא שם מש"כ א"נ דלישנא דלא יהא דבר קודם וכו' משמע עכובא וכו' וכתבתי דבאו ליישב תירוצא דקרא דוערך מיירי בנדרים ונדבות לכאורה לא משמע כן ממה דכתב והשתא ניחא וכו' ומשמע דקאי הכל על תירוצא דמחלקי בין שחיטה להקטרה יעו"ש היטיב אמנם מ"מ נ"ל כן מסוף דבריהם בזבחים שם שכתבו דהר"ח השיג ע"ז התירוץ שמחלק בין הקטרה לשחיטה וקיים התירוץ שיש חילוק בין מנחת חביתין למוספין יעו"ש וכתבו התוס' שה"ה דיש ליישב לפי"ז החילוק שבין מוספין לנדרים ונדבות יעו"ש ואכתי קשה מה יענו על מה שהביא הש"ס במנחות הברייתא מנין שלא יהא דבר וכו' אלא ודאי שמוכרח לתרץ לפי שלשון זה משמע יותר עכובא וזה שרמזנו ג"כ לעיל. והבן.

והנה ראיתי בס' צאן קדשים בזבחים שם וז"ל ודבריהם אינם מובנים לי כיון דס"ד דמקשה שהוא מעכב וכ"כ תוס' בהדיא ביומא לפ"ז למה דחקו התוס' דמשו"ה מייתי מברייתא משום דלישנא משמע טפי עיכובא דילמא משו"ה פריך דווקא מדרבא דיליף מהעולה דתמיד קודם ע"כ הוה חד למצוה ומלבד לעיכובא ואביי הא דמשני התם הא דקאמר שלא יהא דבר קודם למצוה נמי קשה הא תרי קראי כתיב וצ"ע עכ"ל והנה הבין דלכן הוי לעיכובא משום דיש תרי פסוקי ועל כרחך חד למצוה וחד לעכב וכבר כתבתי דליתא זה דהא דכפל תרי פסוקי היינו משום דחד לדם וחד להקטרה או חד במוספין וחד לנדרים ונדבות או לחביתין רק פריך מהברייתא דלשון הברייתא משמע לעכובא וס"ל דעל כרחך גם תנא דמשנתנו הכי ס"ל דלמה נשוי מחלוקת בכדי ולכן הקשה מברייתא ואביי משני דלעולם גם תנא דברייתא ס"ל דאינו מעכב ורק למצוה ופסוק דוערך עליה וכו' קאי לחביתין או לנדרים ונדבות או להקטרה ודו"ק.

עוד ראיתי שם בצאן קדשים שכתב וז"ל (על מש"כ התוס' דמוערך עליה וכו' ילפינן דקודם לחביתין) איכא למידק לפי"ז הא דתני התם חביתין לנסכין שום מנחה תיפוק לי הא חביתין בכל יום כתמיד רק דהעולה ממעט שיהא התמיד קודם כבר מתרצו התוס' התם ד"ה חביתים עיי"ש עכ"ל והנה באמת התוס' לא הזכירו מזה כלום וללישנא שכתבתי לעיל (בד"ה ועיין במל"מ וכו') דבאמת נסכים תדירי כחביתין א"כ לק"מ ודו"ק היטיב.

ובהיותי עסוק בדברי תוס' הנ"ל אמרתי להעיר עוד במש"כ התוס' שם וז"ל וליכא למימר נמי דאיצטריך קרא דהכא לציבור שאין להם תמידין ומוספין אלא כדי אחד מהם דמתניתין לאו בכה"ג מיירי וכו' (וכ"כ ביומא שם ובכתובות שם ובמנחות שם יעו"ש) וכתב ע"ז בחי' פנים מאירות וז"ל נפלאתי על דבריהם דעל כרחך אי אפשר לחלק בהכי ביניהם כי היכי דאיכא שניהם תמיד קודם ה"ה אם אין להם אלא כדי אחת נמי תמיד קודם דאי לאו הכי כיון דאיצטריך קרא ע"כ ליכא למילף מהעולה הראשונה א"כ מאי פריך בב"ק דדריש מדכתיב מלבד איל הכפורים דכסף ברישא ופריך אלא מעתה מלבד עולת הבקר מכלל דמוספין ברישא והתניא מנין שלא יהיה דבר וכו' ומאי קושיא דילמא היכא דליכא אלא אחד באמת מוספין ברישא והעולה אתי ללמד היכא דאיכא שניהם וכן אי אפשר לחלק כמו שתירצו התוס' לעיל דאחד לנדרים ונדבות והאי קרא למוספין וע"כ לא ילפי מוספין מנדרים ונדבות משום דקביעי להם זמן (מלשונו זה משמע דכתבו התוס' וז"ל וכ"ת דההוא לנדרים ונדבות והאי למוספין דמוספין קבוע להם זמן ונדרים ונדבות איפשר בכל יום ותדיר עכ"ל דה"ק דאי כתיב קרא בנדרים ונדבות הו"א דווקא בנדברים ונדבות תמידין קדמי משום דאין קבוע להם זמן משא"כ מוספין דקביעי להם זמן אה"נ דמוספין קדמי ואי אשמעינן במוספין הו"א התם משום דלא תדירי משא"כ נדרים ונדבות דשכיחי והו"ל תדיר וכ"ה פי' התוס' ביומא שם יעו"ש היטיב אבל בתוס' דפסחים שם כתבו הטעם דנימא דמוספין עדיפי לפי שהם קרבן ציבור ולא משום שקבוע להם זמן והמל"מ כתב דהתוס' בכל הנך דוכתי לא נקטי כלל מעליותא דמוספין רק מעליותא דנדרים ונדבות רק בפסחים שם נקטי העדיפותא למוספין ג"כ (וע"ע בתוס' שם בכתובות) ולפי דעתו ה"ק התוס' דנדרים ונדבות לא אתי ממוספין דבשלמא מוספין להכי מאוחרין הן לפי שקבוע להם זמן ולא שכיח משא"כ נדרים ונדבות דשכיחי לפי שאין קבוע להם זמן ובכל יומא איתנהו והוו תדיר והכי נראה טפי שפיר וק"ל) א"כ לא פריך מידי המקשה בב"ק דילמא באמת מוספין קודמין משום דקביע להם זמן והעולה אתי לנדרים ונדבות בשלמא לתירוץ התוס' דהעולה אתי להקדמת הקטרה וקרא דמלבד לשחיטה וע"כ למידין מהעולה דאף הקטרה דנזכר ברישא דקרא דמלבד הוא מאוחר לתמיד א"כ כסף דנזכר מקודם דמלבד איל נמי מאוחר ופריך שפיר אבל לפי מה שרצו לחלק אי איפשר לאוקמי בשום ענין ודו"ק עכ"ל.

והנה לא ירדתי לסוף דעתו וכי מהמקשה נעלם המשנה דזבחים דיליף מפסוק מלבד זה לא עלה על דעת התוס' מעולם (ועי' בתוס' ב"מ קי"ד ב' ד"ה ה"ג דתניא וכו' ובחולין ק"י ב' ד"ה דתנן וכו' וע"ע בתוס' שבת מ"ד א' סוד"ה דכו"ע וכו' רק התוס' מקשי ל"ל שני פסוקים ותירצו דחד מיירי בנדרים ונדבות וחד במוספין רק אי קשיא א"כ במנחות דמייתי על מוספין הו"ל לש"ס לאיתויי הך דמלבד וזה באמת הקשו התוס' במנחות שם כשחילקו בין חביתין למוספין יעו"ש וכן הקשו הכא למאי דמחלק בין מוספין לנדרים ונדבות וכ"ה ביומא ובפסחים שם ובכתובות שם יעו"ש היטיב ולפ"ז ניחא נמי ג"כ החילוק שכתבו בין היכא דאית להו לקדם ובין היכא דליכא אלא חד דע"כ סמוך אאידך קרא ג"כ והנה אחילוק זה א"כ הוכרח להביא מברייתא דהעולה בין במנחות ובין בב"ק משום דממשנה דזבחים לחוד הו"א דמיירי בחד גוונא והברייתא לא היה ידוע להם לכן הוכרח להביא מהברייתא והמשנה היה ידוע להם ולא הוצרכו להביא ממנה משא"כ לחילוק שחלקו בין מוספין לנדרים ונדבות שפיר הקשו דהו"ל לאתויי המשנה בלחוד דמשם לחוד ידעינן דמוספין מאוחרים וכ"ז פשוט וברור בעיני.

ודע דראיתי עוד בחי' פנים מאירות שכתב שם וז"ל (על מש"כ תוס' וז"ל ועוד קשה טפי בסוף הגוזל וכו') והא דקשיא טפי מפ' הגוזל מפ' התכלת היינו משום דמפרק התכלת אינה קושיא כ"כ דאיכא למימר דהמקשה דפריך אי דאית ליה ולקדם והתניא מנין וכו' ס"ל דמעכבי ואיצטריך תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ואף למסקנא דאביי דעכובא ליכא מ"מ לק"מ דאיכא למימר דאיצטריך תרי קראי כדתירצו התוס' לעיל חד לנדרים ונדבות וחד למוספין דקבוע להם זמן אבל מסוף הגוזל קשיא טפי דאף לפי המסקנא דמלבד אתי למוספין והעולה איצטריך לנדרים ונדבות מ"מ לא פריך (למה לא פריך וכו' כצ"ל) מהך מתניתין דמוספין קודמין עכ"ל והנה לא ידעתי מהו סח אם תסיק אדעתיה לחלק בין עכובא לכתחלה א"כ לק"מ מהך דהתכלת ולמה הקשו כלל ואכתי לא ידעי התוס' מזה רק שלבסוף כ"כ בשם א"נ יעו"ש וכמו שנתבאר לעיל. גם מש"כ די"ל דלחלק אתי בין נדרים ונדבות למוספין לכן יש ליישב לישנא דפ' התכלת. תמוה הוא מאד ולא אבין לו איך עלה על הדעת ליישב בזה הך דמנחות דמיירי ממוספין וכמו שכתבתי לעיל. ולא ידעתי למה נכנס בדוחקים במקום שבפשיטות ניחא טפי דהא מהתכלת אין הקושיא רק למה לא מייתי ממתניתין ומייתי מברייתא אבל בעיקר הקושיא אין שום עדיפות לישנא דמתניתין מלישנא דברייתא משא"כ בהגוזל דקאמר דמלבד איל וכו' מוכח דכסף קדים וע"ז מקשה והא גבי מוסף נמי כתיב מלבד עולת וכו' ומ"מ מוסף מאוחר ומייתי ראיה מדכתיב וערך עליה וכו' יותר תיקשי ליה דאדרבה בכאן מבואר במשנה דמלבד עולת התמיד וכו' דעולת התמיד קדים וא"כ ה"נ דמלבד איל האשם וכו' היינו דאיל האשם קדים וזה פשוט וברור בלשון התוס' כאן וביומא שם ובכתובות שם ובמנחות שם.

עוד הקשה המל"מ כיון דבאמת ליכא עכובא למאי נקט הש"ס במנחות הברייתא דלא יהא קודם וכו' כיון דבאמת ליכא עכובא יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ התוס' ביומא שם וז"ל א"נ משום דהוי ס"ד דמקשה שהוא מעכב הלכך פריך מברייתא דלשון שלא יהי' דבר קודם וכו' משמע טפי עכובא מלישנא דמתניתין דכל התדיר עכ"ל וכ"ה בתוס' דזבחים לפי הגהת הצ"ק שם יעו"ש א"כ פשיטא דלק"מ דהא המקשה ס"ל דמעכב וס"ל דלשון הברייתא מורה על כך אבל אביי מסיק דלא מעכב וגם הברייתא לא ס"ל כלל דמעכב. וא"כ גם בכל דבורי התוס' בכל מקום שדברו מזה כוונתם כך אע"ג שלא כ"כ בהדיא ולענ"ד זה פשוט וברור ורק במנחות שם ע"ב תירצו דבאמת לעכובא הוא והובא במל"מ בעצמו לקמן.

ועיין במל"מ עוד שכתב דיש ט"ס בתוס' דמנחות שם ע"ב במה שהקשו מהא דמוספי חדש קדים למוסף ר"ה יעו"ש והנה לפנינו הנוסחא כך וז"ל תימה ל"ל קרא דתמיד קודם למוסף תיפוק לי דתדיר קודם דאע"ג דקדמי בקרא אמרינן בזבחים (פ"ט) דמוספי חדש קדמו למוספי ר"ה אע"ג דכתיב מלבד עולת החדש לבסוף ואי מיפסל ביוצא (והצ"ק הגיה דצ"ל מיפסל בכך וכו' והבה"ז הוגה על הגי' משמו דצ"ל מיפסל בדיעבד וכו') ניחא ובסמוך נפקא דלא מיפסל עכ"ל והנה ביאור דברי התוס' פשוטים וברורים המה כמש"כ המל"מ.

כתב עוד המל"מ שהתוס' ביארו קושייתם היטיב דלמה לי מלבד כלל לכתוב וערך עליה ותו לא וכתב שביארו קושייתם היטיב ביומא. כוונתו דשם כתבו בהדיא וז"ל אבל קשה עדיין כיון דכתיב העולה לאפוקי מהאי סברא ל"ל קרא דמלבד לאשמעינן דתמיד קודם למוספין בעבודת דם תיפוק לי וכו' אלמא שאין כוונתם דלא לכתוב מלבד כלל אלא קושייתם דל"ל למיכתב תעשו את אלה להורות דבדם תמיד קדים וכמש"כ המל"מ וע"ע בתוס' זבחים שם שכן ביארו ג"כ כוונתם וראיתי בצאן קדשים שם במנחות שכתב וז"ל לשתוק ממלבד וכו' פי' לא נכתוב העולה ולא מלבד לא ה' ולא ו' עכ"ל והוא דלא כדעת המל"מ ותמוה הוא כיון שביומא וזבחים כתבו התוס' בהדיא וז"ל כיון דכתיב העולה לאפוקי מהאי סברא וכו' אלמא על העולה ניחא להו דצריך לכתוב כדי דלא נטעה לומר דבהקטרה מוספין קדמי כיון דמלבד הוצרך לכתוב לגופי' דיש תמידין ביום שיש מוספין וכדעת המל"מ וק"ל וע"ע בקרבן אהרן בתו"כ פרשת צו פ"ב פרשה א' יעו"ש היטיב.

עוד הקשה המל"מ על הא דתירצו ביומא דאיצטריך קרא דמלבד להורות דבכל מקום תדיר קודם יעו"ש והקשה המל"מ א"כ בזבחים פ"ט א' הו"ל למידק בלא זה דטעם דקרא דאשר לעולת התמיד הוא מיותר הא לגופא לא איצטריך אלא ודאי דלהורות אתי בעלמא יעו"ש היטיב בפשיטות י"ל דלא ידעינן מאיזה טעם תמיד קודם ודילמא משום טעמא אחרינא קדים אבל לא משום עולת תמיד דמשום דהוא תדיר לכן הוא קודם. לכן צריכא קרא דאשר לעולת התמיד. ועוד י"ל דאי לאו הך דמיותר הו"א דבעשיה שפיר כל התדיר קודם אבל בהקטרה אימא דלא תליא במילתא דתדיר דהאי קרא דתעשו את אלה בעשיה מיירי ולא בהקטרה לכן כתיב אשר לעולת התמיד מיותר דמזה נדע דכל מילי דתדיר מיותר הוא ואי קשיא למה לו לר' אילעי בזבחים שם למילף מדכתיב כאלה וכו' ליפוק ליה מכאן י"ל כמש"כ דמכאן לא מוכח לענין הקטרה א"נ כתירוץ דלעיל דלא הוי ידעינן מאיזה טעם תמיד קודם א"נ י"ל והוא העיקר דקושיית התוס' דנילף מדכתיב בתמיד בבקר הוא להקדים ובמוסף כתיב יום לאחר היינו דווקא לאביי דס"ל הכי ביומא שם יעו"ש היטיב א"כ י"ל שפיר דהתוס' לא הקשו רק לשיטת אביי ואביי אזיל לשיטתי' בפסחים שם אבל ר' אילעי אולי לא ס"ל כאביי וע"ע בפסחים נ"ח א' דאביי ג"כ ס"ל הך סברא יעו"ש וברש"י ודו"ק היטיב.

וע"ע במל"מ שהביא עוד תירוץ התוס' במנחות דאתי הך קרא דתעשו את אלה אף דאם שחט לא יגמור ועי' מש"כ המל"מ ולעיל בדבור זה עצמו האריך קצת בזה ועי' בקרבן אהרן שמשמע ממנו לכאורה דכתב שם תירוץ זה מדעת עצמו ולא הזכיר שם תוס' על זה.

ומה שתמה המל"מ על רש"י בפרשת פינחס ודפ' שמיני. דע דמש"כ בפינחס דנפקא ליה מדכתיב על עולת התמיד יצא לו מהסיפרי שם פיסקא קמ"ד קמ"ה קמ"ז יעו"ש ומה שכתב רש"י דמלבד אתי להורות דתמיד קדים עי' שמיני שם היינו אליבא דמסקנא דב"ק שם דבאמת כל היכא דכתיב מלבד הוא קדים גבי קרבן דמוכח כן מדכתיב וערך עליה העולה ועיי"ש בתו"כ וברמב"ן על התורה יעו"ש היטיב. ומש"כ המל"מ דאליבא דכו"ע צ"ל דהפסוק דהעולה מיירי אחר שנפתחו דלתות ההיכל וכו' כ"כ התוס' עירובין ב' א' ד"ה שלמים וכו' וביומא כ"ט א' ד"ה אלא וכו' וע"ע בתוס' פסחים נ"ח ב' ד"ה העולה וכו' יעו"ש אך דאזלי לשיטתייהו דס"ל דשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתי ההיכל פסולין לאו דוקא שלמים אלא ה"ה כל הקרבנות אולם למש"כ רבינו לעיל סי' ל"ט סעי' ה' דדווקא שלמים אבל לא שאר מילי וכמש"כ שם בס"ק י"א א"כ אין מן הצורך לומר דפסוק דהעולה מיירי אחר שנפתחו דלתות ההיכל וכן הא דממעטינן שחיטה בלילה מביום צותו איצטריך משום שאר מילי דלאו שלמים ופשוט וק"ל. ועי' תוס' שם ושם ובמנחות שם דהא דפסלינן שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל אי נימא דאם שחט קודם לתמיד בדיעבד פסול א"כ הך ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל מיירי שנסגרו הדלתות אחר התמיד יעו"ש היטיב וכמו דמסיק המל"מ בשמם.

ומש"כ המל"מ וז"ל ומיהו אף למאן דס"ל פיסולא עיכובא מיהא איכא ואם שחט לא יגמור עכ"ל דבריו הללו אין להם שחר ועל כרחך ט"ס הוא וכצ"ל ומיהו אף למאן דס"ל פיסולא ליכא איסורא מיהא איכא ואם שחט יגמור עכ"ל.

וע"ע במל"מ שנסתפק להתוס' דלסברא דפסלי בין בדם בין בהקטרה היכא דזרק הדם קודם הקטרת התמיד אי מיפסל דאפשר דמקרא דהעולה לא שמענו אלא שתהיה הקטרת התמיד קודם להקטרת שאר דברים וכן מקרא דתעשו את אלה שמענו שתהיה עשיית דם התמיד קודם עשיית דברים אחרים אבל שתהיה הקטרת התמיד קודם עשיית דמים זה לא שמענו עכ"ל ויש לעיין קצת דכיון דאיכא פסול בהקטרה נמי וא"כ איך יכול להיות דהפסול נאמר שאם הקטיר שאר דברים קודם הקטרת התמיד הא הקטרה לא מעכב ועל כרחך כי כתיבא פסולא בהקטרה היינו לפסול עשיית התמיד קודם הקטרת התמיד מיהו בתוס' יומא כ"ט א' שם משמע כן דהקטרה בעצמה מעכבת דכתבו שם דלכן איצטריך טעמא דנמלקה בלילה ונקמצה בלילה משום פסול דלילה ולא פסיל משום דנמלקה קודם התמיד משום דלא קאי רק אהקטרה יעו"ש היטיב וג"כ צ"ע דמאי נפק"מ בהקטרה כיון שאינה מעכבת. וי"ל דעל כרחך יש איזה נפק"מ בין הקטרה פסולה להקטרה כשרה. ואולי י"ל דכוונת התוס' שם הוא כן דלא מעכב רק קודם הקטרת התמיד אבל קודם שחיטת התמיד נשחט ונמלק ולא הקטירו רק אחר הקטרת התמיד כשר והא דעוף שמלקו בלילה מיירי בכה"ג שמלקו קודם שחיטת התמיד ולא הקטירו רק אחר הקטרת התמיד ואינו פסול רק משום מליקת לילה וצ"ע בזה ועיין מש"כ לקמן בס"ק שאח"ז ולקמן בהלכה ה' מזה.

קרבן

אחר וכו'. עיין פסחים נ"ח א' ב' ונ"ט א' ע"ג ב' יומא ל"ג א' ובתו"כ פ' צו פ"ב פרשה א' ובסיפרי פינחס פיסקא קמ"ד קמ"ה קמ"ז.

ועיין במל"מ שהאריך כאן ובתחלה יצא לבאר דברי התוס' במנחות שם והקשה על הנוסחא הכתובה לפנינו כיון דמתחלה כתבו בעצמם דאי הוי מיפסל לא שייך ביה דחיה ואיך כתבו שוב וז"ל ואין לומר דעשה דפסח דחי לעשה דהשלמה דהא לא הוי אלא ספיקא בעלמא עכ"ל והא מתחלה כתבו דאם נימא דבדיעבד פסול לא שייך דחיה יעו"ש היטיב שהגיה דהאי אין לומר קאי על הקושיא שהקשו אח"כ וז"ל ומיהו קשיא בהכי כיון דאיכא איסורא דאורייתא היכי מקריבין לכתחלה עכ"ל והנה לפי"ז שס"ל דלא מיפסל בדיעבד רק לכתחלה א"כ שייך שפיר דחיה כאן יעו"ש כ"ה תורף כוונתו. והנה לפנינו בתוס' איכא שני ואין לומר וכו' יעו"ש היטיב ואמרתי לקיים הנוסחא שלפנינו. הנה זה פשוט דפסח קרב אחר התמיד ולא משום דחיה הוא רק עיקר זמנו כן וכדאיתא בפסחים נ"ט א' רק שם דקאמר שמחוסר כפורים מביא קרבנותיו אחר התמיד והיינו משום דחיה משום דאתי עשה דפסח שיאכל לערב ודחי עשה דהשלמה ולכן כתבו התוס' מתחילה דאם נימא דגם בדיעבד מיפסל א"כ מאי מהני דדחי כיון דהקרבן נפסל א"כ הו"ל כאילו לא הקריב כפרתו ועדיין הוא מחוסר כפורים אלא ודאי דבדיעבד לא מיפסל כ"ה סברת התוס' (ובאמת יש לעיין בזה דאמאי לא נימא דהדחיה מועלת להכשיר את הקרבן וכמו שהקשה המל"מ לקמן) אבל בהא דבכורות שנתערבו בפסח דהתם כל חד וחד דנקריב דילמא הך הוא הפסח וא"כ שפיר זמנו אחר התמיד (ומש"כ התוס' כאן לשון דחיה אולי י"ל משום דדילמא הוא בכור) וכן בנמצא יבלת באחד מהם על כל אחד מהם נימא דדילמא הוא החייב בפסח וזמנו אחר התמיד ושפיר שרי כאן וע"ז כתבו ואין לומר דעשה דפסח דחי עשה דהשלמה וכו' דכאן לא דמי להך דמחוסר כפורים ומטעם שכתבתי ע"ז כתבו דזה אינו דמ"מ לא יועיל להכשיר כלם מטעם דילמא כל אחד הוא פסח דלא הוי אלא ספיקא בעלמא. כן נראה לענ"ד פשוט.

ומטעם זה נמי לא ירדתי לסוף דעתו במש"כ וז"ל והאי אין לומר לא קאי אלא אחמשה שנתערבו משום דההיא דבכור ליכא ספיקא דפסח כלל אלא אחמשה שנתערבו קאי שהי' עולה על הדעת דכיון שאלו הם פטורים מפסח ראשון ושני היה אפ"ל דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה וכתב שזה אינו משום דכל חד וחד אינו אלא ספק דשמא כבר קיים עשה דפסח עכ"ל ולא הבינותי דעתו הקדושה כלל דגם בפסח שנתערבו בבכורות אכל חד איכא למימר דילמא זהו הפסח. ואולי טעמו דבשלמא גבי חמשה שנתערבו פסחיהם שפיר י"ל דאתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה דעל כאו"א איכא לספוקי שמא היה פסחו פסול ומחוייב להביא אחר ועל כאו"א איכא ספק עשה דפסח אבל גבי בכורות ידועים האנשים מי לא נתערב פסחו ומי נתערב פסחו וא"כ הו"ל למימר דהקרבנות המעורבים ירעו ומי שנתערב פסחו יביא אחר ויצא בוודאי כי היכי דלא ליתי לידי דחיית עשה דהשלמה. אבל מ"מ עדיין אין דעתי נוחה בזה דהא ר"ש ס"ל דא"צ להביא אחרינא דנפטר האי גברא בפסח הנתערב וע"ז קאי שפיר קושיית התוס' וכי משום ספיקא נדחי עשה דהשלמה ודילמא כל חד וחד הוא בכור (ובפרט דהבכורות הם הרוב וכל דפריש מרובא פריש) ויש לעיין בזה. וביותר נ"ל דהך שנתערב בבכורות מיירי דכל החבורה של הפסח לא עשו הפסח וא"כ וודאי דאיכא עליהם עשה ומ"מ צ"ע. ועיין תוס' יומא שם משמע דהאי דחיית עשה קאי אגברא וכדעת המל"מ יעו"ש היטיב.

כתב עוד המל"מ וז"ל עוד כתבו וגם בכור נמי וכו' ונראה שגם בזה יש טעות וכצ"ל וגבי בכור נמי דוחה נמי דבמותר הפסח איירי יעו"ש היטיב ודע כי לפנינו איתא כך וגבי בכור דוחה נמי דבמותר הפסח איירי עכ"ל וט"ס הוא וצ"ל דוחק נמי וכו' והדברים מכוונים למש"כ המל"מ בכוונתם כי כן מבואר בדבריהם ביומא כ"ט ב' יעו"ש וראיתי בצאן קדשים שם שכתב וז"ל דוחה נמי דכמותר הפסח דמי לכך וכו' כצ"ל פי' דרבנן פליגי אר"ש דס"ל דאם חבורות כהנים יאכלו עכ"ל ודבריו לכאורה נפלאים מאד ואין להם שום ביאור. ואולי י"ל דהכי כוונתו דהא שם בבכור ס"ל לרבנן דירעו ויביא בדמי היפה שבהן שלמים כדאיתא שם צ"ח ב' ולא מקריבין אותם בע"פ משום שאין מביאין קדשים לבית הפסול אלמא אין דוחין איסור הבאת קדשים לבית הפסול דזה ג"כ אינו אסור אלא לכתחלה ומ"מ לא דחי ליה משום ספק דילמא פסח הוא וה"נ גבי חמשה שנתערבו פסחיהם לא הו"ל למידחי עשה דהשלמה משום ספק כן נראה לכאורה כוונתו (ועיין היטיב בזבחים ע"ו א' דבדיעבד היכא דלית ליה תקנתא בענין אחר מביאין קדשים לבית הפסול אבל היכא דאיכא תקנתא ברעיה אין מביאין קדשים לבית הפסול יעו"ש היטיב וא"כ לכאורה אין ראיה משם מההיא דפסח שנתערב בבכורות דאסרי רבנן להקריבם כולם דיש תקנתא ברעיה משא"כ התם בחמשה שנתערבו פסחיהם דלית ליה תקנתא בענין אחר והבן ולכך פי' המל"מ נראה יותר נכון והבן היטיב ועיין לקמן שעל פי' המל"מ הקשה המל"מ בעצמו דמותר פסח אינו נאכל רק יום ולילה ואולי דזה שפריך הש"ס והא אין מביאין קדשים לבית הפסול וכו' וקאי אבכור ולא כמש"כ תוס' ביומא.

וע"ע במה שכתב המל"מ בהא דכתבו התוס' להוכיח דמיירי רק בהקטרה יעו"ש היטיב והנה לכאורה מבואר מכאן דאם נימא דבהקטרה מיירי א"כ אין מעכב רק שאסור להיות הקטר שאר דברים אחרי הקטרת התמיד אבל עשיית הזריקה ושאר דברים שרי להיות אפילו אחר הקטרה מדאורייתא וצ"ע א"כ איך סברא לומר דהא דאסר הכתוב בדיעבד נמי היינו הקטרת שאר הקרבנות אחר הקטרת התמיד כיון דהקטרה לא מעכב וכמש"כ למעלה (בס"ק ז') באורך קצת מזה. ועוד יש להקשות על המל"מ לפשוט מכאן ספיקתו דהא דבשחר מעכב עשיה נמי היינו עשיה קודם עשיה אבל אם היה העשיה קודם הקטרה אין מעכב דקרא דוערך עליה העולה מיירי שהקטרת שאר דברים יקדום להקטרת התמיד הערב ויאוחר להקטרת תמיד הבקר וקרא דמלבד עולת הבוקר תעשו את אלה לא ממעט רק שיאוחר עשיית שאר הקרבנות לעשיית התמיד הבקר אבל שיאוחר עשיית שאר דברים להקטרת תמיד בבקר לא שמענו זה דמהיכא מפיק לה. ואולי אפ"ל דקרא דוערך עליה העולה לא מיירי רק בהקטרה דהקטרת כל הקרבנות יאוחר להקטרת תמיד הבקר ויוקדם להקטרת תמיד בין הערביים אמנם קרא דמלבד עולת הבקר וכו' תעשו את אלה י"ל דה"ק כל שאר הקרבנות יאוחר אפילו עשייתם להקטרת עולת הבקר או י"ל דה"ק דיאוחר עשיית כל הקרבנות לעשיית התמיד אבל לא יאוחר עשיית כל הקרבנות להקטרת תמיד הבקר.

והנה בתוס' במנחות שם וביומא שם כתבו דהיכא דלא חזו כלל האימורים להקטרה יעו"ש מש"כ על הך דפסחים ע"ג ב' שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם יעו"ש היטיב אבל כל זה אינו מעלה תרופה לקושייתינו הלא מ"מ איך נאמר שהקרא דוערך עלי' העולה והקטיר עליה חלבי השלמים וגו' אתי להורות דהקטר שאר הקרבנות פסול אחר הקטרת תמיד בין הערבים כיון דחזי קודם הקרבת תמיד בין הערבים וכמבואר בפסחים נ"ט ב' וכמש"כ התוס' עצמם במנחות שם ושם ביומא והנה לכאורה היה נ"ל לומר דנפק"מ לענין הקטרת הקומץ דהתם אפילו בדיעבד מעכב ההקטרה וכמש"כ המל"מ לעיל פי"א מהל' מעשה הקרבנות ה"ד יעו"ש וצע"ק בזה דדוחק הוא דהעכוב מיירי רק לענין מנחה. וצ"ע.

והנה בגוף סברת התוס' דמחלקי בין ההיא דפסחים ע"ג ב' לההיא דהתם נ"ט ב' יש לעיין קצת דהא גם בההיא דע"ג ב' מעיקרא חזו לאקרובי קודם התמיד כיון דלא בעי עקירה והוו שלמים ומ"ש דקאמרינן דהם לא חזו להקרבה יותר מהך דף נ"ט ב' ואולי י"ל כיון דלא נודע לו שמשכו הבעלים את ידם עד לאחר שחיטה א"כ קודם שחיטה לא חזי להקרבה קודם התמיד דעדיין היו סבורין דפסח הוא ולאחר שנודע שמשכו את ידם א"כ זמנו קודם התמיד א"כ מעולם לא איתחזי להקטרה משא"כ התם נ"ט ב' דהיה חזי כמו שהוא עתה קודם הקטרת התמיד. ומ"מ יש לעיין בזה.

ועיין במל"מ מה שהביא בשם התוס' דיומא כ"ט א' ד"ה אלא וכו' שכתב דהטעם דאיתא בפסחים ע"ג ב' דישרף משום דאסור לזרוק הדם מדרבנן גזירה דילמא אתי להקטיר אחר התמיד ור"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לית ליה ההיא גזירה יעו"ש שהבין לכאורה דר"י לא ס"ל כלל האי גזירה וכ"כ לעיל על תוס' דמנחות הנ"ל יעו"ש היטיב ושוב מסיק דלעולם אית ליה בכל מקום גזירה זו רק בההיא דפסחים נ"ט א' משום עשה דקדשים לא חיישינן לגזירה זו יעו"ש היטיב וצע"ק מאי איסתפיק ליה בזה הא פשיטא דר' ישמעאל ס"ל האי גזירה בכל מקום כדאיתא בפסחים ע"ג ב' שם דס"ל לר"י בנו של ריב"ב דאם נודע שמשכו הבעלים את ידיהם ממנו טעון עיבור צורה יעו"ש אלמא דמודה דמיפסל ופשוט.

ודע כי הרש"א ביומא כתב שם וז"ל ק"ק לפי סברת קושייתם דמדמו הך דהא לדהתם ל"ל למימר התם דס"ל מלינה בראשו של מזבח דהא א"נ סבירא ליה כמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח ואסור להקטיר האימורים מ"מ מתאכיל הבשר משום דעשאום כמי שנטמאו וכו' כדבעו למימר בהך דהכא דנשתרי הבשר בזריקת הדם וכו' ודו"ק עכ"ל ולענ"ד נראה דלק"מ דזה אסיקו תוס' אדעתייהו מתחלה דהיכא דבעי להקריב אינו מקריב אסור ג"כ לזרוק הדם כיון שסוף סוף לא יוקטר הקרבן כדינו וכמש"כ התוס' מתחלה דאף דאינו אלא למצוה מ"מ כיון שאסור להקריב האימורים אחר התמיד ולהכי יצא הבשר לבית השריפה יעו"ש ולא יהא אלא סמיכה דמעכב הקרבן לכתחלה וכמש"כ התוס' במנחות שם רק דהכא כיון שכבר נשחט הפסח שמשכו ידם ממנו א"כ הו"ל לזרוק הדם כיון שזה אינו אסור אחר התמיד ואי משום הקטרה דנימא דבשביל כך יפסל בדיעבד להכי כתבו דזה אינו דלא יהא אלא כמי שנטמאו או אבדו האימורין דאין הכפרה מעכב להכי מקשו שפיר אבל התם בפסחים נ"ט א' דס"ל דלכתחלה מחוסר כפורים מביא כפרתו אחר התמיד וזה וודאי אסור להביא קרבן שאין יכולים להקטיר אימוריה להכי מוכרח הש"ס לומר דמעלה ומלינה בראשו של מזבח. וזה פשוט וברור לענ"ד מאד.

וע"ע במה שהביא המל"מ בשם התוס' דיומא דלעולם הזבח כשר ובעלים נתכפרו רק הבשר פסול לאכול והיינו מדרבנן יעו"ש ועיי"ש ברש"א שהקשה כיון דהקריבו וזרק הדם בדיעבד א"כ אמאי אסור מדרבנן בשלמא אי לא זרק אסרו לזרוק כי היכי דלא ליתו להקטיר וכמש"כ התוס' מתחלה אבל כיון דנזרק הדם למה פסול יעו"ש היטיב ועיין במל"מ מש"כ לעיל על דברי התוס' דמנחות דבלא הקטיר מסתבר יותר לפוסלו משום דקא עבר אאיסורא דרבנן דגזרו שלא לזרוק והוא עבר וזרק ועוד בהצטרפות דלא יקריב אימורים מסתבר יותר לפסול מהקטיר ג"כ ובהקטיר הטעם כיון דעבר אמימרא דרחמנא יעו"ש ועוד בלא"ה לק"מ דאם נימא דמותר לאכול בעבר וזרק יסברו הכהנים שכשר לגמרי ומותר להקטירו ויקטירו ג"כ לכן אסרו מלאכול ויהיה היכרא כי היכי דלא לקטרינהו. והבן היטיב.

ומה שהקשה המל"מ מהא דמשמע בתוס' דיומא דמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה אחד והקשה ע"ז מתוס' פסחים ע"א ב' ד"ה ולימד וכו' זבחים ט' א' ד"ה ושלמים וכו' ומנחות פ"ג ב' ד"ה ושלמים וכו' ובאמת צע"ג בזה ועיין בתוספתא דזבחים פ"ח יעו"ש היטיב שם מבואר דמותר פסח נאכל רק בזמן פסח ובדוחק י"ל דהתוס' כוונתם על חגיגה הבאה עם הפסח דגם זה נקרא שלמי פסח יעו"ש בתוס' ושם בפסחים צ"ו ד"ה ושלמים וכו' יעו"ש היטיב ועיין מש"כ לקמן פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ח יעו"ש.

ומש"כ עוד המל"מ דאי נימא דמותר הפסח היינו שלמים הבאים מחמת פסח אי אין נאכלין רק ליום ולילה שוב לק"מ מה שהקשו שם ביומא מתחלה גבי פסח ששחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם וכו' דיעלה וילינה במזבח יעו"ש וכיון שאין נאכלת רק ליום ולילה ובלילה אין יכול להקטיר ולמחר אם יקטירנה שוב אין זמן אכילתה ולא מיקרי ראוי להקטיר יעו"ש וצע"ק על מה שתפס במוחלט כי אם נקטר לאחר זמן אכילה אין ההקטרה מועלת כלל וצ"ע מהא דפסחים נ"ט א' דמשני בחטאת בהמה ומעלה ומלינה בראשו של מזבח יעו"ש היטיב והא התם ג"כ הקטרה לא תיהוי בזמן באכילה ומ"מ מיחשב שפיר הקטרה. וי"ל דלעולם לא מיחשב הקטרה מעלייתא לענין הא דיהא נאכל הבשר ורק שם נ"ט א' מ"מ כיון דהוי חזי מקודם להקריב קודם התמיד אמרינן דהוי כאילו נטמאו או נאבדו ושרו לאכילה משא"כ בפסח ששחטו ונודע שמשכו הבעלים ידם ממנו אף דילין בראשו של מזבח מ"מ כל כמה דלא איקטרו אימורים אין ראוי הבשר לאכילה ואי משום דיקטיר למחר הא מ"מ אז לא הוי זמן אכילה א"כ איך יאכל הבשר בשעה שלא חזו האימורים להקטרה משא"כ התם במחוסרי כפרה אין חוששין לזה כיון דהיה ראוי מקודם. וזה ברור כוונת המל"מ לדעתי והא דצריך כלל התם להלין בראש המזבח ולהקטיר למחר אין הטעם דאל"כ לא הוי מישתרי בשר דסוף סוף לא מישתרי בשר רק מטעם דכיון דהוה חזי מעיקרא רק עיקר הטעם דצריך להלין בראשו של מזבח הוא בכדי דלכתחלה אסור להקריב קרבן שלא יוקטר אימוריו וכמש"כ לעיל לתרץ קושיית הרש"א והבן.

ועיין בתוס' דר"ה ל' ב' בד"ה ונתקלקלו וכו' שכתבו דגבי מוסף נדחית עשה דהשלמה משום דהוי עשה דרבים יעו"ש וא"כ י"ל דהא דאביי ס"ל במנחות מ"ט ב' למצוה בעלמא היינו משום דהוי מוסף קרבן ציבור יעו"ש היטיב והשתא ניחא הא דגבי פסחים ע"ג ב' ובזה מיושב נמי מה שהקשה המל"מ אמאי מוספין כשר כל היום יעו"ש ולפ"ז ניחא הכל ועיין בתוס' ברכות כ"ו א' ד"ה תפלת וכו' וכ"ח א' ד"ה ושל מוספין וכו' יעו"ש היטיב ודו"ק וע"ע בחי' הרשב"א במגילה שם וע"ע בתוס' ברכות מ"ז ב' ד"ה מצוה וכו' ומינה תדע כי גם פסח נקרא מצוה דרבים וכו' וא"כ גבי פסח שנמצא יבלת באחד מהם וכו' מיקרי ג"כ מצוה דרבים והבן. אבל שוב נתיישבתי די"ל דהא דעשה דרבים דחי עשה היינו דווקא היכא דא"א לקיים בענין אחר כמו דההיא דנתקלקלו הלוים וכו' דשם כבר הקריבו התמיד של בין הערבים ושוב אין להקריב המוסף לכן עשה דרבים דחי אבל במנחות שם הא דהמוספין אינן מעכבין את התמידין איירי בתמיד של שחר וא"כ אף אם נפסול המוספין שהוקרבו קודם התמידין מ"מ יש לתקן ולהקריב מוספין לאחר התמיד ודוחק לומר שלא היה לצבור מוספין מבוקרין ולכן לא תירצו התוס' כן.

ודע דיש להעיר על מש"כ התוס' דרגל מיקרי מצוה דרבים וא"כ פסח מיקרי מצוה דרבים א"כ אמאי לא אמר הש"ס בפסחים נ"ט א' דלהכי דחי עשה דפסח עשה דהשלמה מפני דהוי מצוה דרבים ולמה לו לומר הטעם מטעם דהוי עשה שיש בו כרת וע"ע ביצה ה' א' תוס' ד"ה ונתקלקלו וכו' וברש"א שם מש"כ בזה. ועיין מו"ק י"ד ב' מבואר כדעת תוס'. ואולי אפ"ל דלענין לידחי מ"ע דרבנן מיקרי זה מצוה דרבים ולכן לענין תפלה ואבילות מיקרי זה מ"ע דרבים ודחי עשה דרבנן משא"כ לדחות מ"ע דאורייתא לא מיקרי מ"ע דרבים רק דווקא שרבים עושים מצוה זו כגון מוספין שבזה יוצאין כל ישראל אבל לא קרבן פסח של חבורה אחת והבן ויש לעיין בזה וע"ע בתשובות חות יאיר סי' קי"ב יעו"ש היטיב.

והעלה המל"מ דדעת רבינו דבדיעבד לא מעכב ואסור להקריב קודם הקרבת תמיד של שחר אבל לשחוט שרי והפסוק לא מיירי רק בהקטרה או בזריקה אבל שחיטה לאו עבודה היא אבל בתמיד של בין הערבים אסור אפילו לשחוט אח"כ כיון דלאח"כ אסור להקטיר דרבינו ס"ל דלינה מועלת בראשו של מזבח לקמן פי"א מהל' פסולי המוקדשין הי"א יעו"ש. וע"ע בהוריות ד' א' ברש"י ותוס' שם.

והנה הארכתי קצת בעניינים אלו ודי בזה לע"ע והנה אחר כותבי זה ראיתי בס' אור חדש על פסחים איזה דברים שאין דעתו הרמה כדעתי בזה יעו"ש היטיב מ"מ מה שנראה לענ"ד כתבתי והבוחר יבחר.

מקרבן

פסח וכו'. דברי רבינו תמוהים וכמו שתמה ע"ז הלח"מ יעו"ש וע"ע בצל"ח בפסחים נ"ט א' מש"כ בזה וגם דבריו דחוקים ורחוקים המה לענ"ד כי אין זה מדרך רבינו. ועוד יקשה לי למה כתב עוד בהלכה ד' אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים וכו' הא כבר כתב זה כאן ואי לא מסתפינא אמינא כי ט"ס הוא וצ"ל חוץ מע"פ וכו' וקאי על מש"כ מתחלה ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמונה שעות ומחצה וכו' וע"ז אמר חוץ מערב פסח לבדו לפי שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהן וכו' ולכן הקדימו בע"פ לתמיד שעה אחת וזה נכון יותר משנפרש כוונה רחוקה ברבינו אשר אין דרכו בזה (שוב מצאתי במראה הפנים שהרגיש ג"כ בדברי רבינו עיין פ"ה ירושלמי פסחים ה"א מש"כ בזה. אבל גם דעתו רחוקה ממני דסוף כל סוף הו"ל להקדים הפסח ולאחר התמיד שעה אחת קודם הלילה בכדי שיהיה שלש או ארבע שעות לקרבן פסח והתמיד אחרי ולכן נראה לענ"ד העיקר כמש"כ).

ד

אלא

אחר וכו'. עיין פסחים נ"ח א' ב' נ"ט א' ס"א א' ועיין זבחים י"ב א'.

מקריבין

כפרתן וכו'. עיי"ש נ"ט א' וכת"ק דדווקא בע"פ שרי ולא בשאר ימות השנה ועיין בירושלמי שם מבואר דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא שרי רק בע"פ יעו"ש היטיב אולם בתוספתא פסחים פ"ה איתא כש"ס דידן יעו"ש היטיב.

ה

נשחט

בשבע וכו'. ולעיל בהלכה ג' כתב בסתם דבכל ימות השנה היה נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה משמע בין בחול בין בשבת והנה שם בפסחים נ"ח א' איתא וז"ל תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה בע"פ נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה בין בחול בין בשבת עכ"ל והנה י"ל דהך בין בחול בין בשבת קאי ג"כ ארישא דקאי על כל ימות השנה דתמיד בין בחול ובין בשבת נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה והנה אביי מוקים התם פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל דפליגי בחל ע"פ בשבת דלר"י נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה ור"ע ס"ל דבחל ע"פ בשבת נשחט בשש ומחצה וקמיפלגי בפלוגתא אם מוספין קודם לבזיכין ור"י ס"ל דמוספין קודם לבזיכין ור"ע ס"ל דבזיכין קודמין למוספין יעו"ש היטיב ולפי"ז הלכה כר"י דסתם משנה כוותיה וידוע דסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה וכמבואר ביבמות מ"ב ב' יעו"ש ועוד דהלא מחלוקתם תלויה במוספין קודם לבזיכין ושם איפסיק ביומא ל"ד א' דמוספין קודמין לבזיכין ולכן מוכרח דהלכה כסתם מתניתין ולאוקימתא הזאת בשבת דעלמא כו"ע לא פליגי דקרב ככל ימות השנה נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה וכמש"כ התוס' בד"ה ר"י וכו' ולפ"ז אתי פסק רבינו כמין חומר. ורבא אוקים לה לפלוגתא דר"י ור"ע בהכי דר"י סבר בחל ע"פ בשבת תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ור"ע ס"ל דנשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו ולא חיישינן למכמר בישרא וסתם משנה כר"ע דאחד שבת ואחד חול שוין יעו"ש ובשאר ימות השנה כו"ע לא פליגי דנשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה בין בחול ובין בשבת דהתם לא חיישינן למכמר בישרא דבשלמא בפסח איכא למיחש למכמר בישרא לפי שאין הדחת קרביו דוחה שבת כמש"כ התוס' ד"ה חיישינן וכו' ואיכא למיחש שפיר למכמר בישרא משא"כ בתמיד דשפיר דהדחת קרביו דחי שבת כמבואר ולפי"ז ג"כ ברישא לא פליגי דשבת וחול שוין ולא פליגי רק בע"פ ולפי"ז פשיטא דפסק רבינו אתי שפיר דפסק כסתם משנה וכר"ע.

ורבה בר עולא מוקים לה לפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בגוונא אחרינא. והוא דבע"פ כו"ע לא פליגי דבין בחול ובין בשבת נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה ובמתניתין דנקט בין בחול בין בשבת קאי אסיפא וככו"ע היא ולא פליגי רק בשבת דעלמא ר"י ס"ל בשבת נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ור"ע ס"ל דבשבת נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה ופליגי משום גזירה דנדרים ונדבות יעו"ש והנה לפי"ז לכאורה דבשבת דעלמא הלכה כר"ע מחבירו דנשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה ובמשנה לא איסתם כלל הלכתא בזה דבין בחול ובין בשבת לא קאי רק אסיפא והנה רבינו לא פסק כן רק סתם וכתב דבין בשבת ובין בחול הכל שוה בין בשאר ימות השנה ובין בע"פ והנה רבינו לא בחר בזה האוקימתא חדא דאביי ורבא הוו מארי דתלמודא טפי מרבה בר עולא ועוד דלדברי רבה בר עולא לא פליג ר"ע ור"י בשבת ע"פ ולקמן איתא שתי ברייתות דפליגי ר"י ור"ע בחל ערב פסח בשבת יעו"ש היטיב ומתוך כך הוצרכו התוס' לידחק שם בד"ה דברי הכל וכו' דלאו ד"ה ממש יעו"ש היטיב ועוד דהא לרבה בר עולא א"כ ס"ל כו"ע דמוספין קודם לבזיכין והא ביומא ל"ד א' איתא דהוי פלוגתא דתנאי ומי פליג בזה אם לא ר"י ור"ע דהכא וכמו שפירש"י שם ומכאן מוכח דהלכה בזה כאוקימתא דאביי לגבי אוקימתא דרבא ובזה נדחה כל מש"כ הלח"מ בזה.

מקטירין

כל וכו'. לכאורה משמע שהשחיטה אסורה אחר התמיד הא הקטרה מותרת אחר התמיד והא התוס' כתבו במנחות מ"ט א' שם ושם ביומא דעיקר קרא בהקטרה כתיבא וצ"ל דמיירי שלא הוקטר התמיד עדיין ולכן השחיטה אסורה והקטרה מותרת ודלא כמש"כ התוס' במנחות שם דכ"ז שלא הוקטר התמיד דמותר הכל וכמו שהכל מבואר למעלה בס"ק ח' וזה לכאורה דלא כמש"כ המל"מ לעיל בסוף הלכה ג' דרבינו מפרש הסוגיא דיבלת ודבכור דמיירי קודם הקטרת התמיד יעו"ש היטיב וה"ק רבינו אע"פ שאין שוחטין לפי שאסור לזרוק מ"מ אם זרק מקטיר קודם הקטרת התמיד. א"נ ס"ל לרבינו דבערב נאסר הזריקה ג"כ אחר זריקת התמיד דילפינן מתמיד של שחר דגם העשיה אסורה אבל הקטרה מותרת עד ההקטרה של תמיד בין הערבים אבל יש לעיין קצת א"כ מאי פסקא דסתם וכתב דמותר להקטיר ואסור לשחוט והא איכא גווני דהקטרה חמיר טפי משחיטה והיינו לאחר הקטרת התמיד דעליה השלם עליה קאי וכמש"כ תוס' בכמה דוכתי ולכאורה י"ל דרבינו ס"ל דבהקטרה באמת מותרת אחר תמיד של בין הערבים ולא אסור רק שחיטה וזריקה וס"ל דת"ק ור"י בשריב"ב בהכי פליגי דת"ק ס"ל דגוף השחיטה אסור ור"י בשריב"ב ס"ל דהקטרה אסורה ושחיטה וזריקה מותרת ורבינו פסק כת"ק ועל דרך זה קצת ראיתי בצל"ח כן יעו"ש היטיב וכ"ז דחוק ואתי מרחוק.

ויותר נ"ל דשיעור דברי רבינו הוא כך ואם חל ערב פסח להיות ע"ש היו שוחטין אותו בשש ומחצה בתחלת זמנו וקרב בשבע ומחצה כדי שיהיה להם ריוח לצלות אותו קודם שיכנס שבת אע"פ שאין שוחטין אותו אחר תמיד של בין הערבים. וכאן הפסיק המאמר וכך הבנת דבריו אע"פ שאין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים וא"כ לא יהיה זמן גדול להקריב הנדרים ונדבות מ"מ הקדימו התמיד כדי להקדים הפסח וצלייתו קודם הלילה אע"פ שיבוטל ע"י זה הקרבת נדרים ונדבות מ"מ לא חששו לזה. ושוב מתחיל ענין בפ"ע ואמר מקטירין כל דבר הראוי להקטרה כל היום והוא ממגילה כ' ב' ועיין לעיל פ"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"ה יעו"ש היטיב ואי קשיא הא אין מקריבין אחר הקטרת התמיד עיין תוס' מנחות כ"ו ב' ד"ה אלא וכו' יעו"ש היטיב והובא במל"מ שם לעיל הלכה ג'.

והנה ברבינו הוא הכל בהלכה אחת ובהלכה שלאחר זה נרשם ז' ונעלמה כאן ההלכה ו' לכן נ"ל דכאן הוא התחלת הלכה ו' ומיירי הלכה ו' רק מדיני הקטרה.

במעשה

הקרבנות. בפ"ד ה"ב הלכה ב' יעו"ש היטיב במש"כ שם. אבל משם משמע דמותר להקטיר אף אחר תמיד של בין הערבים וצ"ל דמיירי התם קודם הקטרת התמיד של בין הערבים א"נ י"ל דרבינו ס"ל דבהקטרה לא חיישינן כלל וכנ"ל בס"ק י"ג ודחוק ויותר נראה דמיירי קודם הקטרה ומשמע קצת מכאן ליפשט ספיקו דהמל"מ שנסתפק לעיל בהלכה ג' (הובא לעיל ס"ק ז') אי מקדמינן הקטרת הקרבן תמיד קודם זריקת שאר קרבנות ולכאורה משמע מכאן דהקטרה תלוי בהקטרה ועשיה בעשיה ועדיין צ"ע בזה.

מהפכין

בהם וכו'. עיין יומא כ' ב' מ"ה א' זבחים פ"ו ב' ועיין מנחות כ"ו ב' תמורה י"ד א' ועיין תו"כ פ' צו פ"א ופ"ב יעו"ש היטיב בכל המקומות.

ו

תמיד

דוחין וכו'. עיין יומא מ"ו א'. והנה המל"מ האריך כאן הרבה לשיטת התוס' והעולה מדבריו הוא כך. דבר קפרא ס"ל דאיברים שנתותרו מבעו"י ואפי' פסולין עושה להן מערכה בפ"ע ושורפן בשבת לר' מאיר במשלה בהן האור מבעו"י ולרבנן בכגון זה מעלן ע"ג המערכה ושורפן בשבת אבל אין עושה להן מערכה בפ"ע דלדידהו אף בחול ובכשרין אין עושין מערכה בפ"ע ולרב הונא ס"ל דתחלתו דוחה אבל סופו אינו דוחה ופי' רבה דה"ק דסופו אינו דוחה השבת אפילו לר"מ לעשות להם מערכה בפ"ע רק מעלן ע"ג המערכה הגדולה וכ"ז במשלה בהן האור אבל לא משלה בהן האור אינו מעלן אפילו ע"ג המערכה הגדולה ובזה אפילו ר"מ מודה ואפילו בכשרין דלא דחי שבת מדכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת. ולדידן ליכא נפק"מ בהך פלוגתא דהא קי"ל כרבנן ולכן איברים שנתותרו מבעו"י ומשלה בהן האור מעלן ע"ג המערכה גדולה בשבת ואפילו פסולין. ורב חסדא ס"ל דר"ה דקאמר דסופו אינו דוחה היינו לענין טומאה אבל לענין שבת ס"ל לר"מ דכל שמשלה בהן האור מעלן על מערכה בפ"ע בשבת ורק לענין טומאה פליג וס"ל דאברים טמאים שנתותרו אין עושין להן מערכה בפ"ע רק מעלן ע"ג המערכה הגדולה ואפילו בחול ולרבנן ליכא נפק"מ בזה דאף לכשרין אין עושין מערכה בפ"ע וכל הנפק"מ הוא אליבא דר"מ יעו"ש היטיב.

ונסתפק המל"מ בטמאין שנתותרו דלרבנן מעלן ע"ג מערכה גדולה ולר"מ עושה מערכה בפ"ע ובחול אי בעינן משלה בהן האור או לא דדילמא לא בעינן משלה בהן האור רק לענין שבת ולא לענין טומאה יעו"ש היטיב שלא נפשט לו הספק וראיתי בתוס' ישנים ביומא שם ד"ה אפילו וכו' שכתבו וז"ל ואפילו ללישנא דמפליג בין כשרים לפסולים לענין משלה בהם האור היינו לענין מערכה בפ"ע אבל לא לענין דחיית שבת עכ"ל והנה צריך ביאור איך יתכן לומר דלענין שבת בעינן דווקא משלה בהם האור ולענין מערכה בפ"ע לא בעינן וע"כ צ"ל דמיירי בחול ולענין טומאה וה"ק בחול בפסולין בעינן דווקא משלה בהם האור ואי לא לא רק דנקרבון ע"ג המערכה הגדולה ולאיכא דאמרי אף בכשרין בעינן דווקא שמשלה בהם האור אי לא לא אלמא דלענין פסול טומאה נמי בעינן שמשלה בהן האור לר"מ לענין מערכה בפ"ע ולאיכא דאמרי אף בכשרים בעינן משלה בהם האור לענין עשיית מערכה בפ"ע וא"כ לפי זה לר"מ פשיטא דבעינן משלה בהן האור לענין מערכה בפ"ע ומיהו לרבנן שפיר איכא לספוקי בהא דמעלין טמאין ע"ג המערכה הגדולה אי בעינן משלה בהן האור או לא ואולם המל"מ נסתפק גם לר"מ לשיטת התוס' דמפרשי בע"א הא דלישנא קמא דקאמר דהא דמשלה מיירי בפסולין וכו' והכל מיירי לענין שבת ולא לענין טומאה אבל לענין טומאה שפיר יש להסתפק אפילו לר"מ והבן היטיב. (ויש שם במל"מ ט"ס וצ"ל ולפי צד השני שכתבנו וכו' א"כ גם אליבא דרבה לרבנן אף אם לא משלה יקטיר אותם בטומאה וכו'). ועיין ביתר דבריו מה שהאריך בזה ונסתפק ג"כ אי הך דקאמר ואפילו בשבת אי קאי על כשרין דווקא אי על פסולין ג"כ ועיין לעיל פ"ד ממעשה הקרבנות שהאריך בזה יעו"ש היטיב ועיין בתוס' מנחות מ' ב' ד"ה תכלת וכו' שנראה מדבריהם דמילי מילי קאמר יעו"ש וא"כ י"ל דבאמת בחול מיירי בפסולין ובשבת מיירי בכשרין יעו"ש היטיב.

והנה בדברי רבינו מבואר שפסק דאיברים שנתותרו דאינו דוחה שבת כלל יעו"ש במל"מ מש"כ בזה ועיין מש"כ לעיל בסי' ל"ח בשם רמב"ן ועיין מש"כ בחי' לספ"ק דשבת יעו"ש ועיין פסחים נ"ט ב' לכאורה יש ראיה לרבינו דאל"כ למאי אינו מתרץ התם הא דכל הלילה ילין מיירי במשלה בהן האור יעו"ש היטיב וע"ע בירושלמי פ"ו דפסחים ה"א ובפ"ד דיומא ה"ו יעו"ש היטיב.

קריבין

בלילי וכו'. עיין שבת כ"ד ב' דאין להקריב עולת חול ביו"ט משמע דעולת שבת ביו"ט שרי ועיי"ש קי"ד א' ועי' פסחים נ"ט ב'.

בלילי

יוהכ"פ וכו'. עי' שבת קי"ג א' קי"ד א' והלכה כר"ע. ועי' בלח"מ שהקשה הא לדידן לא מיקלע ראשון בשבת שיהיה בו יו"כ יעו"ש שהאריך קצת בזה ומש"כ דזה יש ליישב קצת דכוונת רבינו ז"ל שאפילו לא ידחוהו בי"ד ויארעו שניהם יחד אין קריבין ביוה"כ אבל קשה דבסוף פ"ה מהל' שבת פסק ביוה"כ שחל להיות בע"ש וכו' יעו"ש היטיב ולא ירדתי לסוף דעתו במה ניחא ליה כאן יותר מהתם לימא דגם שם מיירי בהכי שלא דחוהו ב"ד יעו"ש ועי' תוס' שבת קי"ד א' ד"ה חלבי וכו' ובתוס' מנחות ק' ב' ד"ה שני וכו' יעו"ש היטיב ועיי"ש צ"ט ב' בפי' המשניות לרבינו ובתוס' יו"ט שם ובזה מיושב יעו"ש היטיב ועי' בצאן קדשים שם במנחות ק' ב' שם ועי' בירושלמי בפ"א דמגילה ובתוס' יו"ט שם משנה ב' (ודע דמש"כ הצאן קדשים שם במנחות דרשב"ג על כרחך לא ס"ל כאחרים מדס"ל דעבור שנה לעולם חודש היינו כ"ט יום יעו"ש לא ידעתי מהו סח דהא אדרבה אחרים ס"ל כרשב"ג עי' שבת פ"ז ב' ר"ה ו' ב' כ' א' סוכה נ"ד ב' ערכין ט' ב' וברש"י בכל המקומות דס"ל לאחרים דחדש עבור לעולם חסר וכרשב"ג והא דאיתא בערכין פלוגתא דת"ק ורשב"ג היינו דעולא ור"ה בהכי פליג יעו"ש היטיב ובמחילת כת"ר שגה מאד בזה ודו"ק היטיב). ועיין ביצה ט"ו ב' דבימי עזרא הניחו עירובי תבשילין ושם היה ר"ה אלמא דחל יום ו' ר"ה הן אמת דאיכא למימר דהתם עברוהו לאלול וכמש"כ התוס' בר"ה י"ט ב' ד"ה מימות וכו' יעו"ש היטיב ועיין רש"י ביצה ו' א' ד"ה מימות וכו' אבל יש לעיין א"כ ע"כ מנו אז מיום שני דהא עדיין לא ניתקנה התקנה ואם מנו מיום שני דהוא יום ו' א"כ איקלע יוה"כ בראשון בשבת וצ"ל דאז חל ר"ה ביום ו' וכשעברוהו מנו משבת וחל יוה"כ בשני בשבת (ומאי דכתב רש"י דבאותו פעם לא ניתקנה וכו' לא קאי על זמן עזרא רק אאותו הפעם דנתקלקלו הלוים וכו' וזה לא היה בזמן עזרא) ובזה אתי שפיר דברי התוס' בר"ה שם שכתבו דהוו להו לבא בכ"ג דהוא ראשון בשבת לפ"ז אבל יש לעיין ומאי ראיה דילמא לא עיברוה ומנו מיום ו' והא דלא באו בכ"ג משום דאז היה שבת ועי' בפני יהושע שם וצ"ע ודוק היטיב וקצרתי וע"ע מנחות מ"ט ב' ושם נ' א' תוס' ד"ה אית דגרסי וכו' וברש"י ערכין י"ג ב' וע"ע לקמן פ"א מהל' עבודת יוה"כ ה"ד.

ח

מקטירין

חלבי וכו'. עי' פסחים נ"ט ב' ולקמן פ"א מהל' קרבן פסח ה"ח.

ט

טלאים

המבוקרין וכו'. מנחות מ"ט ב' ערכין י"ג א' ועי' לח"מ. ומבואר מפי' המשניות לרבינו שם בערכין דבעינן ארבעה ימים לבד מיום השחיטה שכן פי' שם הא דאיתא במנחות שם סימנא בעלמא שצריך להיות בבקורו כל ימי השבוע לבד שלשה ימים אלו שהם שבת ושני ימים של ר"ה ונשאר ארבעה ימים ואלו הארבעה ימים ישהא בבקורו יעו"ש היטיב ומבואר מזה שיהיה מבוקר ארבע ימים לבד יום השחיטה יעו"ש היטיב. והבן. ועי' בסוכה מ"ב א' דהבקור מעכב ועי' באור זרוע הגדול הל' פסח סי' רט"ז וסי' רכ"ח יעו"ש היטיב ודלא כהטורי אבן במגילה ל' יעו"ש היטיב ודו"ק ועיי"ש בחידושי.

לאור

האבוקות. עי' תמיד פ"ג מ"ד.

מים

בכוס וכו'. שם ועיי"ש כ"ט א' ועי' חולין צ' ב' תוס' ד"ה בשלשה וכו'.

נוח

להפשיט. כן פי' שם רבינו במשנה וכן פי' שם המפרש כ"ט א' וכן פירש"י בחולין שם ועיי"ש ברש"י ל"ו ב' ובפסחים כ' א' ובביצה מ' א' יעו"ש אמנם רבינו שם בפי' המשניות בביצה פי' שם דקאי על סירכות הריאה יעו"ש היטיב ועי' ש"ך יו"ד סי' ל"ט ס"ק ל"ב מש"כ בזה ולכאורה יש לעיין למה עזב רבינו דרכו כאן ואולי מפני שהתמיד היה בן שנה והוי טלה רך שסירכתו קלה להנתק ומטעם זה הי' אסור להשקותו כי כמו שאין מועיל מיעוך כך אין מועיל כאן מה שמתנתקת ע"י השקאה לכן כתב דלכן השקוהו מטעם שיהא נוח להפשיט העור ושוב מצאתי כן בס' מאירת עינים שרש ג' ענף ד' ס"ק י"א יעו"ש היטיב.

י

של

בין וכו'. כן פשוט בכמה מקומות ועי' ריש פ"ד דתמיד ועי' יומא כ"ו א' ב' יעו"ש היטיב דמבואר שם דהכל הי' שוה.

במעשה

הקרבנות. לעיל פ"ו ממעשה הקרבנות ושם נתבאר בארוכה יעו"ש היטיב.

שלא

יחקו וכו'. שם במשנה רפ"ד דתמיד איתא לא היו כופתין את הטלה אלא מעקדין אותו מי שזכו באיברים אוחזין בו וכך היתה עקדתו ראשו לדרום ופניו למערב עכ"ל ופי' שם המפרש דה"ק לא היו כופתין ארבע הרגלים ביחד אלא היו מעקדים היינו שהיה עקוד יד ורגל ביחד כעקדת יצחק בן אברהם ומי שזכו באיברים היו אוחזין בו ג"כ כדי לסייע השוחט יעו"ש ולפ"ז משמע קצת דהיו כופתין יד ורגל ויד ורגל וכל הרגלים היו כפותין רק לא ביחד רק כל יד ורגל היה עקוד בפ"ע אמנם מדברי רבינו מבואר שלא היו כפות כלל רק היו אוחזין ידו ורגלו בלבד ובזה יש לפרש משנתינו כן אלא מעקידין אותו ומפרש האיך מעקדין אותו ע"ז אמר מי שזכו באיברים אוחזים בו וכך היתה עקדתו. ר"ל וזה הוי עקידתו ע"י שנאחז היד והרגל. וי"ל ג"כ שלא היו אוחזין רק יד ורגל אחת ובזה היה די להחזיקו. ועי' בלח"מ מש"כ מתחלה דהאי דאיתא בש"ס כעקדת יצחק בן אברהם קאי על השלילה דלא היו כופתין אותו כן יעו"ש לכאורה לא משמע כן בשבת נ"ד א' והעיקר כמש"כ בפי' המשניות לרבינו. ודע דדברי הראב"ד כאן (שכתב וז"ל א"א אני שמעתי שמא יצטער בכפייתו ויפרכס עד שיטיל מום באחד מאיבריו ובגמרא דתמיד מצאנו דפליגי רב הונא ורב חסדא חד אמר משום בזיון קדשים וחד אמר משום חוקי האפיקורסים ואפשר שטעם הראשון הוא בזיון קדשים אבל חוקי האפיקורסין לא ידעתי מהו עכ"ל) לית להו פתר וכמו שהעירו בזה הלח"מ והבאר שבע יעו"ש היטיב ומש"כ הראב"ד הטעם כדי שלא יהיה בו מום יעו"ש לכאורה יקשה מהא דפרה פ"ג מ"ט יעו"ש היטיב.

אוחזין

ידו וכו'. עי' בלח"מ שתמה למה לא ביאר רבינו שמי שהיו זוכין באיברים הם היו אוחזין בו יעו"ש ואני אומר כיון שכתב רבינו אלא אוחזין ידו ורגליו (נ"ל שצ"ל ורגלו וכ"ה בפי' המשניות לרבינו) בידיהן לשון רבים וודאי דקאי על הזוכין באיברים ועי' לקמן סי' נ"ט סעיף א' שהי' הולכין עם השוחט מי שזכו באיברים יעו"ש ועלייהו קאי שהיו אוחזין בו וכו'.

ראשו

לדרום וכו'. הא דראשו לדרום כתב הלח"מ משום שלא יטיל גללים סמוך למזבח יעו"ש וכבר הקדימו בזה הרע"ב שם בתמיד והמפרש כתב שם טעם אחר כדי שיהא הראש סמוך למזבח יעו"ש היטיב.

והא דפניו למערב כתב המפרש שהטעם דכתיב ושחט אותו לפני ה' שיהא שחיטתו במערב יעו"ש ולפ"ז גם תמיד בין הערבים היה לצד מערב כדי שיהא בית שחיטתו לפני ה' אמנם ברש"י יומא ס"ב ב' מבואר דאינו כן יעו"ש היטיב. ותמה הלח"מ על שלא כתב דהיה השוחט במזרח ופניו למערב יעו"ש ואולי אפ"ל דסמך על מש"כ בסי' ל"ז סעיף י"ד דהסומך עומד במזרח ופניו למערב יעו"ש היטיב וה"ה הכא וכתב המפרש דהמקבל היה עומד כנגדו באלכסון ומצדד כדי שיהיו פניו כלפי דרום עכ"ל וראיתי בלקוטי הגר"א שנדפס על המשניות וז"ל מש"כ המפרש דהמקבל פניו כלפי דרום איני יודע מי מזקיקו לכך עכ"ל ואולי הטעם כדי שלא יהיה אחוריו למערב ולא למזבח לכן היה עומד באלכסון ופניו כלפי דרום.

יא

קרן

צפונית וכו'. כ"ז מבואר בפ"ד דתמיד מ"א וביומא ס"ב ב' יעו"ש אמנם בספרי פרשת פינחס פיסקא קמ"ב וז"ל אתה אומר שנים ליום כנגד יום או כמשמעו שנים ליום ת"ל את הכבש אחד תעשה בבקר ומה ת"ל שנים ליום כנגד יום מיכן אמרו של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית ונתון על טבעת שניה ושל בין הערבים היה נשחט על קרן מערבית צפונית ונתון על טבעת שניה שאמרה תורה שנים ליום כנגד יום עכ"ל ועי' בפי' זרע אברהם יעו"ש היטיב. וכתב המפרש שיהא הטבעת הראשונה שבשורה השניה מדרום לצפון וכ"כ רש"י ביומא שם וכן נראה שם מדברי התוס' יעו"ש והנה רש"י כתב שם הטעם כדי שהטבעת הראשונה יסייע רגלי הקרבן יעו"ש וצ"ע הא רגלי הקרבן לא היו לצד המזבח רק לצד צפון וכמבואר בהלכה י' והמפרש כתב הטעם כדי שלא יאפיל כותל המזבח על הטבעות הסמוכים למזבח יעו"ש וע"ע בתוס' יו"ט שם יעו"ש היטיב וע"ע בתוס' ישנים יעו"ש ביומא שדבריהם מגומגמין קצת.

יב

אפילו

הזידו וכו'. עיין מנחות מ"ט א' נ' א' דת"ק ס"ל דהמזידין עצמם מותרין להקריב ולר"ש המזידין עצמן לא יקריבו אבל אחרים מקריבין שפיר יעו"ש וע"ע בספרי פינחס פיסקא קמ"ג יעו"ש היטיב והלכה כרבנן לגבי ר"ש כידוע.

בתמיד

של וכו'. שם ובתוספתא שם פ"ז ועיין ב"מ נ"ה א' תוס' ד"ה העולה וכו' יעו"ש.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.