אבן האזל/תמידין ומוספין/א

אבן האזל ‏ תמידין ומוספין א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מצות עשה להקריב שני כבשים עולות בכל יום והם הנקראין תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים שנאמר שנים ליום עולה תמיד וגו'.

כתב המל"מ וז"ל דע שיש מחלוקת אם קרבן תמידים קודם הקמת המשכן או לא, וקרא דויעלו עולות איכא מ"ד עולת תמיד הואי ואיכא מ"ד עולת ראיה הואי כדאיתא בפ"ק דחגיגה דף ו' ואמרינן נמי התם קרבה ושוב לא פסקה אלא מה אני מקיים הזבחים ועולות הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל, שבטו של לוי שלא עבדו ע"ז הם הקריבו אותה, ופירש"י שלא הקריבו ישראל לפי שנזופין היו אלא שבטו של לוי הקריבו משלהם, ובמו"ק דף ט"ו אמרינן מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת"ש כל אותם מ' שנה שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהם וצ"ע עכ"ל.

ונראה ליישב עפ"מ דאמר רבא בזבחים דף ז' ע"ב עולה דורן הוא וא"כ שתי הסוגיות מתיישבות דמה דמהני טעמא שישראל נזופים שלא יקריבו זהו על קרבן תמיד שהוא עולה, וכיון שישראל נזופין לא רצה הקב"ה לקבל מהם דורן ובפרט לפי"מ דמייתי הגמ' שם תניא נמי הכי אמר ר' שמעון חטאת למה באה לפני עולה, לפרקליט שנכנס ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו, וכיון שעדיין לא נתרצו ישראל לגמרי על חטא העגל לכן לא הי' אפשר להקריב דורן, ואף דהברייתא דר' שמעון הוא על אותו החטא שצריך להקריב חטאת ועולה, אבל מי שהי' מחוייב חטאת על חטא אחר ודאי יוכל להקריב עולה על מ"ע, אבל זה לא קשה דחטא העגל שחמורה, וגם הוא חטא של כל ישראל לא הי' מקום להקריב דורן כל זמן שהיו נזופין, אבל מה דמוכיח הגמ' דמו"ק דמנודה יכול לשלוח קרבנותיו מזה שישראל היו נזופין ושלחו קרבנותיהם זהו בקרבנות שהם חובה לכל אחד כמו חטאות ואשמות ומחוסרי כפרה ובזה פשוט להגמ' שהקריבו קרבנותיהם, ומוכח מזה שמנודה משלח קרבנותיו.

ב

ואימתי זמן שחיטתן של בקר שוחטין אותו קודם שתעלה החמה משיאיר פני כל מזרח. ופעם אחת דחקה השעה את הצבור בבית שני והקריבו תמיד של שחר בארבע שעות ביום.

הלח"מ הביא דברי הראב"ד בפירושו בעדיות פרק ו' דהאי עדות מפי השמועה העיד ולא מפי מעשה, דהגמ' אמר בריש תפלת השחר דהלכה כר' יהודה דאמר עד ארבע שעות ותו לא, ואם ראה התמיד שקרב בארבע שעות מאי סהדותיה דילמא כי אישתהי נמי עד חמש או עד שש הכי מקרבי ליה, אבל רבינו בפי' המשנה פי' שזה הי' מעשה והביא הירושלמי, ונראה לתרץ לקושיית הראב"ד שהעדות הי' שאמרו באותו העת שעד ארבע שעות היו יכולים להקריבו מפני שהיו מגומגמים אם יכולים להקריב בארבע שעות, ואמרו שעד אותו זמן יכולים להקריבו עכ"ל הלח"מ, ודבריו תמוהים שבא ליישב דברי הרמב"ם בפירושו ולומר שהיו מסופקים אם יכולים להקריב ואמר שעד אותו זמן יכולים להקריב א"כ זהו פי' הראב"ד דמפי השמועה העיד אלא שהי' מעשה ובאותה מעשה הי' שמועה, אבל הרמב"ם הא לא הזכיר שום שמועה והוראה ופי' מהירושלמי שהי' מעשה שהיו משלשלים להיונים שתי קופות של זהב והעלו להם שני כבשים, פעם אחת שלשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להם שני גדיים באותה שעה האיר הקב"ה עיניהם ומצאו שני טלאים מבוקרים בלשכת הטלאים, ועל אותה העיד ר' יהודה בן בבא עכ"ל הרמב"ם ולא הזכיר שום שמועה ושום הוראה.

ונראה בדעת הרמב"ם דזה ודאי דר' יהודה בן בבא לא העיד אלא המעשה כדאיתא בירושלמי אלא דמעדותו מוכח שלא בא להעיד להוציא מדעת חכמים הסוברים דתמיד של שחר קרב עד שש שעות, אלא דסובר כר' יהודה דכיון דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר בקר אינו עד שש שעות רק דהספק הוא דכיון דזמן ק"ש הוא עד ג' שעות, אפשר גם זמן בקר הוא עד ג' שעות ועיקר פי' בקר הוא תחלת היום כמש"כ הראב"ע והרמב"ן בפי' ויהי ערב ויהי בקר, ויותר יש לומר ע"פ מה דפריך שם הגמ' מברייתא דוחם השמש ונמס, דכתיב שם וילקטו אותו בבקר בבקר, וסובר הגמ' דכיון דוחם השמש ונמס הוא בד' שעות א"כ עיקר הלקיטה הוא קודם, ומתרץ הגמ' לר' יהודה דהאי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת, א"כ זהו שנסתפקו דכמו בבקר גבי מן הוא עד ג' שעות, ה"נ בבקר דגבי תמיד הוא עד ג' שעות, וזהו שהעיד ר' יהודה בן בבא דמותר להקריב עד ד' שעות וכתי' הגמ'.

ומבואר מה דאמר רב כהנא שם הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה ולא אמר מעשה רב וכן לא אמר מעדותו של ר' יהודה בן בבא, אלא דבאמת לגבי המחלוקת של ר' יהודה וחכמים לא העיד ר' יהודה בן בבא רק משום דפשוט אצלו דבקר אינו עד ו' שעות אלא עד סוף זמן תחלת היום, לכן העיד שאפשר להקריב עד ד' שעות, ולזה אמר רב כהנא דהלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה דהך מתני' דעדיות ע"כ סברה כר' יהודה.

ג

תמיד של בין הערבים שוחטין אותו משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום, ולא היו שוחטין אותו בכל יום אלא בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ולמה מאחרין אותו שתי שעות אחר תחלת זמן שחיטתו, מפני הקרבנות של יחידים או של צבור. לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר. ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו. שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות.

משיאריך הצל ויראה לכל, בחדושי המאירי כתב שהוא מן התורה, וכן משמע מדברי הרמב"ם וביומא דף כ"ח על הא דאמר צלותא דאברהם מכי משחרי כותלי פריך ולשחיטה מתחלת שבע, ומשני משום דלא מכווני ומדברי התוס' שהביאו זה על הך דינא דנשחט בשש ומחצה מוכח דסוברים דעיקר דינו בתחלת שבע, וקשה על שיטת המאירי מהא דיליף רבא בפסחים דף ה' דחמץ אסור מה"ת משש שעות ולמעלה מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי, לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ופירש"י ושחיטת הפסח זמנה מתחלת שבע שהוא בין הערבים שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה והכי אמרינן בפ' אמר להם הממונה צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות ואילך וגמרינן מינה דשחיטת התמיד מתחלת שבע ומביא שם ד' הגמ' משום דלא מכווני, עכ"פ מוכח להדיא מד' רבא דעיקר זמן שחיטת התמיד הוא מתחלת שבע וה"נ שחיטת הפסח, ומזה ילפינן דחמץ אסור מתחלת שבע.

ונראה דהמאירי סובר דעיקר למוד של רבא הוא לפרש קרא דאך ביום הראשון דהוא בערב פסח, ומוכיח דא"א לפרש ביום הראשון בפסח דהא כבר מערב פסח אסור שיהי' חמץ בביתו, והלמוד דהוא בתחלת שבע זה נלמד מאך חלק, אלא דקשה דהא הגמ' פריך שם ואימא כל חד וחד כי שחיט ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא, ומוכח דהוא למוד על עיקר הזמן, ונראה דיש לפרש דמה דפריך ואימא כל חד וחד כי שחיט היינו דמזה נלמוד דלא נוכל לדרוש אך חלק כיון דהתורה אמרה בלא תשחט על חמץ דתלוי בכל חד וחד כי שחיט וע"ז משני זמן שחיטה אמר רחמנא, והיינו דאיכא ל"ת על זמן שחיטה שלא יהי' חמץ בביתו, ממילא נוכל לומר דהעשה דתשביתו הוא בזמן חצי שעה קודם, וזה נלמד מאך חלק, ונמצא דהעשה והל"ת אינם בזמן שוה, ואף דעיקר הל"ת הוא באמת על כל חד וחד כי שחיט, כבר עמדו בזה התוס' וכתבו כיון דאשכחן דהזהיר על ההשבתה והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על השבתה ולשיטת המאירי צ"ל דאף דעיקר הלאו הוא על כל חד וחד שחיט מ"מ ילפינן מינה גם על זמן שחיטה שאסור שיהי' לו חמץ, וממילא נאמר דהמ"ע של השבתה נלמוד מאך חלק דהוא בחצי היום חצי שעה קודם שיבוא לידי איסור שיהי' לו על זמן הביעור.

ב) לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו שא"א שיקריבו כל ישראל פסחיהם בשתי שעות.

הקשה הלח"מ דהא עיקר טעמא דפסח אחר התמיד הוא משום דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים בלבד כדתניא בפ' תמיד נשחט ולמה כתב טעם אחר, ועוד דלטעמו של הרמב"ם הי' אפשר לתקן שיקריבו פסחיהם בין קודם התמיד בין אחר התמיד ונשאר בצ"ע, וקושייתו הוא משום שמפרש בדברי הרמב"ם במה שכתב חוץ מקרבן פסח לבדו דהוא על ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים, ולפי פירושו קשה עוד מה שכתב הרמב"ם בשתי שעות ומפרש הלח"מ משש ומחצה עד שיקרב תמיד של בין הערבים שהוא בשמנה ומחצה, ובאמת הא אפשר לאחר התמיד עד סוף היום, וא"כ בערב פסח יאחרו התמיד עוד שתי שעות, ולזה העירני הרד"פ שי' אבל לדעתי אין הפי' כן דהא תיכף בהל' ד' כתב הרמב"ם אין שוחטים את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים, ומוכח דזהו הלכה חדשה שלא כתבה קודם, אלא דכונתו על קרבן התמיד שכתב קודם ולא היו שוחטים אותו בכל יום אלא בשמנה שעות ומחצה וכו' ועל זה כתב חוץ מקרבן פסח לבדו והיינו שהי' נשחט התמיד בשבע שעות ומחצה כמו שכתב אח"כ בהל' ה' ובאמת שחסר כאן תיבה והי' צ"ל מזמן קרבן פסח, או שהוא קיצור לשון, וזהו טעמא דמילתא דאם היו שוחטים גם בזמן קרבן פסח את התמיד בשמנה שעות ומחצה וקרב בתשע שעות ומחצה וחצי שעה על זמן ההקרבה, א"כ לא ישאר זמן על הקרבת הפסח אלא שתי שעות, ולכן בזמן קרבן פסח מקדימים לשחוט התמיד בשבע ומחצה.

ומה שהקשה הלח"מ על מש"כ הרמב"ם לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר דמה טעם הוא הא יכול להקריב אחר תמיד של שחר איני רואה בזה קושיא דודאי עיקר טעמא הוא משום שאסור להקריב אחר תמיד של בין הערבים, אבל אפשר לצרף גם זה שאסור להקריב קודם תמיד של שחר דבודאי יש הרבה קרבנות של יחידים שגם זמן עיכוב הקרבת קרבנות קודם שיגמרו הקרבת תמיד של שחר דוחק הקרבת קרבנותיהם, אלא דיש להוכיח מזה דסובר הרמב"ם דמה שאסור להקריב קרבנות קודם תמיד של שחר היינו גם קודם הקטרתו, והמל"מ בסוף ד"ה ודע ג' מסתפק בזה, דשחיטתו ששוחטים אותו קודם שתעלה החמה וגם זריקתו שהוא תיכף הא אינו נוטל זמן מהקרבת קרבנות יחידים, אבל הקטרת אימוריו שצריך נתוח והדחה ומלוחה והקטרה זה כבר נוטל זמן שחסר בזה בשביל הקרבת קרבנות יחידים, ולכן מאחרים הקרבת תמיד של בין הערבים.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לחביבי הרב הג' הנעלה מו"ה נטע פריינד שי'

במש"כ בפ"א מהל' תו"מ הל' ג' דמד' הרמב"ם מוכח משיטת המאירי דזמן שחיטת התמיד הוא מה"ת בשש ומחצה, וקשה דמהא דיליף רבא מלא תשחט על חמץ דם זבחי משמע דזמנו בשש, וכתבתי דעיקר הלמוד הוא דלא נפרש ביום הראשון בט"ו, ובשש ילפינן מאך חלק, והקשה בזה מהא דיליף ר' יהודה בדף כ"ח דאוכל חמץ בע"פ משש עובר בל"ת, דכתיב לא תאכל עליו חמץ והיינו משחיטת הפסח, ולכן כתב דבאמת יש חילוק בין תמיד לפסח, דאף דפסח אחר התמיד מיאוחר דבר, אבל גבי פסח יש הוכחה דעיקר זמנו בשש לפי"מ שכתבו התוס' בטעמא דראיית רבא הוא משום דאשכחן דהזהיר על ההשבתה, והזהיר שלא לשחוט פסח על חמץ, סברא הוא שבזמן שחיטה הזהיר על ההשבתה, ובצירוף מה שכתבתי דעיקר ראיית רבא הוא דלא נימא דתשביתו הוא בט"ו, וכיון שיש לנו קרא דאך חלק דהוא בשש, א"כ ילפינן זה מזה דהשבתת חמץ דהוא בי"ד ילפינן מזמן שחיטת פסח, וממילא ילפינן זמן שחיטה דהוא בשש ממש מהשבתת חמץ דהוא מאך חלק, ולכן אף דגבי תמיד אמרינן דבין הערבים הוא בשש ומחצה, אבל גבי פסח מוכח דעיקר זמנו הוא בשש, והא דיאוחר דבר אינו אלא לכתחלה, ומבואר בזה ד' החינוך שכתב לא תזבח על חמץ דם זבחי שלא לשחוט הפסח בי"ד בניסן בעוד שיהי' החמץ ברשותנו עד חצי יום כמו שדרשו אך חלק, והמנ"ח תמה בזה, דמנלן שלא לשחוט קודם, ולפי"ז מבוארים דברי החנוך, כל דבריו בזה נכונים.

ד

אין שוחטין את הפסח אלא אחר תמיד של בין הערבים וכן מחוסרי כפורים מקריבין כפרתן אחר תמיד של בין הערבים ביום ארבעה עשר כדי שיהיו טהורין לאכול פסחיהן לערב.

בפסחים דף נ"ט בהך ברייתא דתניא ומחוסר כפורים בערב הפסח איתא עוד ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב ופריך הגמ' מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ואוקמה רב חסדא הכא בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה ר"פ אמר אפי' תימא בחטאת בהמה מעלה ומלינה בראשו של מזבח, ואמר ליה רב הונא בר נתן לר"פ והא כמה דלא מתקטרי אימורים לא אכלי כהנים בשר וכמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי, א"ל כיון דלא אפשר נעשו כמו שנטמאו או שנאבדו, והרמב"ם לא הביא כאן הא דר' ישמעאל וכתב הזבח תודה דהרמב"ם סובר דת"ק פליג עליה משום קושיא דרב הונא בר נתן אך עמד בזה דאכתי איכא אוקימתא דרב חסדא בחטאת העוף שאין למזבח אלא דמה, ונשאר בצ"ע.

והנה במה שכתב הזבח תודה דהרמב"ם לא פסק כשינויא דרב פפא ומלינה בראשו של מזבח משום קושיא דרב הונא בר נתן דלכאורה אינו מובן דהא שפיר משני ליה כיון דלא אפשר נעשה כמו שנטמאו אימורין או שנאבדו מצאתי שנתכוין לדברי המאירי שכתב במקומו דלא קיי"ל כהך שינוייא דהוי כמו שנטמאו דלא דמי לנטמאו שבעצמם אינם ראויים, ולכאורה הוא תימה דמנ"ל לחלוק בסברא על ר"פ אך בודאי כונתו דכיון דת"ק אמר מחוסר כפורים בערב הפסח מוכח דלא סבר כרי"ש ולכן סובר המאירי דבהך סברא פליג ת"ק.

ונראה דיש לומר באופן אחר דבזבחים דף פ"ז פליגי רבה ורבא אם לינה מועלת בראשו של מזבח אם ירדו דרבה סבר דאין לינה מועלת ואם ירדו יעלו ורבא אמר דלא יעלו, והנה רש"י כאן בד"ה מעלה ומלינה כתב ולינה אינה פוסלת בראש המזבח כדאמר בזבחים לד"ה דלא ירדו, וסובר רש"י דבזה לחוד סגי דכיון דלא ירדו ומקטירה למחר מותר לשחוט היום על סמך זה שיעלה וילינה בראשו של מזבח, אבל בדעת הרמב"ם אפשר לומר דמשום זה לא הי' מותר לשחוט לכתחלה על סמך זה דכיון דאפי' אם לנו בראשו של מזבח אם ירדו לא יעלו, נמצא דבאמת נגרם פסול על האימורים רק דאיכא דין מיוחד דהמזבח מקדש פסולים דאם עלו לא ירדו, אבל אם יהי' סבה שכהן לא ידע ויורידם למטה כבר ישארו בפסולם, והרמב"ם כתב בפי"ח מהל' פסוה"מ בטעמא דאסור להפסיד קדשים במחשבה שדומה למטיל מום בקדשים וא"כ איכא איסור על עיקר עשיית הפסלות בקדשים, ולכן ר"פ דמשני דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ע"כ דסבר כרבה דאין לינה מועלת בראשו של מזבח, או דר' ישמעאל יסבור כן, אבל להלכה דקיי"ל כרבא דלינה מועלת אסור לשחוט לכתחלה אחר התמיד על סמך זה.

אח"כ ראיתי בדברי המל"מ בד"ה ומעתה, שהביא מד' התוס' ביומא דכ"ט שכתבו דלמ"ד לינה פוסלת בראשו של מזבח לא מהני מעלה ומלינה, וכתב ע"ז המל"מ וראיתי לרש"י שכתב בפ' תמיד נשחט ולינה אינה מועלת בראשו של מזבח כדאמרינן בפ' המזבח מקדש לד"ה דלא ירד, משמע מתוך דבריו דהא דר' ישמעאל אתי אפי' כמ"ד אם ירדו לא יעלו והוא תימה בעיני וצ"ע, ולא ביאר במה שהוא תימה, אבל ודאי כונתו למה שכתבתי, וא"כ א"צ לדחוק ולומר דלא קיי"ל כר"פ במה דמדמה זה לנטמאו אימורים ולחנם הוצרך המאירי לדחוק בזה דבלא זה לא קיי"ל כר"פ דהוא אליבא דרבה.

אכן אכתי קשה דהא האוקימתא דבחטאת העוף לא נדחה וגם המאירי כתב כן דבחטאת העוף של מצורע מקריבים אחר התמיד וא"כ קשה מה שהשמיט זה הרמב"ם, ובדעת המאירי שבודאי כל יסודו שכתב דלא קיי"ל כר"פ דמדמה זה לנטמאו אימורים הוא ע"פ דברי הרמב"ם שכתב בערב הפסח וכת"ק, וקשה דהא בעצמו כתב דכן הוא בחטאת העוף של מצורע כל השנה, ונראה בדעתו דלר"פ דדברי רי"ש הוא בכל מחוסרי כפורים, קשה על הרמב"ם שכתב בערב הפסח, וכן מוכח דת"ק חולק על רי"ש, אבל לפי"מ דמוקים רבא בחטאת העוף ופירש"י של מצורע אינו מוכח דת"ק חולק, ואפשר דרי"ש מוסיף על דברי הת"ק, אלא דקשה דהא אפשר גם בחטאת יולדת ועיין במהרש"א ובצל"ח.

ונראה דהרמב"ם סובר דכיון דתניא ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר מוכח דת"ק אינו סובר כן וגם לאוקימתא דרבא דבחטאת העוף עסקינן חולק על זה הת"ק דס"ל לת"ק דמ"ע דהשלמה אינו רק על הקטרה אלא דגם שחיטה וזריקה אסור, וכן כתב הרמב"ם בהל' ג' ולא שוחטים קרבן אחר תמיד של בין הערבים, ואפשר דהרמב"ם סובר דמ"ע דהשלמה הוא דוקא על איסור שחיטה דעל זריקה אם הי' מותר לשחוט לא הי' אסור לזרוק שיפסול הדם למחר, ולכן עיקר האיסור הוא בשחיטה, ולכן דייק לכתוב מקודם לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר ולא שוחטים אחר תמיד של בין הערבים, משום דבמ"ע דהשלמה אין האיסור אלא על השחיטה, ואפשר דסובר דאפי' על הקטרה אין איסור אם עבר ושחט אף דהקרבן לא יהי' נפסל בלא הקטרה, מ"מ אין לבטל מצות הקטרה ולפסול האימורים. ומ"ע דהשלמה אינו אלא שלא ישחוט אחר התמיד שיהי' צריך אח"כ להקריב ולהקטיר. וכיון דאיכא מ"ע דהשלמה גם בשחיטה וזריקה לכן גם בחטאת העוף דליכא הקטרה לא נדחה מ"ע דהשלמה שלא למצות פסח.

והנה לפימש"כ עכשיו דהרמב"ם לא כתב גם האוקימתא דבחטאת העוף משום דסובר דת"ק חולק על זה וסובר דמ"ע דהשלמה הוא גם על שחיטה, א"כ אין צריך כבר למה שכתבנו דהרמב"ם סובר דשינויא דרב פפא דמעלה ומלינה הוא רק אליבא דרבה דהא שינויא דר"פ הוא ג"כ רק אם נאמר דמ"ע דהשלמה הוא רק על הקטרה, ומ"מ כתבתי זה משום שהדברים נכונים בעצמם וכדברי המל"מ.

ז

איברים של תמיד דוחין את הטומאה ואין דוחין את השבת אלא בערב שבת בלבד מקטרין איברי תמיד של ערב שבת, שהשבת תחלתו דוחה וסופו אינו דוחה, חלבי שבת קריבין בלילי יו"ט אם חל יו"ט להיות במוצאי שבת, אבל אין קריבין בלילי יוהכ"פ.

המל"מ הקשה על דברי הרמב"ם שכתב אלא בערב שבת בלבד מקטירין ומוכח דאין נ"מ ואפי' משלה בהם האור אין מקטירין, וקשה איך יתיישב לשיטתו הא דאמרינן בשבת דף כ' דקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם אתא להתיר איברים ופדרים, והקשו התוס' דהא מעולת שבת בשבתו נפקא, ותירצו דקרא אתי למשרי אברים ופדרים של חול כשמשלה בהם האור, ומדברי הרמב"ם מוכח דאפי' משלה בהם האור אין מקטירים, וראיתי בקונטרס ברכת הארץ שיישב זה דקרא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דאתי למשרי אברים ופדרים באמת איירי באברים ופדרים של שבת, ומה שהקשו התוס' הא זה שמעינן מעולת שבת בשבתו איצטריך קרא לאשמעינן דמקטירן כל השבת דהא עיקר דין הקטרה הוא רק עד שתצית האור ברובו, ובזה סגי להתיר שיריים לאכילה גבי קומץ, ובעולה דליכא היתר שיריים אפשר דסגי במשלה בהם האור, אך יש לומר דגם בזה צריך עד שיוצת האור ברובו כיון דילפינן מלשון הקטרה, וגם בעולה כתיב הקטרה עכ"פ אחר שהוצת האור ברובו הו"א דאין היתר להקטירם בשבת להפך בצנורא ולהוסיף אש, ושפיר צריך קרא לאברים ופדרים.

והנה במה שכתב הרמב"ם דחלבי שבת אין קריבין ביוהכ"פ הקשה הלח"מ דהא לא משכחת לה כיון דלא קיי"ל כאחרים ודחינן ליה, נראה שהענין מבואר דבגמ' על מה דתנן חלבי שבת קריבין ביוה"כ דמשמע דבלא טעות אפשר שיהיה כן, בזה פריך שפיר והא מדחי דחינן ליה, אבל הרמב"ם שכתב אין קריבין שפיר צריך להשמיענו אם יארע טעות ולא ידחו, וכן מה שכתב בהל' שבת תוקעין ולא מבדילין צריך ג"כ להשמיענו אם יהיה טעות, ואף דלכאורה אין איסור להבדיל, אבל באמת יש בזה איסור ברכה לבטלה. ולכן שפיר כתב תוקעים ולא מבדילים.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.