הפלאה/כתובות/ק/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פירש"י ד"ה כל דזבין וכו'. לפי שהם מוכרים בהכרזה. לכאורה תמוה דהא פירש"י לעיל דמיירי שמכרה למזון האשה והבנות וקי"ל דלמזון האשה והבנות מזבינן אפילו בלא אכרזתא כדאיתא בסמוך ולפמ"ש בסמוך יש ליישב קצת דעד כאן לא פירש"י למזון האשה והבנות אלא לפי הס"ד דאשמעינן שיש במכירת האלמנה והבית דין להיות אחריות הלקוחות על היתומים וממילא דצ"ל למזון האשה כנ"ל אבל למאי דמסיק דהא פשיטא דשלוחי יתומים הן אלא דעיקר רבותא דקמ"ל דה"א דהלוקח קונה שלא באחריות כלל א"כ אפילו בשאר חוב בנמצא שאינו שלו מ"מ הא כיון דכל דזבין וכו'. והוי כלוקח בפירוש שלא באחריות כלל ומיירי שמכרו לכתובה או לשאר חוב. מיהו אכתי זה דוחק. ותו יש לדקדק דמשמע לעיל דף צ"ח דאמר ר' יוסף ותבעי לך הכרזה וכו' לעולם דאכרזו וכו' משמע דס"ל דאלמנה שמוכרת צריכה נמי הכרזה ועכ"פ מספקא ליה א"כ מה פשיטא ליה להש"ס הכא אליבא דר' יוסף דאלמנה לא איצטריך הא האי טעמא דפירש"י בזבין מבי דינא לפי שהם מוכרים בהכרזה שייך נמי גבי אלמנה לר' יוסף. מכל הלין קושיות נראה יותר דס"ל לרש"י ז"ל דר' יוסף לא מיירי בשמכרו בהכרזה דבזה אפשר שאין הנגזל והבע"ח יכולין להוציא מן הלוקח כיון שהכריזו ולא ערערו אבדו זכותן דהרי באמת כתב הריטב"א דשמעינן מההוא דבית דין שמכרו בהכרזה אם יש לאדם זכות לא הפסיד זכותו ותמה הרמב"ן והריטב"א על המנהג מעשים בכל יום דאבד זכותו בהכרזה. א"כ יש לומר דרש"י ז"ל ס"ל באמת דהכא מיירי שמכרו שלא בהכרזה והיינו שכתב למזון האשה והבנות דלא בעי הכרזה אלא דה"א דכל דזבין בבי דינא לפי שדרכן למכור בהכרזה כשמוכרים לחוב או לכתובה ואין עולה על דעתו לקנות באחריות אפילו כשמכרו למזונות האשה והבנות אבל באלמנה לא שייך זה דאי ס"ל לר' יוסף דצריכה הכרזה א"כ הכא דע"כ לא אכרוז אין חילוק בין שמכרה למזונות או לכתובה כמו שכתבנו לעיל דף צ"ח דגבי אלמנה אין חילוק ואי מיירי במקום שאין מכריזין לעולם א"כ לא שייך אדעתיה למיפק ליה קלא ועדיין צ"ע. ודוק:
פיסקא רשב"ג אומר וכו' ועד כמה וכו'. נראה דהוא מדברי ר' הונא עצמו כמ"ש התוספות כה"ג בריש פרק אלו מציאות והיינו דס"ל דרשב"ג פליג אפילו ביתר משתות עד פלגא. והיינו דקאמר תניא נמי הכי דס"ל לרשב"ג דשוה מנה במאתים מכרן קיים אבל א"ל דהש"ס ידע דאפילו ביתר משתות ס"ל לרשב"ג דמכרן קיים. ור' הונא קמ"ל דיותר מפלגא מכרן בטל הוי ליה לסייע ממתניתין עצמו דנקט בסיפא גבי אגרת בקורת. אפילו מנה במאתים לא פליג ר' שמעון בן גמליאל. דכמו דדייק מברייתא ה"נ איכא למידק ממתניתין דיותר ממנה במאתים מכרן בטל. וק"ל:
שם אמר רשב"ג בית דין שמכרו שוה מאתים וכו'. לכאורה צ"ע לפי מאי דקי"ל בפרק הזהב דף מ"ט ע"ב דלעולם אזלינן בתר שיעור המקח ולא בתר המעות לענין אונאת יתר משתות לפחות משתות. ואם האונאה הוא פחות משתות לגבי המקח שהוא מה ששוה החפץ יותר משתות לגבי המעות או איפכא הכל אזלינן בתר המקח כדאיתא בח"מ סימן רכ"ז סעיף ד' וע"ש בט"ז אם כן קשה למה במכרו בית דין שוה מאה בפחות ממאתים אפילו דינר אחד המכר קיים. כיון דה"ל פחות מכפליים לענין שיווי החפץ. אע"ג דהוא הרבה יותר מחצי החפץ ולהיפך במכר שוה מאתים בפחות ממאה אפילו דינר אחד אע"ג דלגבי החפץ לא ה"ל אלא יותר מחצי שיווי חפץ אפ"ה מכרן בטל כיון דהוי יותר מכפליים לענין המעות ואמאי הא לא אזלינן בתר המעות כדקי"ל לענין אונאת שתות. ואם השיעור ביטול מקח הוא ביתר מפלגא ולא בכפליים א"כ אם מכר שוה מאה בקנין סודר יהיה המקח בטל כיון דהוי יותר מפלגא לענין החפץ וכבר כתבנו לעיל דף צ"ז בתוס' ד"ה אלמנה שמכרה וכו' דמלשון ירושלמי שלפנינו שם גבי אין אונאה לקרקעות דמשני בשהוקיר ולא משני נמי בשהוזיל משמע משום דלעולם בתר המקח אזלינן. וא"כ לא משכחת כלל ביטול מקח בהוזיל דכיון דבהוקיר בעינן כפלים כדמי החפץ שהוא הקרקע א"כ בהוזיל לעולם לא הוי האונאה כשווי החפץ שאפילו נתן פרוטה אחת הרי לא היה האונאה כלל דמי החפץ שאם החפץ שוה מאתים ובעינן בהוקיר עוד מאתים ויהיה שוה לאחר שהוקיר ד' מאות א"כ בהוזיל נמי בעינן אונאה מאתים וכיון שנתן פרוטה אחת הרי לא היה אונאה מאתים אלא אם ניזל בתר מעות דאז כשהוזיל במאה הוי כפליים כמו המעות ואינו כן גבי אונאת שתות כנ"ל. ולפ"ז היה נראה לענ"ד דהא דקאמרינן בב"מ דף נ"ז גבי הקדש דשמואל פליג אדר' יוחנן דאמר הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אע"ג דה"ל יותר מפלגא וה"ל ביטול מקח לר"י יש לומר משום דהא דקאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה ולא קאמר שחיללו על פרוטה היינו דקמ"ל דאע"ג שחילל על שוה פרוטה דה"ל כמחליף חפץ בחפץ ולא שייך לומר דאזלינן בתר מקח דהיינו הקדש דהא בחלול נמי הוי חפץ. אפ"ה הוא מחולל משא"כ בחילול על פרוטה מודה ר' יוחנן נמי כיון דלגבי מקח לא הוי כפליים ולעולם אזלינן בתר המקח וקמ"ל שמואל דאפילו בשוה פרוטה דהוי נמי חפץ. אפ"ה לא ה"ל ביטול מקח אפילו יתר מפלגא והיינו דקאמר דפליג אדר"י. ולפ"ז יש לומר דהא דאיתא בערכין דף כ"א ההוא גברא דאחרמינהו לנכסיה אתא לקמיה דר' יהודה אמר לה שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא דאין מוכרח לומר דרב יהודה פליג אדר' יוחנן כיון דשקיל זוזי ממש. ואפשר דהתוס' משמע להו מסוגיא דידן דמשמע מדברי ר' שישא דאין חילוק כנ"ל בין שוה מאתים במאה או שוה מאה במאתים לענין מכירת בית דין. וה"ה לענין מכירת קרקעות והקדש. מיהו יש לחלק. ועוד נראה דבזה הוי א"ש מה שדקדקו התוספות לעיל דף צ"ח ע"ב בהא דקאמר בקידושין דף מ"ב ע"ב והא דאמרינן יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות ולא קאמר עד פלגא וכן הקשו בקידושין שם. ולפמ"ש יש לומר דגבי אחין לא שייך זה דלא הוי כמחליף חפץ בחפץ אלא כל אחד הוי כלוקח דכיון שזה שלקח יותר מאחיו א"כ לגבי מקח שלו הוי כלוקח שוה מאתים במנה וכבר כתבנו דבכה"ג לא הוי כפליים בשיווי המקח. א"כ מאן לימא לן שהטעות הוא בזה החלק שלקח פחות. דלמא הטעות הוא גבי זה שלקח יותר דלא ה"ל לגביה כפליים במקח לכך לעולם החלוקה קיימת בקרקעות ולפ"ז גם במטלטלי לענין יתר משתות הדין כן וצ"ע בזה לדינא. וכבר כתבנו לעיל בזה גבי יתר משתות באמרו נפלוג בשומא דבי דינא ודוק:
שם בגמרא או שוה מנה במאתים מכרן קיים. נראה דמכאן ראיה לדברי הר"ר יונה שהביא הרא"ש במתניתין דהא דבהוסיפו שתות מכרן בטל לת"ק אע"ג דנתאנה לוקח ולמה יהא גרוע מכח אחר דהטעם הוא משום דהלוקח ג"כ סומך על הבית דין שלא יעשו עול וה"ל הבית דין שלוחים של אלו ואלו. א"כ ה"נ רשב"ג דס"ל ביתר משתות כשנתאנה לוקח המקח קיים עד פלגא משום דהוא ג"כ סומך על הבית דין ואמרינן גם בזה מה כח בית דין יפה. אבל לפמ"ש שם הרא"ש הטעם כיון דלגבי אונאת יתומים אמרינן מכרן בטל (ועמ"ש בזה פירושו לעיל בתוספות ד"ה רבא אמר ר' נחמן וכו') א"כ אכתי לא מתרצא לרשב"ג דאמרינן איפכא דכח בית דין יפה להיות מכרן קיים אפילו כשנתאנה לוקח ואם הבית דין אינם שלוחים של הלוקח למה כוחם יפה בזה וא"ל משום דלגבי לוקח בל"ז אין אונאה לקרקעות זה אינו חדא דהא לקמן מוקי לה בשינויא קמא בדברים שאין מכריזין עליהם דהיינו מטלטלין ודוחק לומר דמיירי דוקא בעבדים ושטרות דאין להם אונאה ותו דלפמ"ש התוספות לעיל דף צ"ח ע"ב דבפלגא ממש יש אואה לקרקעות א"כ הכא למה בשוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה"ל פלגא וכן קשה במתניתין עצמו גבי אם עשו איגרת בקורת אפילו הכי מכרו שוה מנה במאתים מכרן קיים הא ה"ל פלגא ולמה יגרע ההכרזה לגבי לוקח ודוחק לומר דשוה מנה במאתים לאו דוקא אלא פחות מעט. וק"ל:
והנה רש"י ז"ל בקידושין דף מ"ב בד"ה שום הדיינים וכו'. פירש שום הדיינים ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני הלוה או שלא מדעתו וכו'. נראה הא דפי' שמו נכסי לוה למלוה ולא שמכרו לאחרים ע"פ שומת בית דין משום דכונתו לתרץ בזה קושית הרא"ש דלמה בהוסיפו שתות מכרן בטל לת"ק כיון שנתאנה לוקח ולמה יגרע מאלו קנה מאיש אחר וס"ל לדוחק תירוץ רבינו יונה הנ"ל שגם הלוקח עצמו סומך על הבית דין לכך פירש דמיירי ששמו הבית דין נכסים למלוה עצמו א"כ לאו מדעתו קנה אלא הבית דין נתנו לו השומא וא"כ אם הוסיפו ונתנו לו ביותר משווים שתות הוא בטל. מיהו אכתי צריך עיון הא דמשני לקמן בשעה שאין מכריזין כגון לכרגא למזוני ולקבורה דמה שייך בזה ששמו להב"ח עצמו ודוחק לומר ששמו לאשה שתמכור לצורך מזונות או לכרגא. והעיקר נראה דמזה ראיה למ"ש התוספות לעיל דף פ"ז ד"ה לקבורה דכשלוה לצורך קבורה מזבנינן לזה החוב בלא הכרזה וה"ה כשלוה לצורך מזון וכרגא א"כ שפיר יש לומר ששמו אח"כ הקרקע לאלו המלוין שלותה מהם לצורך מזון וכרגא ושפיר שייך טעמא דרש"י ז"ל שהגבו לאותן המלוין בשומא דידהו ואם טעו בשתות בטל כנ"ל. ודוק:
שם בגמרא איתיביה ר' אשי וכו'. מאי לאו בדלא אכרוז וכו'. לכאורה קשה לפמ"ש רש"י בקידושין שם דשום הדיינים דמתניתין דידן היינו ששמו נכסי הלוה למלוה שלא בפני הלוה וכו'. א"כ מאי מקשה על ר' יוסף דמיירי שמכרו בלא הכרזה בנכסי יתומים שהרי אמר שטעו בדבר משנה דתנן שום היתומים שלשים יום והרי כתב הרמב"ם וטוש"ע בח"מ סימן צ"ח בדין זה שמכרו בחייו שלא בפניו א"צ שלשים יום א"כ יש לומר כיון דמתניתין דהכא מיירי בחיי הלוה שלא בפניו באמת מכרן קיים אפילו שלא בהכרזה וצ"ל דס"ל לרש"י כדעת בעה"ת שהביא הטור דאין חילוק בין בחייו שלא מדעתו או מיתומים ולפי פירש"י יש ליישב שהקשו התוס' ד"ה אלו דברים וכו' דה"ל מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי דבאמת מוקי בחייו שלא בפניו דגובה אפילו ממטלטלי דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וצריך לומר דהתוספות ס"ל כדעת הרמב"ם. וק"ל:
שם רב תני קטנה וכו'. וכתבו התוס' פי' במתניתין. וכן הא דאמר שמואל תני ממאנת אין לה כתובה אבל יוצאת בגט יש לה כתובה נראה ג"כ דתני בפירוש במתניתין כן ממאנת אבל לא יוצאת בגט. וכן משמע מדפריך לקמן תנינא כולהו משמע להדיא דמפורש החילוק במתניתין בין יוצאת במיאון בין יוצאת בגט כדנקט בהדיא גבי ממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה וכו' נתן לה גט וכו' אבל מדיוקא אין למעט דדוקא ממאנת אבל יוצאת בגט לא דשפיר איכא לפרושי מאי ממאנת ראויה למאן כדמשני לעיל דף ל"ו ע"א אע"ג דמקשה התם הש"ס וליתני קטנה ומסיק בקשיא נראה דוקא התם הוא דקשיא ליה אבל הכא לא קשיא מידי דהתם גבי קנס אין שום שייכות לקרות לכל קטנה אפילו יש לה אב ואין לה בעל ממאנת אבל הכא דמיירי ביתומה נשואה ומטעם שהקידושין דרבנן שראוי למאן שפיר נקט ממאנת לכל הראוי למאן וע"כ דקתני בהדיא אבל יוצאת בגט וכו'. ובזה נראה לפענ"ד לתרץ מה שהקשינו לקמן דף ק"ז דמקשה הש"ס שם לשמואל מברייתא דכיצד אמרו ממאנת וכו' אמר לך שמואל הכא למאי ניחוש וכו' ולא משני כששמעו בו שמת כדמשני בכולהו קושין דלעיל שם עמ"ש שם בתוס' ד"ה ואם בא וכו'. ויותר קשה לי דהא מאי דמשני התם צררי לקטנה לא מתפיס נתקשו בו התוס' בר"פ הנושא דף ק"ב ע"ב בד"ה אימור צררי וכו' דאמר שם דאפילו בקטנה מתפיס צררי וע"כ צריך לחלק בכמה חילוקים דחוקים כמ"ש התוס' שם ולמה לא משני באמת בששמעו בו שמת וא"צ לדחוקים אלו. ועוד נראה דמה שהוצרכו התוס' לדחוקים האלה ולא משני דבאמת הסוגיא דלקמן דלא כשמואל דהא לא ק"ל כשמואל אלא דקשיא להו הך קושיא עצמה דלא הוי צריך לסברא זו דצררי לקטנה לא מתפיס אפילו לשמואל דהוי מצי לשנוי בששמעו בו שמת ש"מ דסברא פשוטה הוא להש"ס דלא מתפיס צררי לקטנה וגם נפקא להו מהא דאמר שםלעיל דף ק"ז איכא בינייהו קטנה וסיפקה משמע דסברא פשוטה להו להש"ס דקטנה לא מתפיס צררי וקשה באמת מנ"ל להש"ס הני חילוקים שכתבו התוס' אבל לענ"ד יש ליישב כל זה לפמ"ש דשמואל תני במתניתין בהדיא אבל לא יוצאת בגט אם כן א"א לפרש אין לה מזונות דרישא בששמעו בו שמת דא"כ כבר מפורש דבשמעו בו שמת יש לה מזונות וה"ה כתובה עצמה דתנאי כתובה ככתובה ולא שייך למתניתין אבל יוצאת בגט יש לה כתובה דהא כבר מפורש באלמנה דיש לה כתובה וכ"ש גרושה דמפקא מדעתיה וצריך לשנוי לשמואל דצררי לקטנה לא מתפיס ומזה נפקא ליה להש"ס שם דאיכא בינייהו קטנה וסיפקא. ולפ"ז ממילא מתורץ קושית התוס' הנ"ל בר"פ הנושא דכל זה אליבא דשמואל דצריכין ליישב אליביה ברייתא דכיצד אמרו ממאנת הכי אבל סוגיא דהנושא ל"ל סברא דצררי לקטנה לא מתפיס דהא לא קי"ל כשמואל אלא כרב דפוסקין מזונות ודוק:
תוס' ד"ה ולא מזונות וכו'. אבל לאחר מיתה אית לה וכו'. נראה כונתם דאע"ג דאית לה תוספת ונדוניא כדאיתא לקמן. וקי"ל לעיל דף צ"ז דאפילו גבתה מקצת כתובתה יש לה מזונות אפ"ה אין לה. דומיא דאלמנה דמיירי לאחר מיתה. ויש להסתפק לדעת הרא"ש בפ"ק דמציעא דבגרושה כ"ז שלא סילק את כתובתה עד פרוטה אחרונה חייב במזונותיה יש לומר דאפילו בשניה כן אם גירשה וליכא למיחש שמא תתעכב או נימא דכיון דתחתיו ולאחר מיתה אין לה מזונות לא חילקו בו. ועיין קונטרס אחרון:
תוס' ד"ה ולא בלאות וכו' ואמר רבי וכו'. נלע"ד לפרש שיטת רש"י ע"פ מה דאיתא באה"ע ריש סימן פ"ח ובהג"ה סימן ע"ז דיש לחלק בין בלאות שראוים למלאכתן ראשונה או אינם ראוים למלאכתן ראשונה ע"ש. ונראה דס"ל לרש"י דבנכסי צאן ברזל דהכניסה לא והוא מתחייב כנגדם כיון שאינם ראוים למלאכתן ראשונה ולא שייך שבח בית אביה כדאיתא ביבמות ר"פ אלמנה לכה"ג והדין עמה משא"כ כשאינם ראוים משלם המעות כפי שומא שהכניסה לו והבלאות שלו אבל בנכסי מלוג אם השתמש בהן כדין כדאמר ר' נחמן עיילי ליה גלימא מכסי ביה עד דבלי אז פשיטא שהבלאות שלה דהרי שלה הם מתחילתן אלא שאכל הפירות והקרן שלה לעולם וכדאיתא לעיל דף פ' באילנות זקנים אבל לרב כהנא דסבר דלא מכסי בה ושלא כדין עשה קי"ל כשמואל בב"ק דף י"א דאין שמין לגנב ולגזלן נמצא כיון דאין ראוים למלאכתן ראשונה צריך לשלם הכל והבלאות של הבעל נמצא רק כהנא דאמר קנסוה לדידה בדידיה א"א לפרש על הבלאות שנשארו דודאי לאו דידיה הם אלא שלה הם אם ראוים למלאכתן ראשונה אלא ע"כ באין ראוים וס"ל דעיילא ליה גלימא קרנא הוא וה"ל כגזלן דהבלאות שלו וקנסוה אותה שיהיו הבלאות שלו ופטור לגמרי אבל באשתו משלם הכל אבל לר"נ דס"ל דפירי הוי א"כ הבלאות באשתו כשירה שלה הם לא שייך למקנסה באותן הבלאות שנשארו כיון דשלה הם לגמרי וכדאמר אי דאתנהו בין ראוים או אינם ראוים וע"כ צ"ל דקנסוה בבלאות נכסי צאן ברזל ודוקא שאינם ראוים למלאכתן ראשונה דלא שייך שבח בית אביה אלא משלם המעות וקנסוה שלא יחזור ולא ישלם ובאמת פליגא אדר' כהנא וכיון דקי"ל הלכה כר"נ בדיני ע"כ פירש"י במתניתין דר"פ יש מותרות ובמתניתין דידן דמיירי בבלאות נכסי צאן ברזל שהכניסה לו ומ"ש זינתה לא הפסידה בלאותיה קיימים היינו כשראוים למלאכתן ראשוניה נקראו קיימין אבל כשאינם ראוי' כבר חוב בעלמא הוא. כן נראה לע"ד ליישב שיטת רש"י ז"ל.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |