הפלאה/כתובות/פד/ב
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף פני יהושע הפלאה רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תוס' ד"ה ולר"ע וכו'. ומתניתין לעיל גבי יבם וכו'. יש לפרש הטעם בזה משום דתפיסה דיבמה לא דמי לתפיסת היתומים דמיירי שיש אב או אחים דכל זמן שלא ייבם הנכסים בחזקת היורשים ואח"כ כשמייבם והוא יורש הכל אז הנכסים בחזקתו נמצא דאם תפסה כשהיא עדיין שומרת יבם התפיסה קודם לחזקתו בנכסים ולא דמי ליורשים דלא מהני תפיסה לאחר מיתה משום שכבר הנכסים בחזקתן משעת מיתה ודמי לתפיסה ביורשים מחיים דג"כ אין הנכסים עדיין בחזקת היורשים והיינו דמקשה הש"ס ולר"ע תפיסה לא מהני וכו. אלא דלפ"ז באין שם יורש אחר לא מהני תפיס' וזה דוחק. ויותר נראה משום דהוי כתוך זמנו כמ"ש לעיל דף פ"א כיון דלא ניתנה כתובה לגבות בחיים. וא"צ שבועה אלא דלפ"ז בכל בע"ח תוך זמנו יש לומר סברא זו ובמתניתין משמע דאין חילוק. ואפשר דכל תוך זמנו ה"ל כמו כתובה שכתבו התוס' דלא מהני תפיסה מחיים משום דלא ניתנה וכו'. וה"ה בתוך זמנו זכות היתומים קדם דלא ניתנה לגבות. ודוק:
תוס' ד"ה והוא שתפס וכו' ור"ח פירש וכו' זילי והבו לה וכו'. לולי דבריהם ז"ל יש לומר דהני דבכתובה לא מהני אפילו תפיסה מחיים היינו כשתפסה בעדים ומשום דאכתי צריכה שבועה וכמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ק"ז ושייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה דהא מחיים לא ניתן לגבות וכשמת מיד צריכה שבועה אבל בתפיסה שלא בעדים דא"צ שבועה כמ"ש הש"ך סימן פ"ט דכל הנשבעים ונוטלין שתפסו בלא עדים א"צ שבועה שפיר מהני תפיסה אפילו בכתובה כשתפסה מחיים משא"כ בתפיסה לאחר מיתה כיון דכבר קודם תפיסה היתה צריכה שבועה כבר קיימא הנכסים בחזקת היורשים ולא מהני תפיסה א"כ יש לומר דהאי דתפסה כסא דכספא הוא בלא עדים וק"ל:
עוד יש לומר כשהבעל ידע שתפסה ומועיל תפיסה מחיים דהא טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה ובכתובה הוי תוך זמנו וצ"ל דשמא התפיס צררי קודם מותו וכיון שכבר ידע שתפסה תו לא מתפייס לה וכמ"ש התוס' להדיא לקמן דף צ"ב ד"ה ראובן וכו' ועוד נראה לרבי דזקפן במלוה וכו' ע"ש. א"כ ליש לומר דהך דתפסה כסא דכספא היה מידיעת הבעל מיהו לשיטת הפוסקים דאפילו במת פתאום צריכה שבועה שלא תפסה בעצמה א"כ אפילו ידע נמי צריכה שבועה בכתובה. וק"ל: ועמ"ש לקמן דף פ"ה גבי מלוגא דשטרי בזה:
גמרא דן דיינא כר"ט וכו'. משמע דאף לר' יוחנן טעו הדיינים אלא דאמר ר' יוחנן דלא היה לו להחזיר הדין והך דלקמן קאמר ר' יוחנן שפיר תפסוה היינו כמ"ש התוס' ד"ה ושפיר וכו' דחשיב כמו דיעבד כיון שכבר תפסוה וצ"ל דהך עובדא דדן דייניה לא מיירי בתפסוה וצ"ל לכאורה דקאי ארישא דמתניתין שדנו במלוה ופקדון שהיה ביד אחר שינתן לכושל כר"ט ובזה א"ש הא דבעי לאוקמי דפליגי בטעה בדבר משנה אי חוזר או לא ולפי מאי דאמר בריש פרק אחד דיני ממונות אפילו בשיקול הדעת כשלא נשא ונתן ביד חוזר הדין ואי מיירי בתפסוה הרי לא נשאו ונתנו ביד ולפמ"ש דקאי ארישא שדנו כר"ט שינתן לכושל משכחת שפיר שנשאו ונתנו ביד אלא דמלשון הש"ס לקמן והא דן דייני כר"ט ואהדרי ר"ל וכו'. משמע דקאי על עובדא זו דמיירי בתפיסה לאחר מיתה וצ"ל דעכ"פ מייתי ראיה דהלכה כר"ע לגבי ר"ט וה"ה בסיפא וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דהא דאינו מועיל תפיסה לאחר מיתה לר"ע מרישא נפקא א"ש טפי. עוד יש לומר דעובדא דדן דייני היה בדין תפיסה לאחר מיתה וחזרו היתומים ותפסו ודנו שצריכין להחזיר לבע"ח שכבר זכה. מיהו למאי דמשני דס"ל דהלכה כר"ע ולא מרבו א"כ יפה דנו ע"כ צ"ל דהא דקאמר עשיתו כשל תורה הוא לאו דוקא אלא לטעמיה דר"ל דעכ"פ לא היה לו להחזיר הדין ואפשר דאפ"ה מודה ר' יוחנן דסוגיא דעלמא הכא בדין תפיסה כר"ע אלא כיון דבעלמא אין הלכה כר"ע לא ה"ל טועה בדבר משנה כדאיתא שם בר"פ אד"מ ויש לפרש עוד דלפי הטעם בירושלמי דזה תורה וזה אינו תורה כנ"ל דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא כנ"ל וכיון דר' יוחנן ור"ל בקידושין דף י"ג ע"ב אמרי תרווייהו דשיעבודא דאורייתא היינו דקאמר ליה עשיתו כשל תורה דלדידהו זה תורה וזה תורה וק"ל:
שם ההוא בקרא וכו'. כתב הרא"ש דההוא בקרא לא ה"ל כע"א לפי שבעל דבר הוא ופשטות. כוונתו דא"צ שבועה נגד הבקרא וצריך להבין דלמה הבקרא נוגע הוא בעדותו הא אם יודה לו שתפס מחיים כדין תפס לא יתחייב הבקרא לשלם וכן משמע להדיא ברא"ש בשם ר"ח וז"ל כיון דאודי בקרא דלאחר מיתה תפס משמע דאם טען הבקרא שתפס מחיים פטור והטעם משום דכדין תפס לפי שמשועבד לו מדר' נתן ואפילו לאחר שתיקן ר' נחמן שבועת היסת דאי' בקידושין דף מ"ג דהשליח נוגע בעדות היינו דאי אמר אהדרינהו היה צריך שבועה נגד הלוה שמכחישו משא"כ הכא דליכא טענת ברי מיתמי ואין נשבעין על טענת שמא ולכאורה היה נראה דמיירי באין לבע"ח ראיה ברורה על החוב שכתב הרא"ש דבזה הבקרא חייב לשלם אפילו אם תפס מחיים. אלא דאכתי קשיא לי דכיון דאינו נאמן רק במגו דלקוח ואם היה טוען לקוח שפיר היה צריך שבועה נגד הבקרא דאינו נוגע דאם נאמר הבקרא כדבריו שלקוח הוא בידו וברשות נתן לו היה פטור נמצא כיון דאינו נאמן אלא במיגו דלקוח כי היכי דבטענת לקוח היה צריך שבועה ה"נ כשטוען מחיים תפסתי יצטרך שבועה ונהי דאין להקשות דלא יהא נאמן אפילו בשבועה כדין נסכא דר' אבא דאם היה טוען לקוח היה צריך לשבע נגד העד דזה אינו דהרי גם עתה מעיז נגד הבקרא משא"כ בנסכא דר' אבא כמ"ש התוס' בסמוך ד"ה מיגו דיכולים וכו' אבל עכ"פ קשה דשבועה בעי כמו בטענת לקוח ומזה נראה דאף דהכא אין היתומים יודעין אם מחיים תפס או לא והבקרא אמר כדברי התופס שמחיים תפס צריך הבקרא לישבע שבועת היסת כיון שבודאי בא לידו והוא טוען להוציא מחזקת היורשים צריך שבועה ועיין בש"ך סוף סימן ע"ה בשם תשובת רבינו ברוך והטעם בזה לפמ"ש בחדושי ח"מ כמ"ש הש"ך בסימן קמ"ו ס"ק ה' דנשבעין ונוטלין נשבעין אפילו על טענת שמא והטעם כתבנו בזה משום דקי"ל כר' נחמן דחזקת ממון עדיפא מטענת ברי כדאיתא לעיל דף י"ב ע"ב וכיון דקי"ל שמשביעין בברי כ"ש שמשביעין מחמת חזקה וה"ה הכא נמי כיון דאיכא דאוקמי תורא בחזקת מאריה קמא צריך הבקרא לישבע אפילו בשמא ושפיר ה"ל הבקרא נוגע ודוק:
מיהו לכאורה קשה דלענין מאי כתב הרא"ש דלא הוי ליה הבקרא כעד אחד שיצטרך התופס לישבע הא בל"ז קי"ל דכל התופס שלא בעדים דנאמן במיגו דלקוח צריך לישבע בנק"ח ועיין בח"מ סימן ע"ב סעיף י"ז ולכאורה היה נראה דהא דכתב הרא"ש דהא דמועיל תפיסה מחיים היינו כשיטת הפוסקים דכיון דטעמא דר"ע משום שכולן צריכין שבועה והיכא דתפס מחיים א"צ שבועה. אם כן אם היה צריך שבועה נגד הבקרא אף אם היה טוען לקוח היה צריך שבועה וכיון דעכ"פ צריך שבועה שייך טעמא דר"ע משא"כ בלא ע"א אף שבטענתו במיגו דלקוח צריך שבועה מ"מ כיון שאם היה טוען לקוח לא ה"ל בחזקת היתומים וכ"ש לפמ"ש הסמ"ע הטעם דבעי שבועה בנק"ת במיגו דלקוח הוא משום דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה הכא אי נימא דהוא בחזקת היורשים מטעם שבועה הדר ה"ל לאפטורי מממון וכ"ז דחוק והעיקר נראה דמזה ראיה למ"ש הרמ"א בסימן ע"ב בתופס מעות לא בעי שבועה בנק"ח כיון שהוא טוען על גופו של מעות א"כ הכא ביורשים שאין צריכין לשלם מעות משלהם ותופס זה החפץ בעצמו אין צריך נקיטת חפץ וכ"כ הסמ"ע שם בשם הר"ן דכשהתופס אינו תובע לא בעי נקיטת חפץ ע"ש ודוק:
תוס' ד"ה את תופס לבע"ח וכו'. כבר כתבתי בחידושי גיטין דף י"א ע"ב ליישב שיטת רש"י בב"מ דף י' ע"א בביאור הסוגיא דשם באריכות גדול ואין כאן מקומו וקיצור הדבר דזה לשון רש"י שם בד"ה הוי תופס לבע"ח וכו'. ובא לקדם עד שלא יתפסנו ב"ח אחר וכו'. מבואר כוונתו דס"ל דאין להביא ראיה למגבי מציאה מן תופס לבע"ח שיש לכל א' מן הב"ח חלק כפי חובו וזה בא להפסידו משא"כ במציאה שאין לשום אדם חלק בו ועיקר הראיה הוא משום דבתופס אין מועיל בתפיסתו כלום אפילו על חלקו המגיע עליו שאם בא ב"ח אחר ותופס א"צ ליתן לבע"ח הראשון אפילו כפי חלקו אף דמדינא היה בא זה לחלקו ושפיר יליף מזה למציאה דלא קנה חבירו וע"ז כתב דבשליח מהני תפיסתו לענין זה שלא יפסיד חלק המגיע עליו כשיתפסו אחרים וע"ש שהכרחנו דבר זה דאל"כ קשה על רש"י ז"ל ממתניתין דב"מ דף ט' ע"ב היה רוכב וכו'. ואמרו בסוגיא שם משום דה"ל כתופס לבע"ח אע"ג דהתם אמר תנה לי ושוויה שליח דס"ד שם דתן כזכי ותו קשה דהא מקשה שם ממציאת פועל שאמר לו עשה עמי מלאכה היום ואמרינן שם דף י"ב ע"ב ששכרו ללקט מציאות א"כ הוי שלוחו ומאי מקשה. ולפמ"ש א"ש דבמציאה שא"ל חלק בו לא מהני אפילו ע"י שליח אך לפ"ז לכאורה גם הכא נצטרך לומר דזכה השליח ליימר בר חשו עכ"פ חלקו המגיע עליו וזה אינו במשמע ותו דלפמ"ש במתניתין דהא דקתני זכה הבע"ח יותר על חובו דכיון שהוא ביד אדם ינתן ליורשים לר"ע משום דדוקא היכא דזכה לעצמו אמרינן דמיגו דזכי לנפשיה זכי ליה נמי ליורשים אבל הכא לא זכה יימר בר חשו כלל וא"כ אי נימא דעכ"פ זכה בחלקו הדר ה"ל לזכות נמי ליורשים אך העיקר נ"ל דזה שייך דוקא שלא במקום יורשים רק במקום בעלי חובות אבל גבי יורשים לא שייך שיזכה השליח בחלקו כיון דבלא תפיסה ממילא שייך הכל ליורשים ואין לבע"ח שום חלק בו ועיין בסמוך וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |