הפלאה/כתובות/פא/א

הפלאה כתובות פא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא א"ל הכי קאמינא וכו' מאן שמעת ליה וכו' והא בעינן כשתנשאי וכו'. פירש"י אלעיל פריך וכו'. לכאורה תמוה מה דהוסיף להקשות והא בעינן לכשתנשאי כיון דכבר הקשה ומשני. ונראה לפרש בזה ע"פ פשוטו דבאמת פשיט לעיל להילכתא דעל היבם לקברה ממתניתין דר"פ אלמנה ניזונת ובאמת קושית רבא להילכתא משום דקי"ל גבי ארוסה כב"ש ואביי הבין דקשה ליה על מתניתין דמייתי דבעינן לאוקמי לכ"ע אפילו כב"ש לכך השיב לו דלב"ש בל"ז לק"מ דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ואתיא ככ"ע ואח"כ מקשה דלהלכתא לא מתרץ מידי דהא בזה קי"ל כב"ש גבי ארוסה ובעומד לגבות לא קי"ל כוותיה וזהו דמקשה והא בעינן נמצא קשה להילכתא. ובלימוד הישיבה אמרתי דיש לפרש דהא התוס' הקשו עוד דהכא ב"ה מודה דלגרוע כח בעל השטר דרש"י מדרש כתובה ואיך קאמר מאן שמעת ליה ותו דחוק דלמאי דמשני יבם כאחר דמי א"כ כל פלפולא דאביי ורבא נפל בבירא ונראה דיש לפרש דרבא דהקשה מב"ש דלא ניתנה לגבות מחיים היינו דמסופק רבא באמת בהך סברא דיבם כאחר דמי אלא דהוכיח הך סברא דלא ניתנה לגבות משום דקשיא ליה כנ"ל דמה הוא יורש כיון שלא נשבעה א"ל כתובה וכמ"ש לעיל דמשמע דמתניתין דר"פ אלמנה ניזונת לא מיירי בארוסה. ומזה הוכיח דע"כ צ"ל כמ"ש לעיל משום דיבמה הוי כתוך זמנו דיבם לאו כאחר דמי וזהו דקאמר אח אני יורש ממ"נ דהרי לא נשבעה ואי משום כתובה ע"כ משום דבתוך זמנו הוא א"כ לא ניתנה לגבות מחיים. ועל זה השיב לו אביי דאם אתה אומר הטעם משום דתוך זמנו לא בעינן שבועה ע"כ אתה צריך לאוקמי כב"ש דא"כ אתה דורש מדרש כתובה למעליותא דלב"ה לא דרשינן למעליותא ויש לחוש לצררי א"כ כיון דמוקמינן כב"ש אין אתה צריך לומר כלל משום מדרש כתובה אלא דב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי ולא אמרינן כלל אין אדם מוריש שבועה לבניו כדאיתא בשבועות דף מ"ח בהדיא דלב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי יורשים גובים אפילו מת לוה בחיי מלוה. ואח"כ מקשה דנהי דלא מוכח סברתו משבועה מכל מקום הא ס"ל לב"ש ע"כ דבעינן לכשתנשאי דהא דריש מדרש כתובה ומשני כיון דליכא הוכחא אמרינן דיבם כאחר דמי. ולפ"ז צ"ל בפשטות דלעיל מיירי בארוסה כמ"ש לעיל דלא בעינן שבועה אלא דמתניתין א"א לפרש אלא בנשואה כמ"ש לעיל ועמ"ש לקמן ודוק. אלא דלפ"ז אכתי דחוק דצריך לאוקמי מתניתין דר"פ אלמנה כב"ש משום שבועה כנ"ל ומחוורתא כמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם והראב"ד ז"ל:

שם ואמאי ספיקא הוא וכו'. לכאורה קשה דמה בכך דספיקא הוא הא קי"ל באיני יודע אם פרעתי אפילו היכא דלא ה"ל למידע חייב לשלם והכא נמי הרי בודאי נתחייב כתובה וספק זנאי והפסידה ואדרבה לבית הלל קשה מאי טעמא. ולכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי ואם כן בחיי הבעל אין התחלת החיוב ואם זינתה ה"ל כאינו יודע אם הלויתני דבמקום דלא ה"ל למידע כ"ע מודים דפטור כמ"ש התוס' לעיל דף י"ב ע"ב והיינו דקאמר אביי מאן שמעת דדריש מדרש כתובה ב"ש ואם כן קשה עליו דאין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל דכגבוי דמי וכאלו תפסה היא וליכא חזקה דממונא גבי הבעל נגד ברי דידה ולא דמי לאיני יודע אם הלויתני דאיכא חזקת ממון כדלעיל דף י"ב ע"ב. ולפ"ז הוי א"ש טפי הא דפריך בתר הכי והא בעינן לכשתנשאי לפי' התוס' דאב"ה פריך דהא צ"ל טעמא דב"ה משום זה דה"ל כאיני יודע אם הלותני וע"כ צ"ל דלגרוע מודה ב"ה דדרשינן מדרש כתובה מיהו אינו נראה לפרש כן דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נשואין היא כמו שאר חובות אלא דלא הגיע זמנה לפרוע ובאינו יודע אם פרעתי חייב. ונראה עיקר דהך ספק זנאי לא הוי ליה כודאי כל זמן שלא שתתה כדאמרינן בסוטה דעשה הכתוב כודאי וכמ"ש התוס' ביבמות דף י"א ע"א וא"כ ע"כ היא צריכה לומר דאם היה בעלה חי היתה שותה והיה מתברר דלא זנאי א"כ ספק זה אינו מוציא מידי ודאי שעשה הכתוב והיינו דקרי ליורשים ודאי וא"כ דברי ב"ה נכונים בטעמם ועל ב"ש קשה. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' ד"ה שותת וכו'. ותימא דהתם עיקר מילתיה דלפמ"ש הוא צורך ההוכחה לאביי דלא נימא טעמא דב"ה כדלעיל משום דה"ל כאיני יודע אם הלויתני דס"ל גם כן מדרש כתובה איהו בעי למימר מאן שמעית ליה דדריש מדרש כתובה דוקא ב"ש וע"ז קאמר דעיקר הטעם הוא מתוך שלא שותה הוי ליה כודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי והיינו דקאמר ב"ה או שותה ר"ל דכל זמן שאינה שותה ה"ל כודאי. ולפ"ז צ"ל דטעמא דב"ש משום דכגבוי דמי דכיון שהוא כבידה מועיל ברי דידה להחזיק דלא עדיף מה שעשו כודאי מטענת ברי דידה. א"נ יש לומר דהיינו כמ"ש התוס' ביבמות דף י"א דהא דעשה התורה הספק כודאי היינו להחמיר ולא להקל א"כ כיון דקי"ל בכל מקום במילתא דממונא דקולא לנתבע א"כ ה"נ כיון דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי אמרינן לקולא לדידה ולא הוי ליה כודאי והוי ליה כאינו יודע אם פרעתי ועיין מ"ש בסמוך. ודוק:

שם גמרא והא בעינן לכשתנשאי וכו'. קצת קשה דה"ל להקשות אמתניתין דלמה ליה למימר כתובה בחזקת יורשי הבעל תיפוק ליה דלא ניתנה לגבות כלל לסברת המקשה דיבם לאו כאחר דמי. ולפמ"ש התוס' דהקושיא על ב"ש דוקא א"ש טפי דמה"ל דהיינו טעמא באמת דלא מפרש ב"ש דין הכתובה כדקאמר ביבמות שם אליבא דב"ש מה יעשה בכתובתה ושבקא משום דלב"ש אין צריך לחקור עליו כלל כיון דלא מטי זימניה. אך לפמ"ש התוס' דהקושיא על ב"ה ג"כ או לפמ"ש דהקושיא לדידן דקי"ל להילכתא כב"ש במדרש כתובה גבי ארוסה ולא קי"ל כוותיה בשטר העומד לגבות א"כ ה"ל להקשות אמתניתין מיהו לפמ"ש התוס' ביבמות דבל"ז המ"ל משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו לב"ה ותירצו דבאמת היינו דקאמר כתובה בחזקת יורשי הבעל ולאו כגבוי דאי הוי כגבוי לא הוי אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כמו לב"ש א"כ ה"נ יש לומר כיון דקאמר כבר דלב"ש דס"ל כגבוי דמי לא קשה מידי אף דכתב לכשתנשא לאחר והקושיא לב"ה או לדידן כנ"ל א"כ ממילא א"ש דהוצרך לומר בחזקת הבעל דלאו כגבוי דמי. וק"ל:

שם שלח ליה וכו' אם ישראל הוא וכו'. לכאורה נראה דהטעם דבישראל לא מהני פיוס משום דאמרינן לעיל דף נ"ו דבכתובה עביד רבנן חיזוק דלא מהני מחילה בין לר' מאיר בין לרבנן אע"ג דלר' יהודה מהני בכותבת לו התקבלתי היינו דאמרינן דהוי כאלו קיבלה מעות על כתובתה משא"כ הכא וכ"ש דלר"מ לא מהני כתובה לדעת קצת הפוסקים בש"ע סימן ס"ו ובתוס' לעיל דף נ"א אך אמרינן ביבמות דף ל"ו במעוברת חבירו דג"כ עשו חיזוק ואמרינן שם מי עביד רבנן תקנתא לכהן וכו' וקאמר שם היכא דלא אפשר עבדינן כרבנן וכו'. א"כ ה"נ כיון דלר' יוסי מהני מחילה ע"ש א"כ בכהן סמכינן עליו ובהא ניחא הא דמהני בישראל כשמגרשה ומחזירה דודאי בתחלת נשואין שני' שהיא מתרצה ואדעתיה דהכי ניסת לו ובזה בודאי מועיל מחילה לאחר גירושין אפילו על כל הכתובה כמ"ש הב"ש סימן ס"ו ע"ש ועמ"ש עפ"ז בתוס' ד"ה מגרשה וכו'. מיהו לפמ"ש לעיל דף נ"א לר"מ מהני מחילה באחריות דלא עשו חיזוק בדרבנן מ"מ למאי דקי"ל כר' יהודה יש לומר כן אלא דלכאורה אכתי תקשה הניחא לרב יוסף וכדקי"ל להילכתא דס"ל דאי עבד וזבין הוי זבינא וכ"ש לפמ"ש לקמן דיש לומר דהא דר' יוסף גופא מטעם חיזוק הוא א"כ שפיר יש לומר (דאף שכתבנו לעיל בפרק אע"פ בכמה דוכתי דבכל מקום שעשו חיזוק דאף דאין מחילה מועיל היינו שיכולה לחזור בה אבל כל זמן שאינה חוזרת מועיל לכ"ע דלא עדיף מעונה דלכ"ע א"י למחול כדאיתא לעיל דף נ"ו ואפ"ה אמרינן בדף ס"א ברשות כמה דבעי מ"מ ה"נ יש לומר כן) דמה בכך שיעשה סעודה ויפייס שמא תחזור בה ותבטל המכירה אבל לאביי דס"ל אי זבין זביני זביניה א"כ מה בכך שתחזור בה הא כבר זבינא זבינא וכ"ש לפמ"ש לקמן דלאביי צ"ל דלא עשו חיזוק בזה ותו דאף לרב יוסף נראה דאע"ג דעשו חיזוק שיכולה לחזור היינו אם היתה חוזרת קודם המכירה אבל כשנתרצתה בשעת המכירה שוב אינה יכולה לחזור בה וכן מוכח מהא דקאמר דף צ"ה אליבא דר"י כתבה לשני וחתמה לו הרי דמועיל מחילה בשיעבוד לר"י כיון דמוחלת בשעת מכירה (ועמ"ש לקמן ר"פ הכותב בכה"ג). מיהו העיקר בזה דהוא רוצה שיהיה לו רשות למכור בכל פעם כדפי' רש"י בד"ה מגרשה בגט וכו' א"כ אף לאביי הוא רוצה שימכור לכתחלה בכל פעם ולא תוכל לחזור בה. וק"ל:

תוס' ד"ה הרוצה למכור וכו' ויש לומר דמפסדת וכו' דאל"ה וכו'. מבואר מדבריהם דכל היכא דאיכא משעבדי מאחיו לא תיקנו משני והוא תמוה שסותרים דבריהם ביבמות דף ל"ט ע"א בד"ה אשה הקנו וכו' שכתבו להדיא דלא טרפא ממשעבדי כל היכא דאיכא בני חרי לשני דאל"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ולדבריהם שם צ"ל דמפסדת שאם ישתדפו הנכסים הנשארים מאחיו אף דתקינו משני היינו מאותו שעה שישתדפו משום דאסור להשהות בלא כתובה תקינו רבנן משני מאותו שעה. א"כ מפסדת אם ישתדפו לאחר גירושין ומיתה דשני קודם גבייתה דאז אין לה משני כלל ותצטרך לחזור על משועבדים ויותר נראה דאפילו בחיים אם ישתדפו הנשארים כיון דס"ל דאין החיוב בבעל שני מתחיל אלא מאותו שעה שנשתדפו א"כ עכ"פ מפסדת דגרועה היא משאר נשים דהא אין יכולה לטרוף מלקוחות של השני שקנו ממנו קודם דאשתדוף כמ"ש התוס' שם. ותו דבעלי חובות של השני דהיינו שחייב היבם לאחרים קודם שאשתדף יהיו קודמין לה. וכ"ז הוצרכו לר"מ דס"ל דאסור להשהות בלא כתובה אבל לרבנן דס"ל דלא היה התקנה אלא בשעת נשואין אבל אח"כ אין איסור כדאיתא בב"ק בהחובל דף צ' א"כ לפי מאי דס"ל דהיכא דאשתדף מתחיל החיוב באותו הפעם לר"מ יש לומר נמי דלרבנן דר"מ אינו מחויב כלל כיון דלא היה התקנה משני בשעת יבום דהא היה לה מראשון יש לומר דלא התקינו אח"כ משני אפילו אשתדף אחר יבום נכסי המת. ולפ"ז א"ש טפי לר"מ דא"צ לדחוקי אם ישתדפו לאחר גירושין דזה דחוק קצת דהא יכולה לגבות מיד אחר גירושין ומיתה אלא דלר"מ נמי אין איסור אלא להשהותה עמו אבל אם רוצה לגרשה אין צריך ליתן לה כתובה א"כ אם ישתדפו ויגרשה מיד לא נתחייב היבם כלל ותצטרך לחזור על משועבדים. וה"ה דה"מ למימר דלר"מ אהנו מה שכתובתה על הראשון דהא ס"ל לר"מ בר"פ הנזקין דכתובת אשה בינונית. א"כ נשאר מן המת זיבורית דוחה אותה אצל זיבורית של הראשון אלא דעדיפא תירצו. ותו דאנן קי"ל בהא כר"מ דאסור להשהות וקי"ל דכתובת אשה בזיבורית. וה"ה דהמ"ל דלר"מ דס"ל לעיל דף נ"א דלא אמרינן בכתובה אחריות טעות סופר. אם כן היכא דלא כתב אחריות פשיטא דאיכא טעמא רבה דאינו יכול למכור דהא לא תוכל כלל לגבות אם ישתדפו אותן בני חורין שישייר וא"צ לדחוקי משום טירחא דידה כ"ז כתבתי לדבריהם שם אבל דבריהם דהכא צ"ע חדא דקשה קושי' התוס' שם דאם נימא דהיכא דאיכא משעבדי דאחיו אינו גובה משני א"כ תהא קלה בעיניו להוציאה ודוחק לומר דכיון דלא נחתי הכא לסברא דאין החיוב השני מתחיל אלא משעה דאשתדף א"כ ס"ל דאכתי אינה קלה בעיניו להוציאה דחושש שמא ישתדפו משעבדי דאחיו וחזר החיוב עליו למפרע. ותו קשה לי דהא עכ"פ חזינן דאף ר"מ מודה בהך תקנתא דלא ימכור בנכסי אחיו כדאיתא במתניתין דאיירי ר"מ בפירות מחוברין. ולר"מ בודאי א"א לומר דהיכא דאיכא משעבדי לא תקינו משני דהא ר"מ לית ליה אחריות טעות סופר כלל בכתובה וא"כ דודאי חוזרת עליו ומאי מפסדת וצ"ל דס"ל דודאי אף ר"מ לא פליג אתקנת שמעון בן שטח דכל נכסיו אחראין אלא דס"ל דצריך לכתוב בפירוש ולא אמרינן בזה דאפילו לא כתב הוי כאלו כתב כמ"ש בזה בדף נ"א ע"ב ע"ש. א"כ מסתמא כותבין כן בפירוש אחריות והוצרכו לתקן שלא תפסיד. א"נ יש לומר דס"ל הכא דלר"מ עצמו בל"ז לק"מ דכיון דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא א"כ בל"ז נכסי אחיו משועבדים לה מדאורייתא ולא הוצרכו לטעם דלא כתב לה דקנאי ודקנינא אלא למאי דקי"ל דכתובה תקנתא דרבנן א"כ צריך טעמא למה התקינו כן ועמ"ש לקמן בזה. ויותר נלע"ד דיש להסכים דבריהם הכא ודהתם דמ"ש הכא דאפילו אי ל"ל מראשון אלא משעבדי ר"ל אם היה רשאי למכור בנכסי אחיו א"כ היה הדין נותן אם אשתדפו בני חרי דאחיו צריכה לחזור על משועבדים אלו שמכר הוא בנכסי אחיו אבל מודים דממשעבדי שמכר אחיו בחייו אינה יכולה לטרוף אי אית ליה לשני דהיינו היבם בני חרי או משעבדי דידיה משיבמה דאל"ה תהא קלה בעיניו להוציאה אבל למשועבדים אלו שמכר הוא בעצמו יכול הוא לדחותה מטעם דאינם יכולים לומר הנחתי על נכסי היבם משום דאכתי לא התחיל החיוב אלא משעה דאשתדפו וכלו נכסי המת וכמ"ש שם ובזה לא תהא קלה בעיניו להוציאה דודאי לקוחות אלו לכשיקחו ממנו יחושו על זה ולא יקנו אלא באחריות. מ"מ תצטרך היא לחזור על הלקוחות ורצונה בזה דדחיקא להו מ"ש שם דהיא חוששת פן ישתדפו לאחר מיתה וגירושין דהא יכולה לטרוף מיד אחר גירושין ומיתה וגם דוחק משום דגריע משאר נשים לענין לקוחות הבעל מקודם דאשתדף כנ"ל וגם דוחק לומר משום שמא יגרשה מיד כשישתדפו הנכסים כנ"ל. לכך ניחא להו דכיון דאין החיוב מתחיל אלא לאחר דאשתדף אם כן אם ימכור קודם יוכל לדחותה אליהם אפילו אם יהיו לו בני חורין והא ודאי פשיטא דאינה יכולה למכור הכל בלא שיור דיש לחוש שמא ימות או יגרשה ואין עליו שום חיוב ותצטרך לחזור על הלקוחות אלא אפילו אם ישייר אפ"ה חוששת שמא ישתדף ותצטרך לחזור על הלקוחות ומ"ש דאל"ה מאי אהני ליה א"א לפרש דאהני לדחותה על משועבדים שמכר הוא דהא באמת תיקנו שאין יכול למכור כלל אלא ר"ל דע"כ אהנו כמ"ש שם לענין שאין החוב מתחיל אלא לאחר דאשתדף ונ"מ לענין אשתדף לאחר מיתה וגירושין או ללקוחות דידיה קודם דאשתדף כמ"ש לעיל וע"כ החיוב מתחיל מדאשתדף ואם כן יכול לדחותה אצל אלו משועבדים אם היה יכול למכור דאינם יכולים לומר הנחתי אך דאכתי לר"מ עצמו א"א לומר כן דהא ס"ל אחריות לאו ט"ס בכתובה וצ"ל שמא ישתדף לאחר מיתה א"נ כנ"ל משום דמסתמא כותבין א"נ משום דלר"ט עצמו כתובה דאורייתא ועמ"ש לקמן עוד בזה כנלע"ד דיש ליישב דבריהם דהכא ודהתם. ודוק:

תוס' ד"ה מי מגרשה וכו' אין אנו יכולים לכופה לימחול דינה וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דלמה לא יאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ולכאורה נראה דיש ליישב בפשטות דכיון דאין החיוב מתקנתא דרבנן אלא שהוא יכתוב לה א"כ תצטרך לשמור כתובתה דהא יכול לכפור אח"כ שלא אמר כן ולא כתב לה דאינו כטוען אחר מעשה בית דין כיון דמתקנתא דרבנן כתובה על נכסי בעלה הראשון לכך אינו יכול לכופה. ותו נלענ"ד דא"צ לזה דכיון דקי"ל דעבוד רבנן חיזוק בדרבנן כדלעיל דף נ"ו דלא מהני ביה מחילה ויכול לחזור בו בכל עת כמ"ש לעיל בסוגיא א"כ נראה דה"ה כמו כן בתקנתא דידיה דכתובה על בעלה הראשון עבוד נמי חיזוק א"כ לא היה מועיל כלל מחילה דידיה הכא אף אם יאמר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ויכול לחזור בו ומפסדת ואף אם נאמר דכיון דעכ"פ אדם יכול לשעבד נכסיו לשום אדם שירצה א"כ אם יכתוב דקנאי ודקנינא לא יכול לחזור בו ולאו משום דמחיל תקנתא דידיה אלא מחמת חיוב בפ"ע כענין שכתבנו לעיל בהתקבלתי לר' יהודה דמועיל דהוי כאלו קיבלה באמת דיכול אדם לחייב עצמו בשטר עכ"פ יפה כתבו התוס' דמהיכא תיתא נוכל לכופה על זה כיון שהיא אינה רוצה בחיוב דידיה אלא כתובה כמו שתקנו חז"ל ממילא מחילתו אינו כלום ויכול לחזור בו וכ"ש דא"ש לדעת הפוסקים בח"מ סימן קי"ב בכותב דאקני יכול לחזור בו קודם שקנה כמו במקנה לאחר ל' יום א"כ בל"ז לק"מ קושיות התוס' דמה בכך שיתחייב כיון דכתבנו דאינו יכול למחול זכותו למיהוי תקנתא דרבנן כמו שאר נשים אלא מחיובא דידיה א"כ הוי דבר שלא בא לעולם ויכול לחזור בו קודם שיקנה. ודוק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---