הפלאה/כתובות/עא/א
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א פני יהושע הפלאה חתם סופר רש"ש שיח השדה |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בגמרא אמר אביי כהנת אתי לאשמעינן וכו'. יש לדקדק דלכאורה משמע מדלא קאמר כהנת איכא בינייהו דס"ל לאביי דר"י מפרש דברי ת"ק. וזה אינו דהא לקמן ע"ב אמר אביי סיפא אתי לכהנת ור"י הוא הרי דס"ל דפליג על הת"ק ובאמת הא גופא קשה מנ"ל דפליג אי משום דלא נקט לשון אימתי דקי"ל בכל מקום דאמר ר"י אימתי לפרש ובמה לחלוק הא לא אמר נמי במה. ולענ"ד נראה דהא דקאמר ר"י בישראל חודש א' אע"ג דלאביי הוא שוה בזה לת"ק א"כ למה הכפיל ר"י אלא משום דר"י לשיטתיה דאיתא בגיטין דף צ"ה המוציא אשתו משום נדר לא יחזור ור"י ס"ל דוקא נדר שהודר ברבים משום פריצותא א"כ הא גופא קמ"ל דבישראל חודש א' משום דמותר להחזירה וממילא דלת"ק דר"י אין חילוק בין ישראל לכהן וכיון דס"ל דבישראל שלשים יום ה"ה בכהנת וא"ש הא דקאמר לקמן ור"י היא והיינו דלא קאמר הלשון כהנת איכא בינייהו דהא לת"ק כהנת וישראלים ענין אחד הוא אלא כיון דר"י הוצרך לאשמעינן דין כהנת הוצרך נמי ממילא לאשמעינן דין ישראל ומזה ראיה למ"ש הב"ש בסימן י' בשם הדרישה דאף המוציא אשתו משום נדרו דוקא שנדר לגרשה מותר להחזירה אבל משום נדר אחר לא יחזיר ויותר נראה לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י דסוגיא דלעיל וכיון דמשועבד לה אזלי אליבא דרב אבל לשמואל דמוקי סיפא דמתניתין בנדרה היא וקיים לה הוא ה"נ אין צריך לדחוקא ברישא ומוקי גם רישא בנדרה היא א"כ בודאי לת"ק אין חילוק בין ישראל לכהנת בנדרה איהי דלא יחזיר. ועיין מ"ש לקמן בזה:
עוד נראה הא דלא ניחא לאביי דחודש מלא וחודש חסר איכא בינייהו דהא כתבו התוס' ד"ה ר"י דסתם חודש היינו חסר ונראה משום דלפמ"ש לקמן בסיפא לשיטת התוס' לקמן דס"ל דטעמא דת"ק בנדרה שלא תטעום א' מכל הפירות הוא משום שאינה יכולה לסבול כלל אפילו יום א' ואפ"ה לר' יהודה דאף דאין יכולה לסבול מ"מ בישראל יום א' מקיים הרי דיום א' צריכה לסבול א"כ ה"נ אפילו אם נימא דס"ל לר"י דיותר מחודש א' זילא בה מילתא על פרנס א"נ דלא עביד שליח שליחותא כדאמר לעיל מ"מ הא ס"ל לר"י דיום א' צריכה לסבול ממילא הוי שלשים יום כמו לת"ק ורבא ע"כ ס"ל דאינה צריכה אפילו יום א' לסבול ובפירות היינו א' ממיני הפירות ומשום דמיירי בסתם והיא לא תמצא פתח כמו שיבואר לקמן. ודוק:
ובלימוד הישיבה אמרתי דפלוגתא דאביי ורבא מכוונין זה כנגד זה דלפמ"ש לעיל אי מוקמינן רישא דמתניתין בנדרה היא אע"ג דשמואל מוקי בסתם צ"ל כשיטת הדרישה והש"ך דבשאר נדרי ענוי נפש לא אמרינן מסני סני וצריכה להמתין ל' יום שיכולה לסבול א"כ ממילא א"א לפרש דטעמא דת"ק בפירות שא"צ להמתין אפילו יום א' הוא משום מסני סני כפירש"י. אלא כפי' התוס' דאינה יכולה לסבול כלל וטעמא דר"י דאפ"ה צריכה בע"כ לסבול יום א' א"כ ממילא דבעינן חודש מלא דהיינו עם יום א' שצריכה לסבול לר"י ורבא לא מוקי רישא דמתניתין בנדרה היא כלל משום דס"ל דאמרינן מסני סני ואם כן ממילא דמייתרא הא דאמר ר"י בישראל חדש א' דגם לת"ק מותרת לחזור בנדר הוא וע"כ דאיכא בינייהו חודש חסר דהא לפ"ז ל"ל לר"י כלל יסבול יום א' דלדידיה אמרינן דפירות יום א' יכולה לסבול אלא כיון דנדרה סתם ס"ל לת"ק דהיא לא תמצא פתח לכך יוציא מיד כפירש"י ודוק:
תוס' ד"ה שלא תטעום וכו'. הא דלא פירשו דאף למאי דמוקי בנדרה היא היינו שנדרה מכל הפירות יום א' או שנים כמשמעות דברי ר"י אליבא דרב דהיינו במפרש יום א' ובזה ודאי חל הנדר שלא תאכל ב' ימים וכ"ש דהוי א"ש טפי שיטת התוס' דטעמא דנדרה איהי כיון דאינה יכולה לסבול כלל דהיינו שלא תאכל כלל ואפ"ה חל כיון שאפשר לחיות וצ"ל משום דמשמע להו דשמואל מוקי מתניתין בסתם. ועיין בסמוך. וק"ל:
תוס' ד"ה שנדרה היא ותימא לפירושו וכו' דאם נדרה לעולם וכו'. הנה לכאורה קשה לי טובא לפי שיטת התוס' דצ"ל דאמרה כל זמן שאני תחתיך לפ"ז קשה בברייתא האשה שנדרה בנזיר וכו' מאי תרויח אם יוציא הא קייש לומר דאין נזירות פחות מל' יום א"כ אפילו אמרה כל זמן שאני תחתיך הא אפילו אמרה הריני נזירה שעה א' צריכה להמתין שלשים יום בשלמא לפירש"י יש לומר בתולה בתשמיש ואם יגרשה ולא תשמש לא תהא נזירה אבל לפירוש התוס' א"א לומר כן כיון דלא ידע מסברא דמסני סני לה א"כ קשה תשתה יין ותמתין שבת אחת ואף לפירש"י הוא דוחק לאוקמי בתולה בתשמיש ותו דלר"י דס"ל דלא ניתן נזירות אלא להפלאה לא שייך תנאי בנזירות וצ"ל כדמשני בנזיר הא דידיה הא דרביה אך באמת בברייתא לא נקיט לישנא דיוציא אלא באם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוציא משמע דאינה יכולה לכופו כמ"ש וכבר כתבו בזה הרא"ש והר"ן דברייתא לאו דוקא דבאמת היא יכולה לכופו ולפמ"ש א"ש דהטעם הוא משום דבנזירה לא תרויח בגירושין. מיהו נראה לי דטעמייהו דהרא"ה והר"ן משום דס"ל כסברת המפרשים דהא דכתבו התוס' דאם כן מאי תרויח אינו אלא לפי דס"ד דלא ידע מהך סברא דמסני סני אבל לפי המסקנא אף דאינה מרוחת מ"מ אינה יכולה לסבול להיות תחתיו משום סברא דמסני סני א"כ למסקנא צ"ל דבאמת לשון הברייתא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית לאו דוקא אלא כופין להוציא. ולפ"ז נלענ"ד ליישב לפירש"י קושית התוס' דאכתי לא ידע שהיא לא תמצא פתח לנדרה. ותו דמי דחקו לרש"י ז"ל לפרש הכי שיכולה לסבול והוצרך לומר משום דמתניתין בסתם והיא לא תמצא פתח ותו דצריך לדחוק דטעמא דר"י דבישראל יום א' ובכהנת שני ימים צריכה להמתין אפילו בנדרה היא שמא תמצא פתח אף דהיא אינה מבקשת פתח. ויותר הוי ניחא כפי' התוס' דאינה יכולה לסבול אפילו יום א' אלא דס"ל לר"י דצריכה ע"כ לסבול יום א' או שני ימים ויותר קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק בהדיא דפירות ג"כיכולה לסבול שלשים יום. ונלענ"ד דנפקא להו מברייתא זו דקאמר ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית דמשמע דלא כפינן ליה להוציא והיינו משום דסתם נזירות שלשים ושלשים יכולה לסבול שלא תשתה יין וה"ה א' מכל הפירות אלא דאם רוצה להוציא צריך שיתן כתובה דהוא נותן אצבע בין שיניו וממילא צ"ל דטעמא דמתניתין משום דנדרה בסתם והיא לא תמצא פתח ולפ"ז יש לומר דאף רש"י ז"ל ס"ל כפירוש התוס' דלפי הס"ד השתא באמת הוי מצי למימר דפירות אינה יכולה לסבול והא דנקט בברייתא ואם אמר אי אפשי באשה נדרנית דמשמע דלא כפינן ליה היינו משום דבנזירה לא תרויח כלל כיון דלא ידע מסברא דמסני סני וכוונת רש"י ז"ל לפרש לפי המסקנא דמסיק סברא דמסני סני א"כ א"א לפרש משום דלא תרויח ע"כ צ"ל לתנא דברייתא משום דיכולה לסבול ל' יום שלא תשתה יין וממילא טעמא דמתניתין משום דבסתם היא לא תמצא פתח. ועיין בסמוך. ודוק היטב. ומזה מוכח דס"ל לרש"י והמרב"ם ז"ל דלא כסברת הדרישה והש"ך דלא שייך מסני סני אלא בתולה בתשמיש דא"כ מאי קשיא להו בברייתא ומנ"ל דיכולה לסבול. וכבר כתבתי לעיל דדבריהם יתכן לשיטת התוס'. ועיין קונטרס אחרון:
בא"ד דאם נדרה לעולם א"כ מאי תרויח וכו'. לכאורה הוי מצי למימר דס"ל כר"י דאמר בקונם בשינה היום אם אישן למחר אסור בשינה היום שמא יישן למחר משום דבתנאה לא מזדהר. א"כ יש לומר שנדרה היא מפירות מעכשיו אם תשמש ואסורה מיד בפירות שמא תשמש. אם כן תרויח שפיר אם תתגרש דתו ליכא חשש שמא תעביד איסורא ותשמש עמו כיון שגירשה. וצ"ל דס"ל דאפ"ה לא תרויח דאף אם יגרשנה אסורה שמא יחזירנה ותשמש. ואף דלפמ"ש לעיל דלת"ק דר"י ס"ל בפרק השולח דהמוציא משום נדר לא יחזיר ליכא למיחש. מ"מ לר"י דאמר בישראל יום אחד משום דיכול להחזירה תקשי. אך נראה דיש לומר דמיירי בנדרה מפירות אם תשמש. ונהי דמותרת בפירות מיד כיון שלא אמרה מעכשיו. מ"מ אם תשמש תאסר בפירות והיא יראה לשמש שמא לא תמצא היתר אצל חכם ותאסר בפירות אפילו אם תתגרש. וכיון דקי"ל דאין מתירין הנדר עד שיחול. א"א להתיר עד שתשמש ויחול הנדר וכיון שהיא יראה לשמש שמא לא תמצא היתר. א"כ למה תמתין לשמואל שמא תמצא פתח הא אי אפשר לה להתיר. וצ"ל דס"ל דאפ"ה תמתין דאם תמצא פתח והחכם ירצה להתירה על ידי הפתח. אז תוכל לשמש כדי שיחול הנדר ואח"כ יתיר החכם. ולכאורה היה נראה לי דיש לתרץ בזה קושית התוס' לקמן ע"ב ד"ה אבל הכא וכו' וא"ת וימתין שמא ימצא פתח להקמתו וכו'. ולפמ"ש יש לומר דמיירי שנדרה מקישוט אם תשמש והיא יראה לשמש פן תאסר לעולם בקישוט וכיון שאין החכם יכול להתיר אפילו אם ימצא פתח להקמתו עד שיחול הנדר דהיינו שתשמש והיא יראה לשמש שמא לא ירצה הבעל אח"כ להתיר ולהפר ותהא אסורה לעולם בקישוט. ולא יועיל אפילו אם נתגרשה והיא לא תמצא פתח להתיר לעצמה משום סברא דמסני סני. מיהו לפי מה שיבואר לקמן דבכה"ג שעיקר הנדר היה מקישוט אפילו אם תלתה בתשמיש אינו יכול להפר לר' יוסי דאינו עינוי נפש לא קשה מידי דא"א לאוקמי בהכי. ועיין בסמוך דמוכרח לפרש כן כמ"ש ולפ"ז נלענ"ד דיש ליישב נמי שיטת רש"י ז"ל דיש לומר דזה ידע הש"ס השתא נמי שהיא לא תמצא פתח כיון דרצונה להתגרש. ועיקר קושית הש"ס לקמן ותתקשט ותאסר היינו כקושיות התוס' לקמן שמא ימצא פתח להקמתו וע"ז משני משום סברא דמסני סני כמו שתירצו התוס' לקמן ד"ה אבל הכא וכו' א"כ אתי שפיר דהכא ליכא לאקשוי שמא ימצא פתח להקמתו. דיש לומר דנדרה מפירות אם תשמש והיא יראה לשמש פן לא ירצה הבעל להתיר ולהפר ותיאסר עולמית ואפילו אם יגרש כנ"ל משא"כ לקמן דליכא למימר הכי משום דאם כן אינו יכול להפר לר' יוסי שפיר מקשה. ודוק:
ובזה נלע"ד דאתי שפיר לדעת רש"י ז"ל דהא דאמר ר' יהודה בכהנת שני ימים אע"ג דלשיטתו יכולה ליסבול פירות ל' יום אלא משום דמיירי בסתם א"כצ"ל דהא דאמר ר' יהודה בכהנת שני ימים אפ"ה ממתינין שני ימים שמא תתחרט ותמצא פתח א"כ קשה לפמ"ש במתניתין דאינו יכול לגרשה על תנאי בנדר הוא אבל למאי דמוקי בנדרה היא קשה דהא יכול לגרשה על תנאי שאם תמצא פתח יתבטל הגט והכא לא שייך מ"ש במתניתין דר"י לשיטתיה דס"ל דאין ברירה בתולה בדעת עצמו הא הכא דתולה בדעתה הוי תולה בדעת אחרים. בשלמא לשיטת התוס' דמיירי שאמרה כל זמן שאני תחתיך וכיון שיגרשה אין הנדר חל ואין יכול להתיר כמ"ש במתניתין אבל לפירש"י משמע דלא מיירי דאמרה כל זמן שאני תחתיך אם כן שפיר תוכל להתיר אחר גירושין. ותו דאפילו אם נימא דמיירי שאמרה כל זמן שאני תחתיך. אכתי קשה דיכול לגרשה על תנאי שלא תאכל א' מהפירות שנדרה עליו שני ימים או יותר. דהא לפירש"י יכולה לסבול ל' יום ואם כן אפילו אם יגרשה תהא אסורה לאכול אף שאמרה כל זמן שאני תחתיך דהרי אם תאכל יתבטל הגט היא תחתיו ושפיר תוכל להתיר ולאכול ויתבטל הגט באמת ולמה צריכה להמתין שני ימים. ולפמ"ש א"ש דהא דמיירי שאסרה עליה הפירות אם תשמש. ואין להמתין שמא תמצא פתח. אלא כשתמצא פתח תשמש ויחול הנדר ותוכל להתיר. משא"כ אחר גירושין אפילו אם תמצא פתח הרי אסורה לשמש קודם היתר מטעם גרושה. וכיון שאי אפשר לשמש אין נדר הפירות חל ואינה יכולה להתיר. ושפיר צריכה להמתין שני ימים. ודוק:
בגמרא קסבר ר' יוסי בעניות שלא נתן קצבה וכו' הנה לכאורה משמע דאם לא נתן קצבה יוציא מיד כפירש"י במתניתין בד"ה בעניות וכו' אבל אם נתן קיצבה תמתין עד אותו זמן וכו'. משמע להדיא דבלא נתן קצבה אינה צריכה להמתין עד אותו זמן וכבר כתבנו במתניתין בפירוש רש"י בד"ה ובכהן וכו' שמא סופו יתחרט דמפרש מתניתין אליבא דשמואל דהלכא כוותיה. ותו דמוכרח הוא לפרש כן אפילו אליבא דשמואל דאי בעניות שלא נתן קצבה היינו שיגרש לאחר הקצבה הוי ליה למתניתין לפרש זמן הקצבה דהיינו לשמואל שנים עשר חדש כדס"ל לקמן ע"כ פשטא דמילתא דכשלא נתן קצבה יגרש מיד כפירש"י. ולפ"ז קשה טובה דלמה ליה להש"ס כל האריכות דלר' יוסי לא הוי ליה ענוי נפש וצריך לשנוי בתולה בתשמיש ומקשה אח"כ ותתקשט ותיאסר שבת א' הוי ליה להקשות בפשטות לר"י למה לא תמתין עד הקצבה לשמואל שמא תמצא פתח. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דבפשטות המ"ל שנדרה מקשוט אם תשמש כמ"ש לעיל לפירש"י והש"ס ידע שהיא לא תמצא פתח אלא דלא ידע מהך סברא דכיון דמסני סני אין להמתין שמא ימצא פתח להקמתו כמ"ש לעיל א"כ שפיר יש לומר דהיא יראה לשמש שמא לא ירצה להתיר ותאסר מקישוט עולמית וא"כ לא מצי להקשות בפשטות אלא דכבר כתבנו דאם עיקר הנדר מקישוט אף שהיה התנאי אם תשמש אין הבעל יכול להתיר לר' יוסי כיון דעיקר הנדר אינו ענוי נפש וכמו שנוכיח עוד לקמן בהכרח ולכך הוצרך לשנוי שהי' עיקר הנדר מתשמיש אם תתקשט ועל זה מקשה שפיר ותתקשט ותיאסר וכמו שיבואר עוד לקמן גבי קושית הגמרא ותתקשט ותיאסר. ודוק:
פירש"י ד"ה אלמא בעל מצי מיפר נדרי קישוט מדקנס ליה כתובה וכו'. לכאורה תמוה טובא דהא יותר קשה ממה דכפינן ליה שיוציאה דכיון שאינו יכול להפר לה למה חייב להוציאה ותו דכלאורה בנדרי עינוי נפש יותר מפסדת כתובה כמ"ש התוס' ד"ה ואי אמר וכו' דבנדרים שאינם עינוי נפש יש לה כתובה ונהי דיש לומר דס"ל להש"ס דמ"מ לענין זה מודה ר"י דמפסדת כתובתה בנדרי קישוט דלא ניחא ליה באשה מנוולת תדע דהא כתבו התוס' לקמן ד"ה ולא תתקשט וכו' פי' והאיך מצי מיפר אבל לא פריך וכו'. הרי כשנדר הוא מודה ר"מ דיוציא ויתן כתובה אף דלא הוי ענוי נפש כל כך שיוכל להפר א"כ להיפך כשנדרה היא שתפסיד הכתובה דהא כתבנו לעיל לפירש"י ורמב"ם דפירות יכולה לסבול ל' יום ולא כפינין ליה להוציא אם הוא נותן אצבע בנדרה בנזיר אלא אם אומר אי אפשי באשה נדרנית כדאיתא בברייתא אפ"ה למ"ד היא נתנה אצבע תצא בלא כתובה אלמא דיותר סברא דהיא מפסדת הכתובה א"כ בנדרי קישוט דכפינן ליה שיוציא ויתן כתובה אפילו לר' יוסי כ"ש דהיכא דלא מצי מיפר דהיא מפסדת הכתובה נמצא שפיר מקשה מדקניס ליה כתובה אבל אכתי תמוה למה זה לרש"י הא קשה טפי מדכפינן ליה להוציא. ונראה לענ"ד דיש לומר לפי הגירסא בנדרים דף פ' דר' יוסי סבר ניוול דחד יומא לא שמיה ניוול. אבל בניוול דימים רבים מודה ר"י ועיין שם בפי' הרא"ש שהקשה על גירסא זו מסוגיא דידן ולע"ד נראה דא"ש. דאית' בנדרים דף פ"ב ע"ב בנדרה משתי ככרות בא' מתענה ובא' אינה מתענה דמיפר על מתענה ואינה מיפר על שאינו מתענה. א"כ י"ל דה"נ שנדרה מקישוט סתם כיון דס"ל לר"י דניוול דחד יומא לא שמי' ניוול. ה"נ דאינו מיפר לאותו יום כיון דאינה מתענה בה. וכיון דכבר כתבנו דאף דאינו מיפר מ"מ יכול להוציאה בלא כתובה דבזה מודה ר"י כמו שהוכחנו מנדר הפירות דאע"ג דיכולה לסבול אפ"ה מוציאה בלא כתובה למ"ד היא נתנה אצבע. אם כן יש לומר דבניוול דחד יומא דיכול להוציאה בלא כתובה. דהא לא היה יכול להפר על אותו יום אם כן נהי דכשעבר היום תוכל לכוף אותו שיוציאה משום דבשאר הימים היה יכול להפר מ"מ למה יתן כתובה הא יכול להפסידה כתובתה באותו יום עצמו. ובזה נלענ"ד לקיים הגירסא ואלו הם נדרי עינוי נפש וכו'. דכתבו התוס' אין אלו וכו' דלמה שבק מתניתין דיש לומר כיון דפלוגתא היא אם מיפר לשאינה מתענה. וכ"ש דהכא הסוגיא אליבא דשמואל דס"ל דמיפר לשאינה מתענה אם כן מנ"ל להקשות. ונראה דמוכח מברייתא זו דר' יוסי ס"ל דאינו מיפר לשאינה מתענה. דהא בקישוט דבגדי צבעונין מודה רבי יוסי דיכול להפר. אם כן ברישא בקישוט סתם גם בגדי צבעונין בכלל. ואפ"ה אינו יכול להפר שאר קישוטים משום דאינה מתענה בהם. וכיון שזכינו לזה נלענ"ד יותר דיש לפרש בפשטות טפי דברי רש"י ז"ל דס"ל דסתם קישוט כולל הכל והוי ליה להפר על בגדי צבעונין. ולכך יוציא ויתן כתובה. אבל כיון דהוא ג"כ יכול להוציאה בלא כתובה משום שאר קישוטים שאינו יכול להפר. אם כן למה יתן כתובה. ודוק היטב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |