הפלאה/כתובות/נט/א

הפלאה כתובות נט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוס' ד"ה א"צ להפר וכו'. הקשה מהרש"א ז"ל דאי באין מעלה מזונות ומעה כסף תיפוק ליה דאינו יכול להפר ע"ש ובספר פני יהושע תמה עליו דהא כתבו התוס' בסמוך ד"ה ר"ע וכו' דא"י ליזהר. ולע"ד נראה דס"ל למהרש"א ז"ל דלא דמי כלל דלא כתבו התוס' אלא שא"י לצמצם מהו העדפה שעל ידי הדחק אבל הכא באין מעלה כלום והכל שלה למה לא יוכל ליזהר ועיין לקמן בר"פ מציאת האשה שהכרחנו שם סברא זו מיהו לפי תירוץ שני לקמן שכתבו דיכול להפר משום פירות לכאורה לק"מ ואפשר לפרש דבריו לפמ"ש התוס' בקדושין דף ס"ג דלמאי דמשני קונמות מפקיע מידי שיעבוד. היינו כי היכי דמפקיע מידי שיעבוד ה"נ חל על דבר שלב"ל א"כ אם יפרש טעמא דת"ק משום דהוי דבר שלב"ל צ"ל דס"ל קונמות אינן מפקיעים מידי שיעבוד וא"כ ממילא אינה יכולה לאסור עליו הפירות דמשועבדים לו וגוף מעשה ידיה אינו יכול להפר. וע"כ נפרש באמת א"צ להפר בשביל הפירות משום דמשעבדא ליה אם כן יותר יש לומר במעלה לה הכל כתיקון חז"ל וא"צ להפר משום דמשעבדא ליה. א"כ יש לומר בזה לפי המשמעות דברי מהרש"א ז"ל דמיירי שאמר לה הבעל צאי מעשה ידיך למזונותיך שהרי כתב שמא יחזור בו. ויש לומר דס"ל דבכה"ג אין לבעל פירות אפילו אם נשאר יותר ממזונות דה"ל כנותן מתנה לאשתו דקי"ל דאין הבעל אוכל פירות. אמנם לפי עניות דעתי בל"ז אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל. דע"כ אין כוונת התוס' שמסתפקים בפירוש דברי ת"ק מ"ט. דהא מפורש בש"ס ר"פ המדיר דקאמר על דברי ת"ק. אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דמפקע ליה לשעבודיה. וע"כ צ"ל דהאי ואין לפרש שכתבו התוס' הוא דאין קושיא על הש"ס דריש פרק המדיר דמנ"ל משום שיעבוד. דילמא קונמות מפקיעים מידי שיעבוד. וטעמא דת"ק משום דבר שלא בא לעולם. א"כ קושי' התוס' הוא דמיירי במעלה לה מזונות ומעה כסף. רק דקונמות מפקיעים. ושפיר היה צריך להפר אלא דהוי דבר שלא בא לעולם. תדע דאי כפירושו של מהרש"א ז"ל דאין לפרש היינו באין מעלה לה מזונות. א"כ איך שייך ע"ז דברי ר"ע שמא תעדיף כיון דס"ל דקונמות חל על דבר שלב"ל הל"ל משום גוף מעשה ידיה. משא"כ לפמ"ש פי' דבריהם על הש"ס דר"פ המדיר ובמעלה לה מזונות. רק דאינן מפקיעים א"ש דא"ל דהקושי' מדברי ר"ע בר"פ המדיר דהא לא מייתי שם דברי ר"ע כלל. ומנ"ל דאתיא כר"ע. אך על כל זה נראה דוחק דקושית התוס' על הש"ס דר"פ המדיר ולא הזכירו כלל. ותו דיש לדחוק דהמקשה דר"פ המדיר מקשה ממ"נ דאם נימא דהפירוש הוא משום דהוי דבר שלא בא לעולם גם כן מוכח דהיכא דמשעבדא ליה לא מצי מדיר לפי סברת התוס' בקידושין דף ס"ג שהזכרנו. דהא בהא תליא. דאם קונמות מפקיעים מידי שעבוד חל נמי על דבר שלא בא לעולם. ונראה פשוט דקושיתם על מאי דמוקמינן בר"פ מציאת האשה דפליגי ר"ע ורבנן בהעדפה ע"י הדחק. ומשמע דאת"ק נמי קאי מדקאמר ורבנן. ועיין בחידושינו שם בס"ד. ואמאי דילמא ת"ק נמי ס"ל במעלה לה מזונות ומעה כסף דהעדפה ע"י הדחק שלה. רק דס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ונראה יותר דלאו על הש"ס דר"פ מציאת האשה קשה להו חדא דאין לשונם משמע אלא כמסתפקים בפירוש דברי ת"ק. ותו דיש לומר דהש"ס דר"פ המדיר ס"ל דמתניתין מיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן כאוקמיתא דרב הונא בריה דר"י לקמן. והעיקר נראה דכוונתם הוא לפי הס"ד הכא והוא שיטת ר' יוחנן ורב נחמן באמת ביבמות דף צ"ג ע"א דחשיבי לר"ע בין הני תנאי דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ול"ל דרב הונה בריה דר"י. א"כ שפיר הוי מצי למימר לדידהו דמודה ת"ק דהעדפה ע"י הדחק. שלה אלא משום דס"ל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. א"כ ממילא מתורץ קושית מהרש"א ז"ל דאיך יכול להפר דיש לומר כמ"ש התוס' בסמוך לר"ע בהעדפה ע"י הדחק ב' תירוצים. ה"נ יש לומר לת"ק. וכמו שיבואר בדבריהם בס"ד. ובזה א"ש מה שתירצו דלתני מקדיש ידי עצמו. דיש לומר דילמא קמ"ל דאפילו בקונם דהוי קדושת הגוף אפ"ה אינו חל בדבר שלא בא לעולם כמ"ש תוס' בקידושין. והל"ל באוסר ע"י קונם. אלא דלפי הס"ד דר"י ורב נחמן ע"כ צ"ל דלית להו הך סברא כמ"ש התוספות שם דאל"כ מנ"ל דר"ע ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דלכאורה לפ"ז אכתי יש לדקדק בתירוצם דליתני מקדיש ידי עצמו. דדילמא דוקא בהעדפה שעל ידי הדחק כשמעלה לה מזונות ומעה כסף ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם משום דס"ל דלא עבידי דאתי אבל במעשה ידיה עצמו כיון דעבידי דאהי מודה דיכול להקדיש וצ"ל דס"ל דהעדפה ע"י הדחק נמי עבידי דאתי. וכן צ"ל לפמ"ש הר"ן בנדרים דת"ק ור"ע דלא חיישינן שמא יגרשנה משום דה"ל דבר שלא בא לעולם א"כ לרב נחמן דס"ל דגם ר"ע ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ע"כ צ"ל משום דגירושין לא עבידי דאתי והעדפה ע"י הדחק עבידי דאתי. והיינו דאמר ר"נ שם דר"מ קיבלה מר"ע ור"מ מודה בלא עבידי דאתי. כמ"ש התוס' לעיל ולהכי לא חשיב ר"י בן נורי שם משום דאיהו מוסיף אפילו בלא עבידי דאתי ומה שיש עוד לדקדק בלשון מהרש"א ז"ל יבואר עוד בס"ד בדברי התוס' ודוק:

תוס' ד"ה ר"ע וכו'. ויש לומר דחשיב בינו לבינה וכו'. א"נ דגם חלקה וכו'. לכאורה נראה דצריך לשני התירוצים שכתבו התוס' דלפי מאי דס"ד בר"פ מציאת האשה דפליגי בהעדפה שלא ע"י הדחק דס"ל לר"ע דכל מותר מן שיעור ה' סלעים הוא שלה כמו שיבואר שם בס"ד א"כ לא שייך צמצום כנ"ל דבשלמא בהעדפה ע"י הדחק היינו שא"א לצמצם בין מותר שהוא שלא ע"י הדחק. ובין מותר שהוא על ידי הדחק וצ"ל כתירוץ שני משום פירות ולפי מאי דס"ד הכא דלא ידע מהא דקונמות מפקיע שיעבוד. א"א לומר משום פירות דהא אינו חל על הפירות ע"כ צ"ל משום צמצום. ובזה א"ש הא דהוצרך ר' יוחנן בר"פ מציאת האשה לאוקמי פלוגתייהו בהעדפה שעל ידי הדחק הוא לשיטתו משום דר' יוחנן ס"ל ביבמות דף צ"ב דטעמו דר"ע הכא משום דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולפמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג דאי קונמות מפקיעים מידי שיעבוד שפיר חל על דבר שלא בא לעולם ע"כ צ"ל דר' יוחנן ס"ל דקונמות אין מפקיעים מידי שעבוד א"כ ל"ל תירוץ שני של תוס' משום פירות וע"כ צ"ל משום צמצום ובהעדפה שעל ידי הדחק. ודוק: מיהו נראה דוחק שלא יהיה תירוץ ב' של תוספות ז"ל הכא אלא למסקנא דוקא. ולע"ד דא"צ לזה כמו שיבואר לפנינו בס"ד טפי ברוחא ועיין בסמוך:

בגמרא כי אמר שמואל וכו'. לכאורה הסוגיא אינו מובן כלל דבתחלה משמע דלא קשה ליה אלא משום דגירושין דבר שלא בא לעולם ולא משום דמעשה ידיה אינן בעולם דהא משני כי אמר הלכה כר"י ב"נ להעדפה וזה אינו תירוץ אלא על קושיא דהוי דבר שלא בא לעולם משום גירושין ומאי משני רב הונא בריה דר"י באומר יקדשו ידיך וכו'. דאינו מתרץ אלא דמ"י הוי בעולם משום דידים אתנהו בעולם כפירש"י וע"ז לא הקשה כלל והדר מקשה ומי איכא מידי משום דאינו חל אלא לאחר גירושין ונלענ"ד לישב בפשיטות דבתחלה לא הקשה ממעשה ידיה שאינן בעולם דודאי מצי לשנוי דלעיל דאמר שמואל עצמו דפליגי לאחר מיתה דה"ל לא עבידי דאתי בזה הלכה כר"י הסנדלר ואפשר דס"ל דר"י הסנדלר עצמו לא פליג אלא בלא עבידי דאתי משא"כ מעשה ידיה דעבידי דאתי. וגם נראה דאכתי לא אסיק אדעתיה כלל להקשות משעבוד מעשה ידיה לבעל דודאי א"צ כלל לזה כיון דמיירי בניזונת נמצא מעשה ידיה הם של בעלה ממש כל זמן שהיא תחת בעלה ולא שעבוד לבד וה"ל דבר שלא בא לעולם ממש וגירושין לא עבידי דאתי ושפיר משני בתחלה להעדפה ומקשה על זה דא"א לומר כן וע"ז משני ר"ה בדר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהן והידים הם שלה אלא משועבדים הן לבעלה ולא הוי כ"כ דבר שלא בא לעולם דהידים אין לבעל עליהן אלא שעבוד לבד. והדר מקשה גם משעבוד מי איכא מידי דאלו השתא לא קדוש וכו'. ר"ל דהא חזינן עכ"פ דלא קידשו מהשתא וע"כ משום דהידים משועבדים וממילא דגם זה הוי ליה דבר שלא בא לעולם ומשני משום דקונמות מפקיעים מידי שעבוד וכיון דמיירי בקידשו ידי' דאינן אלא משועבדים קונמו' מפקיעיין וכו'. ודוק:

וכיון שזכינו לזה נלענ"ד דא"צ לדחוק בדברי התוס' ד"ה ר"ע וכו' בתירוץ שני משום פירות דאינו אלא למסקנא ואתיא שפיר ברווחא דלפי הס"ד עד דמקשה ומי איכא מידי וכו'. לק"מ על ר"ע משום דפירות אינו רק שיעבוד דמעשה ידיה משועבדים לפירות אבל אין גוף מעשה ידיה של העדפה דבעל. וכיון דאכתי לא ידע משיעבוד לק"מ דהוי סבר משום שעבוד יכול לאסור רק דהכא מיירי באוסרת מעשה ידיה והוא אינו מדין שעבוד אלא של בעל ממש וכדאסיק תירוצא דר"ה בדר"י באומרת יקדישו ידי וע"כ משני שעבוד פשיטא דלק"מ דודאי יכולה לאסור הפירות כשאמרה יקדישו ידי דהא אין הידים משועבדים לפירות וכי היא מחויבת לעשות העדפה יתירא כדי שיהיה לבעל פירות וכיון דאינן משועבדים ודאי קונם מפקיע ונראה דהתוס' לא הוצרכו הכא אלא לפי שיטתם בקידושין דף ס"ג דלבתר דמשני קונמות קדושת הגוף א"צ כלל לדרב הונא בריה דר"י דאפילו אוסרת מעשה ידיה ממש יכולה לאסור דבר שלא בא לעולם בקונם וכן הוא דעת הרמב"ם וש"ע סימן פ"א ויבואר לקמן. א"כ שפיר קשה להו לר"ע דאיך יכולה לאסור הפירות דהרי מעשה ידיה משועבדים עכ"פ לפירות וצ"ל דלא אלמוה לתקנת פירות. ובזה א"ש מה שדקדקנו לקמן דלפי שיטתם שם למה באמת הוצרך ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי לעושיהן אי כדי לתרוצי שלא תקשה דשמואל אדשמואל כדמשמע הכא הא למסקנא דצ"ל כיון דקונמות מפקיע לר"י ב"נ ולשמואל ממילא חל על דבר שלב"ל תו לא צריך לאוקמי באומרת יקדשו ידי ואי לתרוצי לר"ע דסבר א"א מקדיש דבר שלב"ל מאי קשה ליה הלא כמה תנאי סברי דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדקאמר רב נחמן באמת ביבמות דף צ"ג ור' יוחנן שם ולפמ"ש א"ש דיש לומר דלא ס"ל הך סברא דבפירות לא אלמוה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה קונמות וכו'. דאיכא למימר דאדרבא דבפירות יותר אלמו' משום דידו עדיפא מידה ועמש"ש וקשה ליה למה הוצרך ר"ע להפר משום פירות ועל זה מתרץ באומרה יקדשו ידי דאין הידים משועבדים בשביל פירות. ודוק:

אמנם לפ"ז היה נלענ"ד דיש לפרש דבריהם ז"ל בקידושין דף ס"ג בענין א' דאצ"ל דיצאו לידון בדבר חדש בקונמות וכל קדושת הגוף חלים על דבר שלא בא לעולם וכבר הארכנו בזה לעיל בדף י"א מה שיש להקשות ולפרק בדין זה ולפמ"ש יש לפרש דבריהם דלא כוונו לזה כלל אלא דהא גופא קשה להו מאי דוחקיה דרב הונא בריה דר"י להוציא מפשטיה קונם שאני עושה וכו'. באומרת יקדשו ידי וכו'. דלמא ר"ע סבר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דקשיא ליה דהא משועבד העודף לפירות וניחא ליה באומרת יקדשו ידי דאין הידים משועבדים לפירות וע"ז כתבו התוס' דה"מ לשנוי בענין אחר דלעולם ס"ל לר"ע אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם והא דחל על פירות משום קונמות מפקיע מידי שיעבוד ומ"י אינם אלא משועבדים לפירות כנ"ל ובפירות לא אלמוה וכוונתם לתרוצי לר' יוחנן ור"נ דילפי באמת מדר"ע דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא מוקי באומרת יקדשו ידי וכו' כך היה נראה לישב דבריהם שם אבל מדבריהם דהכא מוכרח דא"א לפרש דבריהם שם כן דא"כ נצטרך לומר לפי המסקנא דאלמוה לקמן נמי צריך משום דר"ה בריה דר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי וא"כ למה הוצרכו לסברא זו דלא אלמוה לפירות הל"ל משום דאין הידים משועבדים לעשות העדפה לפירות כמו שצ"ל בתחלה וא"ל דאף לפי המסקנא לא משני אלא גירושין דקשה דשמואל אדשמואל משום דלא עבידי דאתי גירושין כמו לאחר מיתה כנ"ל אבל מעשה ידיה אף שאינם בעולם יכול להקדיש כיון דעבידי דאתי וא"צ לדר"ה בריה דר"י דזה אינו לפמ"ש דהיכא דאסרה גוף מעשה ידיה הוי דבר שאינו שלה שהוא של הבעל ממש ולא שייך כלל קונמו' מפקיע מידי שעבוד אלא באומרת יקדשו ידי כנ"ל. ודוק: ועמ"ש לקמן בזה:

מיהו בעיקר הדבר שנתקשו דאיך יחול הנדר על העדפה שעל ידי הדחק משום דמשועבדים לפירות צ"ע דהא קי"ל כר"ש בדף ע"ח בנכסים שאינן ידועים לבעל ומכרה ונתנה קודם שיודע לו מכרה קיים וא"כ הכא דהקדושה מקודם ותיכף משבא לעולם חל ההקדש וכי יעמוד הבעל תמיד אצלה כשתעשה העדפה שעל ידי הדחק וכיון שבא לעולם קודם שיודע לו מיד חל ההקדש. וצ"ל דרצו ליישב אפילו אי ס"ל לר"ע כרבנן דר' שמעון ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה שמא יגרשנה וכו'. וא"ת לרב וכו'. לכאורה קשה דא"כ למה באמת יכול להפר אם תאמר איני נזונת ואיני עושה בשלמא משום שמא יגרשנה היינו משום שאינה יכולה לזהר שלא תטחון ולא תאפה כמ"ש רש"י והר"ן משא"כ באומרת איני נזונת ואיני עושה דחייבת במלאכות שאשה עושה לבעלה וכה"ג הקשה מהרש"א ד"ה א"צ להפר וכו' ומה שתירץ המהרש"א שם דדילמא יחזור בו. ולפ"ז יש לומר גם הכא כן שיכול להפר משום שמא תאמר איני נזונת ואיני עושה ואחר כך תחזור בה. אך הר"ן ושאר פוסקים ס"ל דאינה יכולה לחזור אחר שאמרה איני ניזונת ואיני עושה ואין לומר דשמא יתרצו שניהם דאם כן למה הקשו לרב דוקא ה"ל להתוס' להקשות אפילו לר"ל דא"י לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ יפר משום שמא יתרצו שניהם שתזון עצמה במעשה ידיה ואח"כ יחזרו שניהם בו. מיהו בהא יש לומר דהתוספות לשיטתייהו דס"ל לעיל דף מ"ז ע"ב דיכולה לחזור. ועוד נראה לי דיש לומר כמו שכתבנו משום שמא יתרצו שניהם והא דלא הקשו לריש לקיש דשמא יתרצו שניהם שתזון במעשה ידיה ויחזרו בהם זה אינו דכיון דיכול לכופה למעשה ידיה ואף שמתרצה יכול הוא לחזור בו ממילא אין הנדר חל ואף שיחזור ויזון אותה אין חשש נדר כלל דאין יכולה לאסור הידים בקונם כיון שמשועבדים לו דאם רוצה חוזר בו. ואף לפמ"ש המהרש"א לקמן ע"ב גבי נדרה שלא להניק דאם הוא מתרצה לנדרה חל הנדר היינו במרוצה לנדרה שרוצה שיהיה הנדר קיים אבל אכתי למה צריך להפר אפילו אם ישתוק אין הנדר חל דאף דנתרצה אח"כ שתזון במעשה ידיה מ"מ אין בזה רצוי לנדרה שלא יוכל לחזור בכל עת. אבל אין לפרש דכוונת התוס' למ"ש לעיל בד"ה ר' עקיבא וכ' בתירוץ קמא והיינו דאם תאמר איני ניזונת ואיני עושה בגוף מעשה ידיה ולא במותר. ומכ"ש לשיטת הר"ר יונה וטור דבמותר א"י לומר א"נ מעה כסף ואיני עושה א"כ א"א לצמצם. דזה אינו דכבר כתבנו דסברתם לא שייך רק לענין העדפה שעל ידי הדחק. אבל משקל ה' סלעים ידוע. אך ליישב כמ"ש לעיל התוספת בתירוץ השני דיכול להפר משום פירות ובזה מיושב נמי מה שדקדקנו שלא הקשו התוספת לריש לקיש משום דשמא יתרצו שניהם שתזון במעשה ידיה כמ"ש לעיל דכיון דיכול לכופה מתרצה מדעתו ה"ל כנותן מתנה לאשתו דקי"ל דאינו אוכל פירות. אך העיקר נראה לפענ"ד דא"צ לכל זה דהתוס' לשיטתייהו אזלי דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות שאשה עושה לבעלה. א"כ שפיר הקשו דיכול להפר משום שאינה יכולה לזהר שלא תאפה כמו בשמא יגרשנה. ודוק:

תוס' ד"ה כי אמר שמואל וכו'. פי' הקונטרס וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דיש ליישב הסוגיא. והוא דיש לתרץ קושיות התוס' לעיל ד"ה ר"ע וכו' וא"ת והאיך יכול להפר וכו' ע"פ שיטת הפוסקים שביארנו לעיל דס"ל דאדם מקדיש דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם. וחייל נמי על דבשלב"ל א"כ יש לומר דר"ע נמי חייש שמא יגרשנה כמ"ש הר"ן דלהכי לא חייש ר"ע לשמא יגרשנה משום דס"ל דה"ל דבר שלב"ל. וכבר כתבנו דאפילו למאן דס"ל דר"ע ס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדאיתא ביבמות דף צ"ג. מ"מ ס"ל דגירושין לא עבידי דאתי. וכן צ"ל לפי מאי דמקשה הכא דשמואל אדשמואל אע"ג דשמואל מוקי למתניתין לאחר מיתה דלא עבידי דאתי. אלא משום דה"נ גירושין לא עבידי דאתי. א"כ יש לומר דטעמא דר"ע דקאמר שמא תעדיף היינו דס"ל דכיון דיחול על העדפה דעבידי דאתי. חייל נמי לאחר גירושין. וממילא דיכול להפר משום שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור. אלא דהתוס' לא ניחא להו בזה דר"ע סמך עצמו על דברי ריב"נ. ולא מזכיר כלל משום שמא יגרשנה. ולפ"ז הוי אפשר לומר דהא דקאמר שמואל הלכה כר"י בן נורי היינו דחיישינן שמא יגרשנה ומש"ה יכול להפר אבל מה דחל הקונם הוא משום העדפה דל"ל מה שתירצו התוס' לר"ע כמ"ש לעיל דאיכא למדחי שני התירוצים לפי הס"ד דהכא. ודר"פ מציאת האשה. אלא דס"ל משום העדפה חייל גם לאחר גירושין. אלא דאי זהו סברת שמואל יותר הל"ל דהלכה כר"ע דבזה דחיישינן לאחר גירושין ליכא פלוגתא כמו שהקשה הר"ן ז"ל אבל בהעדפה הא איכא ת"ק דפליג וס"ל העדפה דבעל ושייך ביה טפי לומר הלכה כר"ע דאין העדפה לבעל. וממילא דיש לחוש לגירושין. א"נ דיש לומר יותר אין הלכה כת"ק. והוא מצירוף הטעמים דר' עקיבא ודר' יוחנן בן נורי. ודוק:

והנה לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה שמא יגרשנה וכו'. דלפי שיטת הר"ן דכשאומרת א"נ וא"ע חייבת במלאכות. וגם ס"ל דאינה יכולה לחזור בה. יש לומר דלהכי לא חייש ריב"נ שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה. משום דבזה באמת אינו יכול להפר. א"כ שפיר הוי מצי למימר לשיטת הפוסקים הנ"ל דבאמת כשאומרת איני ניזונת ואיני עושה וחייל הקונם. ממילא נמי חייל לאחר גירושין אף דלא עבידי דאתי. אם כן שפיר יפר משום שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה. ויכול להפר באיני ניזונת ואיני עושה משום דה"ל דברים שבינו לבינה שאם יגרשנה יכול להחזירה. אלא דלפמ"ש התוס' בתירוצם דלא שכיח לומר א"נ ואיני עושה יותר מגירושין. אם כן כ"ש דהא נמי לא עבידי דאתי ואפילו נימא דזה בידה כמ"ש תוס' לקמן. מ"מ כיון דלא שכיח לא חיישינן לזה כמ"ש תוספות. ודוק היטב:

תוס' ד"ה הכא אין בידה וכו'. תימא דהא בידה וכו'. והר"ן ז"ל תירץ קושיתם משום דאפילו תאמר איני ניזונת ואיני עושה חייבת במלאכות ואין בידה אלא שאר מעשה ידיה ולא ה"ל דברים שבינו לבינה וכבר כתבתי לעיל דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל לקמן דף ס"ג דאומרת איני ניזונת ואיני עושה פטורה ממלאכות ושפיר הקשו דהוי בידה וגם לפי שיטת הפוסקים הנ"ל כיון דחל על שאר מעשה ידיה חל נמי על המלאכות. ולכאורה היה נראה לפמ"ש לעיל דבאומרת איני נזונת ואיני עושה אכתי משועבד לבעל פירות א"כ אין בידה לאוסרם עליו וכמ"ש הב"ש בסימן צ' סעיף ט' וז"ל דאפילו להרמב"ם דס"ל במכרה נכסי מלוג הגוף ניקנה ללוקח מ"מ בהקדישה לא חל ההקדש כלל דהא אם יהיה הגוף הקרקע הקדש לא לא יוכל להוציא הפירות וע"כ לא חל ההקדש כלל. ועיין ח"מ סימן רנ"ז עכ"ל. א"כ לאו בידה הוא. (מיהו בקונטרס אחרון השגתי עליו שם בזה והוכחתי דחל על הגוף מיד וכמ"ש התוס' לקמן בשדה ממשכנת ויבואר שם) אע"ג דכתבו התוס' לעיל דקונמת מפקיע מידי שעבוד פירות. היינו למסקנא אבל אכתי לא ידע הש"ס מזה. ובזה הוי ניחא למסקנא דאלמוה רבנן לשיעבודא דהקשה הר"ן דהדר ה"ל דבר שלא בא לעולם כמו שיבואר בס"ד. ולפמ"ש יש לומר דלמסקנא דקונמות מפקיעים מידי שעבוד הוא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה דמשום פירות לא אלמוה כמ"ש התוס' לעיל. אך זה אינו לפמ"ש לעיל דלמאי דמשני באומרת יקדישו ידי לעושיהן אין שייך בזה שיעבוד הפירות דהידים אינם משועבדים לפירות כנ"ל. ושפיר הקשו התוס' דהא כבר משני באומרת יקדשו ידי לעושיהן וצ"ל כתירוצם דהסוגיא קאי לר"ל ולפ"ז ליכא לתרוצי קושית הר"ן כנ"ל. ובזה נלענ"ד דיש לתרץ מה שהקשינו לעיל דלפמ"ש התוס' בקידושין דף ס"ג דלמסקנא דקונמת מפקיע מידי שעבוד ה"ה דקונמות חלים על דבר שלב"ל א"כ א"צ לשנויא דר"ה בריה דר"י דמיירי באומרת יקדשו ידי א"כ קשה לענין מאי דחוק ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי וכו'. וכבר כתבתי לעיל לתרץ זה דהכריח זה אליבא דר"ע אבל מסוגיא משמע דלתרוציה רומיא דשמואל אהדדי קאתי בשלמא לפי' רש"י יש לומר כמ"ש לעיל דאף דמסיק דקונמות מפקיע מידי שיעבוד היינו באומרת יקדשו ידי דהידים אינם שלו רק משועבדים למ"י אבל באסרה המעשה ידיה שהוא שלו ממש אין בכח קונם לאסור על חבירו. ושפיר הוצרך ר"ה בריה דר"י לשנוי באומרת יקדשו ידי אבל לפי שיטת התוס' דכדמשני דקונמת מפקיע. יכול נמי לאסור דבר שלב"ל א"כ מאי ענין דר"ה בריה דר"י הכא לאוקמי באומרת יקדשו ידי ולפמ"ש יש לומר דבאמת הסוגיא דהכא הוא אליבא דריש לקיש כמ"ש התוס'. אבל ר"ה בריה דר"י גופא ס"ל כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ושפיר הוי בידה ומה שהוצרך לומר באומרת יקדשו ידי אע"ג דהוי מצי לאוקמי באוסרת מעשה ידיה ממש (דאף שהמעשה ידיה אינם בעולם מ"מ עבידי דאתי ולא קשה תו רומיא דשמואל אהדדי כשיטת הסוגיא דלא הקשה ממה שהמעשה ידיה בעולם כמ"ש לעיל) מ"מ לפמ"ש דמה שהוא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה אף שמשועבדים לפירות אפ"ה חל הקונם מפני שאמרה יקדשו ידי דהידים אינם משועבדים לפירות שפיר הוכרח לזה. ודוק היטב.

עוד נלענ"ד לתרץ באופן אחר בענין זה דהא דהוצרך ר"ה בריה דר"י לאוקמי באומרת יקדשו ידי היינו משום דס"ל כרב והסוגיא הוא אליבא דריש לקיש והוא דלפמ"ש התוס' לעיל ד"ה לאחר שאתגייר וכו' דהיכא שהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי א"כ קשה לכאורה כיון דכבר כתבנו דעיקר קושית הש"ס דשמואל אדשמואל משום הגירושין דלא עבידי דאתי דומיא דלאחר מיתה ולמאי דמשני ר"ה בריה דר"י באומרת יקדשו ידי דידים אתנהו בעולם א"כ הרי הגוף בעולם ומאי מקשה בתר הכי וכי קאמרה הכא מי מקדשא הא שאני הכא שהגוף בעולם ולא בעינן עבידי דאתי משא"כ לעיל דמקדיש לאחר מיתה אין הגוף בעולם. ולפמ"ש לעיל דיש לומר דגם התם מיירי בענין שהגוף בעולם לק"מ. אך העיקר נראה דיש לומר לפמ"ש התוס' דהסוגיא זו כריש לקיש וכבר כתבתי לעיל בתוס' ד"ה לאחר שאתגייר דכל היכא דיכול לכופה למעשה ידיה ה"ל בידו ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם אפילו לאחר מיתה דלא עבידי דאתי וממילא דלריש לקיש דס"ל דיכול לכופה אף דלאחר מיתה לא עבידי דאתי מ"מ הרי בידו לכופה למעשה ידיה ולא ה"ל דבר שלא בא לעולם אלא מטעם דהמעשה ידי' אינם בעין בשעת ההקדש ושפיר קשה דשמואל אדשמואל א"כ שפיר יש לומר דר"ה בריה דר"י ס"ל באמת כרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה דאין יכול לכופה ושפיר מתרץ רומיא דשמואל דאיירי שאמרה יקדשו ידי וכיון דהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי משא"כ לעיל לאחר מיתה לא עבידי דאתי. ודוק: ועיין מ"ש לקמן עוד בזה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---