הפלאה/כתובות/נח/ב

הפלאה כתובות נח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

גמרא מר סבר בדיקת חוץ. כבר בארנו בס"ד בדף מ"ח ע"ב ע"ש:

רש"י ד"ה המותר וכו'. נראה דמפרש כרב ושמואל וכללות המשנה הוא דבהקדיש מעשה ידי אשתו אף דהם שלו דמיירי בניזונת וההקדש חל עליהם. אפ"ה אין הם קדושים קדושה גמורה על פיו מפני שיכולה אח"כ לומר איני ניזונת ואיני עושה. והדר נקט המותר שאינו שלו כלל מפני שהוא מותר מה' סלעים שתקנו לו ומיירי באינו מעלה לה מעה כסף. אפ"ה הוא הקדש לאחר מיתתה אף דהוי דשבלב"ל. והא דלא נשמע זה מרישא. דמשמע דוקא משום שהיא אומרת איני ניזונת. ועושה ואוכלת הא לאו הכי הוא קדוש אע"ג דכל מעשה ידיה הוי דבר שלא בא לעולם. דמ"מ לאחר מיתה גרע טפי דלא עבידי דאתו. וה"ה דה"מ לאשמעינן במעשה ידיה עצמן כשאינה ניזונית בשעת הקדש אלא דכולא בניזונית מיירי כמו שפי' רש"י לקמן ויבואר שם בס"ד. מיהו מה שפירש"י ולא הקדיש מעשה ידיה עצמן ולא פי' שהקדיש הכל אלא דקמ"ל דמותר שאינו שלו אפ"ה קדוש לאחר מיתה. נראה מזה דס"ל לרש"י כשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"ט וסימן ר"ג דהקונה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קנה שניהם (ועיין לעיל בר"פ דף ל"ה ע"ב שכתבנו שם דזו היא שיטת רש"י שם ג"כ) ואם כן אם הקדיש מעשה ידיה עצמן והם קדושים בחייו חייל נמי ממילא אף על המותר אחר כך וע"כ צריך לומר שלא הקדיש מעשה ידיה עצמן ועיין עוד לקמן בסוגיא מבואר יותר. וק"ל:

רש"י ד"ה בשאינה ניזונית וכו'. שאין לו וכו'. לכאורה הוי מצי לפרש כפשטיה שאינו מבקש לזונה ואומר לה צאי מעשה ידיך וכו'. כדקאמר ר"פ המדיר ובגיטין דף י"ג. דבמספקת יוכל לומר לה צאי נראה מזה כדעת הג"א בשיטת רש"י לקמן דף ק"ז והביאו הב"ש בסימן ס"ט דאינו יכול לומר לה צאי אפילו במספקת ועיין מ"ש שם ובקונטרס אחרון מ"מ יש לומר דהיינו למאי דקי"ל כר' הונא דעיקר המתנה הוא לטובתה דמעשה ידיה תחת מזונות. אבל למאי דדחי השתא וסבר דתקנתא דידיה הוא. יש לומר דיכול לומר איני רוצה בתקנת חז"ל וצ"ל דאפ"ה כיון דבאינה מספקת מודה ר"ל דתקנו לה מזונות ה"ה במספקת א"י לומר צאי. ולכאורה היה נלענ"ד לישב דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דקיימינן השתא דתקנתא דידיה הוא. ויכול לכופה למעשה ידיה. תו א"י להפקיע כח הקדש ולומר צאי ואנן כפינן ליה שיתן לה מזונת וממילא מעשה ידיה נשארת בקדושה. ולא דמי להא דקאמר בר"פ המדיר. במדיר אשתו מליהנות לו דלא אמרינן נעשה כאומר צאי מעשה ידיך למזונותיך. ותו קאמרינן שם בקונם שאני עושה לפיך וכו'. ואם איתא להא דאמר ר"ה אמר רב יכולה אשה וכו'. אלא לא תימא נעשה וכו'. ולא כפינן להו לקיים הנדר אף במה שיכולין לומר. זה אינו דהתם הוא להפקיע תקנת חז"ל בודאי לא כפינן. אבל הכא דרוצה לעקור תקנת חז"ל ולומר צאי. א"י להפקיע כח הקדש והוי הקדש לכך הוצרך רש"י ז"ל לפרש שאין לו. מיהו לע"ד זה אינו דהא איתא בפרק איזהו נשך דמודה ר"מ במוכר דבר שלא בא לעולם דיכול לחזור בו עד שלא בא לעולם וכיון דיכול לחזור בו לגמרי כ"ש שיכול לומר צאי מעשה ידיה למזונותיך והא דלא משני הכי בר"פ המדיר בקונם שאני עושה לפיך דלא אמרינן נעשה כאלו אומר וכו'. משום שיכולה לחזור בה. זה אינו דהא מסקינן לקמן דברייתא זו מיירי באומרת יקדשו ידי לעושיהם דידים אתנהו בעולם. אבל הכא כיון דהוי דבר שלא בא לעולם. ודאי דיכול לחזור בו ואפילו לדעת הפוסקים דס"ל דכייפינן ליה מדין נדר. מ"מ אין ההקדש חל כמבואר בח"מ סוף סימן רי"ב. וצריך להקדישו אח"כ וצריך לומר כמ"ש לעיל בשם הג"א. ועיין לקמן בסמוך. וק"ל:

בגמרא ופליגי דר"ל וכו'. הקשה מהר"ם ז"ל לדעת הטור בשם רבינו יונה דרב מודה ביותר משיעור מעשה ידיה דא"י לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה. אם כן מנ"ל דפליג דהא סיפא מיירי במותר ויכול לכופה. ונלענ"ד דא"ש דהא כתבו התוס' בד"ה מתוך וכו'. דריש לקיש ס"ל כרב אדא בר אהבה דמותר הוא תחת מזונות. א"כ יש לומר דכי היכי דס"ל לרב דמזוני עיקר לפי שיטתו דמזונות הם נגד ה' סלעים אלא דתקנת מעה כסף לאו עיקר. כן הוא לריש לקיש להיפך דמזוני עיקר נגד מותר. ואינו יכול לכופה במותר. ושפיר קאמר דע"כ ס"ל דלאו מזוני עיקר ופליגא אדרב. מיהו אכתי קשם דהא צריך להבין מה שהוכרחו התוס' דר"ל ס"ל כרב אדא. היינו משום דמוקי ר"ל פלוגתא דר"מ ור"י הסנדלר במותר אי קדוש מחיים ומדפליגי במותר ולא בעיקר מעשה ידיה ע"כ דמותר הוא לבעל ועיקר מעשה ידיה דידה. וכיון שכתבו התוס' לקמן ד"ה במעלה וכו' דאין רגילות שיעלה לה מעה כסף ולא יעלה מזונות וצ"ל במעלה מזונות ולא מעשה כסף ומותר הוא תחת מזונות כראב"א. אם כן קשה דהא לדעת הטור בשם רבינו יונה לפי מאי דקאמר ר"ל לא תימא וכו' וטעמא דר"מ לאו משום דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אין צריך לאוקמי כראב"א אלא דמעלה לה מזונות ומעה כסף ובשיעור מעשה ידיה כיון דאינו יכול לכופה הוי ליה דבר שלא בא לעולם ובמותר דיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך ואצ"ל דפליגא. ונלענ"ד דיש לומר דס"ל להרבינו יונה כשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"ג שהביאנו לעיל דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שלא בא לעולם שקנה שניהן זה אגב זה א"כ אכתי קשה דלמה פליגי במותר ולא פליגי נמי בגוף מעשה ידיה דכיון דיכול לכופה על מותר ה"ל דבר שבא לעולם דנעשה כאומר יקדשו ידיך וממילא גם שיעור מעשה ידיה קדושים אגב המותר וע"כ נצטרך לומר דאינו מעלה לה נגד גוף מעשה ידיה. וכיון דאין רגילות שיעלה לה מעשה כסף ולא יעלה מזונות ע"כ צ"ל דס"ל דמזונות תחת מותר כראב"א וממילא מוכח דפליג ריש לקיש על רב וס"ל דלאו מזונות עיקר ויכול לכופה א"נ יש לומר דהא דקאמר ופליגא היינו משום דאליבא דאמת דס"ל לר"מ בעלמא דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א"כ ליכא למימר דמיירי במעלה מזונות ומעה כסף דא"כ גוף מעשה ידיה נמי. וע"כ דס"ל כראב"א ואפ"ה קאמר מתוך שיכול לכופה ע"כ דפליג. ודוק:

ולכאורה יש להקשות אכתי לפמ"ש לעיל בפירש"י ז"ל דהיכא דהברירה ביד הבעל לכופה אם יש לו ואינה רוצה לזונה כפינן ליה לזונה א"כ אכתי יש לומר דלא פליגי ור"ל נמי ס"ל דמעשה ידיה תחת מזונות ומותר תחת מעשה כסף ומיירי במעלה לה מעשה כסף ואינו מעלה לה מזונות ואף דאין רגילות בזה כמ"ש התוס' לקמן יש לומר דזהו כשהוא מעלה לה מרצונו אבל אכתי יש לומר דהוא אינו רוצה ליתן כלל רק במותר כיון שהברירה בידו כמ"ש הטור בשם רבינו יונה שפיר כפינן ליה ואף שכתבנו לעיל דכיון שיכול לחזור קודם שבא לעולם כ"ש דא"א לכופו מ"מ הכא דקאמר ר"ל דמתוך שיכול לכופה דנעשה כאומר יקדשו ידיך וכו' וכיון דידים איתנהו בעולם באמת אינו יכול לחזור משא"כ בגוף מעשה ידיה דיכול לחזור בו כיון דא"י לכופה דפשיטא דאפילו לדעת הפוסקים הנ"ל דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם קונה שניהם. מ"מ אותו דבר שלא בא לעולם יכול לחזור בו קודם שבא לעולם דלא עדיף מלר' מאיר וממילא דלא כפינן ליה ועיין מ"ש לקמן בישוב קושיא זו ודוק:

שם ר' מאיר וכו.' הא דהקדים הש"ס בתחלה והא לא אמר הכי וכו' ולא הקשה מיד על תחלת דברי ר"ל אהא דקאמר ר"ל לא תימא וכו' משום דהמ"ל כנ"ל דר"ל נמי סבירא ליה כרב ושמואל דמזונות תחת מעשה ידיה ומעשה כסף תחת מותר. ומיירי במעלה לה מעשה כסף ואינו מעלה לה מזונות ולא שייך בזה משום דאינו רגילות כנ"ל דבמותר כפינן ליה ואף דיכול לחזור בו בדבר שלב"ל מ"מ מתוך שיכול לכופה ה"ל כמקדיש ידיה דאתנהו בעולם ולעולם אף ריש לקיש ס"ל דר"מ ס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם רק דהכא הוצרך לומר נעשה דמטעם זה ס"ל דה"ל כבא לעולם וא"י לחזור בו אבל כיון שהקדים תחילה להקשות והא לא אמר הכי ומשני משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה. והיינו אי ס"ל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם שפיר אמר נעשה כדי שלא יהיו דבריו לבטלה. אבל כיון דס"ל דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם א"כ אין דבריו לבטלה דעכ"פ יועיל כשיבא לעולם ולא אמר נעשה ושפיר יכול לחזור בו וא"א לפרש כוונת ר"ל הכי. ודוק: ולפ"ז יש לומר דממילא מתורץ קושיא הנ"ל דקאמר ופליגא ולא משני הכי לשיטת הטור והר"ר יונה דכיון דחזינן דר"ל מפרש למתניתין דהקדש מחיים א"כ אליבא דאמת דס"ל לר"מ אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא שייך נעשה ע"כ דסבירא ליה כראב"א דמזונות תחת מותר ומדאמר דיכול לכופה במותר ע"כ דפליג ארב. וק"ל:

וע"פ הדברים האלה נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין פ"ו דין נ"ח וז"ל המקדיש מעשה ידיה אשתו הרי זו עושה ואוכלת והמותר חולין ואם אמר הבעל יקדשו ידי לעושיהן הואיל והם משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קודש ותמה עליו הר"ן ז"ל דהא הם דברי ר"ל דס"ל דיכול לכופה ואנן קי"ל כרב דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ולפמ"ש הדברים נכונים דהרמב"ם ז"ל ס"ל כטור ור"י ז"ל דבמותר מ"י עיקר ואינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני עושה וס"ל נמי כדעת הפוסקים הנ"ל במקדיש דבר שלב"ל עם דבר דב"ל הכל קדוש א"כ כיון דבמותר יכול לכופה קדוש הכל והש"ס דקאמר ופליגא היינו משום דמתניתין נקט רק מותר ולא בגוף מעשה ידיה ע"כ כראב"א ס"ל וא"י לכופה במותר. ודוק:

עוד נלענ"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דיש לומר דס"ל כדעת הר"ן שיבואר לקמן בס"ד דאפילו יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה מ"מ מחויבת לעשות המלאכות שהאשה עושה לבעלה וא"כ ידיה משועבדים וחל על המלאכות וס"ל כדעת הפוסקים הנ"ל דאגב חל נמי על מעשה ידיה והא דקאמר הש"ס ופליגא דר"ל היינו משום דמתניתין דהקדיש מותר לבד והמלאכות שהיא מחויבת הם בכלל גוף מעשה ידיה. משא"כ הרמב"ם ז"ל דמיירי בהקדיש הכל. ובזה א"ש טפי לפרש דברי הרמב"ם ז"ל דאפילו אי סבירא ליה כדעת הר' יונה וטור כמ"ש בסמוך. מ"מ לא א"ש דהוי ליה להרמב"ם ז"ל לפרש דוקא היכא דאיכא מותר אלא דמשועבדת אפילו בעיקר מ"י למלאכות ועמ"ש לקמן בדברי התוס' ד"ה במעלה וכו'. ודוק: ועיין קונטרס אחרון מה שכתבתי שם בזה:

תוס' ד"ה מאי לאו בניזונית וכו' לא כשהוא זן אותה וכו'. לכאורה יש לפרש דבריהם דכשהוא זן אותה בשעה שהקדיש כבר חל ההקדש ושוב א"י לומר אח"כ איני ניזונת ואיני עושה וכן הבין בדבריהם הב"ש בסימן פ"א. אלא דלע"ד א"א לומר כן. דאיך יוכל לאסור דבר שאינו שלו כיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ותו דהא אפילו לר"מ דס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור בו קודם שבא לעולם כדאמרינן בפ' איזהו נשך וכמ"ש בפירש"י. וא"כ כ"ש שהיא יכולה לומר קודם שעושה. איני ניזונת ואיני עושה שלא חל ההקדש אלא משבא לעולם. והעיקר בדבריהם דכשהוא זן אותה באותו שעה מ"י קדושים. דלא נימא דכיון שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אין ההקדש חל כלל כיון דאינו ברשותו כל שעה ושעה. כנראה לכאורה מלשון הטור שם והוכיח זה מדקאמר מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש. והא רב דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ואפ"ה קדוש מחיים. ואף דאיכא למידחי לדעת הטור בשם רבינו יונה דבמותר מודה רב דיכול לכופה. וא"כ יש לומר דהקושיא הוא מ"ט דבמותר לאחר מיתה ולא מחיים. מ"מ משמע להו דקאי על הכל. ואפשר דהתוס' לא ס"ל בהא כטור ורבינו יונה ויבואר לקמן. וק"ל ועיין קונטרס אחרון:

תוס' ד"ה לאחר שאתגייר וכו' ומיהו ק"ק מותר וכו'. הנה בתחלה נלענ"ד לפרש דבריהם דהאי ומיהו ק"ק הוא דוקא לתירוץ בתרא שכתבו התוס' אבל לתירוץ קמא שכתבו דכשהגוף בעולם לא בעינן עבידי דאתי. א"כ יש לומר כיון דעכ"פ מעשה ידיה בעין קודם מיתה ור"מ ס"ל דיכול להקדיש דבר שלב"ל ואף שאינו מעלה לה מעשה סףכ ואינן קדושים אלא לאחר מיתה. מ"מ הגוף בעין קודם מיתה וכיון דגוף מעשה ידיה כבר בעולם לא בעינן עבידי דאתי ואפילו נימא דבעינן דוקא שיהיה הגוף בעולם בשעת הקדש מ"מ יש לומר דמיירי דאיכא באמת מותר בעין בשעת הקדש ואף שאינו מעלה מעשה כסף מ"מ קדושים לאחר מיתה כיון דהגוף בעין ולפי שיטת הפוסקים שכתבנו לעיל במקדיש דבר שלב"ל עם דבר שבא לעולם הכל קדוש יש לומר כיון דאיכא מותר בשעת הקדש חל נמי על מותר שיהיה אחר ההקדש אגב זה המותר. ועפ"י הדברים האלה נלענ"ד דיש ליישב יותר הסוגיא מה שדקדקנו לעיל דמקשה בתחלה והא לא אמר לה הכי וכו' והדר מקשה על תחלת דבריו וסבר ר"מ וכו' ולפמ"ש יש לומר דהמ"ל דר"ל פי' ממש כדברי רב ושמואל דמתניתין לאחר מיתה ובמעלה מזונות ואינו מעלה מעשה כסף ומזונות תחת מעשה ידיה ומ"כ תחת מותר רק דקשה ליה לר"ל דלאחר מיתה לא עבידי דאתי. ודוחק ליה לפרש במעשה ידיה בעין כמ"ש לכך מפרש דכיון דיכול לכופה ה"ל כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וכיון דידים אתנהו בעולם אף שאינו מעלה מעשה סףכ כיון דהגוף בעולם ממילא חל ההקדש על מעשה ידיה לאחר מיתה אף דלא עבידי דאתי להכי מקדים בתחלה והא לא אמר לה הכי וצ"ל משום דאין מוציא דבריו לבטלה וכיון דס"ל לר"מ באמת דאדם מקדיש דבר שלב"ל הרי אין דבריו לבטלה דהא יכול לכופה בחייה לעלות לה מעשה כסף ויהיה המותר קדוש בחייה ולמה נימא נעשה וכו' וע"כ אי אפשר לפרש הכי שפיר מקשה וסבר ר"מ ודוק:

אך לסברת התוס' לקמן דף נ"ט ד"ה הכא אין וכו' דכיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה הוי בידה א"כ לסברת הטור ורבינו יונה דבמותר מודה רב דיכול לכופה לפ"ז אין מקום לקושית התוס' דמותר לאחר מיתה לא עבידי דאתי דכיון דס"ל דאדם מקדיש דבר שלב"ל הרי בידו לכופה ולהעלות לה מעה כסף וכל היכא דבידו לא הוי כלל דבר שלא בא לעולם אף בלא עבידי דאתי כדמוכח מדבריהם שם דהא גירושין נמי לא עבידי דאתי ואפ"ה הקשו שם דהוי בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ולפ"ז א"ש טפי הא דפליגי במתניתין במותר ולא במעשה ידיה עצמן. דהא לפמ"ש התוס' בסמוך דלרב מיירי מתניתין באינו מעלה מזונות א"כ הוא קדוש לאחר מיתה. ולפמ"ש א"ש דבמזונות כיון דיכולה לומר איני נזונת ואיני עושה ואין בידו לכופה אין קדוש לאחר מיתה משום דלא עבידי דאתי. אך הרא"ה ושאר מפרשים חולקים על סברת התוס' לקמן דזה לא מיקרי בידו כיון דגוף הגירושין אין בידו אף דבידו להקדיש מצד אחר זה לא מיקרי בידו וה"נ יש לומר במיתה דלא הוי בידו. ונראה דמש"ה כתבו התוס' לשון קצת קשה משום דס"ל גם כן באמת דיכול לשנוי דרב מודה במותר כסברת הטור ורבינו יונה ועיין מ"ש לקמן בד"ה במעלה וכו' ודוק:

תוס' ד"ה במעלה וכו' וא"ת ומאי דוחקיה דרב וכו'. הנה לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה לאחר שאתגייר וכו' לתרץ קושייתם דלא הוי עבידי דאתי משום דבמותר מודה רב דיכול לכופה וה"ל בידו כסברת הטור ורבינו יונה הנ"ל. ממילא מתרצא קושית התוס' הכא לרב. דמזה עצמו הוכיח רב דמיירי לאחר מיתה מדלא פליגי במעשה ידיה היכא דמעלה לה מזונות. אלא על כרחך פליגי לאחר מיתה והוצרכו לאפלוגי במותר דבמזונות דס"ל לרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה הוי לא עבידי דאתי ומודה ר"מ משא"כ במותר דהוי בידו דיכול לכופה. והא גופה קמ"ל דבמותר יכול לכופה. והיכא דהוא בידו מועיל אפילו לא עבידי דאתי. מיהו יש לומר דהתוס' סמכו דבריהם במ"ש תחלה דהא דמוקי במעלה מזונות ואינו מעלה מעה כסף הוא לרב אדא. ואע"ג דהוי מצי לאפלוגי במעשה ידיהנ עצמו היכא דמעלה מ"כ. אלא דנקט בגוונא דרישא דאינו מעלה מעה כסף. ונקט במעלה מזונות. ה"נ הל"ל לרב ושמואל. ומאי דוחקיה דרב יותר מרב אדא. וע"ז שייך יותר תירוצם דלרב אדא באמת נקט הכי משום דכן הוא רגילות. אבל לרב ושמואל כיון דאין רגילות יותר ה"ל לאפלוגי במעשה דיהי היכא דמעלה מזונות וק"ל:

ומ"ש מאי דוחקיה דרב ולא הקשו נמי על שמואל. נראה דלשמואל יש לומר כיון דאמר ר"ל לעיל דמהא ליכא למשמע דר"מ ס"ל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם דיש לומר משום דנעשה כאומר וכו' אלא דנשמע מברייתא דהאומר לאשה וכו' א"כ אי נימא מחיים צ"ל דר"י הסנדלר פליג בתרתי דאיו אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ולא אמרינן ג"כ נעשה וכו' ויש למעט פלוגתיה דמיירי לאחר מיתה דל"ל נעשה דאכתי דבר שלא בא לעולם הוא. ותו דר"מ עצמו למה קאמר במילתא דליכא למשמע מיניה. ורב אדא יש לומר דס"ל דאינו יכול לכופה ולא שייך לומר נעשה. אלא דלרב עצמו קשה דלדידיה דס"ל דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה לא שייך לומר נעשה וה"ל לאוקמי מחיים. וק"ל:

עוד נלענ"ד דיש לומר דיש חילוק בין עיקר מעשה ידיה למותר למאי דמוקי לעיל רישא באינה ניזונת. ופי' רש"י שאין לו. א"כ נראה דכיון דמעשה ידיה יש להם קצבה שיעור ה' סלעים אם מספקת בפחות המותר הוא לבעל לריש לקיש דמעשה ידיה עיקר לתקנת הבעל הוא אבל מותר כיון דאין לו קצבה אם מעט ואם הרבה ונתנוהו חז"ל לבעל תחת מעה כסף. אם אם אינו נותן לה ממילא זה הדבר שאינו קצוב הוא שלה. א"כ יש לומר לשמואל דס"ל מדלא פליגי במעשה ידיה עצמה ע"כ משום דאף באינה ניזונת אם נשאר משיעור ה' סלעים הוא אפילו בחיים לבעל. ור"מ קמ"ל דאפילו לאחר מיתה דלא עבידי דאתי. אי נמי דבחייה איכא למימר משום נעשה. ואפשר דר"י הסנדלר מודה כנ"ל. אבל לרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ודאי דבאינה ניזונת הכל שלה ואין חילוק ל"ל הכי. וק"ל:

פירש"י ד"ה לעולם במעלה וכו". פשטות דברי רש"י ז"ל כבר כתבנו לעיל דמ"ש דרישא בניזונת היינו דברישא לא קאמר אלא דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה ואז עושה ואוכלת דלא כסברת התוספות שכתבו דלרב ושמואל מיירי הכל באינה ניזונת. ולפ"ז ממילא נכון מה שהקשו התוס' דלא קאמר רב ושמואל דפליגי מחיים דמוקי דומיא דרישא. ותו דלמה לר"מ לפלוגי במותר ולא במילתא קמייתא במעשה ידיה עצמן ובניזונת דמיירי ביה רישא ע"כ במותר לאחר מיתה והתוס' לא הקשו אלא לפי מה שהקדימו דלרב ושמואל מיירי באין מעלה מזונות. ומה שכתב רש"י דה"ה דהוי מצי לאוקמא וכו'. ר"ל דהוי מצי לומר דראב"א ס"ל דמזונות תחת מעשה ידיה ומעה כסף תחת מותר. ורב ושמואל ס"ל איפכא. א"כ מוקי רב בין רישא ובין סיפא במעלה לה מעה כסף ואין מעלה לה מזונות. אלא דאם נימא כן נצטרך לומר דהא דקאמר רב דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע קאי על מותר. ורישא בהקדיש מעשה ידיה אשתו ע"כ נצטרך לומר דקמ"ל דיכולה לומר איני רוצה מ"כ א"כ אין סייעתא לרב בעיקר דבריו דיש לומר דמותר גרע טפי כמ"ש הר"ן דיש לומר סברא להיפך מדעת הטור ורבינו יונה. וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---