הפלאה/כתובות/נד/א
| < עמוד קודם · עמוד הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות רשב"א ריטב"א חי' הלכות מהרש"א מהר"ם שיף הפלאה חתם סופר רש"ש |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
פירש"י ד"ה בת ארוסה וכו' וילדה לו ומת וכו'. משמע מלשונו דלא נשאה כלל. והרא"ש כתב בשם הראב"ד דמיירי בנשואה ע"ש. והספק נראה דאף שנשאה כיון שנולדה קודם כתיבת הכתובה והוא כותב בלשון עתיד דיהוויין. אי נימא דתיקון חכמים הוא אפילו על הנולדה מקודם ולשון דיהוויין ר"ל שיהיו לאחר מיתה. ונראה דרש"י ז"ל ס"ל דבנשאה פשיטא דקאי גם על הנולדים כבר כדאמרינן לקמן דף ק"ב ע"ב מי לא עסקינן דהוו בשעת קנין כגון שגירשה ואהדרה משמע דקנין שני קאי אפילו על הנולדים כבר. ודוחק לומר דמיירי במפרש על הנולדה כבר. דא"כ היינו בת אשתו. ואפשר דס"ל להראב"ד דלא דמי להתם כיון שכבר נתחייב מתנאי בית דין מנשואין ראשונים אמרינן מסתמא דקאי הקנין גם עליהם. משא"כ הכא דנולדה קודם יש לומר דה"ל כאלו ילדה ממנו קודם אירוסין בזנות דאינה בכלל התקנה מדבעי דוקא בבת ארוסה. ומדברי התוס' נראה דלא מיירי בנשאה ממ"ש ד"ה בת יבמה וכו'. ומיהו אארוסה לא מצי למבעי לענין כתובת בית דין דהא לא יהיב לה האב מידי ואי בניסת כבר יש לומר דמש"ה כותב לה בשעת נשואין וק"ל: ועיין קונטרס אחרון סימן קי"ב:
תוספות ד"ה בת אנוסה מהו וכו'. תימא וכו'. בספר מגיני שלמה כתב דבאנוסה עצמה פשיטא דלית לה דבעינן הוכחה שאינה ניסת מפני כבוד בעלה מדאינה תובעת כתובתה. ובאנוסה כיון דלית לה כתובה ליכא הוכחה. אך מדברי רש"י לעיל דף נ"ג ד"ה אין לה מזונת באלמנותה דתנאי כתובה ככתובה. משמע הא לאו הכי ה"ל מזונת אע"ג דליכא הוכחא. ותו אף לפי שיטתו הוי מצי למבעי כגון שהכניסה לו מעות בנדוניא וכתב לה כתובה כנגדן דאיכא הוכחא מדלא תבעה אותן ואפ"ה כיון דעיקר כתובה דתיקנו חכמים הא לית לה. ושפיר שייך למבעי אם יש לה מזונת. וק"ל:
רש"י ד"ה אבל מזוני וכו'. ור' יוסף בביתי יתירא וכו'. נראה המשך דבריו דכיון דאמר אבל מזוני אית לה אע"ג דהדר וכתב לה בביתי בתר ומתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי וכו'. ע"כ דהא דדריש ולא בבקתי לאו ממשמעות הלשון ואת תהא יתבא בביתי נפקא. דא"כ נימא נמי למעט מזוני מבביתי בתרא. אלא דרב יוסף מיתורא דבביתי בתרא נפקא ליה דירה לחודא. עוד יש לפרש דכוונתו הוא לפמ"ש הרא"ש דמוכח דא"צ לשכור לה בית. דא"כ מה"ת נימא שלא יהיה לה מזונת הא אפילו אם מזונת ודירה תלויים זה בזה הרי יש לה דירה. ובאמת צ"ל דנפקא ליה לר' יוסף הא דא"צ לשכור לה דירה כלל היינו מיתורא דבביתי והיינו דפירש"י מדקאמר אבל מזוני אית לה דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה משמע דס"ל דאין צריכים לשכור לה דירה והיינו מבביתי יתירא. מיהו יותר נראה כמ"ש בתחלה. דאי לאו יתורא אין למעט כלל ולא בבקתי דהא קי"ל במנחות דף ק"ח ע"ב בוח"מ סימן רי"ד סעיף י"ב דהאומר בית בביתי אני נותן לך נותן לו הקטן. וע"כ דהכא מיתורא נפקא. אך הא קשיא לי דהכא אמרינן דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה. ובהרא"ש ר"פ הנושא ובח"מ סימן ס' סעיף ג' איתא שם (ממשמעות המשנה דר"פ הנושא ומבואר בירושלמי) דהמחייב לזון את חבירו סתם צריך ליתן לו מזונת למקום שהוא. אח"כ אמר לו על שולחנו. והא דבאלמנה שאמרה איני זזה מבית אבא אין היורשים חייבים לזון אותה היינו משום דאת יתבת בביתי. משמע כאומר על שולחני כמבואר שם בדברי הרא"ש ר"פ הנושא הרי חזינן דמה דנפקא לן מלשון בביתי קמא אמרינן דדירה ומזונות תלוי' זה בזה דקאי בביתי קמא על ומתזנא דבתרי'. ולמה בביתי בתרא ס"ל לר' יוסף דאין דירה ומזונת תלויים זה בזה דאף דיש לחלק ולומר כיון דאין העיכוב ממנה עדיפא מ"מ קשה דנימא דקאי ומתזנא על בביתי דבתריה נמי דכתיב גבי מזונת ממש יותר מבביתי קמא. ודוחק לומר דהא דקאמר אבל מזוני אית לה היינו לפי ברכת הבית כמו בעל שולחני דלא משמע כן מסתמא דלישנא. וכן משמע מדברי כל הפוסקים דאית לה מזוני משלם. ולולי דברי הרא"ש היה נראה דהירושלמי לשיטתיה דכתב הרא"ש כאן דחולק על סוגיא דידן וס"ל דאפילו אין לו בית צריך לשכור לה והא דס"ל דאין יורשים מחויבים לזון אותה בבית אביה הוא מיתורא דבביתי בתרא ובאמת לא נזכרו דברי רב יוסף בדברי הרמב"ם וש"ע דפסקו כירושלמי. וכסתם מתניתין דר"פ הנושא. דלא יאמר כשתבא אצלי אזונה. ועיין קונטרס אחרון. וק"ל:
תוס' ד"ה בביתי וכו' וביש להם בתים טובים היא מרוחת וכו' נראה כוונת דבריהם לפמ"ש התוס' לעיל דף נ"ג דדרשנןי לשון הדיוט יותר ליפוי כח השטר מלגרוע א"כ כיון דדרשינן הכא לגרוע כ"ש דדרשינן ליפוי כח. ועפ"ז נלענ"ד לתרץ מ"ש הרא"ש דתלמוד ירושלמי סותר תלמודא דידן דגרסינן התם ר' זעירא שלח שאלה לר' נחמן בר יצחק ולאבימי בר פפא לא היה שם בית מאי. אמרו ליה היורשים שוכרים לה בית. ונראה דרבי נחמן בר יצחק ואבימי בר פפא לשיטתייהו אזלי דאמרינן לעיל דף נ"ג יתיב רב נחמן ועולא ואבימי בר פפא וכו'. אמרו ליה זיל קבר וכו' דהיינו דלא דרשי לשון הדיוט לכשתנשאי לאחר וכמ"ש התוס' לעיל דאף דליפוי כח כ"ע ס"ל דדרשינן לשון הדיוט אבל לגרוע לא דרשינן ולהכי ס"ל הכא דדרש"י בביתי דוקא ליפוי השטר. כמ"ש התוס' ולא למעט. א"כ ממילא למאי דקי"ל לעיל דדרשנןי אף לגרוע. ה"ה הכא הלכתא כר' יוסף. ועיין בספ"ג דגיטין דף ל"א ע"ב דלפירש"י סתם רב נחמן הוא רב נחמן בר יצחק ודו"ק:
תוס' ד"ה ולית הלכתא וכו'. בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא וכו'. נראה דס"ל דהא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא וכו'. היינו משום דבכל אלו הטעם שאבידה מזונותיה משום דכל מה שמחייב את עצמו במזונותיה הוא משום זילותא דידיה כדאיתא לעיל דף מ"ג ע"א לענין זילותא אלמנתו עדיפא ליה וזו שאינה חוששת לכבוד בעלה אבידה מזונותיה. וסבירא ליה להש"ס דבתביעת כתובתה בבית דין הוא זילותא טפי מהני דלעיל. ולפ"ז נראה דהא דמסיק ולא והתניא וכו' כולה אסוקי מילתא הך דלית הלכתא משום דלפי מאי דס"ד דהני אין אבל תובעת כתובתה לא. משמע דלאו משום בזיון הבעל הוא אלא כיון דמסיק דדוקא תביעה בבית דין היינו משום דאיכא זילותא טפי כדאמרינן לקמן דף צ"ז שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין והיינו דקאמר דלית הלכתא ככל הני שמעתתא משום דאינו בזיון כל כך. אלא כהא דשמואל. א"כ ממילא יש לומר דתבעוה לינשא עדיפא טפי כי היכי דלא תקשה שמואל אדשמואל. ובזה נלענ"ד דאין להקשות לפמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי דתובעת כתובתה מן האונס לא הפסידה. א"כ מאי מקשה ממוכרת כתובתה אין אבל תובעת לא. דילמא מכרה כתובתה היינו אפילו מאונס דסתם מוכרת זוזי אנסוה כדאמרינן לעיל דף נ"ג דזוזי אנסוה. ולפמ"ש ניחא דלפי הס"ד אין הטעם משום בזיון. אלא דהוי כהתחילה לגבות הכתובה ולא שייך לחלק בין אונס או לא. והירושלמי לפי האמת קאמר דטעמא משום בזיון. ובאונס אין להפסידה משום בזיון. ובזה נכון נמי הא דקשה לכאורה לרש"י ז"ל דס"ל בר"פ אע"פ דתובעת כתובתה אפילו מקצת כתובה הפסידה מזונותיה. ובמכרה כתובתה בעינן דוקא כולה. והכא משמע מדקאמר הני אין אבל תובעת לא. דמכרה כתובתה גרוע יותר מתובעת ולפמ"ש יש לומר דרש"י ס"ל דלפי האמת דבבית דין דוקא משום בזיון אין חילוק. דאפילו במקצת איכא בזיון וק"ל:
והנה מן הירושלמי שהביא רא"ש בההיא דבר כהן בעי לך משמע דנתפייסה ואפ"ה יש לה מזונת דלא כדעת התוס'. וכן כותבו המפרשים. ואפשר דיש לומר דכיון דקאמר מחמת בני אדם שאין מהוגנין לה. משמע דוקא דמיירי באותן שאין מהוגנין לה. אבל במהוגנין לפי כבוד בעלה אפילו נתפייסה יש לה מזונת שלא נתבזה בזה. וכשחוזרת יש לה מזונות. אבל באינם מהוגנים אפילו לא נתפייסה אלא שלא אמרה שהוא מפני שאין זה לפי כבוד בעלה אלא שאינן מהוגנים לה לפי כבודה הוי זילותא דידיה. והיינו דלא קאמר סתם שאין מהוגנים דבעינן' דוקא שתלתה בעצמה ולא בכבוד בעלה. וצ"ע. ויותר נלענ"ד דהא דקאמר בירושלמי דהוי אונס בההיא דבר כהן בעי לך. היינו דומיא דאמרינן בשמעתין דזינתה הוי אונס משום דיצרה אנסיה. ה"נ בתבעוה לנשא יש לומר דמחמת חימוד נשואין נתרצה וכשבטל הדבר הדר יש לה מוזנות וכה"ג מצינו בתבעוה להנשא ונתפייסה דצריכה לישב ז' נקיים משום חימוד. וכן משמעות הש"ס לעיל מהא דמקשה הא לא נתפייסה יש לה מזונת ופירש"י בלשון בתמיה דבודאי כשאין העכבה מחמת כבוד בעלה אלא שלא היה תובעה הגון לה גרע טפי מנתפייסה דלא שייך יצרה אנסה דהא לא נתפייסה להנשא אלא שתלתה בכבוד עצמה והיינו דמתמה הא לא נתפייסה לא בתמיה. ולפ"ז יש לומר דדברי התוס' מסכימים עם הירושלמי דודאי הא דקאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא דהיינו ע"כ דבזינתה לא הפסידה אף דהוי בזיון טפי משום דיצרה אנסה. ה"ה בתבעוה להנשא ונתפייסה וע"כ צ"ל דפליג אדר' נחמן. אבל על רב ענן דאמר לדידי מפרשא מיניה דמר שמואל וכו' דלא שייך יצרה אנסה א"צ לומר דפליג אלא דהא גרע טפי. וכן משמעות לשון התוס' בהדיא שכתבו א"כ קשה שמואל אדשמואל לרב ענן וכו'. ולא הזכירו דר' נחמן. ודוק:
שם גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה וכו'. לכאורה נראה דטעמא דרב הוא כדקאמר רב נחמן לקמן דאדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה. אך נראה דלפ"ז היינו דוקא בבגדים שעשה לה הבעל בחייו. אבל בבגדים שעשו היתומים לה דהא הם חייבים בכסות ג"כ. כיון דהרשות בידה לתבוע כתובתה בכל עת לא שייך לומר דהקנו אדעתא למיקם קמייהו. כמ"ש בשיטה מקובצת בשם רש"י במהדורא קמא דלהכי אמר רב חייא בר אבון וחילופא בלקיט משום דלקיט היום עמו ולמחר הולך לו לא שייך אדעתא למיקם קמיה. וכ"ש דהכא לרב קיימינן דס"ל הלכה כאנשי יהודה דהיתומים יכולים לסלקה כתובתה ופטורים ממזונות. א"כ בכה"ג דמי ממש לגרושה דכתבו הפוסקים דלא שייך אדעתא למיקם קמיה. כיון דמגרשה מדעתו. ונראה דיש לומר דבאמת בהכי פליגי' רחב"א ורב כהנא דרחב"א ס"ל דטעמא דרב כדמסיק דאדעתא למישקל ולמפיק לא אקני לה. משא"כ בלקיט כיון דרשות בידו לחזור דקי"ל פועל חוזר בחצי יום. ולדידיה באמת מיירי בלאמנה שעליה בגדים שעשה לה בעלה. אבל ביתומים כיון דהרשות בידה לחזור מודה רב. אבל רב כהנא ס"ל דלאו היינו טעמא דרב. אלא שלא הקנה לה הבגדים כלל. והיינו דמנח ביה סימנא יתמא וארמלתא דא"צ לדחוק יתמא לקיט כפירש"י. אלא כוונתו יתמא וארמלתא שבאו לדין שהיתומים מסלקים את האלמנה. אפ"ה ס"ל לרב דשמין מה שעליה. ולפ"ז יש לומר לפמ"ש הריטב"א והובא באה"ע סימן צ"ט דאע"ג דשמין מה שעליה מ"מ אינו יכול לפשוט בגדיה כי אינו בדין. מ"מ משמעות שלח ופוק לא משמע הכי כמ"ש הב"ש. והנראה דלפי המשמעות של הריטב"א ז"ל דוקא באלמנה ולא בלקיט. דדוקא הבעל לא ניחא ליה דתתבזה. א"כ יש לומר ביתומים יכולים לומר שיתן לה הכתובה והיא תחזיר הבגדים. א"כ שפיר יש לומר דהיינו דקאמר דביתמא וארמלתא הדין הוא שלח ופוק כיון דמיירי בעשו לה היתומים כנלענ"ד. וק"ל:
שם א"ל רבא לר"נ וכי מאחר דתנן וכו'. ולכאורה קשה מאי ס"ד דרבא להביא ראיה ממתניתין דמיירי בחייו. דהא ודאי דבחייו קנתה מה שעליה דהא קי"ל דהמזכה לבע"ח אפילו על ידי אחר קונה. א"כ כיון דחייב בכסות אשתו וזיכה לה למה לא תקנה. ואיך יוכל להקדיש דבר שאינו שלו. וכ"ש דאין הגזבר יכול להוציא מידה בשביל ערך דאינו אלא כבע"ח אחר. וע"כ הא דאמר רב שמין מה שעליה. הוא משום דס"ל דכשנתאלמנה חוזרים. והיה נ"ל מזה ראיה לדברי הרא"ש ז"ל דאין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ורגל. והיינו דמדייק ממתניתין דתנן כסות אשתו ובניו משמע דומיא דכסות בניו דאינו חייב להלבישם. ואפ"ה קנו משום דמדעתו הקנה להם במתנה. והוי סבר דה"ה באשתו מיירי בכה"ג דאין בו חיוב והטעם משום דהוי כשאר נותן מתנה לאשתו דקנתה עולמית כדאיתא בפרק חזקת. ובש"ע סימן צ"ט. וע"ז משני דדוקא אדעתא למיקם קמיה. וממילא בגרושה דלא שייך זה כמ"ש הרא"ש אפילו בבגדי שבת ורגל אין שמין. ונ"ל דלדעת הרמב"ם דמחלק בין בגדי שבת ורגל לבגדי חול. דהמקשה הוי סבר דלרב אפילו בגרושה שמין דלא הקנה לה כלל א"כ אף שהוא חייב בכסותה כל זמן שהיא תחתיו אפ"ה אין לה בהם אלא קניו פירות כל זמן שהיא תחתיו. דאי בעיא מגרש לה וצריכה להחזיר. ומדמה דין זה למשכיר בית לחבירו וחזר והקדיש דאסור השוכר לדור בו כדאיתא בערכין דף כ"א והביאו התוס' לקמן דף נ"ט ע"ב. א"כ ה"נ אסורה ללבוש הבגדים. ועיקר הקושיא ממקדש ולא ממעריך. וע"ז משני כי תקני לה וכו'. ר"ל דקנין גמור הוא. ובאמת בנתגרשה אין שמין. אך קשה לי דהא בב"ק דף ק"ב ע"ב משני בתחלה כל המקדיש אין דעתו על כסות אשתו ובניו. אלא דמקשה התם ממעריך. א"כ מאי קשה ליה הכא ממקדיש דילמא באמת הטעם משום דאין דעתו להקדיש וממעריך לק"מ. כנ"ל. ותו קשה דלפמ"ש הריטב"א דמשמע מלשון שמין דא"צ אלא לשלם הדמים אבל גוף הבגדים הם שלא. א"כ מאי קשה ממקדיש דלא דמי למשכיר כלל שאינו אלא קנין פירות לבד. וצ"ל דהריטב"א כתב כן לפי המסקנא. אבל המקשה הוי ס"ד דצריך להחזיר הבגדים ממש. כמ"ש באה"ע סימן הנ"ל ע"ש. ויותר נראה דאף לרמב"ם דמיירי בבגדי חול שעשה לה יותר מכדי חיובו לפי כבודם. ועיין באה"ע סימן ע"א וסימן צ"ט מה שכתבתי עוד בזה בפירוש דברי הרא"ש ותשובת הרשב"א. ודוק:
שם בגמרא ההוא דאמר נדוניא לברת וכו'. כתב הרא"ש ובספרים כתב ת' זוזי נדוניא לברת. ואותה גירסא נראה לי עיקר דאם לא הזכיר סכום מעות מה חידוש הוא מה דפורני ליתמי וכו' השתא הוי חידוש אע"פ שהזכיר סכום מעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו רק שיתן לה הנדוניא עכ"ל. עוד כתב הרא"ש בעובדא דת' זוזי מחמרא דבסמוך דכתב הראב"ד ז"ל דוקא דאמר מדמי חמרא. אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפרק המקבל ולא דמיה כלל וכו'. נראה דדעת הרא"ש ז"ל דהנהו תרי עובדא חדא מילתא היא דלפי מה שהסכים לגירסת הספרים דאפילו אמר ת' זוזי בפירוש. אפ"ה אמרינן כיון דאמר נדוניא דהיינו שתקנה ממנו נדוניא אמדינן דעתיה שלא היה כונתו אלא על הנדוניא ולא קנתה המעות. וממילא אם הוזל נדוניא רווחא ליתמי. ה"ה אמר ת' זוזי מחמרא כיון דאמר ת' זוזי דהיינו שימכר היין בת' זוזי אמדינן דעתי' שכוונתו היתה על המעות שיהיו בעד היין. וממילא אם נתייקר היין רווחא ליתמי שלא קנה היין. והיינו דכתבו הב"י וב"ח על הטור סימן רנ"ג שכתב הנהו תרי עובדא דחמרא ודנדוניא שלא היה צריך לכפול הדברים ולפ"ז הראב"ד ז"ל דס"ל בעובדא דחמרא דדוקא שאמר מדמי חמרא לית ליה גירסת הספרים ת' זוזי נדוניא דלדידיה דס"ל גבי ד' זוזי מחמרא שקנה היין עצמו ליפות כחו. ה"נ בת' זוזי נדוניא קנתה המעות עצמן. והנה הריטב"א כתב והביאו הב"י שם גבי עובדא דנדוניא שמעתי מרבותי שאין להם לתת עד שתנשא וכו'. אבל האומר תנו ר' זוזי לנדוניתא חייבים לתת לה ר' זוז מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי וכו' ע"ש בדברי הסמ"ע והאחרונים שחילקו בין לשון בנדוניא או לנדוניא. נראה לכאורה דדעת רבותיו כשיטת הראב"ד דליפות כחו משמע דאם נתייקר רווחא דמקבל הוא. כמו שהביא הריטב"א שם סוגיא דגיטין. וס"ל נמי כגירסת הספרים ת' זוזי נדוניא וקשיא להו דלמה לא נימא גם הכא ליפות כחה דת' זוזי דוקא ולכך הוצרך לחלק דהכא מיירי שאמר בנדוניא שאני דמוכחא מילתא שלא היתה כוונתו אלא על הנדוניא. אבל לנדוניא אמר ממילא ליפות כחה. מיהו לפ"ז קשיא טובא על הש"ע בסימן רנ"ג דבסעיף י"ג שם העתיק לשון הטור באומר ר' זוז מייני דיוקרא וזולא ברשות היתומים. ובסעיף י"ו העתיק לשון הריטב"א באומר לנדוניא יוקרא וזולא דידה הוא. דלפמ"ש הרא"ש דליפות כחו לאו לענין יוקרא וזולא אין הכרח לחלק בין אמר בנדוניתא לאמר לנדוניתא. וצ"ל דס"ל דהא דכתבו רבותיו של הריטב"א דבאמר בנדוניתא דעתו שתקנה מיד את המעות. לאו משום הכרח הנ"ל אלא מסברא דנפשייהו הוא. כמ"ש שם דדמי לנותן דינר לעני ליקח בי חלוק דאינו אלא מראה מקום לו וכמ"ש הב"י שם בשם הרשב"א דהוי כאומר תנו מנה למזונת ע"ש נראה דכוונתו למאי דקאמר בסמוך אמר למזונ' ריבה לה מזונת. דהאי. למזונת אינו אלא מראה מקום תלמזונות יתירים. וראיתי בש"ע קטנים הובא שם בהג"ה בשם הגאון אבן העוזר ז"ל שהרבה לתמוה על דברי הב"י וב"ח הנ"ל ועל שאר אחרונים. ולפי הדברים שכתבנו דבריהם נכונים מאוד ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |