אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/נד

יום שני ב אלול תשפ"ב - מסכת כתובות דף נד

האם נעלים בכלל מלבוש?

נידון השער אפרים במקבל ע"ע להלביש את חבירו אם מנעלים בכלל

במשנה בערכין (כד. וכ"ה בכתובות נד. ובבא קמא קב:) שנינו: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו [- לגזבר הבא ליטול ההקדש או למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה] לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן.

והנה בשו"ת שער אפרים (סימן קכד) נשאל על מי שקיבל עליו להלביש את חבירו, ואחר כך נפלה מחלוקת ביניהם, לפי שחבירו רוצה שילביש אותו כל הבגדים דהיינו המלבושים וגם המנעלים, וזה שקיבל עליו אינו רוצה לעשות לו מנעלים שברגלים אלא רק בגדים שעל גופו.

וכתב להביא ראיה לנידון זה מדברי המשנה בסנהדרין (ס:): העובד עבודת כוכבים, אחד העובד ואחד המזבח... אבל המגפף והמנשק והמכבד והמרבץ והמרחץ והסך והמלביש והמנעיל, עובר בלא תעשה... הרי שחילק התנא והזכיר מלביש לחוד ומנעיל לחוד, ומזה משמע שמנעלים אינם בכלל מלבוש. אך סיים: אמנם יש לדחות זה, ודו"ק.

נידון השבות יעקב באשה שקיבלה ע"ע שלא ללבוש בגדי יום טוב

בשו"ת שבות יעקב (ח"א סימן כד ציין לדבריו רע"א בהגהותיו לשו"ע חו"מ סימן רמח סי"א) דן באשה שקיבלה על עצמה שלא ללבוש בגדים שרגילה ללובשם בימים טובים, האם אסורה גם כן ללבוש את הטבעות שרגילה לשים על ידיה בימים טובים או לא.

בתשובתו כתב רבי יעקב ריישר זצ"ל להוכיח מכמה מקומות שגם הטבעות בכלל קבלתה זו, ותחילה הביא ראיה לכך שאף הטבעות בכלל מלבוש, מדברי המשנה בנגעים (פי"ג מ"ט) המובאת בכמה מקומות בש"ס: מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידו, הוא והן טמאין מיד. היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו, הוא טמא מיד והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס. ופירש רש"י טעם החילוק, שברישא כיון שכליו כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידו, שאינם מלובשין בו דרך מלבוש, לכך נטמאים מיד, משא"כ בסיפא שהיה לבוש כליו 'וכן כולם דרך לבישתן קרוין בגדיו' וכתיב "והאוכל בבית יכבס בגדיו" - עד שישהא כשיעור אכילה. הרי מפורש בדברי הגמרא ורש"י שלבישת הטבעות בכלל 'בגדיו'.

ובשו"ת חיים שאל כתב לדחות ראיית השבות יעקב, שכן יש לומר שמנעלים אף הם קרויים מלבושים, אך מכל מקום המתחייב להלביש את חבירו אין מנעלים בכלל. דהיינו, שמלבושים סתם אינם כוללים נעליים, רק שנעליים אף הם מלבוש.

דחיית האחרונים לראיית השער אפרים מדברי המשנה בסנהדרין

ועכ"פ מכח הערה זו כתב השבות יעקב לסתור גם את הכרעת השער אפרים, שכן המשנה בנגעים עוסקת גם בסנדליו, שכמוהם כנעליו, ומכלילה אותם בכלל בגדיו. וביישוב ראיית השער אפרים מדברי המשנה בסנהדרין כתב השבות יעקב שאכן כפי שכתב השער אפרים יש לדחות ראיה זו. וזאת משום שהמשנה באה ללמדנו שאף בלבישת המנעלים לבד עובר בלאו, אך ודאי שנכללת נעילת הנעלים בכלל שם 'מלבוש'. וכך דחה גם החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן עו), וכ"כ בספר יצחק ירנן (לרבי אליקים גאטינייו, שלוניקי תקמו, השמטות הל' ע"ז פ"ג ה"ו) שהמשנה חידשה שאפילו מנעיל שהוא דבר קל - חייב. ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן כג) הקשה מה חידוש הוא זה, הלא ודאי שאם מלביש רק מלבוש אחד עובר בלאו, ואם כן אם אכן מנעל בכלל מלבוש, הרי פשוט שאף בנעילה לחוד יעבור בלאו. והביא שכ"כ בספר שמחת יהודה (על דרך ארץ זוטא פ"ז ה"ב) וכתב שם שאולי הא גופא קמ"ל שגם על מלבוש אחד עובר.

ובספר אהלי יצחק (לרבי יצחק בונאן, סנהדרין ס:) כתב ששמע שזו כוונת השער אפרים באומרו שיש לדחות ראיה זו, שהמשנה באה ללמדנו שאף בלבישת המנעלים לחוד עובר בלאו. אמנם לו עצמו נראה שכוונת השער אפרים לדחות, שאפשר שיש עבודה זרה שדרך עבודתה במנעל לחוד, ויש שדרך עבודה שמלבישים אותה מכף רגלה ועד קדקדה, ועל זה נקט התנא שני אופנים אלו, המלביש, היינו מי שדרכה בלבישה כולה, והמנעיל, מי שדרכה במנעל לחוד.

חילוק השבות יעקב שמנעלים יש להם שם פרטי ושם כללי

ועוד הוסיף לדחות השבות יעקב ראיית השער אפרים, כי אפילו אם נאמר שיש חילוק בין מנעלים לשאר מלבושים, וכפי שבאמת מבואר בשני פסוקים, הראשון בחומש דברים (כט ד) "לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך", והשני בדברי הימים (ב' כח טו) "וילבישום וינעלום", מכל מקום שם 'לבישת בגדים' הוא כולל לכל הבגדים ואף הנעלים בכלל, וכפי שמוכח מדברי המשנה בנגעים.

והשבות יעקב מוסיף שכעין זה מצאנו גם לגבי לבישת בגדי כהונה, שאף שכתוב בהם בכללות שם לבישה "ולבש את בגדיו" (ויקרא טז כד), אפ"ה לגבי אבנט כתוב לשון "וחגרת אותם אבנט", ואם כן ה"ה לענין נעליים שאף שבפרטות נופל בהם לשון 'נעילת נעליים' מכל מקום אף הם כלולים בכלל 'לבישת בגדים'.

עוד מוכיח השבות יעקב לנידון זה מדברי המשנה בשבת (קכ.) בהיתר הצלת בגדיו מן הדליקה: ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף, רבי יוסי אומר י"ח כלים. והגמרא מונה את אותם י"ח בגדים, ובכללם שני מנעלים, הרי שאף מנעלים הם בכלל מלבוש. וכן הביא שם להדיא בשם הרשב"א (תולדות אדם סימן קפג) שדן בדבר צוואה שציווה אדם שיתנו לאשתו מלבושים, והכריע הרשב"א שמנעלים וכיפה שעל ראשה הרי הם בכלל מלבושים. והסיק השבות יעקב שכל זה נעלם מתשובת שער אפרים, ובודאי שהמחייב עצמו להלביש את חבירו מחוייב גם כן להנעילו.

איזהו כיבוד 'מלביש ומנעיל' או 'מלביש ומכסה'

ובחלק שני (מהדורא בתרא לח"א ס.) הוסיף השבות יעקב להביא מקור שבו מצאנו שמנעלים אינם בכלל מלבוש, כעין ראית השער אפרים מדברי המשנה בסנהדרין, וזאת מדברי הגמרא בקידושין (לא:) תנו רבנן, איזהו מורא ואיזהו כיבוד... כיבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל. הרי שמלביש לחוד ומנעיל לחוד.

ובשו"ת חיים שאל העיר שבגירסת הגמרא לפנינו לא מוזכר בקידושין כלל 'מנעיל', אלא 'מלביש ומכסה'. ואמנם ציין שרש"י בפירושו לתורה (ויקרא יט ג) הביא דברי חז"ל בנוסח זה: איזהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש ומנעיל מכניס ומוציא. ואם כן לגירסא זו יש להביא ראיה כדברי השבות יעקב. וביצחק ירנן (השמטות שם) הביא אף הוא ראיה זו מדברי רש"י בקדושים, אך כתב שאדרבה משום ראיה להיפך שמלביש בכלל מנעיל, שכן אין גירסת רש"י אמיתית אלא כפי הגירסה שלפנינו בש"ס וכ"ה בתורת כהנים, וכן מצא בדפוסים ישנים בדברי רש"י, ואם כן לפי הנוסחא האמיתית לא הזכירו חז"ל מנעיל אלא רק מלביש, והטעם לפי שמנעיל בכלל מלביש.

ועכ"פ דחיית השבות יעקב שאף שיש למנעל שם בפני עצמו, מכל מקום שם לבוש כולל בכללו גם מנעל, תועיל אף לדחיית ראיה זו מגירסת רש"י. ובלאו הכי דחה זאת השבות יעקב, שהרי שם אמרו חז"ל גם 'מאכיל ומשקה' אע"ג ששתיה בכלל אכילה. ובאהלי יצחק כתב בכעין זה לדחות ראיית השער אפרים מהמשנה בסנהדרין, שהרי שנינו שם מלבד המלביש והמנעיל גם המרחץ והסך, והלא רחיצה בכלל סיכה כמבואר בגמרא במועד קטן (טו:) ואעפ"כ קתני רחיצה לחוד. ובאמת יש להעיר על השבות יעקב שכתב דחייה זו לראיית עצמו ולא הזכיר שבזה נדחית גם ראית השער אפרים.

[ובאהלי יצחק שם הביא מנפשיה את ראית השבות יעקב מדברי הגמרא בקידושין, וציין שכל הקושיא רק לגירסת רש"י בפרשת קדושים ולא מגירסת הגמרא לפנינו וכהערת החיד"א. ובסוף דבריו כתב: שוב אחר זמן כמו י"ד שנה נדפס ספר חיים שאל למ"ר החיד"א נר"ו וראיתי אליו... כתב... כמ"ש אני הדל... ועדי בשמים].

ראיית החיד"א מדין חזקה בהלבישו והנעילו

עוד הביא שם החיד"א כעין ראיה בדומה לזה, מדברי הגמרא בקידושין (כב:): תנו רבנן, כיצד בחזקה, התיר לו מנעלו... הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הנעילו, הגביאו קנאו. הרי שמנו חכמים 'הנעילו' ו'הלבישו' זה בפני עצמו זה בפני עצמו, ומשמע שהנעילו אינו בכלל הלבישו. אמנם דחה החיד"א כעין דחייתו הראשונה של השבות יעקב, שלעולם מנעלים בכלל מלבוש, אלא שהשמיעתנו הברייתא שגם בהנעילו לחוד הוי חזקה.

והנה גירסת הגמרא בקידושין היא 'התיר לו מנעלו', אמנם בבבא בתרא (נג:) הגירסא היא 'נעל לו מנעלו', והרשב"ם הקשה לפי זה מה החילוק בין 'נעל לו מנעלו' ל'הנעילו', וכתב שאין הכי נמי היינו הך ואגב שיטפא ד'הלבישו' חזר ואמר 'הנעילו'. ולפי זה העיר החיד"א שבשלמא הנעילו לא בכלל הלבישו אם כן יש לומר כדברי הרשב"ם שכיון שהזכיר הלבישו הזכיר גם הנעילו שהוא דבר אחר, אך אם הנעילו בכלל הלבישו ורק נשנה כדי ללמדנו חידוש שבהנעילו לחוד הוי חזקה, כלפי זה יש להקשות שכבר נשנה הדבר ברישא ב'נעל לו מנעלו' וגם אגב גררא לא היה ראוי לשנותו. אמנם דחה החיד"א שאפשר שכיון שבמקום אחר שנה הלביש והנעיל לצורך - כמו בגמרא בסנהדרין שהזכיר השער אפרים - לכך גם שנה כאן הלבישו והנעילו אף שהוא ללא צורך.

ראיית האהלי יצחק מדברי המשנה בערכין ודחיית היצחק ירנן

ובאהלי יצחק שם כתב להביא ראיה לנידון זה מדברי המשנה המובאים בראשית הדברים. שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב "שארה כסותה ועונתה לא יגרע", ומכח זה שנינו במשנה: אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו... בכסות אשתו... ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. הרי מפורש שאף מנעל בכלל כסות.

ראיה זו הביא גם בספר יצחק ירנן (השמטות שם) בשם רבי רפאל אשכנזי, ודחה דבריו, שכן לכאורה יש להקשות מדוע נקטה המשנה תיבת 'חדשים' רק על סנדלים ולא על כסות המוזכרת ברישא, שאף היא חדשה כמבואר ברש"י בבבא קמא [ולכאורה כוונתו לרש"י בכתובות, שכתב: לשמן, בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו, ואע"פ שלא לבשום עדיין... הרי שפירש אף כסות בניו בחדשים]. וצריך לומר שבא התנא לחדש שלא זו בלבד בכסות שעשה בה מעשה לשמן בצביעתה, אלא אפילו בסנדלים שקנה אותם כך כמו שהם לשמן - אף הם חשובים שלהם ואין הגזבר נוטלם.

ואם כן אדרבה יש לדקדק מדברי התנא שלא הזכיר סנדלים סתם אלא רק בתוספת תיבת 'חדשים', כי סנדלים סתם הרי הם בכלל כסות, ורק מחמת חלוקה זו שסנדלים חדשים לא נעשה בהם שום מעשה לשם האשה, נשנו גם הסנדלים בדברי המשנה.

עוד הביא ראיה היצחק ירנן לנידון זה מדברי הגמרא במסכת ביצה (טו:): אמר רב פפא, ערדלין אין בהם משום כלאים. ופירש רש"י: אין בהם משום כלאים, דקשין הן. הרי מבואר שאילו לא היו קשים היה בהם משום כלאים, ואף שלגבי כלאים כתוב (דברים כב יא) 'לא תלבש שעטנז' - הרי שאף מנעל בכלל מלבוש.

האם צריך לייחד מנעלים מיוחדים לכבוד שבת

בנידון זה דנו האחרונים גם בנוגע לדין נוסף, הלא הוא החלפת בגדים מיוחדים לשבת. בגמרא בשבת (קיג.) איתא: "וכבדתו מעשות דרכיך" (ישעיה נח יג), 'וכבדתו' - שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. ועפ"ז פסק השו"ע (או"ח סימן רסב ס"ב): ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת. ובשאילתות (פ' בראשית) כתב: צריך לאדם שיהיה לו שתי עטיפות, אחת לחול ואחת לשבת, ומקור דבריו בירושלמי (פאה פ"ח ה"ז).

ומהרח"ו (שער הכוונות סג.) כתב: ודע כי מורי ז"ל הזהירני בענין שנאמר, ונלע"ד שגם לכל בני אדם הוא צריך לעשות כן, והוא שיזהר ששום מין מלבוש וכיוצא בו מכל מה שלבש האדם בימי החול, אין ראוי ללובשו ביום שבת. ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללובשו בימי החול כלל. וכ"כ החיד"א (מורה באצבע אות קלט): ישתדל להחליף שמלותיו... ואשריו למי שיש לו בגדים מיוחדים מכף רגל ועד ראש לשבת, ולא יעלה עליו שום בגד קטן וגדול שלובשו בחול.

והבן איש חי בשו"ת רב פעלים (ח"ד חאו"ח סימן יג) כתב לדון בענין זה: אזהרה גדולה שמענו וגם ראינו, בספרי הפוסקים הפשטנים וגם בספרי המקובלים, דאיכא חיוב על האדם להחליף כל בגדיו בשבת, והסתפקנו אם גם חילוף הסנדלים בכלל החיוב. ובתשובתו כתב כי הסברא מחייבת שאין הסנדל הזה בכלל הבגדים שחייב האדם להחליף בשבת בגדים שלובשן בחול, כי אין המנעל בכלל המלבושים.

ראיית הבן איש חי מברכות 'מלביש ערומים' ו'שעשה לי כל צרכי'

והביא ראיה לדבר מברכת 'מלביש ערומים' שנתקנה בשביל מלבושיו של אדם ולא נכללו בה המנעל והסנדל, שהרי חז"ל תקנו ברכה אחרת בשבילם, והיא ברכת 'שעשה לי כל צרכי'. ושוב הביא מקור מפורש לפסיקתו, מדברי הירושלמי (שבת פ"ו ה"ב): לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשבתא, ע"כ. הרי מפורש שאין צריך לייחד שני סנדלים הא' לחול והא' לשבת.

ובשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן כג) תמה על הבן איש חי שדן בדבר מנפשיה ולא הזכיר כלל את דברי השער אפרים ושאר המפרשים שעמו שדנו בנידון זה והביאו ראיות למכביר שסנדלים בכלל מנעלים ולהפך. ורבי יעקב משה הלל שליט"א (אליבא דהלכתא - מז, לאמתה של הלכה) כתב להמליץ בעדו כי מסגנון התשובה ניכר כי היא השמטה משו"ת תורה לשמה, שבספרו זה דרכו להביא ראיות לתשובה מדברי חז"ל בלי להזכיר את דעות הפוסקים האחרונים, ושו"ת רב פעלים ח"ד נדפס אחר פטירתו והמסדרים סידרוהו כאילו הוא חלק משו"ת זה.