העמק שאלה/כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה כז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ואשכחן נמי דבדיל שנותא כו' נתגלגל הדבר כו'. למדונו רבינו דעת לתלות סוף כל העלילות על ראשית הענין. ולחוש שהוא גרם לזה. ואע"ג שאפשר להתברך בלבבו לומר דלא זה הדרך שבא לזה הסיבה. וגם לולי תחלת העלילה בזה האופן. הרבה דרכים אחרים הי' מזדמן לזה. וא"כ אין לנו ללמוד דבר מוסרי מכאן. אבל באמת דהאף דבודאי אמת ברור דגם בלעדי שנאת האחים הי' מתקיים אותו עצה עמוקה שבחברון. מכ"מ לא בחנם ספרה לנו התורה אופני העלילות היאך ירדו אבותינו למצרים אם לא ללמדינו מוסר דאפשר שהשנאה עצמה יהא גורם להביא כל הרעה הזאת. ולמד רבינו דבר מוסרי הלזה מדאי' בשבת ד' י' ב' לעולם אל ישנה בנו מן הבנים. שבשביל ב' סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר מבניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. הרי דתלו הסיבה על דבר הקודם לשנאה וגם שאינו שנאוי ומרוחק כ"כ מכש"כ שיש לתלות בשנאה עצמה. וע' כיב"ז סנהדרין ד' ק"ד א' אלמלי לוהו יהונתן לדוד שני ככרות לחם כו' ומש"כ רבינו סי' ל"ט וע"ש אות ג' בס"ד. ובגטין ד' ו' ב' דאימה יתירה דפלגש בגבעה הפילה כמה רבבות בישראל:

ב

(ב) ולא ימרטטנו. פי' לא יתלוש שערו. ובת"כ קדושים פרק ד' וגמ' ערכין אי' ולא תסטרנו. פי' הכאה על הלחי כדאי' בסנהדרין ד' נ"ח ב' כל הסוטר לועו כו'. ורש"י פי' כלאחר יד ולא דק דבמשנה דהחובל תנן סטרו נותן לו מאתים זוז כלאחר ידו נותן לו ד' מאות זוז. עכ"פ אשמעינן דאפי' הכאה שיש בו בזיון אינו בכלל שנאה. אבל נוסחת רבינו לא ימרטטנו וכלפי דכתיב בנחמי' י' ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם. נקיט הת"כ הני תלתא ג"כ. וע' מ"ק רפ"ג והובא להלן סימן ק"ל והיכא דמתבעי למתלש מן מזי' ולמיעבד לי' דינא ולמילטיי' כו':

ג

(ג) למימרא דשנאה בעלמא קאסר רחמנא ואע"ג דלא קא עביד מדעם. משמע דמכש"כ אי קא עביד מעשה דעובר על לא תשנא וגו'. וקמ"ל דאפי' בלבבך לחוד עובר על לא תשנא. וכ"ז בעושה מעשה עמך. דאי בעובר עבירה שרי אפי' הכאה וכש"כ שנאה בלב וכדמסיק רבינו להלן אבל לא נהיג כשורה שרי למשניי' ולמילטיי' ולמיעבד בי' מעשה כו'. והרמב"ם ה' דעות פ"ו ה"ה כתב כל השונא א' מישראל בלבו עובר בל"ת שנא' לא תשנא כו' אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. הרי מפרש דדוק' בשנאה שבלב הכ' מדבר ולא בעושה מעשה מחמת שנאה. ותלי' בגי' דברייתא דלפנינו בגמרא אי' ת"ל בלבבך בשנאה שבלב הכ"מ. וכן הביא רבינו. ויש לפרש דה"ק דבשנא' שבלב לחוד מדבר וכש"כ שמוציא מן הלב ועושה מעשה אבל בת"כ שם הגי' ת"ל בלבבך לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב. מבואר שאין אזהרה זו אלא בשנאה שבלב. ולא בעושה מעשה. והיינו שהביא הכ"מ ברייתא דת"כ ולא הגמרא. והנה במשנה נדרים פר"א תנן פותחין לו מה"כ שבתורה. שאתה עובר על לא תקום ול"ת. ולא תשנא את אחיך. ואהבת לרעך כמוך. וחי אחיך עמך. ולפי הפשט קאי על נודר שלא לההנות לאיזה אדם מחמת שנאה וכעס ונכלל בזה כל הני אזהרות הרי כדעת רבינו דבמה שאינו מהנהו עובר ג"כ על שנאה שבלב. אבל הרא"ש פי' בחלוקי נדרים אי נדר שלא להשאיל ה"ז עובר על לא תקום. אי נדר שלא ליתן שלום ה"ז עובר על לא תשנא וגו' משמע כהרמב"ם ז"ל. מיהו בהא שוין רבינו והרמב"ם דאזהרה זו קאי על מי שעושה מעשה עמך. והכאה וקללה אסור בו מדכתיב לא יוסיף. ונשיא בעמך לא תאור. אבל במי שרשאי להכותו ולקללו מותר גם לשנאו בלב. והגאון בק"א שם כ' ת"ל בלבבך לא אסרתי אלא שנאת הלב אבל מה שתעשה לו מכל זה בלא שנאה וביוש יש לך רשות ע"ז וה"ק קרא לא תשנא את אחיך בלבבך אלא הוכח תוכיח או בהכאה או בקללה בזמן הבית. הרי מפרש לא אמרתי כי אם בשנא' שבלב אבל הכאה וקללה מותר לגמרי ומיירי בעובר עבירה וחייב להוכיחו ומכ"מ שנאה שבלב אסור. והכי מוכח מפרש"י בערכין יכול לא יכנו על דבר תוכחה. הרי בהוכחה על עבירה מדבר שמכ"מ בשנאה שבלב מוזהר. והא דאי' בפסחים ד' קי"ג ב' דעושה עבירה מותר לשנאותו היינו בשכבר הוכיחו ואינו מקבל תוכחה. וכ"כ בהגהמ"י שם אות א' בזה"ל ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאותו כו' וכ"כ בסמ"ג ל"ת ה' אמנם אי ראה אדם באדם עובר עבירה והוכיחו פעמים רבות ולא קיבלו מותר לשנאותו כדאי' פ' ע"פ כי תראה כו' הא אי רואין א' עובר עבירה אע"ג שרשאין להכותו ולקללו בעדים מכ"מ אסור לשנאותו כל עוד שלא ידענו שאינו מקבל תוכחה. וכ"ז נגד דעת רבינו והרמב"ם דס"ל דאיסור שנאה שבלב אינו אלא במי שאסור להכותו ולקללו. והכי מוכח ודאי מאותה סוגי' דפסחי' שם דקאמר אלא פשיטא שונא ישראל ומי שרי למיסני' והכתיב לא תשנא וגו' אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא כ"ע נמי מסני סני לי'. ואי איתא מאי קושי' דילמא דאיכא סהדי ומכ"מ אסור לשנאותו דילמא יקבל תוכחה. והוא ניהו שונאו דידע שאינו מקבל תוכחה. אבל בלא סהדי דעביד איסורא אסור לשנאותו כלל. אלא ודאי כל שמותר להכותו ולקללו מותר לשנאותו. וכ"כ רבינו להלן ואי דאית בי' עדים צריכא למימר השתא מעשה עבדינן בי' שנאה מיבעיא. וצ"ל להסמ"ג והגמי"י דהיינו מה שהוכיח הש"ס שם דאע"ג שלא נודע לכל שמותר לשנאותו. איהו רשאי עפ"י ידיעת עצמו ומה לי שלא נודע לסהדי באיסור שעשה. או נודע ולא ידעי שאינו מקבל תוכחה. וע' סמ"ק סי' י"ז דמפרש במי שמותר לשנאותו שלא יהי' בלבבו אלא יהי' בגלוי. וצ"ע א"כ אינו מרומז בכאן איסור שנאה כלל רק במ"ע ואהבת לרעך וגו':

ד

(ד) מקדש שני שאנו בקיאין בהן כו'. זה הלשון אינו אלא בתוספתא שלהי מ' מנחות מכירין אנו בהם שהיו עוסקין בתורה כו' ומסיים שם עוד אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום כו'. התחיל בתרתי וסיים בחדא. כלומר דאהבת הממון לא הי' עון גדול מצד עצמו כ"כ. אלא שהוא הי' גורם לשנוא איש את רעהו. וכל מי שעלול באהבת ממון. מוכשר להכשל בחטא ש"ח:

ה

(ה) ולמיעבד בי' מעשה. פי' להכותו וכדאי' בסנהדרין ד' פ"ה א' דמקשינן הכאה לקללה דמי שאינו עושה מעשה עמך שרי. ובסי' ק"ל כ' בזה"ל והיכי דמתבעי למתלש מן מזיי' ולמיעבד בי' דינא ולמילטייה ולאשבועי' עבדינן לי' כו' והיינו הך. אלא דשם מיירי בב"ד דמצווין לעונשו בכל דאפשר ושרי. וכאן מיירי בכל אדם וקאמר דשרי להכותו ולקללו. ולכאורה הי' אפשר לפרש ולמיעבד בי' מעשה כדאי' בב"מ ד' ע"ג ב' רב סעורם אחוה דרבא הוי תקיף אינשי דלא מעלי ומעייל להו בגוהרקי דרבא א"ל רבא שפיר עבדת דתנינא ראיתו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל כו'. וא"כ הפי' למיעבד בי' מעשה שהוא יעשה איזה שירות ושימוש. אבל א"כ אין זה נלמד מהא דרשאי לקללו דכתיב ונשיא בעמך לא תאור כו' אלא העיקר כפי' הראשון ומעשה דהכאה קאמר:

ו

(ו) מי אמרינן כיון דלאו בר מיעביד בי' דינא הוא כו'. קשה הא פשיטא בב"ק ד' כ"ח א' דדינא דאיסורא עביד אינש לנפשי' דמפרש הא דתני' מנין לנרצע שכלו בו ימיו ורבו מסרהב לו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב ואוקים רנב"י בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית עד האידנא התירא והשתא איסורא. ואע"ג דהתם אליבא דרב יהודה מפרש הכי. ואנן קיי"ל כרב נחמן דעביד אינש דינא דממונא לנפשי'. מכ"מ הא דרנב"י הילכתא וכמש"כ הרמב"ם ה' עבדים פ"ג ה"ה נרצע שמסר לו רבו ש"כ כו' ומגופה מוכחא דכיון דלרב יהודא דינא הכי וכש"כ לר"נ. אבל לק"מ דאע"ג דקיי"ל דעביד אינש דינא לנפשי' מכ"מ בעינן שיהי' לו עדים שאם יעמוד בדין ודאי הא הדין עמו כמש"כ לעיל סי' ב' אות א' בס"ד. ולענין הכאה גם מהרי"ק מודה כמבואר בח"מ סי' ד' בהגהת רמ"א. מיהו התם מיירי בדינא דממונא. אבל באיסורא אפשר דס"ל למהרי"ק דרשאי לעשות דין אפי' אין לו עדים כמו דרשאי להוציא ולתפוס ממונא בלא עדים. דדינא דאיסורא הוא הכאה כמו תפיסה בדינא דממונא. והכי משמע בהגהת רמ"א סי' תכ"א סי"ג דמי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור כו' אבל רבינו ס"ל דבין בדינא דאיסורא דהיינו הכאה בין בדינא דממונא דהיינו תפיסה אסור לעשות מבלי אפשר לברר בעדים ומכאן ראי' מכרעת לדבר. שהרי כ' רבינו בסמוך טעמו של דבר דלענין דינא הוא דאמר רחמנא עד דאיכא שני עדים. והיינו מש"כ עפ"י שני עדים יקום דבר. ועיקר האי קרא בד"מ איירי. אלא דחבורה ג"כ מעין ד"מ הוא. שהרי החובל שלא כדין חייב לשלם וע' אות ז' והיינו דאי' בב"ק ד' קי"ב ב' האי שליחא דרבנן מהימנינן לי' כבי תרי. וה"מ לשמתא אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר לא. והא דמהימן כבי תרי הוא מסוגי' דמ"ק ד' ט"ז ומנלן דאי אתפקר בשליחא דב"ד ואתי ואמר לא מתחזי כלישנא בישא שנא' העיני האנשים ההם תנקר. וע"כ משום דהימני' רחמנא. דאי לא ודאי אינו אלא לישנא בישא כדאי' בפסחים ד' קי"ג ב' אי ידע דמהימן לרבי' כבי תרי לימא לי' ואי לא לא לימא ע"ש. והיינו שהביא הרי"ף במ"ק שם מימרא דרבינ' דב"ק. ללמד דתליין בהדדי וחדא מכלל חברתה איתמר. ומכ"מ לא מהימן לפתיחא שהוא ממונא משום דבעינן שני עדים ממש: ולמש"כ רבינו כאן למדנו דה"ה דשלוחא דב"ד אינו נאמן להכאה דהיינו ממונא וכמש"כ הסמ"ע סי' ח'. ולא כמו שהרבה להשיג בשו"ת מקום שמואל סי' צ"ט מהא דאי' בקידושין פי' יוחסין דקאמר ר"נ לר"י ולנגדי' מר נגודי ואי כהסמ"ע דילמא לא הוי לר"י סהדי. ולק"מ דלפי סוגי' דמ"ק שם דאי' לפנינו מנלן דמשדרינן שליחא דבי דינא כו' שנא' וישלח משה לקרוא לדו"א מוכח דהא דדתן ואבירם הוי מילתא דשייך לבי דינא ובהא דוקא מהימן שלוחייהו כבי תרי וכמש"כ בס"ד בפ' קרח. ואם כן ע"כ הי' לר"י עדים בדבר. דבלא עדים לא הי' מהימן אף לנדותו ולפי גי' רבינו בסוגי' דמ"ק. דלא גריס כ"ז כמבואר שם. מתבאר דשליחא דב"ד מהימן אפי' בעלמא כמש"כ שם בס"ד. באמת לא גריס רבינו בקידושין ולנגדי' מר נגודי כמבואר בפ' וארא סי' מ"א. ומה שהקשה עוד בשו"ת מ"ש מהא דפרש"י שהכהו וא"כ חייב מלקות מה"ת ומאי רבותא אלא בדליכא עדים איירי ושליח ב"ד מהימן לנגודי לק"מ דמלקות מה"ת ליכא אלא בסנהדרין של כ"ג ובהתראה משא"כ מכת מרדות כמש"כ פמ"ג בפתיחא דא"ח ח"ג סי"ד ופשוט. וכל קושיות של מ"ש נידחים בקל ועיקר כהסמ"ע. וכטעמו ממש. נחזור לענין. דדעת רבינו דכל הסוגי' דב"ק מיירי שיש לו עדים אלא שא"צ לעמוד בדין כמו בד"נ דבעינן עד עמדו לפני העדה למשפט. אבל בד"מ ובאיסורא כל שיודע שאם יעמוד בדין יוכל לברר בעדים מצי למיעבד לנפשי' וזה דעת בה"ג ורמב"ם כמש"כ בסי' ב' בס"ד. ועדיין יש לנו לבאר הא דתני' נרצע שכלו ימיו כו' ועשה בו חבורה שהוא פטור ת"ל לא תקחו כופר לשוב כו' אי מיירי בעדים ורצונו שמסרהב בעדים והוא אינו רוצה. מאי איריא פטור. הא אפי' לכתחילה מותר ומצוה להכותו ולהפרישו מאיסורא הן אמת דרש"י ד"ה איסורא כ' בזה"ל ורשאי להלקותו ולהפרישו כו' וצ"ל דמפרש דכיון שלמדנו מהא קרא דלא תקחו כופר שפטור ע"כ שדינא הכי. וממילא מותר ומצוה להפרישו מאיסורא. אבל הרמב"ם בה' עבדים כ' נרצע כו' ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה. ולא קאמר שמותר לחבול בו. ותו קשה אי בעדים למ"ל האי קרא דלא תקחו כופר. כבר נ"ל מדאיתקש הכאה לקללה דדוקא בעושה מעשה עמך כדאי' בסנהדרין ד' פ"ה. להכי נראה דודאי מיירי בלא עדי' מיהו להרמב"ם אע"ג דאסור לחבול בו מכ"מ אי חבל בו פטור וכמש"כ הרא"ש כלל ס"ד לענין תפיסה במקום שאין החפץ מבורר שהוא שלו לדעתו ס"ל דאסור לעשות כיב"ז דינא לנפשי' ומ"מ אי תפס לאו גזלנא הוא. וה"ה בתופס במקום דלא מצי לברורי בעדים. וה"נ דייק לשון רבינו בסי' ב' דלא מיקרי גזלנא אלא דאסור. וה"נ אע"ג דאסור לחבול בלי עדים. מכ"מ אי חבל פטור לשלם. והיינו דנ"ל ולא תקחו כופר לשב. ומיירי כגון שנתבאר אח"כ בעדים שסירב בו ולא רצה לצאת. אבל בשעת הכאה לא הי' לו עדים ולא הי' לו רשות להכותו ומ"מ פטור. ובזה אתי כל הסוגיות מחוורין. וממוצא דבר יש ללמוד דהא דפליגי בש"ע אה"ע סי' קנ"ד בהגהת רמ"א ס"ג אי רשאי להכות אשה רעה שמקללתו. היינו מחלוקת רש"י ורמב"ם ז"ל. דלפרש"י כיון שיודע בעצמו שעובר על איסור רשאי להלקותו. ואע"ג דלעיל סי' ב' הוכחתי דעת רש"י כרבינו לענין דינא דממונא. מכ"מ שאני דינא דאיסורא מממונא. ולרבינו והרמב"ם אסור להכות אם לא שיש לו עדים על כך. והיינו הראי' שהביא בהגהת מרדכי פ' נערה דאשה רעה אין עצה אלא לגרשה ולא להלקותה. והיינו משום דמיירי שאין לו עדים. והרמ"א הסכים לסברא ראשונה וכדעתי' בח"מ סי' תכ"א הנ"ל אבל לא עמד הרמ"א על דעת רבינו והרמב"ם ז"ל. אבל ביש לו עדים כ"ע מודי דרשאי להכותה וכמש"כ היש"ש ב"ק פ' המניח:

ז

(ז) עד דאיכא ב' עדים. לעיל כתבתי דכוון רבינו להא דכתיב בממון עפ"י ש"ע יקום דבר. ואין רצוני דמכאן למד רבינו דאסור לעשות דינא לנפשי' באיסורא בלא עדים. דאאל"כ דלא אברי סהדי אלא לשקרי ולענין נאמנות. ומש"ה אפי' שליחא דב"ד דנאמן לשמתא א"נ לממונא כמש"כ. ולא מקשינן הכאה לקללה אלא בעיקר הדין דבלא עושה מ"ע שרי. אבל לענין נאמנות ע"ז. אינו דומה הכאה שהוא ממון לקללה. וכ"ז אם צריכים אנו לנאמנות. אבל ביודע בעצמו א"צ לעדות וא"א ללמוד מהאי קרא. אלא עיקר הטעם פירש רבינו בסי' ב' וע"ש אות ב' וג' בס"ד. וה"ה הכאה באסורא. והכא ה"ק רבינו דכבר ידענו מהא קרא דברור להכאה אינו אלא עפ"י עדים. ומש"ה אפי' יודע בעצמו אסור מטעם שכ' שם כל שאינו יכול לברר בב"ד:

ח

(ח) דחשידא על ש"ש. בגמרא אי' דחשידא אשבועתא. ופי' ר"ת דהוא שבועת בטוי כמבואר בתו' שבועות ד' מ"ו ב' ד"ה אבל. וסמך על בה"ג שהי' גורס דמפקא ש"ש לבטלה. ופירושו שנשבעת ואינה מקיימת והיינו בטוי. אבל רבינו דייק וכ' שבועת שוא אלמא דס"ל דחשיד על ש"ב כשר לשבועה כפשטא דסוגי' דשבועות שם א' ולפנינו בה"ג ה' כתובות אי' אשבועתא כמו בגמרא ואולי ראה ר"ת ה"ג קדמוניות שהוא לרי"ג ז"ל. מיהו לא זכיתי להבין היאך משמע הא דמפקא ש"ש לבטלה שנשבעת ואינה מקיימת. אדרבה משמע יותר דבשעתא דאפקא הוי לבטלה. והיינו כעין שבועת שוא. וע' נדרים ד' ז' ההיא איתתא דאפקא ש"ש לבטלה ושמע רב הונא ושמתה. משמע דבשעת השמיעה כבר הוי לבטלה. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שיש טה"ד בתו' וכצ"ל ובה"ג פי' שנשבעת ואינה מקיימת כו'. והוא פי' על אשבועתא דאי' בגמ'. והכי מבואר בהגהמ"י פ"ב מה' טוען אות א' ובסמ"ג מ"ע צ"ה וז"ל וכן משמע פ' הכותב שנפסל בשבועת בטוי דאמר ידענא בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ופי' בה"ג שנשבעת ואינה מקיימת כו' והא שיש לפנינו בתו' "גורס מפקא ש"ש לבטלה" לאו מדברי ר"ת הם אלא הגהה מאיזה רב שיש גורסים הכי והוא נגד פי' ר"ת. ואח"כ העמידו הגה"ה זו בתו' ובלבלו כונת ר"ת ז"ל. אבל לשון הרא"ש גיטין פ"ד סי' ח' קשה להגיה ע"ש. והא מיהא רבינו ס"ל דוקא שבועת שוא. וכבר הוא מחלוקת הראשונים ז"ל כמש"כ הה"מ שם ה"א:

ט

(ט) ושנאה לשבועה מדמינן לה. משום דחושדו ברבים ומחייבהו שבועה גרם שנאה ותגר כדאי' בסוטה ד' ג' א' כלפי שאמרה תורה לא תשנא את אחיך וגו' יכול כגון זו כו' ע"ש. או דילמא שנאה כעון וכחטאת דמי. פי' דלא דמי לשבועה שגורם לבא לידי שנאה. אבל אינו ודאי שנאה. אבל הכא השנאה ודאית עון וחטאת הוא:

י

(י) דת"ר שלשה כו'. לפנינו ליתא האי לישנא דת"ר. ומשמע דהוא סיום מימרא דר"י דלקמי' שלשה מכריז עליהן הקב"ה כו' אלא דאפסיק מענין. אבל מדאי' שם תני תנא קמי' דרבא ור"ס כו' משמע דהא דאר"י בקמייתא ג"כ ברייתא היא. ואולי צ"ל אר"י תני' שלשה כו' ועלה קאי האי בבא שלשה הקב"ה שונאן כו':

יא

(יא) אלמא סמיך על נפשי' ושני לי'. לאו מדברי רב שמואל הוא. אלא מדברי רבינו ומסיק הפשיטות על הספק הראשון אי מותר לשנאתו היכ' דהוא ידע בי' דלא נהיג כשורה. מיהו אין הלשון מדוקדק סמוך על נפשי' וזה אינו אלא בצריך להאמין ומסתפק קצת בדבר כמו דא"ל עד א' דקים לי' בגוי'. אבל ברואה עצמו היאך שייך לסמוך על נפשי'. וצ"ל דקמ"ל דאע"ג שאפשר להצדיק אותו בדרך רחוקה רשאי לסמוך על נפשי' ולדון שלא לכ"ז כמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות אבות פ"א עה"מ והוי דן את כל אדם לכ"ז. דמיירי ברואה מעשה שאפשר לשפטו על שני צדדים שוים לזכות ולחובה צריך להכריע לכ"ז. אבל אם נראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע ואין כל אדם יכול להכריע לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק יש נ"מ בין אדם בינוני למוחזק שהוא צדיק מפורסם שאז מחויב להצדיק בכל טצדקי דמצי אבל בסתם ב"א יש לשפטו שהוא רע. והיינו דסמוך על נפשי' ושקול דעתו שא"א להצדיק אותו בדרך השוה ודקדק רבינו מדאסמוך הש"ס הא דאמר רב שמואל בר"י מותר לשנאותו. על עובדא דזיגוד שבא להעיד. ורבינו ערביה יותר וכתב ואמר רב שמואל כו' לומר דאותו הרואה אע"ג שאסור להעיד מותר לשנאתו. והרי לענין עדות ודאי מעמידים כל דבר על חזקתו והנראה יותר ולא שייך לדון לכ"ז. ואי הי' עד א' נאמן כאן כמו בכמה דינים ודאי מעמידים על אומדנא דסהדי דבמקום דע"א נאמן לא אמרינן בדדמי כיון שהתורה האמינתו ע' רא"ש יבמות פ' ט"ו ס"ב לענין תרי סהדי. וה"נ בחד סהדא לשבועה וכדומה. וכמו כן אמר רב שמואל דמותר לשנאתו. ולא חייש לומר בדדמי לי' שהוא פועל רע מכל צדדיו. אלא סמוך על נפשי' כמו שהי' כשר להעיד בב"ד:

יב

(יב) שונא מיבעי לי' למיכתב כדכתיב האחת אהובה והאחת שנואה. ר"ל ודרשינן ביבמות ד' כ"ג א' אהובה בנשואיה ושנואה בנשואיה ולא אהובה ושנואה לו. ודקדק רבינו מלישנא דקרא דבפריקה כתיב שנאך משמע שנוי לו. והתם כתיב אהובה ושנואה ולא אהובתו ושנואתו. אלא מיירי שאהובים ושנואים לכל. ובזה מיושב שפיר מה שהקשו רש"י ותו' שם דילמא כמשמעו אהובה ושנואה לו. ויישבו דא"כ לא הי' צורך להזכיר כו'. וזה אינו עולה יפה כ"כ. דהא גופא אשמעינן קרא דבכורה אינו תלוי בדעתו כמו בחלק פשיטות שיכול להעביר נחלה עפ"י אהבה ושנאה ולכאורה כ"ש בכורה וכדאי' ב"ב ד' קל"ב אבא חנן משום רא"א לא יוכל לבכר וגו' לפי שנא' והיה ביום הנחילו את בניו כו' שיכול ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה כו' והרי בחלק פשיטות תלי' גם באהבת ושנאת האב לחודי'. אבל רבינו יישב עה"נ דלישנא דקרא דייקי אהובה ושנואה ולא אהובתו ושנואתו:

יג

(יג) ואי דאית בי' ב' עדים צריכא למימר השתא מעשה עבדינן בי' כו'. רבינו מסביר היטב מה שקיצרו בגמרא. שהרי במאמר דר"ש פירש הגמרא אלא דאיכא סהדי כו'. והכא ליכא הוכחת הש"ס דודאי י"ל בדאיכא סהדי וכ"ע יראי ה' יש לשנאו. להכי בא רבינו ופירש מטעם אחר דאי בדאיכא סהדי מאי קמ"ל קרא. שהרי לא כתיב לא תשנא את אחיך עמך כדי לדרוש בעושה מעשה עמך כמו דכתיב גבי קללה. אלא משום דפשיטא כיון דמקשינן הכאה לקללה. ומותר להכותו כ"ש שמותר לשנאו. ולא איצטריך האי קרא דמשלי אלא באופן דאסור להכותו ומכ"מ יראת ה' שנאת רע. וע' מש"כ לעיל אות ג':

יד

(יד) היכי דמי אי דידע ביה ברבי' כו'. ותשובת רב אשי הוא. והכי מפורש בגמרא א"ל אי ידע דמהימן לרבי' כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף