העמק שאלה/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה כו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) בעידנא דמתרחיש להו ניסא. פי' בשעה שאירע הנס. ולא ביום ההוא בכל שנה. דזה אין לו עיקר מה"ת אלא מדרבנן. והיינו שפרש"י מגילה ד' י"ד על הא דתני' שהנביאים לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה אלא מקרא מגילה בלבד. מאי דרוש אר"ח ב"א אר"י בן קרחא ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לכש"כ. ופרש"י שירה על הים. והרי אין מצוה לומר שירת הים בשביעי ש"פ בכל שנה. אלא הק"ו הכי כשם שמשה וישראל אמרו שירה באותו שעה. ה"נ למדו מק"ו בשעה שיצאו ממות לחיים באותו שעה. והוא ק"ו גמור לא כמש"כ המזרחי שעל הסמ"ג ה' מגילה. וע' מש"כ סי' ס' אות א' בס"ד. וברבה שמות פ' כ"ג אי' ויאמרו לאמר נהי' אומרים לבנינו ובניהם לבניהם שיהיו אומרים. שירה לפניך כשירה הזאת בשעה שתעשה להם נסים וכ"ז אינו אלא בשעת הנס. ולא כהגאון טורי אבן שכ' דלא כפרש"י אלא שאמרו הלל על שחיטת הפסח. ואי' בפסחים פ' ע"פ שתקנו לומר הלל על כל צרה. וליתא דהלילא מצראה שקבעו לומר על שחיטת הפסח בכל שנה כמו במצרים. אינו אלא מפרטי מצות הפסח. ומי שאין לו פסח גם הלל ליכא. וה"נ בזה"ז הלל והגדה מדרבנן. אלא א"א ללמוד אלא מכירת הים שנאמרה בפ"ע. וכ"ת א"כ מאי משני הש"ס במגילה שם על קריאת המגיל' לדורות. והרי אין בזה ק"ו. הא ל"ק ואדרבה בהא מובן הא דאי' שם בד' ז' שאמרה אסתר קבעוני לדורו' ולא רצו עד שמצאו רמז מה"ת. ואמאי לא נזכרו מק"ו. אלא ודאי כל מה שנאמרה ברוה"ק לקרות היינו באותו שנה ונתחדש ע"י נביאים שביניהם מק"ו לקרות בכל ישראל. אבל לדורות אינו אלא מדרבנן. ומכ"מ לא מיקרי שהוסיפו מ"ע. כיון שכבר עיקרה יש מה"ת. ותדע שהרי תפלה מדרבנן. והנביאים קבעוה לישראל בצרוף כנה"ג. ודוד ודניאל קבעו חובה לעצמם אלא כיון שעיקרה מה"ת ל"מ לשיטת הרמב"ם שכ' מצוה להתפלל בכל יום פעם א' מה"ת. ואפי' להרמב"ן מכ"מ מצוה להתפלל בעת צרה וכמש"כ הרמב"ם ריש ה' תענית. וע' מש"כ הרמב"ן בסה"מ מע"ה. ומש"ה הוסיפו חכמים וקבעו לדורות ג' תפלות וה"נ כיון שעיקר הודי' על הנס מק"ו. שוב מצו חכמים לקבוע מצוה דהודי' לדורות. וממוצא דבר מובן דמצות חנוכה ג"כ באותו שעה הי' מה"ת והשתא הוא דרבנן. ולא כמש"כ הגאון וצדיק חתם סופר יו"ד סי' רל"ג דקביעת יום מועד על הנס לעולם מה"ת ומק"ו דגאולת מצרים. וגם הלל דחנוכה מה"ת כמו הגדה דפסח. ולא נראה כלל. דא"כ היאך בטלו מגילת תענית ונשכח אותם הימים ממנו. אלא עיקר חנוכה בזה"ז מדרבנן. וראיתי בס' המאירי חי' מ' מגילה. שאם אין לו מגילה בפורים חייב לקרות ההלל למ"ד במגילה שם ד' י"ד דלהכי אין אומרים הלל בפורי' משום דקריאתה זו הלילא ולא נזכר חידוש זה בפוסקים. ולענ"ד יש תשובה דכיון שעיקרו בזה"ז אינו אלא מדרבנן. ואין לנו אלא מה שתקנו. וכל שקלא וטריא דהש"ס אינו אלא על עיקר התקנה למה לא תקנו לומר הלל. ועכשיו שלא נתקן מאיזה טעם שהוא שוב אין לנו לומר הלל. תדע דלמ"ד הטעם שלא תקנו לומר הלל משום דאכתי עבדי אחשוורוש אנן. וכי בבית שני בשעה שהיו שפוי' משעבוד לגמרי. היו אומרי' הלל בפורים. אלא ודאי אין לנו אלא מה שהתקינו אז. וכבר השיגו בס' ברכי יוסף ובפמ"ג סי' תרצ"ג עלה דהמאירי. והנה בדרשה שהביא רבינו אי' בגמ' הכי. אלא ה"ק הללו את ה' כל גוים אגבורות ונפלאות דעביד בהדייהו כש"כ אנן כו'. ורבינו כ' הללו את ה' כל גוים מה דעביד עמכון כש"כ אנן כו' ולגי' הגמרא הי' במשמע בזמנים שעברו. דאי בשעת הנס מה לי גוים או אנן. אלא ה"ק דלשעבר עשה נסים עמם. וכש"כ אנו שמלומדים בכך. וא"כ במשמע פי' ההלל על נסים שעברו. אבל לגי' רבינו דלא נזכר נסים ונפלאות ה"פ מה דעביד עמכון. פי' בדרך הטבע. וכש"כ אנן שמפליא לעשות. אבל הכל בשעת החסד. וגם לנוסחת הש"ס ה"פ אגבורות ונפלאות דידהו שהם קלים בערך דילן. אבל הכל בשעת הנס. וע' מש"כ באות ז' בס"ד:

ב

(ב) מעברות הים דכתיב וב"י הלכו ביבשה בתוך הים. בגמרא אי' שנא' ויבאו ב"י בתוך הים ביבשה והוא מקרא הקודם. ורבינו דייק וכתב פסוק המאוחר. ללמדינו שאין לברך אלא על מקום שנגמר הנס. ולא במקום שהתחיל. ובקרא דויבאו ב"י וגו' עוד לא נגמר הנס עד שיצאו ממנו בשלום. אבל האי קרא וב"י הלכו ביבשה וגו' פירושו שהלכו בכולו עד שיצאו. אז אמרו שירה:

ג

(ג) זה משה דכתיב גם האיש משה וגו'. בגמרא אי' והאיש משה עניו מאד. וכן במכילתא יתרו פ"א. והוא פסוק מאוחר. והטעם נראה משום דהוראת איש הוא המיוחד כמו דאי' בשבת ד' קי"ב כגון דין גבר. ופרש"י גברא בכולא. וכן בת"י ישעי' ה' עה"פ וישפל איש ובמכילתא בשלח תני' בחר לנו אנשים צדיקים כו'. ר"ל שיהיו מיוחדים בעם. להכי פירשו דמשה נקרא איש המיוחד בישראל שנא' והאיש משה עניו וגו'. ואע"ג דבענין שאנו עומדים בו בשעה שהי' עומד במצרים לפני פרעה ועבדיו יש לנו להביא הפסוק גם האיש משה וגו' לומר שהי' מיוחד גם שמה. מכ"מ כיון דמורגל בגמרא להביא פסוק שמלמדנו על שקראו הכתוב איש בקרב ישראל כמו ביומא ד' ע"ו גבי לחם אבירים אכל איש. אי' ואימא זה משה שנא' והאיש משה וגו'. מש"ה הובא כאן ג"כ זה הפסוק. אבל רבינו הביא הפסוק המוקדם וגם שייך יותר לענין שמדבר בו.

ד

(ד) שיתא פרסי. והכי איתא בתרגום יונתן פ' חוקת שהי' מחנה ישראל שיתא פרסי על ש"פ. וברור הדבר שכך הי' גי' רבינו בגמרא. ולא כדאי' לפנינו תלתא פרסי. ור"ל תלתא פרסי על תלתא פרסי כפרש"י. ולא קשה לגי' רבינו מהא דאי' בסוטה די"ב ר"א הגדול א' י"ב מיל על י"ב מל כנגד מחנה ישראל הי' ב"ק משמיע ואומר וימת משה כו' דהתם הי' הקול יוצא מקה"ק שהי' באמצע המחנה. ובכל עת הי' קול הדבור נפסק ולא היה יוצא חוץ למשכן כדתניא בת"כ ויקרא פ"א. ועכשיו פרץ הקול ויצא י"ב מיל מכל צד. והרי המשכן היה באמצע ונמצא מכוין שתא פרסי על ש"פ. וכן הא דאי' בברכות ד' ס"ג ומה ארון ה' שלא הי' מרוחק אלא י"ב מיל נאמר והי' כל מבקש ה' וכו'. פירושו שהי' מרוחק ממקום הרגלו י"ב מיל. והרי פשיטא שא"א להיות א"מ סמוך לאהלו של כ"א. אלא שהי' להיות באמצע המחנה. ואז הי' י"ב מיל מרוחק יותר. ובמ' שבת ד' פ"ח אריב"ל כל דבור ודבור שהי' יוצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל כו' ופרש"י זו היא מדת מחניהם והיו הקרובי' לדיבור חוזרי' לאחוריהם עד קצה המחנה מתפרש ג"כ כמש"כ. שהיו ישראל חונים סביב ההר מכל צד כדכתי' והגבלת את ההר סביב לאמר וגו'. ובמכילתא יתרו פ"ט תני' ויעמוד העם מרחוק אלו י"ב מיל מגיד שהי' מחנה ישראל י"ב מיל ומנין שהי' מחנה ישראל י"ב מיל שנא' ויחנו על הירדן וגו'. ואין הלשון מדויק ובי"ש גריס וכן ה"א ויחנו על הירדן וגו' ועדיין אינו מדוקדק לשון מגיד שהי' מחנה כו' והיכן מוכח הכי מהאי קרא. ויותר נראה דכצ"ל אלו י"ב מיל מכל צד שהי' מחנה כו' ושוב א"צ להגיה יותר. וע"ע להלן בביאור מכילתא זו. איברא יש לנו ליישב הא דאי' בירו' עירובין והובא ברי"ף פ"א אין לך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל. משמע שכל מחנה ישראל לא היה אלא י"ב מיל. אבל זכינו ליישב עפ"י נוסחת רבינו ק' הרי"ף שם החזקה שהוא ז"ל הסוגר ואין פותח ליישבה זולת עפ"י נוסחת רבינו. ומתחלה נקדים דעיקר סברא זו דתחום י"ב מיל מה"ת מקורו בגמרא דילן בעירובין ד' נ"ה ב' אמר ר"ה יושבי צריפין אין מודדין להם אלא מפתח בתיהם. ופריך מהא דארבב"ח אר"י לדידי חזי לי ההוא אתרא כו' ותני' כשהן נפנים אין נפנים לא לפניהם ולא מצדדיהן אלא לאחוריהן. ש"מ די"ב מיל אסור מה"ת. וכבר העיר הראב"ד ז"ל ראי' זו והרמב"ן בליקוטי חי' מ' עירובין דחה דמקשה למ"ד תחומין דאורייתא. ואני אומר במח"כ הרמב"ן ז"ל תשובה דחוקה היא. דא"כ מאי איצטריך לסיים מהא דתני' כשהן נפנים כו' והרי בפשיטות יש להקשות מהחונה באמצע המחנה והוא צריך להלך ששה מילין לחוץ כדכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה. ובאמת הכי אי' בירו' פ' כיצד מעברין. רב"א עיר שהיא בנוי' אהלים כל א' וא' מודד מאהלו. היו שם ג' צריפין וג' בורגנין מודד מן החיצון. התיב אסי והכתיב ויד תהי' לך מחוץ למחנה היאך היו נפנין חוץ [ופירושו כמשמעו ולא כקה"ע שפי' הקושיא מהא דתני' כשהן נפנים כו' ומעולם לא סמך הירו' על תלמוד דילן המאוחר. אלא כמשמעו ומקשה למ"ד תחום מיל מה"ת וע"ע להלן]. ר"ח בר"י דר"ש מקשי היאך היו יוצאין לבית מדרשו של משה [פי' שהי' יושב לפני א"מ כדכתיב והחונים לפני א"מ וגו' משה ואהרן ובניו. והרי אפי' הקרובים יותר למשכן היו רחוקים מיל כדכתיב ביהושע ג' אך רחוק יהי' ביניכם וביניו כאלפים אמה במדה וע' במדב' רבה פ"ב שמפרש כדי שיוכלו לילך להתפלל לפני הארון בשבת] ומשני משה עשה להם ג' בורגנין וג' צריפין. א"ר יוסי מכיון שהיו חונין ונוסעין עפ"י הדבור כמו שהיו חונין לעולם [כצ"ל וכקה"ע] הרי מיהא אריכות לשון קושית ש"ס דילן מבואר שלא מקשה על רב אלא עפ"י הלכה די"ב מיל מה"ת. וע"ע להלן ראיות לזה הפסק. והנה הרי"ף הקשה על הא דאי' ספ"א דעירובין תני ר"ח לוקין על עירובי תחומין ד"ת ומפרש שהוא תחומין די"ב מיל מה"ת. וע"ז חוזר ומקשה אכתי עירובין אין לנו אלא לתחום דאלפים אמה ולא לי"ב מיל. והראב"ד ז"ל הגיה עפ"י קושיא זו לוקין על תחומין מה"ת. ובאמת הכי אי' בירו' פ' בכל מערבין ה"ד ר' יונתן א' בשם רשב"י ר' יוסי בן לקוני' לוקין על תחומי שבת מה"ת. והרמב"ן ז"ל שם דחה עיקר קושי' זו ואומר דכשם דמהני עירוב לאלפים אמה אפי' אליבא דר"ע ור"מ דס"ל שהוא מה"ת. ה"נ אפשר דמהני עירוב לי"ב מיל מה"ת. ועפר אני תחת כפות רגלי הרמב"ן ז"ל אבל אאל"כ לסוגית ש"ס דילן דמקשה מהא דתני' כשהן נפנים כו'. דילמא הניחו האמצעים עירוב בקצה המחנה. אלא פשיטא להש"ס דלא מהני עירוב לי"ב מיל. וכ"ת מ"ט שני לן תחום אלפים אמה מתחום י"ב מיל. וי"ל דע"כ צ"ל הא דמהני עירוב זה לאסור תחום מה"ת. הוא משום שדומה לקובע שביתתו במקום סעודתו. וזה לא שייך אלא אי אסור להוציא הפת ממקומו שעור איסור תחומין פחות פחות מד"א. והיינו אי נימא דגם תחומי בהמה וכלים מה"ת. והכי ודאי ס"ל לר"ע ור"מ כדמוכח בעירובין ד' ע"ט ב' לא צריכא לר"ע דאמר תחומין דאורייתא מ"ד ניגזור דילמא אתי לאחלופי קמ"ל. הרי דתחום תבן ג"כ מה"ת. ולכאורה מוכח להיפך מהא דאי' בד' צ"ז ב' הא דתנן רי"א נותן אדם חבית לחבירו כו' אפי' חוץ לתחום. ומפרש דבשיירא מיירי. וקולי עירובין הוא. והרי ר"י ס"ל תחומין מה"ת כמש"כ הרא"ש פ"ד ס"ח. אלא צ"ל דתחום מים לכ"ע מדרבנן. אבל באמת דברי הרא"ש צע"ג מהא דאי' בד' ל"ז ב' מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית לי' ברירה כו' ולימא לי' תנא דבי איו הוא ואליבא דר"י הוא. וכבר דבר בזה בס' קהלת יעקב ע"ש. הא מיהא מוכח מדע"ט שתחום תבן ג"כ מה"ת. אבל למ"ד י"ב מיל מה"ת אין הדבר מוכרע וכבר הביא המג"א סי' ת"ד מחלוקת האחרונים בזה. וע' מש"כ בס"ד סי' מ"ז אות א' ראי' שהוא מדרבנן. ועוד יש להאריך אבל אין אתי ראי' ברורה לתלות עירוב בהא דתחום בהמה וכלים מה"ת. מיהו למדנו מסוגי' דד' נ"ה שלא מהני עירוב לי"ב מיל. ושפיר הקשה הרי"ף ז"ל מיהו כ"ז לגי' דילן דמחנה ישראל הי' תלתא פרסי. אבל לנוסחת רבינו ודאי מהני עירוב לי"ב מיל ג"כ. ומכ"מ שפיר מקשה דשתא פרסי אסור ע"י עירוב ג"כ. וע' מש"כ סי' מ"ח א' ג' ראי' דשיטת רבינו דמהני עירוב לתחום י"ב מיל וע' סי' קכ"ח אות ו' ביארתי בס"ד דרבינו והרי"ף לשיטתייהו קיימי בפי' הא דאי' ביצה ד' כ"ה א' והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. *[ונראה דרבינו והרי"ף ז"ל אזלי עוד לשיטתייהו דהנה שיטת רש"י ביצה ד' י' דסוף טומאה לצאת הוי מדרבנן. וכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שהוכיח השעה"מ בה' עירובין וכ"ה דעת הר"ש ז"ל בפ"ג דאהלות וכ"ה דעת הרמב"ם והסמ"ג שפסקו גבי המת בבית דיש ברירה ש"מ דס"ל דהוי מדרבנן וכמו שביאר זה בשו"ת הרמ"ז ז"ל סי' ט"ו וי"ז ע"ש [ומה שיש להאריך בדבריו ז"ל שם ובדברי מהרלנ"ח ז"ל שהביא שם אכ"מ] והנה כבר הקשו ע"ז מסוגי' דביצה ד' ל"ח דקאמר שם וכי ל"ל לר"א ברירה בדאורייתא כו' ש"מ דהוי מה"ת ותירצו דמ"מ עיקרו הוי מה"ת משא"כ בתחומין וקשה לי הא דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג וכ"נ דעת רש"י בחגיגה ד' י"ז די"ב מילין הוי מה"ת וא"כ תחומין נמי יש להם עיקר מה"ת לדידהו [וכמו שהסכימו לזה ראשונים ואחרונים ז"ל דלא כדעת הראב"ד ז"ל שהובא בחי' הריטב"א ז"ל בעירובין ד' ל"ו ע"ש. וגם דברי הראב"ד צ"ע לפע"ד מדברי הראב"ד גופי' שהובא בלקוטי הרמב"ן ז"ל ריש עירובין ע"ש] ומזה נלפע"ד דמוכרח שיטתם ז"ל דס"ל כדעת מהרלנ"ח ז"ל דבכלים לכ"ע הוי מדרבנן. וא"כ בכלים הוי עיקרו מדרבנן. ומעתה א"ש הך דביצה דהא התם מיירי בתחומי כלים. וזה אין לה עיקר מה"ת וא"ש [וע' ב"ש באה"ע סי' כ"ח ס"ק נ"ב. ונלפע"ד להביא ראי' לזה מעירובין ד' ל' דאיתא שם ומי אמר רשב"א הכי והתניא רשב"א אומר עוג מלך הבשן פתחו כמלואו כו' ועיי"ש בפירש"י ז"ל. והשתא מאי קושיא הא מבואר בסוגיא דביצה דאין לדמות סט"ל לתחומין וא"כ דלמא ע"כ לא מיקל רשב"א אלא בתחומין. משא"כ בסט"ל דחמיר. אלא מוכרח דדוקא בכלים הקילו בתחומין. משא"כ בתחומי אדם הוא חמור כמו סט"ל. וא"כ בעירובין דמיירי בתחומי אדם שפיר מדמי לסט"ל וא"ש. וע' תו' ב"ב ד' י"ב ד"ה פרץ. ושם ד' ק' ד"ה ורומן וברמב"ם פ"ז מת ט"מ ודוק] אמנם יש להקשות ע"ז. הא איפסקא הלכתא בביצה שם כר"א. א"כ דוקא בכלים הוא דקי"ל יש ברירה. ותקשי הא הרי"ף והרמב"ם ז"ל אף בתחומי אדם פסקו דיש ברירה. ועוד הא מבואר בסוגיא שם דבסט"ל קיי"ל אין ברירה. והם ז"ל פסקו בסט"ל דיש ברירה. ונראה לפע"ד דס"ל כמ"ש הרא"ש ז"ל בפ' בית כור בשם ר"ת ז"ל וכ"כ התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל בנדרים ד' מ"ו בשם ר"י ז"ל דלא איפסקא הלכתא כר"א אלא במאי דקסבר בדרבנן יש ברירה. אבל במאי דקסבר בדאורייתא א"ב לא קיי"ל כותי' עיי"ש. כמ"כ ס"ל להרי"ף והרמב"ם ז"ל דלא איפסקא כר"א אלא במאי דקסבר בדרבנן י"ב. אבל במאי דקסבר דדבר שיש לו עיקר מה"ת א"ב לא קיי"ל כותי'. אלא כיון דהוי מדרבנן קיי"ל דיש ברירה. וזהו שדקדק הרי"ף ז"ל בביצה וכתב וז"ל ואיפסקא הלכתא בהדיא כר"א דסבר דבדרבנן יש ברירה עכ"ל. הרי דקדק לפרש דדוקא בדרבנן קיי"ל כר"א. ולא בדאורייתא [ולפ"ז מצינן למימר דס"ל להרי"ף ז"ל דאף בדאורייתא ממש קיי"ל דיש ברירה וכדעת ר"ת ור"י ז"ל. מיהו מדהביא בביצה שם דר"א מחלק בין דאורייתא לרבנן ש"מ דהוא נמי מחלק בהכי דאל"ה למה הביא דר"א מחלק. אלא מוכח כמ"ש ויגיד עליו ריעו הרמב"ם ז"ל שהוא פסק להדיא בדאורייתא א"ב וע"כ דס"ל כמ"ש]. ונראה שיצא להם לומר כן מסוגיא דעירובין ד' ל"ז דקאמר שם מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה הרי דס"ל דאפילו בתחומי אדם דעיקרו מה"ת קיי"ל יש ברירה ומש"ה פסקו ג"כ בסט"ל י"ב [אמנם על הרא"ש ז"ל שפסק בסט"ל י"ב צ"ע דהא איהו פסק בספ"ק דעירובין די"ב מיל נמי הוי מדרבנן וא"כ אין ראי' מהך סוגיא וע' שעה"מ שם ובמ"א הארכתי ליישב דבריו ז"ל] ועפי"ז עולה יפה דברי הגמי"י בפ"ח מה' עירובין שכתבו שם על מה שפסק הרמב"ם ז"ל שם דיש ברירה וז"ל וכ"נ למוהר"ם ואע"ג דקיי"ל בכולא תלמודא א"ב. בתחומין דרבנן קיי"ל יש ברירה מדקא מתמה מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה. אלמא דהלכתא דיש ברירה כו' ואפילו ס"ל לרב ההיא דאיו כיון דלר"י ליתא רב ור"י הלכה כר"י עכ"ל וכתב עליו השעה"מ וז"ל וכל דבריו תמוהים דמה לו להביא עצות מרחוק הא בהדיא פסקינן הכא בשמעתין כר"א דאמר בדרבנן י"ב כו' גם מ"ש דאפילו ס"ל לרב ההיא דאיו הוא תימא דאיך אפשר לומר כן הא בשמעתין קאמר איהו להדיא דחבית מותרת משום דס"ל י"ב עכ"ל. אמנם עפ"י מ"ש דברי הגמי"י נכונים מאוד דמהא דאיפסק הלכה כר"א אינו מוכרח רק דבכלים קיי"ל דיש ברירה אבל מה שפסק הרמב"ם דאפי' בתחומי אדם יש ברירה שפיר הוצרכו הגמי"י להביא ראי' מהא דקאמר מאן האי תנא וכמ"ש. גם מה שהקשה השעה"מ מהא דקסבר רב חבית מותרת. אלמא ס' יש ברירה. לפמ"ש הדברים מבוארים דדוקא גבי חבית דהוא תחומי כלים ס"ל לרב י"ב משא"כ בהך דאיו דהוא תחומי אדם סבירא ליה אין ברירה וא"ש. [והנה איתא בביצה ד' ל"ט וסבר ר"נ י"ב והתנן האחין השותפין כו' וכתב שם הגאון בספ"י וז"ל והא דלא משנינן דכי ל"ל לר"נ ברירה היינו בדאורייתא אבל בתחומין דרבנן ס"ל די"ב וכר"א דלעיל. דהא ודאי ליתא חדא. דהקלבון נמי מדרבנן היא כדמשמע מלשון רש"י כאן ועוד דהא לענין מע"ב קולא היא. וזה ודאי אין סברא לומר להקל בדאורייתא משום ספיקא דברירה עכ"ל. והנה לדעת הרמב"ם ז"ל אין לומר כתירוצא בתרא. דהא הרמב"ם ז"ל ג"כ פסק כר"נ דלקולא נמי אין ברירה במעשר בהמה. אע"ג דמחלק בין דאורייתא לדרבנן [וע' שעה"מ פ"ג מה' גירושין מש"ש טעמו של דבר] וא"כ ע"כ צ"ל לדידי' כתירוצא קמא שכתב הגאון ז"ל. והשתא לפמ"ש הדרא קושית הגאון ז"ל לדוכתי' דהא תחומי כלים גרע וא"כ מאי פריך הגמרא. אמנם באמת קושית הגאון ז"ל לק"מ במחכ"ת. דמאי דקאמרה הגמרא. וסבר ר"נ י"ב לא קאי אמאי דקאמר ר"נ כרגלי מי שנתמלאו לו. אלא קאי על מאי דקאמר ר"נ שם על המשנה דנדרים והב"ע למלאות מר מדידי' קא ממלא כו' וא"כ ס' ר"נ דגם בדאורייתא כמו נדרים נמי יש ברירה ושפיר מקשי מדאורייתא אדאורייתא. וכ"ה בפרש"י שם ד"ה וא"א [וע' לקוטי הרמב"ן ז"ל בעירובין שם] וזה פשוט. ומה שהכריח הגאון בעפ"י ז"ל דר"נ סבר א"ב אפילו בדרבנן ממאי דס' דבקלבון נמי אין ברירה. הן אמת שמצאתי כן בתי' הרשב"א ז"ל בביצה שם שכתב נמי דר"נ ס"ל אין ברירה בדרבנן. אבל הרי מדברי הגמי"י שהוכיחו מדקאמר לי' רבא לר"נ מאן האי תנא דאפי' בדרבנן ל"ל ברירה. ש"מ דהלכתא די"ב בדרבנן. הרי דס"ל להגמי"י דר"נ ס' י"ב בדרבנן. מיהו להרשב"א ז"ל לק"מ מהך הוכחה דהגמי"י. די"ל להרשב"א ז"ל דלטעמי' אזיל. דס"ל די"ב מיל נמי הוי מדרבנן כמ"ש ה"ה משמו בפכ"ז מה' שבת. ומעתה י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בעירובין שם דדוקא בדבר שאין לו עיקר מה"ת ס"ל לר"נ י"ב משא"כ בהך דקלבין הוי דבר שיש לו עיקר מה"ת וא"ש. [וע' חי' הרשב"א ז"ל בנדרים ד' מ"ו ואכמ"ל]. אבל לפי מה שביארתי דברי הגמ"י אם כן מוכח דס"ל להגמי"י דאפילו דבר שיש לו עיקר מה"ת ס"ל לר"נ י"ב. ומעתה תיקשי כנ"ל. [הן אמת שלפמ"ש השעה"מ בה' עירובין דהגמי"י ס"ל לחלק בין היכא דמתני בפירוש ובין היכא דלא מתני בפירוש וכמ"ש התוס' בב"ק ד' ס"ט ובש"מ ע"ש. א"כ גם קושיתו לק"מ. אמנם במ"א ביארתי דברי הגמי"י דלא כהשעה"מ ותירצתי שם קושיתו שהקשה מדר"י אדר"י ואכמ"ל] אמנם באמת אני תמה ע"ז דמנ"ל דר"נ אף בקלבון ס"ל אין ברירה הא ר"נ לא מיירי כלל בקלבון דהא קאמר אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים כו' הרי דלא מיירי רק בשותפות בהמה. ושותפות בהמה אינו שייך כלל לקלבון רק למעשר בהמה. וכדאיתא בבכורות ד' נ"ו. וא"כ לא מיירי רק במעשר בהמה ומנ"ל דבקלבון נמי ס"ל אין ברירה ואדרבה אי ס"ד דגם בקלבון ס"ל אין ברירה. א"כ למה השמיענו זה במעשר בהמה. ולא השמיענו רבותא טפי דאפילו בקלבון דלא הוי רק מדרבנן נמי א"ב [אלא שיש לומר דקמ"ל דאפילו לקולא נמי אמרינן אין ברירה. מיהו הל"ל תרוייהו וכמו שאמר ר"י] אלא ע"כ מוכח דבקלבון באמת ס"ל י"ב וכ"נ מפירש"י ז"ל בביצה שם דבקלבון מודה ר"נ די"ב [וסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ג מה' שקלים צ"ע. וע' בדבריו פ"ו מה' בכורות]. וזהו דר' יוחנן בבכורות שם לא קאמר כלישנא דר"נ. אלא קאמר שם אפילו חלקו תשעה כנגד תשעה כו' והיינו משום דר"י לטעמי' אזיל דס"ל בביצה ד' ל"ז דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. ולדידי' אף בקלבון נמי ס"ל דא"ב. ומש"ה קאמר תשעה כנגד תשעה דזהו כולל בין חלוקת כספים דהוא קלבון ובין חלוקת בהמה דהוא מע"ב אבל ר"נ דמיירי רק במעשר בהמה ודאי משמע דבקלבון ס"ל י"ב וכמ"ש מיהו בירושלמי שקלים פ"א ה"ז קאמר שם ר"י נמי אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים ותיישים כנגד תיישים כלקוחות הן כההיא דתנינן תמן הלקוח כו' [וע' רש"י ביצה ד' ל"ט ד"ה אלא] וא"כ משמע דר"י נמי מחלק בין מע"ב לקלבון. והרי ר"י ס' דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. ונלפע"ד דהירו' לטעמי' אזיל. דהנה בגמרא דילן בביצה ד' ל"ז קאמרינן ובדרבנן מי אית לי' והתני איו כו' הרי קסבר הגמרא דרי"ס תחומין מדרבנן נינהו. אלא דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. אבל בירושלמי עירובין פ' כיצד משתתפין ה"א קאמר שם ר"י דעירובי תחומין ד"ת הן. הרי דס' ר"י תחומין מה"ת נינהו [וע' בלקוטי הרמב"ן ז"ל בעירובין שם שהוכיח ג"כ הכי וע' שבת ד' ל"ד] ומעתה אינו מוכרח לומר דר"י ס' דאפילו בדרבנן נמי אין ברירה. אלא ה"ט דר"י דקס' דאין ברירה בתחומין. משום דס' תחומין מה"ת נינהו. [וע' תוס' חגיגה ד' כ"ה ד"ה לחבר ובתוי"ט פ"ו דדמאי מ"ז]. ור' אושעיא דס' יש ברירה בתחומין אזיל לטעמי' בירושלמי עירובין פ' בכל מערבין ה"ד ובפ' כיצד מעברין ה"ד דתחומין מדרבנן נינהו. ואפילו נימא דבכלים לכ"ע הוי מדרבנן. בתחומי אלפים אמה אפי' למ"ד דהוי מה"ת. [וזהו דעת הריטב"א ז"ל בחידושיו לעירובין ד' ע"ט שחולק על רש"י ז"ל שם. וע"ש עוד בחידושיו שם ד' צ"ז מש"ש בשם הראב"ד ז"ל] מ"מ כיון דבאדם הוי מה"ת א"כ אין אנו צריכים לחלק בין עיקרו דאורייתא לעיקרו דרבנן. וא"כ אמרינן כדמעיקר' דרי"ס י"ב ומהך דאי' ולא תיקשי דהתם תחומי אדם הוי מה"ת משא"כ בכלים הוי דרבנן. ומעתה א"ש ג"כ מאי דסבר ר"י בירושלמי דבקלבון יש ברירה משום דהוי מדרבנן. וע' מ"ש בסמוך ודו"ק. [וע' ירושלמי פ"ו דדמאי מחלוקת ר"א ור"י אם קנו ע"מ לחלוק אם יש ברירה לרבי ודו"ק] ונראה עוד דגמרא דילן והירושלמי אזלי עוד לשיטתייהו. דהנה רי"ס בגמרא דילן בגיטין ד' כ"ה דכולם אינן פוסלין אף האחרון משום דאין ברירה וכתב הר"ן ז"ל שם דלדידן דקיי"ל דבדרבנן י"ב א"כ הא דאין ברירה בדאורייתא הוא מטעם ספק. וא"כ הוי ספק גט וא"כ קיי"ל דכולם פוסלים אף האחרון עיי"ש. וצ"ל לדידי' הא דקסבר ר"י דאחרון אינו פוסל. היינו משום דר"י לטעמי' אזיל דס"ל דאף בדרבנן נמי אין ברירה וא"כ הא דאין ברירה לאו מטעם ספק הוא. ומש"ה ס"ל דאף אחרון אינו פוסל. א"כ לפום גמרא דילן ע"כ מוכרח דר"י ס' דאף בדרבנן נמי אין ברירה. אבל בירושלמי גיטין שם ס' ר' יוחנן דכולם פוסלים עיי"ש. א"כ שפיר ס"ל להירושלמי דבדרבנן מודה ר"י דיש ברירה. ומה שיש להאריך עוד בדברי הירושלמי שם אכמ"ל]. כ"ז הוא אי נימא דסט"ל הוי מדרבנן. אבל לפי מה שפרש"י ז"ל בביצה ד' ל"ח דסט"ל הוי הל"מ וכ"כ בעירובין ד' ס"ח. א"כ אינו מוכרח לומר דתחומי כלים הוי מדרבנן דאפי' הוי מה"ת בי"ב מיל. מ"מ בביצה דמיירי בתחומי אלפים אמה הוי דרבנן אף שעיקרו מה"ת מ"מ יש ברירה. משא"כ בסט"ל הוי מה"ת ממש. וכ"כ להדיא הרמב"ן ז"ל בלקוטיו בעירובין דבין בתחומי אלפים אמה ובין בתחומי י"ב מיל למ"ד דהוי מה"ת. ה"ה בכלים נמי הוי מה"ת עיי"ש. והשתא לפי מה שביאר מו"ח שי' לקמן בשאילתא ק"ג אות ז' דרבינו ס' דסט"ל הוי הל"מ והרי"ף ס' דהוא מדרבנן א"כ ה"נ במאי דפליגי כאן אי תחומי י"ב מיל בכלים הוי מה"ת אזלי לשיטתייהו וכמ"ש [וע' מג"א סי' תקפ"ו סקכ"ד] ולכאורה יש להביא ראי' דאין לחלק בין תחומי אדם לכלים מהא דפריך בביצה ד' ל"ז ובדרבנן מי אית לי' והתני איו כו' והשתא מאי קושיא דלמא הא דקסבר ר"י בדרבנן י"ב היינו דוקא בתחומי כלים דבהכי מיירי שם משא"כ בהך דאו' דמיירי בתחומי אדם ס"ל אין ברירה. אמנם י"ל דבאמת ה"מ לתרוצי הכי. מיהו כיון שנבא לידי סברא זו א"כ למה נהפוך דר"י לדר"א וכ"כ התוס' בעירובין ד' ל"ו ד"ה לא על קושיא אחרת שהקשו שם ע"ש. [כ"ז מחתני הרב מ' רפאל שי'] וכיון שזכינו לכך אין אנו צריכין הא דירו' דמקשה מדכתיב ויד תהי' לך וגו' אליבא דמ"ד תחום אלפים אמה מה"ת כמש"כ לעיל. אלא הירו' לטעמי' דגריס בברייתא דר"ח לוקין על תחומי שבת ד"ת. וס"ל שלא מהני עירוב לי"ב מיל. וא"כ מקשה שפיר מהחיצונים. איך באו לאהל משה. והפנימים היאך יצאו חוץ והרי הי' י"ב מיל. ותלמוד דילן לטעמי' דגריס בברייתא דר"ח לוקין על עירובי תחומין כו' ומהני עירוב לי"ב מיל. ומש"ה נצרך להקשות מהא דתני' כשהן נפנים כו'. והנה עוד הקשה הרמב"ן ז"ל על עיקר הירו' דאין מחוור תחומין מה"ת אלא י"ב מיל כמחנה ישראל. והא דגלי מדבר כקבועין דמי. והכי קשה על מש"כ הרמב"ם ה' שבת פכ"ז ה"א. דכך א"ל משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה שהוא י"ב מילין משום איסור תחומין. איברא נחזיר אנן למ"ד בירו' דבאמת עשה משה ג' בורגנין וג' צריפין ודאי ניחא. שמשה רבינו הזהיר אם לא יעשו בורגנין יהא אסור לצאת חוץ. ולא קשה אלא לתלמוד דילן וישוב השני דירושלמי דכקבועין דמי. וגם בזה י"ל דנהי שהמעשה הי' שחנו עפ"י ה'. מכ"מ האזהרה הי' אם לא יחנו עפ"י ה'. שהרי זה עפ"י נס. ודיני תורה בכ"מ מתפרש הכי כמש"כ הרמב"ן עצמו בפי' התורה פ' אמור בפ' מומין על הא דתני' בת"כ אהרן עצמו מנין כו' כי לא תסמוך התורה באזהרות על הנס כו'. מיהו א"כ קשה דיהיו רשאין לפנות לפניהם ולצדדיהם וליכא איסור י"ב מילין. והדרא ק' הרמב"ן למקומה. אבל לנוסחת רבינו ניחא דהאמצעיי' הוזהרו שפיר שלא יצאו להפנות חוץ למחנה בלי עירוב והרי הי' י"ב מיל. נמצא דלפי נוסחת רבינו מתיישב כל העקמימות בזה הפסק. וכיון שזכינו לכך. יש להעיר ראיות מכריעות לדבר. דבשבת ד' פ"ז ב' מ"ס אשבת אפקיד אתחומין לא אפקיד ומ"ס אתחומין נמי אפקיד. והתו' נדחקו ליישב שכיון הש"ס לאסור הוצאה ואע"ג דבפ' מן כתיב אל יצא איש ממקומו וגו' ודרשינן מיני' הוצאה כו' מכ"מ קאי לאחר מ"ת כו'. וכ"ז דוחק גדול דמה"ת נימא הכי. ותו דאמאי קרי לה תחומין. ויותר קשה הא לא נצרכו כלל להוציא מרה"י לרה"ר לצורך מסע. שהרי ע"כ פרקו אהלי' מע"ש. דבשבת אסור משום סתירה. וא"כ אין כאן רה"י. ויותר הי' להתו' לומר דבהעברה ד"א ברה"ר פליגי. דאינו מפורש בקרא אלא הל"מ כדמסיק שם ד' צ' ב' אלא כל ד"א ברה"ר גמרא גמירי לה. ופרש"י ותו' בכ"מ לשון זה שהוא הל"מ. ומש"ה נחלקו הלכה זו כבר ניתנה במרה וברפידים או לא עד שבאו לסיני. ולאיסור ד"א יש שייכות לאיסור תחומין לפי מש"כ הרמב"ם בתשובה שאין איסור תחומין אלא ברה"ר. אבל כ"ז עדיין אינו מרווח כ"כ. ומכש"כ לשיטת הרמב"ם דגמרא גמירי לה אינו הלמ"מ אלא בקבלה וכן הוא כמש"כ בארוכה בביאור הספרי פ' חקת בס"ד. וא"כ קשה מהיכא תיתי שלא אפקידו עלה בכלל איסור הוצאה. ויותר נראה שבתחום י"ב מיל משתעי. והרי מפרש הגמרא הכי אליבא דרבא. אלמא דקיי"ל יש תחומין מה"ת ופליגי שפיר אי נזהרו במרה באיסור לאוין דקיל או לא. וה"ה דמצי לומר דפליגי באיסור מחמר שהוצרכו למסען. שהרי א"א להעמיד את החמור פחות פחות מד"א. דא"כ משתהין הרבה בדרך. אלא נקיט הש"ס תחומין לאשמעינן דאיסור תחומין ג"כ עיקרו מה"ת ובמימרא שהבאתי לעיל שהי' ב"י נרתעין לאחוריהם י"ב מיל כו'. ולא נתבאר מקור דרשי לזה איברא מקורו במכילתא עה"פ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. חוץ לשנים עשר מיל מגיד שהיו ישראל נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כו'. ועדיין לא נתבאר שחזרו לאחוריהם כשעור כל המחנה שהוא י"ב מיל. וכמ"כ קשה במכילתא שכ' לעיל עה"פ ויעמוד העם מרחוק אלו י"ב מיל כו' ומנלן דמרחוק משמע הכי. והרי במ"ר במדבר פ"ג מפרש רחוק היינו אלפים אמה כמש"כ לעיל. אלא הענין דהמדרש ס"ל תחום אלפים אמה מה"ת ומש"ה מפרש מרחוק באופן שיהיו יכולים לחזור ולהתקרב לארון בשבת והמכילתא ס"ל דתחום י"ב מיל מה"ת. ומש"ה מפרש היותר רחוק שהוא י"ב מיל. ושם עמדו כל משך שהי' סביב ההר. ויליף כמ"כ מפסוק וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. שחזרו בנועם כ"כ רחוק כשיעור שעמדו רחוק מן ההר שהוא י"ב מיל. ולזה כוון ריב"ל וסתמא כמ"ד תחום י"ב מיל מה"ת. וע' חגיגה ד' י"ז דכתיב ופנית בבוקר והלכת לאוהליך. ומוכיח דאסור לילך ביו"ט יותר משעור תחום וע' פרש"י ותו' וטורי אבן שנדחקו בפירושם ואכ"מ להאריך בתשובות. אבל לפי הפשט מבואר הפסק תחום י"ב מיל מה"ת. וע' שו"ת ש"א סי' פ'. ובביצה ד' י"ב א' דייק מדכתיב בקרא דירמי' לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. ביום השבת אין ביו"ט לא. ואמאי לא הביא קרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי דוקא ביום השביעי ביו"ט לא אלא סתמ' דגמ' קאי על תחומין כדאי' ספ"ק דעירובין. מיהו יש לדחות משום דקיי"ל יש עירוב והוצאה ליוה"כ. ואי נדקדק מביום השביעי יש למעט גם יוה"כ. אבל מביום השבת לא נתמעט יוה"כ דכתיב בי' ג"כ שבת אלא יו"ט דלא כתיב בי' אלא שבתון:

ה

(ה) אלא ה"ק על לוט ועל אשתו מברך שתים. בגמרא אי' אלא אשתו של לוט פורענותא הוא דאמ' ברוך דיין האמת והא הודאה ושבח קתני. תני על לוט ועל אשתו כו'. ואין לפרש שהוא מגיה הברייתא. וכך צריך למיתני על לוט ועל אשתו כו' שהרי לא מיירי אלא בברכת השבח. ומסיים עוד וחומת יריחו כו'. וצריך לפרש שהוא ברייתא אחרת דתני' על לוט ועל אשתו מברכין שתים כו'. ועפ"י אותה הברייתא יתיישב ברייתא ראשונה דה"ק על אשתו של לוט מברכין ברכת השבח על לוט וגי' רבינו פשוטה דמיישב הש"ס דה"ק תנא דברייתא על לוט ועל אשתו מברך שתים:

ו

(ו) דאמר ר"י אפי' בשעת כעסו כו'. בגמרא אי' מימרא זו בפ"ע אמר ר"י כו' ומשום שמיירי בלוט הביא הדרוש דאמר ר"י עלה. ואין ענין להא דלקמי'. אבל רבינו עירב את מימרא זו בסדר הברכות. ונראה דתלי' בהא דאי' בש"ע ססי' רי"ח שאין מברכין הני ברכות הודאה על נס שאינו יוצא ממנהג העולם. והרי הצלת לוט מתוך ההפכה אינו יוצא ממנהג העולם שהרי ברח לו משם. וזה מצוי שאחד יצא מן העיר טרם יעבור בה הנגף ר"ל וכדומה. אבל לפי שאמר ר"י אפי' בשעת כעסו כו' ניחא. דמי שניצל ע"י איזה זכות מתוך ההפכה היינו קודם שבא עידן ריתחא נזכר לו זכותו להצילו. זהו ודאי מנהג העולם. שהרי אנו מברכים על כבשן האש שניצולו חמ"ו ואין מברכין על שהציל הקב"ה אז את דניאל והוציאו משם בכוונה כדאי' בסנהדרין ד' צ"ג א' והא שמברכין על הצלת לוט היינו כשרואין אשתו של לוט שבשביל שעמדה מעט נעשית נציב מלח. והוא הוכחה שכבר התחיל ההפכה בגפרית ומלח וכמש"כ בנימוקי רמב"ן שם. ולוט הי' עדיין בדרך. ולא שלט במדרך כף רגליו המהפכת והיינו נס נגלה שראוי לברך עליו. ומש"ה מסיים מימרא דר' יוחנן דאפי' בשעת כעסו של הקב"ה כו'. ר"ל שכבר בעידן ריתחא זוכר את הצדיקים והיינו שבח גדול כדתני' במכילתא פ' בשלח בשירה פרשה ד' מלך ב"ו יוצא למלחמה ומדינות קרובות באות ושואלות צרכיהן מלפניו אומר להן זעוף הוא למלחמה הוא יוצא לכשינצח וישוב באין אתם ושואלין צרכיהן מלפניו. אבל הקב"ה אינו כן. ה' איש מלחמה שהוא נלחם במצרים ה' שמו שהוא שומע צעקת כל באי עולם כו'. עכ"פ גי' רבינו ברורה. ולפי גי' הגמרא הי' אפשר לומר כיש חולקים וס"ל שמברכין על נס שאין נגלה כ"כ. אבל כבר דחו המ"א והגר"א ז"ל וס"ל שאין חולק על זה שאין מברכין על הנס שמכבר אלא אם הוא נגלה ויוצא מהטבע. וכבר נראה ראי' מדניאל שניצל מבשן האש בדרך מנהג העולם ואין מברכין עליו. ופשיטא די"ל שגם לפי נוסחת הגמרא כוונו למאמר דר"י. מיהו גי' רבינו מקובל הוא וראי' מכרעת לזה הפסק. ויש לבאר ברכה דאבן שישב עליו משה. דלפי הנראה הוא על נס מלחמת עמלק. הא מלחמה זו הי' בדרך הטבע לפי חרב עם אנשים גבורים. ואינו אלא נס נסתר. וכיב"ז רבו מלחמות ישראל שנצחו. אבל באמת לאו על הצלת ישראל מברכים. דא"כ מאי אריא האבן. גבעה שלחמו בסמוך לה מיבעי. אלא הנס הוא שנתן ה' כח במשה להגביה ידיו כל היום ואף שתמכו אהרן וחור בידיו. מכ"מ אינו בדרך הטבע שיסבול אנוש משך רב כזה. והיינו דכתיב ה' נסי ולא קאמר נסינו על כלל ישראל. אלא משום דהנס לא שייך אלא במה שנעשה עמו. ובדרושים הארכתי יותר בזה. ואכ"מ:

ז

(ז) שנא' ויאמר יתרו ברוך ה'. ר"פ הרואה מנה"מ אר"י שנא' ויאמר יתרו. לפי זה הנוסחא משמע דקאי על כלל הפרק. דאע"ג דכל הברכות מדרבנן ואנשי כנסת הגדולה תקנינהו. מכ"מ לא הוסיפו חדשות אלא א"כ מצאו רמז בתורה. וג' מיני ברכות הן. ברכת הנהנין. וברכת המצות וברכת הודאה על דבר הבא במקרה. וברכת הנהנין סמכו על ק"ו כשהוא שבע מברך כו' כדאי' ר"פ כ"מ. או שארי אסמכתות ולברכת הריח אי' שם ד' מ"ג מדכתיב כל הנשמה וגו'. הא על הנאה אחרת הבא ברגילות לא תיקנו. וברכת המצות אי' בירו' שם מדכתיב ואתנה לך את לוחת האבן והתורה והמצוה איתקיש תורה למצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות כו' וע' מש"כ לעיל סי' ט"ז אות א' בס"ד. וברכת הודאה על כל שמחה הבא במקרה מצאו רמז מיתרו. ובזה נכלל כל הודאה ושבח. אבל רש"י הגיה מנלן דמברכין אניסא. וכן גי' בה"ג. וק' מה זו שאלה ע"ז יותר מכל ברכת הודאה. וי"ל דבשעת השמחה והתפעלות על איזה דבר כבר למדנו מא"א ע"ה דכתיב וישתחו אברהם לפני ע"ה ואי' במ"ר מכאן שמודים על בשורה טובה. מפרש וישתחו לה' והיינו ברכת הודאה. וכן אליעזר ע"א כתיב וישתחו ויאמר ברוך ה' אלקי אדוני וגו'. ואי' שם ג"כ במ"ר מכאן שמודים על ב"ט. והוסיף ללמוד מכאן לברך על טובת הרב. וכדמסיים אליעזר אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדוני. והיינו שמברכין על נס הרב וכדומה. ומיהו כ"ז הוא בשעת הטובה אבל לאחר שכבר עבר לא מצינו אלא בנס נגלה. וילפינן מיתרו. והיינו דמדייק הש"ס מנלן דמברכינן אניסא וכיון שזכינו לזה יש ללמוד דמברכין בשעת מעשה אפי' על נס שאינו יוצא מהטבע. שהרי אברהם הודה על שנתרצו ליתן לו אחוזת קבר. ואליעזר על הזדמנות רבקה ובשניהם אינו יוצא מהטבע. וזהו דעת הרשב"א ז"ל שכ' על הא שבירכו ר"ח בגדתאה ותלמידי דר"י בריך רחמנא דיהבך לן וכו'. היינו משום דר"י הי' רבם. ופשוט מכאן איבעיא דירו' דמברכין על נס הרב. והביאו הב"י בסי' רי"ח. והרי ר"י הי' חולה שנתרפא אינו אלא נס טבעי ולא מצינו אלא הגומל לחולה עצמו ובעשרה שהוא במקום קרבן תודה. ומש"ה נהגינן לברך בשעת קרה"ת דהשולחן אז במקום המזבח כמש"כ הגר"א בסי' תק"ס סק"ב לענין הקפת הושענות. אבל בן ותלמיד ושלא בעשרה לא מצינו חיוב כלל. אלא דעת הרשב"א דבשעת מעשה ודאי יש לברך על כל נס וכל מי שמחוייב על נס נגלה לעולם בהגיע לאותו מקום מחויב לברך כאן בשעה ראשונה וכש"כ הוא עצמו אפי' שלא ימצא עשרה. ובזה מבואר מש"כ הש"ע ססי' רי"ח. י"א שאינו מברך כו' ויש חולק והבינו המג"א והגר"א ז"ל שכיון להריב"ש דס"ל לברך הגומל על נס נגלה. ואחזו שער שאין שום הוכחה להיפך ג"כ והיאך יעלה עה"ד לברך על חולים ויולדות תמיד. ובל"ז אינו מובן סדר הש"ע. שהרי בססי' רי"ט הביא דעת הריב"ש דעה ראשונה לעיקר. ודעת הרד"א לי"א. ובאמת אנו נוהגים כהריב"ש כמש"כ הלבוש ומ"א. וכאן הביא להיפך. וגם בב"י לא הביא בססי' רי"ח דהריב"ש חולק על הרד"א בזה. אלא לא זה הדרך רק די"א דעל נס שמנהג העולם אין מברכין כלל אפי' בשעת מעשה אלא הוא עצמו ובעשרה דוקא מברך הגומל ובהא ג"כ בש"ד תליא במחלוקת הרד"א וריב"ש שבסי' רי"ט ולהרד"א אין שום ברכה. ולהריב"ש מברכין הגומל דארבע' דברים ל"ד. והכי מבואר שם הני ארבעה ל"ד דה"ה למי שנעשה לו נס כגון שיפול כו' היינו נס נגלה. או אם גנבים כו' היינו נס נסתר כמבואר בססי' רי"ח. הא מיהא רק מי שאירע לו נס מברך הגומל ובעשרה דוקא. אבל בן ותלמיד. והוא בעצמו שלא בעשרה לא. ויש חולק הוא הרשב"א דס"ל דאפי' שלא מגיע לעשרה. או הבן ותלמיד מברכין. מיהו ודאי מודה שאינו אלא בשעת מעשה ולא בלשון נס אלא כברכת ר"ח בגדתאה. והנה באמת כבר מבואר שיטת הרשב"א ז"ל [ולא כהמג"א סי' רי"ט סק"ד שדחה שיטת הרשב"א בפשיטות] ולפי דברינו תליא בשני הנוסחאות. דלפי נוסחא דילן י"ל דש"ס דילן חולק על המדרש. ולא יליף מקודם מ"ת. וא"כ אינו מוכח ברכה זו אלא ע"נ נגלה. אבל לגי' בה"ג ורש"י אין לדחות דברי המדרש והיא שיטת הרשב"א ז"ל ופשטא דעובדא דר"ח בגדתאה מוכח הכי שלא אמרו הראשונים ז"ל בזה ישוב ברור. ותו דאי ש"ס דילן לא הביא הא דאליעזר משום דקודם מ"ת הוה. הוי להו להקשות על הא דיתרו הניחא למ"ד יתרו לאחר מ"ת הוה כו' כדמקשה בע"א ד' כ"ד. אלא לכ"ע יש ללמוד מיתרו. וע' מש"כ דעת רבינו בסי' ל"ה אות א' שלמדין מקודם מ"ת. וא"כ דעת הרשב"א עיקר:

ח

(ח) ולילה א'. בגמרא ליתא אלא בתוספתא סוכה ובמ' סופ' פ"כ. וכבר עמד הר"ן פ' ע"פ ונתן טעם על מה שלא זכרו בגמרא זה ההלל. וז"ל וכ"ת והא בגמרא דילן בערכין כו' ולא קתני לילה הראשון ש"פ. לאו קושיא היא דהתם שעל עשיית המצוה לא קתני תדע דלא מני הלל שבשחיטת פסחים דמני להו במתניתין דהתם ועוד דהתם ימים קתני לפרושי מתניתין כו' עכ"ל. ואין בזה כדי ישוב. דלא בא ר"ש בן יהוצדק לפרושי מתני' אלא הגמרא הביאו על המשנה. ומש"ה לא הביא ר"ש בן יהוצדק הלל שבשחיטת פסחים משום דמיירי בהלל שהיחיד גומר ר"ל כל ישראל מחויבים בו ואפי' יחיד בפני עצמו. והלל שבשחיטת פסחים אינו אלא מצות הלוים ובקיבוץ לפני המזבח. וע' תוס' שם. אבל עיקר הישוב הוא משום דלא קתני אלא החיוב לגמור ההלל היינו בלא הפסק והלל שבאכילת פסחי' עיקר מצותו בהפסק ולהתחיל לפני אכילה ולגומרו אחר אכילה וזהו עיקר הלילא כדאי' בפסחי' ד' פ"ה ב' כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא. הרי דהלילא הוא אחר אכילת הפסח והא דלא מנה הלל שבבה"כ דאי' במ"ס ובירו' שם משום דמצד הדין הי' יותר טוב שלא לאומרו לפני אכילה בבהכ"נ כלל. כדי שלא לגרע חשיבות המצוה בזמנו שהוא אחר אכילה. שהרי כבר יצא ידי חובת הלל במה שקראו לפני אכילה כדאי' בירו' פ"א דברכות אם שמעה בבה"כ יצא. ולמה זה דומה לאכילת מרור לפני מצה שמצותו אחר אכילת מצה ומכ"מ אם אכל לפניו יצא. והרי ידוע בפסחים ד' קט"ו א' דמהדרינן אשאר ירקי [וע"ש בתו' ד"ה מתקיף לה. דמשמע דלר"ח לא מהדרינן אשאר ירקי והיינו משום שאוכל פחות מכשיעור כמש"כ שם. וע"ע בד' ק"כ א' ד"ה באחרונה שנסתפקו בדבר אי יכולין לברך בתחילה על עיקר מצוה שלבסוף והביאו ראי' ממה שאוכלין מצה תחלת הסעודה. והפסח בסוף. אבל הרמב"ן בשו"ת המיוחסות ס"ל בפשיטות שא"א לברך על מצוה שלבסוף. ועיקר אכילת מצה הוא הראשונה שיברך עלי'. ומש"ה אסור לכתחילה לאכול מרור בתחלה לפני מצה. והא שאוכלין מצה תחלה הוא דגם בזמן הפסח אכלו גם בתחלה כזית פסח ומצה ומרור ומבואר במ"א]. וכן בתקיעת שופר שתוקעין לפני התפלה אע"ג שאינו זמנו העיקרי היינו משום שהוא מיושב וע' מש"כ בארוכה סי' קע"א אות ב' בס"ד. וגם זה לא תקנו לכתחילה אלא לצורך כדי לערבב את השטן. וה"נ יותר טוב הי' שלא להקדים המצוה לפני זמנה אבל משום מצוה דרוב עם וקריאה בנעימה המיוחדת להלל תקנו שיקראו בבהכ"נ והיינו דקתני במס' ס' ומצוה מן המובח' לקרות הלל [בבהכ"נ] [כצ"ל וחסר לפנינו תיבה זו וכן הגיה הגר"א ז"ל וכן הביא הר"ן] בשתי לילות ש"ג ולברך עליהן ולאומרו בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. וא"כ מי שאין לו צבור גם לפני אכילה ודאי אין ראוי לקרוא כלל עד אחר אכילה. ומש"ה לא קאמר ר"ש בן יהוצדק שהיחיד גומר בהן את ההלל. דבשעת אכילה אינו גומר אלא מפסיק. ולפני אכילה אין שום מצוה אלא לצבור ולנוסחת רבינו ותוספתא דסוכה דקחשיב הלל שבליל פסח. קרי להלל שבאכילה ג"כ גומר. ונ"מ בזה הוא המחלוקת שבין הגאונים הראשונים אי מברכין על הלל זה. שהר"ן הביא בשם רה"ג ושארי גאונים שאין לברך. והוא נגד הירו' שהביאו התו' ור"ן ז"ל אבל ס"ל דהירו' אתי כגי' שבמס' סופרי' דרש"ב יהוצדק מונה לילה של פסח בכלל גומרין את ההלל וא"כ צריך לברך. וכדאי' שם וצריך לברך בתחלתו ולקרותו בנעימה דתני רש"ב יהוצדק כו' וי"ט הראשון ש"פ ולילו כו'. אבל תלמוד דילן פליגא ורבינו גורס גם בתלמוד דילן ולילה א' ש"פ וא"כ ודאי צריך לברך. ומתוך מש"כ בענין קריאת הלל שבבהכ"נ תבין טעם שינוי המנהגים והדעות בקריאה זו שהובא בסי' תפ"ז ס"ד. וכ' הגר"א ז"ל טעם מנהגינו שאין קוראים בבית הכנסת משום שלא נתקן אלא בשביל שאינן בקיאים ע"ש. והוא תמוה לכאורה. דכל תקנות שהתקינו בשביל כך לא בטל גם היום כמו חזרת הש"ץ וכמש"כ הב"י א"ח סי' קנ"ד וסי' רס"ט ע"ש. אלא משום שעיקר התקנה אינה עפ"י דין אלא משום דוחק. וכיון שבטל הדוחק ראוי לעמוד על הדין. משא"כ אידך תקנות אינם נגד הדין ונחלקו המנהגות והדעות אי עיקר התקנה משום כדי לאומרו בנעימה וא"כ גם היום יש לנהוג הכי. או משום שאינן בקיאים כמש"כ הגר"א ז"ל:

ט

(ט) ור' ירמי' בר אבא א'. כ"ה ברי"ף. וכצ"ל ולא כדאי' בגמרא ר' ירמי' אמר. דסתם ר' ירמי' הי' זוטר מרב יהודה טובא. שהי' תלמיד חבר של ר' זירא ור"ז תלמידו של רב יהודה. והיאך מפרש רב יהודה ברכת הרואה. אלא ר"י בר אבא תלמיד חבר דרב כדאי' ברכות ד' כ"ז ב':

י

(י) אר"י המדליק כו'. הרואה כו' מכאן ואילך המדליק כו' הרואה כו'. כן גי' הרי"ף וכן הוא בגמרא דסוכה ד' מ"ו אבל בשבת ד' כ"ג אי' הרואה כו' והמדליק כו' מכאן ואילך המדליק כו' והרואה כו'. ולא דבר ריק הוא שהקדימו ביום הראשון הרואה להמדליק. אם לא שנימא דטה"ד הוא. והנראה לי במה שנחלקו הר"ן והמרדכי במי שהדליקו עלי' בביתו או שהשתתף עם אחר ואי מכ"מ מצוה למיחזי נ"ח כדי לברך על הראי' דעת הר"ן והש"ע סי' תרע"ו דא"צ והמרדכי ס"ל דצריך. וממילא בעי לברוכי. וכן דעת הרש"ל וב"ח וזה פשוט דהברכה תלי' אי מצוה למחזי או לא ולא כפרי חדש סי' תרע"ז. והא פשיטא דמי שאין לו כלל אפי' להשתתף דמצוה למחזי ולברך כדי לזכור הנס אלא שאם כבר הדליקו עליו ויצא ידי חובת הדלקה בהא פליגי אי נפטר ג"כ ממצות ראי' או לא. ונחזי אנן דבזמן חנוכה יש לנו לברך על שני דברים על נס הצלה ועל נס הנרות. אך על נס הצלה סגי לברך יום א' ותו לא. שהרי לא נמשך הנס שמנה ימים לחודי' אלא כמה שנים עד שגברו על היונים לגמרי. וסגי ביום א' לזכר כלל הנס. וכמו ליל ראשון של פסח. אבל על נס הנרות מברכין כל שמנה שנמשך זה הנס וגבר על יום הקודם לו. וא"כ ביום הראשון אפי' להר"ן שנפטר ממצות ראי' ג"כ. היינו על נס הראי'. אבל על נס הצלה לא נפטר. ומצד הסברא הי' ראוי לברך שהחיינו ומי שעשה נסים ביום ראשון בלא ראיית נרות כלל. אלא שא"א לברך בלא דבר המסוים. והא דקיי"ל דבחג אומרים זמן אפי' בשוק היינו משום דניכר קדושת היום דאסור במלאכה וכדומה. משא"כ חנוכה. אבל הא מיהא לכ"ע מצוה להשתדל לראות נ"ח ולברך עליו שתים על נס הצלה. אבל בשאר לילות אין לנו אלא מצות נר חנוכה ואותו הנס. והרי כבר נפטר בברכה דחבירו. והשתא מדוקדק היטיב דביום ראשון קאמר הרואה ואח"כ המדליק. דמצות ראי' לא משום מעין המצות הדלקה לחוד אלא משום מצות נס הצלה ג"כ. אבל משני ואילך עיקר מצות הראיה אינו אלא משום הדלקה להכי הקדים המדליק ואח"כ הרואה. ואפי' לנוסחת רבינו ורי"ף נראין הדברים כמש"כ. וע' מה שכתבתי להלן אות כ"ו:

יא

(יא) ר"נ בר יצחק א' משאל אביך. לפי נוסחה זו יש לפסוק כרנב"י שהוא מרא דתלמודא יותר מרב אויא. ובגמ' דסוכה אי' והיכן צונו מלא תסור רנב"א משאל אביך. וא"כ הלכה כסתמא דגמרא. וכן פסק הרמב"ם פי"א מה' ברכות ה"ג והיכן צונו בתורה שכתב בה אשר יאמרו לך תעשה כו' ונקיט לשון מ"ע דהוא רישא דקרא דלא תסור. ועוד משום דאין ברכה אלא על עשה שבתורה. ולא על לשון ל"ת כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א סי"ב ולזה רמז הכ"מ. ובשבת יש עוד גי' אחרת בזה ר' נחמי' א' משאל אביך. והנ"מ לענין פסק הלכה ע' מש"כ בס"ד בדרשה דפורים אות ב':

יב

(יב) שאנשי ביתו מדליקין בביתו. במימרא דר"ז שהביא רבינו קאמר דמדלקי עלי בגו ביתי. ופי' עלי בשבילי. משמע שמכוונין להוציאו י"ח והוא מכוין לצאת י"ח כדין כל המצות שאחר מוציא י"ח דבעינן כונה כדאי' ברה"ר ד' כ"ט א' איכוין ותקע לי. אלא דשם בעינן שיהא השומע עומד סמוך להמשמיע. והכא אפי' מרחוק. והיינו טעמא דבכל המצות מעשיות לא מצינו שיהא אחר מוציאו י"ח [אלא בשמיעה לחוד משום דשומע כעונה ולהכי בעינן שיהא שומע ומיחשב כעונה ומדבר בעצמו ותק"ש עיקר המצוה הוא השמיעה כמש"כ הרא"ש שם פ"ד ססי'] זולת נר חנוכה שכך הי' התקנה שיוכלו להוציא זא"ז ע"י השתתפות או ע"י איש וביתו. ובזה אין נ"מ אי עומד אצלו או לא. אבל בכוונה דומה נ"ח לכל המצות דבעי כוונה וכך הי' משמע מלשון הגמרא מדלקי עלי. אבל רבינו לא דייק הכי אלא סתם שאנשי ביתו מדליקין בביתו. משמע אף בלא כוונה כלל. וע' מש"כ סי' קנ"ד אות ב' דרבינו ס"ל מצות א"צ כוונה ומכ"מ מודה להא דר"ז דהשומע ומשמיע צריכי כוונה. משום דמצוה בו יותר משלוחו. ואולי רוצה לזכות בעצמו כדאי' בערכין ד' כ"א א' הכל צריכין דעת כו' זמנין דלא ניחא לי' כו'. וא"כ בנר חנוכה דעיקר המצוה איש בביתו. ודאי סתמא ניחא לי' לצאת ע"י בני ביתו שמדליקים בביתו. וגם בני ביתו בסתמא ניחא להו להוציא אביהם או ראש הבית במצוה המוטל עליו. וע' מש"כ המ"א סי' ס' לחלק בין מצוה מה"ת לדרבנן. וא"כ בל"ז א"צ כונה:

יג

(יג) תפלה משום דחובה כו'. בגמרא הכי איתא איבעי להו מהו להזכיר של חנוכה בבהמ"ז כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן. או דלמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. ומסיק דאינו חובה להזכיר: והסביר רבינו וכן בה"ג ה' חנוכה הטעם משום דתפלה חובה וברהמ"ז רשות. וסברא זו נזכר בברכות ד' מ"ט ב' לענין חזרה בבהמ"ז בר"ח. והתו' בשבת שם ד"ה מהו וכן הר"ן שם כתבו הטעם משום דברהמ"ז ליכא פרסומי ניסא כולי האי. ולכאורה קשה על טעם רבינו ובה"ג שהרי בר"ח לא נזכר סברא זו אלא לענין חזרה אבל לכתחילה מדכרינן. ואפי' ר' חנינא דקאמר בשבת שם דאינו מזכיר של ר"ח בבהמ"ז לא קאמר זה הטעם אלא משום דלא אסור בעשית מלאכה אבל על הטעם של התו' והר"ן יש להקשות יותר. דתפלת ערבית שבלחש יוכיח דליכא פרסומי ניסא ומדכרינן. ותו דהא לענין אבילות בשבת כתבו הפוסקי' שאין מזכיר בבהמ"ז אם אוכל בשלשה משום דהוי פרהסיא. ותו דבפי' קאמר בגמרא להיפך או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן. אלמא דאיכא בברהמ"ז פרסומי ניסא. אלא יש לנו לישב טעמו של רבינו ובה"ג. דה"ק משום דרבנן הוא לא חייבו אף לכתחילה במילי דרשות או דילמא משום פרסומי ניסא דחשיב כדאוריית' מדכרינן אף במילי דרשות. ובר"ח פליגי רב ור"ח. דרב ס"ל כיון דמדאורייתא הוא מדכרינן לכתחילה אף במילי דרשות. ור"ח ס"ל כיון דלא אסור בעשית מלאכה אינו מזכיר במילי דרשות. אבל הכל סובב על זה הפרט דנ"מ בין תפלה לברהמ"ז משום דתפלה חובה וברהמ"ז רשות. ונ"מ בין שני הטעמים הוא שבת חנוכה. דלטעם התו' ור"ן אפי' בשבת אינו חייב להזכיר ל"מ לדעתם דפסקו כרב גידל בהפטרה דשבת ור"ח דלא מזכרינן משום דאלמלי שבת אין נביא בר"ח. ה"נ אלמלי שבת אין חנוכה בבהמ"ז. אלא אפי' לדעת רש"י דלא פסק כר"ג מכ"מ כיון דאין ענין להזכרה זו שהרי לא נתקן אלא לפרסומי ניסא ובבהמ"ז ליכא פירסומי ניסא. והרי זה דומה להא דרבא יו"ט שחל להיות בשבת אינו מזכיר של יו"ט בברכה מעין ז'. אבל לטעמו של רבינו ובה"ג ודאי חייב להזכיר וכן באמת דעת רבינו כמבואר להלן. ועוד נ"מ בסעודת פורים דלרבינו חייב להזכיר מן הדין. וע' מ"א סי' תרצ"ה סק"ט. ומש"כ בס"ד פ' ויקהל דרשה דפורים אות א' בס"ד:

יד

(יד) בשבת ויו"ט מא"ל. אין לזה ביאור. ואפי' למה שמצא בס' ברכי יוסף כשבת ויו"ט דא"ר כו' ג"כ לא ניחא. דאמאי איצטריך רבינו לומר כשבת ויו"ט דחובה לאכול הא אפי' בר"ח דרשות ג"כ קיי"ל דחייב להזכיר. אלא האמת יורה דרכו דגלינו הוא מן הצד ואיזה רב או תלמיד בשבת מא"ל. וביו"ט הוא טה"ד. והמגיה הקשה על רבינו לפי טעמו בשבת מא"ל דמשמע בגמ' דבחנוכה אינו חייב להזכיר אפי' בשבת. שהרי קאמר א"ר א"ר סחורה אר"ה אינו מזכיר ואם בא להזכיר מזכיר בהודאה כו' ולא קאמר ובשבת מזכיר בהודאה. אלא לעולם אינו חייב להזכיר. מיהו רבינו ס"ל דבשבת חייב להזכיר כמבואר להלן והגמרא קמ"ל דאף בחול רשאי להזכיר ולא הוי הפסק או אפי' מן המובחר להזכיר אלא שאין בזה חיוב. וכ"כ הפוסקים:

טו

(טו) מאי טעמא יום הוא שנתחייב בחמש תפלות. כצ"ל וכן הוא להלן וברי"ף ובמלחמת ה'. מיהו בגמ' אי' בד' תפלות ופרש"י לבד מת"ע וכן הביא הבעל המאור ע"ש. ולכאורה קשה אמאי בהא דחנוכה בשבת ור"ח קאמר יום הוא שחייב בארבע תפלות וא"כ כייל תפלת ערבית בתפלת היום. וביוה"כ לא כייל ריב"ל של ערבית. ואין לומר דתליא אי ת"ע רשות או חובה. ואי חובה ניחא דכייל בהדי תפלות היום. אאל"כ שהרי ריב"ל ס"ל ת"ע חובה כמש"כ התו' ברכות דף ד' ב' בשם רב עמרם. וסתמא דגמרא קיי"ל דת"ע רשות. וא"כ להיפך מיבעי לן וצריך לומר דריב"ל וסתמא דגמרא פליגי בהא דזבחים ד' י"ב א' אי לילה הוי מח"ז. וסתמא דגמרא כרב אשי דלא הוי מח"ז וחד יומא הוא. וריב"ל ס"ל דלילה אינו מיתחשב עם היום. ונ"מ לדינא. לדעת התו' סוכה ד' כ"ז א' ד"ה אי בעי אכיל דביו"ט א"צ לחזור אלא בליל יו"ט ראשון ש"פ וסכות ולא ביום. וא"כ ביום ראשון של פסח וסכות שחל בשבת אי שכח של יו"ט תליא בהא אי נימא יומא דשבת שחייב בג' סעודות וחוזר אף בשל יו"ט ואע"ג דבר"ח שחל בשבת דעת הש"ע סי' רפ"ח ס"ז דאינו חוזר בשל ר"ח. משום דבר"ח ליכא חזרה כלל. מיהו ביום ראשון ש"פ וסכות הא איכא חזרה בלילה. אבל אי נימא דלילה ויום לא מיתחשבי בהדדי א"כ דומה יו"ע ראשון כר"ח וכאינך יומי של יו"ט. וכ"ז לגי' רש"י והבעל המאור. וא"א לקיים גי' זו אלא לפי דאי' בגמרא דריב"ל אמר בעצמו יוה"כ שחל בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בד' תפלות. וי"ל דריב"ל חולק בזה עם סתמא דגמרא. אי יש למיחשב לילה ויום בהדדי. אבל גי' רבינו מאי טעמא יום הוא כו' משמע דהגמרא מפרש טעמא דריב"ל. א"כ כמו דקאמר לעיל ארבע תפלות כמ"כ צריך לומר כאן חמש תפלות:

טז

(טז) מהו לאדכורי כו'. כבר כתבתי באות י"ג דרבינו לטעמי' דהא שאין חובה להזכיר של חנוכה בבהמ"ז משום דהוא רשות ולהכי בשבת יש לחייב. משא"כ לטעם התו' ור"ן ע"ש. וראוי לדעת דיש להוכיח דרבינו ס"ל כשיטת הרי"ף וסיעתו שאין הלכה כרב גידל דאמר דר"ח בשבת המפטיר בנביא א"צ להזכיר של ר"ח. שאלמלי שבת אין נביא בר"ח. דלהתו' ובעל המאור שהלכה כר"ג א"כ ה"נ בחנוכה ליכא הזכרה כלל בברהמ"ז. ואין ללמוד מדריב"ל. אלא כהרי"ף ודומה ממש לפי טעמו של רבינו ז"ל:

יז

(יז) דההוא לוגא כו'. ע"כ ל"ד שהרי מחצה לוג לכל נר הי' כדאי' במנחות ד' פ"ח ב'. ולכאורה הי' אפשר לומר שלא היו מדליקים אז במנורה כלל. משום שלא הי' להם מנורה כלל דאי איתא שהי' להם מנורה ונשתמשו בה אע"ג שהיתה טמאה במגע ט"מ משום דטומאה נדחה בשל צבור. אפי' טומאת מגע עו"ג שהן כזבין מכ"מ פשוט שאין בין מגע זבין למגע ט"מ ולא כפר"ח בה' חנוכה ששגה בזה במח"כ. ואין נ"מ אלא בזב עצמו שטומאה יוצא מגופו. אבל א"כ מה הועילו במה שמצאו שמן טהור. הא ניטמא מהמנורה. אלא ע"כ לא השתמשו במנורה כלל. הן אמת לשיטת רש"י ותו' דס"ל דחרב ה"ה כחלל אינו אלא בכלי מתכת. ולדעת ר"י בר"י במנחות דף כ"ח ב' דמנורה של עץ כשר. יש ליישב שהשתמשו במנורה של עץ והיתה ראשון והשמן שני. והועילו בזה שלא הי' השמן ראשון. אבל לשיטת הרמב"ם דחרב ה"ה כחלל אפי' בכלי עץ קשה. וכן לגבי שהשתמשו בשפודים ש"מ קשה. וא"כ הי' מקום לומר שלא השתמשו באותם שמונה ימים במנורה כלל משום שלא הי' להם. והדליקו באותו פך הטהור. או בכלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה. וא"כ לא הי' אלא נר א' כדי לקיים להעלות נר תמיד. ומדוקדק מש"כ רבינו חדא לוגא. דמחצה לוג לי"ב שעות דלילה. ולוג שלם לנר תמיד כל המעל"ע. אבל הרמב"ן בפי' התורה ריש פ' בהעלותך כ' דמנורה מעכבי ואי אין מנורה אסור להדליק כלל ע"ש. וע"כ הי' מנורה והיו אנשים טהורים שעשו מנורה טהורה אלא שלא יכלו להשיג שמן בטהרה. וא"כ חדא לוגא ל"ד. אלא כלי שמחזיק כדי ג' לוגין וחצי. או צ"ל ההוא לגא. מלשון לגין שילהי מ' כלים לגינין גדולים כו' וכן הרבה. וזה העיקר:

דלחזיוה כל עובר ושב כצ"ל:

יח

(יח) ואי איכא אדם חשוב אע"ג דאיכא מדורה צריך נר אחר לשימושי. בגמרא אי' ואי אדם חשוב הוא אע"ג דאיכא מדורה צריך נר אחרת וכן הוא בה"ג וברי"ף ומשמע דהבעה"ב המדליק אדם חשוב. אבל לנוסחת רבינו אפי' יש כאן אורח אדם חשוב צריך נר אחר. ויש להבין במאי פליגי הני תרי נוסחאות. ולכאורה הי' נראה דתלי' בשני פירושים בסוגיא ברכות ד' נ"ג א' תני חדא אור של בה"כ ושל בה"מ מברכין עליו ותני חדא אין מברכין עליו ל"ק הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא א"ח. ופרש"י דאיכ' א"ח לכבודו הדליקוה ולא שצריך לאורה אלא לכבוד בעלמ' כו'. ודליכא א"ח להאיר להם הדליקוה. והתו' פירשו בשם ר"ח דאיכא א"ח לאורה וליכא א"ח עשוי לכבוד בהכ"נ. והשתא לפרש"י דא"ח לכבודו אע"ג שא"צ לאורה. וא"כ כאן נמי אי איכא א"ח אינו ניכר דלנר חנוכה הוא דאפשר לכבוד א"ח הוא. ואע"ג שא"צ לאורה שהרי יש לו מדורה. מכ"מ לאו כבודו הוא אלא בנר. והיינו כגי' רבינו. אבל לפר"ח דאי איכא א"ח להאיר לו הדליקוה והיינו בבהכ"נ שאין שם מדורה. אבל כאן דאיכא מדורה לא צריך לנר אלא אי בעה"ב אדם חשוב ואין דרכו להשתמש במדורה. מיהו לא תקשה לפרש"י דאמאי קאמר ואי אדם חשוב הוא. הא אפי' אורח אדם חשוב צריך נר אחר דלא לימא לכבודו הוא. די"ל דתרוויהו אמת. אי הבעה"ב אדם חשוב לא שייך טעמא דכבודו אלא משום תשמיש וה"ה אי איכא אורח א"ח צריך נר אחר משום כבודו. ואי הוה אמר אי איכ' אדם חשוב לא הייתי יודע אי בעה"ב אדם חשוב. דשאני אורח דאיכא משום כבודו. וא"כ לא פליגי הני תרי נוסחאות. מיהו כ"ז לפרש"י אבל לר"ח ליכא סברא דכבודו כלל. וא"כ דוקא הבעה"ב ולא אורח. כ"ז הי' נראה לכאורה. אבל כד דייקת לשון רבינו עוד צריך נר אחר לשימושי. הרי דלא משום כבודו. אלא הוא ג"כ כפי' ר"ח ס"ל. וכ"ע לא חיישי אלא משום שאין אדם חשוב משתמש לאור המדורה מיהו להבעה"ב עצמו א"צ לחוש שהרי הוא יודע למה הדליקה אלא חיישינן לנכנסים ויוצאים. ולגירסתינו לא חיישינן אלא אי בעה"ב אדם חשוב. דלאורח אין חשש בשביל נכנסים ויוצאים שאינם יודעים שהוא אדם חשוב. ולגי' רבינו י"ל דחיישינן גם להא שידעו שהם חשובים. וי"ל דלא פליגי והכל לפי הענין. ותליא אי האורח מפורסם או לא:

יט

(יט) ור' ירמי' מדפתי וכן הוא בה"ג ורי"ף. ובגמרא אי' ורב שמואל מדפתי. ונראה שהוא טה"ד שלא נזכר עוד הפעם בש"ס:

כ

(כ) כי היכי דלהוי תרתי מצוותא בחד דוכתא. ר"ל כדאי' ברכות ד' ל"ט ב' הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה נעביד בי' מצוה אחריתי וכן בגברי אי' בד' מ"ג א' והוא אומר על המוגמר מכלל דאיכא דעדיף מיני' ואמאי הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה כו'. פי' התחיל בחדא מצוה. ויש לזה מקור בתורה כמש"כ בס"ד בביאור הספרי פ' מטות. ולפי זה במקום שאין מזוזה אין לנו טעם להניחה בימין. אלא במקום שלבו חפץ. וזה דלא כהטור וש"ע סי' תרע"א שכ' דאם אין מזוזה לכ"ע יש להניחה בימין. וס"ל דטעמא דמ"ד בימין לאו משום מצות מזוזה אלא ימין עדיפא לעולם. וע"ע באות כ"ב:

כא

(כא) ובעה"ב בטלית מצויצת ביניהן. בגמרא ליתא. ולכאורה קשה הא מדליקין בלילה ולאו זמן ציצית הוא וצריך לומר דס"ל כרשב"א ור"ן דמדליקין בתחלת שקיעה בעוד היום ויכול להכיר בין תכלת ללבן. או אפשר דס"ל כדעת הרא"ש דכסות יום חייב בציצית אף בלילה. ועוד יש להוכיח דקיי"ל דלילה לאו זמן תפילין מה"ת וכשיטת הרמב"ם ז"ל והכי מוכח בסי' מ"ה כמש"כ באות ב' בס"ד. והכי נראה דעת רש"י גיטין ד' מ' א' ד"ה שהניח כו' דלילה לאו זמ"ת הואי דלשיטת הפוסקים דלא כריה"ג א"כ מקיים מצות תפילין כ"ז שאינו חולץ תפילין והי' ראוי לומר תפילין (משמאל). ורד"ל ז"ל כתב ע"ז בזה"ל בתשובת מהרי"ל סס"מ הביאו ומסיים עלה ולקיים החוט המשולש וגו'. פי' חוט ציצית עכ"ל וא"כ י"ל דלא חשיב מצות שעה"ג רק ציצית:

כב

(כב) ת"ש כבר אמרה תורה כו'. אין לזה באור פשוט. ותו דבסמוך הביא עוד זה החקירה היכא מנח לי' ומסיים והילכתא משמאל כדי שיהא מזוזה בימין כו' והקדים לזה דנשים חייבות בנר חנוכה. ואח"כ דאם הי' דר בעליה מניחה בחלון הסמוכה לרה"ר ואין שם מקום דין זה אלא לעיל דהביא מצוה דפרסום ניסא דמצוה להניחה בפתח ביתו מבחוץ כו'. אבל גבי טפח הסמוך לפתח אין לה שייכות לדר בעלייה. והנראה דרבינו בא ללמדינו דלפי טעמו דהא דמצוה בשמאל כדי שיהא מזוזה בימין ונ"ח בשמאל ובעה"ב מצויץ ביניהן והכוונה שיהא מסובב במצות ולקיים מה שנא' חונה מלאך ה' סביב ליראיו וכדאי' במנחות ד' מ"ג ב' גבי תפילין ומזוזה. וא"כ נשים הי' נראה דעדיף להדליק מימין מטעם האמור. והרי סברא שיהא מסובב במצות ליכא שאין להם ציצית. וכן בחלון דליכא מזוזה אין נפקותא כלל ומניחו בצד שרוצה על זה בא רבינו ללמדינו דחכמים עשו סייג לדבריהם שלעולם לא יעברו על תקנתם אפי' במקום דליכא האי טעמא. והיינו שהביא לפני הפשיטות הא דכתיב ושמרתם מצותי. ויש לזה שני פירושים חדא זו משנה כדתני' בת"כ פ"כ. ובקידושין ד' ל"ז א' אשר תשמרון זו משנה. והיינו דרישה וחקירה בכמה פרטים שאינו מפורש בתורה. ושנית לעשות סייג לתורה כדאי' ביבמות ד' כ"א א' מהאי קרא עשו משמרת למשמרתי. וזהו שכ' רבינו ובאו חכמים ופירשו ותקרו. והיינו משנה. ועשו סיג לתורה. ואח"כ הביא דנשים חייבות בנר חנוכה. וכשהוא דר בעלי' צריך להניחה בחלון. ואח"כ הביא הפסק דמניחה בשמאל. וללמד דה"ה נשים וחלון משום סייג ולא חלקו חכמים ולא כהטור וש"ע. ומכאן נלמוד בכ"מ שתקנו חכמים מאיזה טעם לא בטל התקנה והמצוה אפי' היכא דליכא האי טעמא. ובכלבו סי' מ"ד כתב ג"כ בזה"ל ומה שאמרנו שמניחין נ"ח בשמאל י"א דדוקא בפתח שיש בו מזוזה. אבל אין בו מזיזה יניחנו בימין. וכ"כ הרי"ף ז"ל כו' ואנו לא חלקנו בין זה לזה שבכלן מדליקין אותה בשמאל עכ"ל:

כג

(כג) ואם הי' דר בעלי' מניחה בחלון כו'. ע' מש"כ בסמוך. וי"ל עוד דקמ"ל דגם בחלון צריך להניחה בטפח הסמוך לחלון ואע"ג שהוא מבפנים כפרש"י מניחה מבפנים כנגד חלון כו' ומכ"מ יש להניחה בטפח הסמוכה וזה ראי' להא דאי' בש"ע שם בהגהת רמ"א ס"ז דאפי' בזה"ז שמדליקין בפנים המנהג להדליק בטפח הסמוך לפתח כמו בימיהם ע"ש:

או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא הי מינייהו עדיף כצ"ל וע' מש"כ פ' תצוה סי' ס"ג אות ב' בס"ד:

כד

(כד) אם כבתה והותיר כו'. הרא"ש שבת פ"ב סי' ט' הביאו בשמו ש"ר ובלשון ברייתא דתנו רבנן נר חנוכה שהותיר בו שמן ביום ראשון וכן הביאו התו' ד' מ"ד א' ד"ה שבנר כו' דתני' כבה ליל ראשון כו'. ואולי נמצא בז' מסכתות קטנות שנאבדו ממנו כמש"כ הרמב"ן במלחמת ה' שלהי מ' מ"ק מיהו בסמ"ג ה' חנוכה הביאו בשמו של רבינו לבדו. ובעיקר הדין הקשו מהא שכ' הרי"ף א"נ לשיעורא היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורוצה לכבותה ולהשתמש לאורה הרשות בידו. ונחלקו האחרונים בישובו. מהר"י אבוה"ב זצ"ל פי' דרבינו מיירי בהותיר משיעור הדלקתה ג"כ ומכ"מ אסור בסתם. והא שכ' הרי"ף מיירי בפירוש שאינו מקצה יותר מהשיעור. ובאמת סברא גדולה הוא. ולמה זה דומה ללולב דמדאגבהה נפק בי'. ומכ"מ פליגי בסוכה ד' מ"ו אי אסור כל היום וקיי"ל דלכולי יומא אתקצאי. ובודאי אי פירש שאינו מקצה עד שיטול דשרי אח"כ כמש"כ התו' ד"ה אתרוג בהא דר' חנינא מטביל בי' ונפיק בי'. שהקצה ביום ראשון כולו ומקצתה לשאר הימים והי' מתנה הכי ע"ש. ומכ"מ סתמא כולו אסור כמש"כ הר"ן בעושה ד' דפנות יחדיו שכולם אסור. וע' מש"כ סי' קכ"ו אות ב' בס"ד. וה"נ כיון שהקצה סתם דעתו הי' שיתבער הכל למצוה ונאסר כולו. אבל אי פירש מותר. זהו לדעת מהרי"א ז"ל. והב"י פירש דרבינו מיירי בכבתה לפני זמנו ונראה להוסיף בדרך פלפול. דאפי' לדעת הב"י דלאח"ז ודאי מותר ולא דמי ללולב דמצות זריזים ליטלו כל היום. משא"כ נ"ח לא מצינו זריזות בזה. מכ"מ יש מקום לומר דאפי' לאח" אסור משום דאין ברירה לומר זה שהודלק הוא שהוקצה מתחלה. וה"ז דומה לשני לוגין שאני עתיד להפריש כו'. וכ"ת הא קיי"ל בביצה ד' ל"ח בדרבנן יש ברירה צריכין אנו להקדי' מחלוקת רש"י ותו' גטין ד' מ"ז ד"ה טבל וחולין מעורבין זב"ז. דפרש"י שכל חטה וחטה מעורב שחצי' טבל וחצי' חולין למ"ד אין ברירה והוא יכול להפריש תו"מ מיני' ובי' וא"כ ס"ל דלמ"ד א"ב. דומה ודאי לאחר שחלקו כמו לפני חלוקה שהי' לכ"א מחצה בכ"ד. ואין בזה ספק שמא הגיע לכ"א חלקו בשלימות או להיפך. והתו' הקשו לפי"ז מהא דלא מייתי ביכורים למ"ד א"ב ואמאי הא כ"א יש לו מחצה בפירותיו. ולענ"ד לק"מ דכמ"כ בכל ערוגה הנזרעת יש לכ"א מחצה וא"כ אילן גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים כדאי' ב"ב ד' כ"ז. ואפי' לר"י דאמר שם אחד אילן סמוך למיצר וא' אילן הנוטה מביא וקורא שעמ"כ הנחיל יהושע לישראל אה"א. זה אינו אלא בכה"ג שאינו חוזר ביובל ולעולם ישאר כך אבל כאן יחזרו זל"ז ביובל ומשום דכל נטיעה וזריעה זרוע על מחצה ש"ח בזה לא מצינו שהתקין. וקרוב לזה יישב הגאון ש"א סי' צ'. ועוד הקשו מבכורות ד' מ"ח דקאמר למ"ד האחין שחלקו לקוחות הן אין הכהן נוטל פה"ב מספק אפי' למ"ד חמש אפי' חצי חמש. ואמאי הא יש לו לכ"א חציו. ולענ"ד גם זה ל"ק שבכל דבר שיטול הכהן יש בו מחצה ש"ח ואין לו רשות ליקח. וכ"כ הרמב"ם ה' תרומות פ"א ה"כ שותפות העו"ג חייבת בתו"מ כיצד כו' הרי טבל וחולין מעורבין בכל קלח וקלח מחלקו של עו"ג כו' [ומה שדקדק רבינו בחלקו של עו"ג. היינו משום דבחלקו של ישראל קיי"ל אין קנין לעו"ג בא"י. וא"כ אפי' חלקו של עו"ג לקוח הוא ביד ישראל וחייב בתו"מ מה"ת. משא"כ חלקו של עו"ג אפי' למ"ד אין קנין מכ"מ לא נתחייב בתו"מ אלא לאחר שקנה ישראל מפירותיו כפרש"י גיטין שם ד"ה שאין קנין כו' וישראל הקונה מן הפירות צריך לעשר. אבל לא כ"ז שהם ביד העו"ג. והא שהקשה הש"ס שם מברייתא דרבי ס"ל טבל וחולין מעורבין זב"ז. היינו משום דמשמע אפי' חלקו ש"י שהרי רשב"ג מפרש של ישראל חייב ושל עו"ג פטור. משמע דרבי מיירי בין בש"י בין בשל עו"ג. מש"ה אוקי בסוריא. אבל לדידן ודאי יש נ"מ. ולא כמרן הכ"מ שנדחק ליישב דעת הרמב"ם שאין קנין לא מהני אלא בישראל שחזר ולקח קרקע משל עו"ג וזה תמוה. וכבר הקדימני הגאון פ"י שם ואכ"מ להאריך יותר] אבל התו' מפרשי א"ב היינו שספק בכל החלוקה אם הגיע לכ"א שלו או להיפך או מקצת. והנה הא דקיי"ל בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב ילפי התו' כפשוטו. משום דספק מה"ת להחמיר ובדרבנן להקל. אבל לפרש"י אע"ג שי"ל דהפסק הוא מטעם ספק. מכ"מ יותר נ' דהכי קיי"ל ולטעמי' בביצה ד' ל"ט ד"ה כרגלי הממלא דבתחומין יש ברירה להחמיר. הרי דאין זה מצד ספק. ולכאורה הי' נראה לומר דמחלוקת אמוראי היא בגיטין ד' כ"ה דאמוראי ס"ל דאחרון פוסל ור"י א' אף האחרון אין פוסל הרי דאינך אמוראי ס"ל דאע"ג דא"ב מכ"מ להחמיר אסור. ור' יוחנן ס"ל א"ב אפי' להקל ואנן קיי"ל הפרש בין מה"ת לדרבנן כאינך אמוראי. ובזה הי' מיושב ק' הגאון ש"א שם על שיטת הרמב"ן דר' יוחנן לית לי' דבר שיל"מ לא בטיל. דא"כ אמאי ס"ל חבית אסור הא הוי ספק מיהא. ולמש"כ ניחא דר"י דלא ס"ל בדרבנן יש ברירה. אינו מטעם ספק אלא ודאי א"ב אפי' להקל בשל תורה מכש"כ להחמיר בדרבנן. מיהו רש"י ס"ל דכ"ע בטעמי' קיימי. והא דאינך אמוראי. ס"ל דאחרון פוסל. אינו אלא בכהונה משום דריח הגט פוסל בה. אבל ליבום וכדומה לחומרא א"ב אפי' להקל. וע' פרש"י שם ד"ה חוץ מן האחרון כו' ופסולה לכהונה. וכן התו' ס"ל דגם ר"י בטעמיה קאי. והא דאין פוסל כבר כ' שם ד' כ"ד ב' ד"ה לאיזו שארצה. דגט שאני ע"ש. אלא שאין זה פשוט ע' חי' מהרש"א בתו' ד' כ"ה ד"ה דברי ר"מ. והכי משמע פשטא דצריכותא שם. והנה הרי"ף כ' שאין הלכה כר"י דס"ל אף האחרון אינו פוסל. משום דאינך אמוראי רבים פליגי עלה. ולמש"כ דפליגי או הא דא"ב מטעם ספק או פשיטא שא"ב. א"כ ר"י לטעמי' דס"ל א"ב אפי' בדרבנן. ואנן קיי"ל בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב וכאינך אמוראי דמשום ספק הוא. וא"כ כבר הלכה פסוקה דלא כר"י. אלא גם הרי"ף בשיטת רש"י קאי דלכ"ע אינו מטעם ספק. וא"כ אפשר דהלכה כר"י דאפי' ריח הגט אין בו מש"ה הוצרך להוכיח שאין הלכה כיחיד. והיינו דס"ל להרי"ף בספק תחומין אסור כמש"כ הרי"ף בפר' שואל והובא בש"ע או"ח סי' שנ"ה ס"ט. ואע"ג דקיי"ל יש ברירה בתחומין אלא דאין זה מטעם ספק אלא הכי קיי"ל יש ברירה בדרבנן אפי' להחמיר. וכן דעת הרמב"ם בתחומין ומכאן מוכח דעת הרמב"ם דלא כמש"כ הגאון פני יהושע גיטין רפ"ג ושלהי פ"ד דמשום ספק קיי"ל בדאורייתא א"ב ובדרבנן יש ברירה ע"ש ולא כמש"כ הגאון ש"א שם דהרמב"ם בשיטת התו' קאי וכמש"כ לעיל. אבל לשיטת התו' לפי הא דקיי"ל בתחומין י"ב מוכיח דה"ה ספקו מותר. וכדעת הרשב"א וש"ע סי' תצ"ח. והשתא ניזיל לנ"ד. דידוע שכ' המ"א סי' תרע"ז סקי"ב דנ"ח הוא דבר שי"ל מתירין ע"ש וספקו אסור. וא"כ רבינו ס"ל כשיטת התו' דהא דא"ב הוא מטעם ספק מש"ה א"ב בנ"ח. ול"ק מתחומין דאף ספקו שרי מאיזה טעם שהוא. אבל הרי"ף קאי בשיטת רש"י וא"כ אע"ג דספקו אסור מכ"מ י"ב מש"ה מותר השמן מותר. וע' בכלבו סי' מ"ד שכ' ג"כ דרבינו חולק עם הרי"ף ורמב"ם במה שנשתייר. ולמש"כ גם הב"י מודה דלרבינו אסור המותר אלא דנ"מ בין דעת מהרי"א ולהב"י במותר נרות שעוה. דכ"ז שלא הודלק לא מהני הזמנה. ולאחר שהודלק הוברר מה שנשתייר. ומודה רבינו לדעת הב"י שמותר הנרות מותר וע' מאירי מגילה פ' בני העיר. שהסביר טעמו של רבינו משום שמתחלתו דעתו שישרפו באור הנתלה להם. מבואר כמהרי"א. אלא שהוסיף המאירי וכ' וכן בשל שבת. וליתא. דשאני נר שבת דתחלתו ניתן להנאה. ומש"ה מותר להשתמש בכ"ד אפילו בשעה שדולק. וע' מש"כ פ' שלח בס"ד:

כה

(כה) דלא למספד. בגמ' וברי"ף אי' דלא להתענאה ג"כ. ותמוה דפשיטא דאם למספד אסור כש"כ להתענות ע' תענית ד' י"ז ומגילה ד' ה' וי"ל דקמ"ל דלפניהם מותר אפי' להתענות. ומשום דחנוכה כדברי קבלה דמי שא"צ חזוק. וע' ביאורי הגר"א סי' תרפ"ו סק"א בשם המרדכי. ולמש"כ ראי' לדברי הגר"א ז"ל שם שכ' דהא דאי' ברי"ף ספ"א דמגילה דפורים אסור לפניהם ולאחריהם. אינו מדברי הרי"ף עצמו ז"ל. מיהו נוסחת רבינו מיושרת:

כו

(כו) טמאו כל השמנים שבהיכל ולא הי' להם שמן להדליק וכשגברו כו' בדקו כו'. ובגמ' אי' טמאו כל שמנים שבהיכל וכשגברה מלכות ב"ח כו'. ומשמע שעד שלא גברו לא הי' שייך כלל לומר שלא הי' להם שמן כו' שהרי בטל עבודה לגמרי. וכשגברו בדקו ומצאו אותו הפך והנה הב"י וש"א ז"ל הקשו על נס שמונה מהא דביום הראשון לא הי' נס. ואין לומר דהא שלא טמאוהו אנשי אנטיוכוס היינו נס. דזה אינו יוצא מדרך הטבע ואין מברכים עליו כמבואר בש"ע סי' רי"ח וע' מש"כ לעיל אות ו' בס"ד. אבל נוסחת רבינו ולא הי' להם שמן כו' ואח"כ וכשגברו כו' משמע דעד שלא נצחו ג"כ חפשו ולא מצאו. דודאי התגברות אנשי אנטיוכוס לא הי' בפעם א'. ומאז נכנסו וטמאו כל השמנים. מכ"מ היו עדין מקריבים תמידים וכדומה עד שגברו יותר. ומכבר חפשו שמן טהור ולא מצאו עד שגברו ב"ח האיר הקב"ה עימהם והיינו נס נגלה שגרם אותו הזמן ולמש"כ לעיל אות י' דביום ראשון יש להודות על נס הצלה מן אנשי אנטיוכוס. ניחא ק' זו בפשיטות. דב"ח וחבורתם כשזכו להדליק יום הראשון קבעו אותו יום לומר שירה והלל על נס הצלה ואע"ג שלא ידעו שידלק שמנה ימים. ואילו לא נעשה נס הנרות הי' יום א' קבוע לומר הלל בכ"ש. וכשנעשה נס השמן עוד קבעו שבעה ימים. ואח"כ מצאתי שהנשמת אדם כ"כ:

כז

(כז) ולא הי' בו להדליק אלא יום א'. כצ"ל. וכמש"כ והוה בי' שיעורא יומא חד. ומש"כ בזה הגאון בש"ש לא נראה. דממ"נ אי הי' הגירסא לפני רבינו אלא יום א'. מנ"ל שלא הי' אפי' י"א. ואי הי' הגירסא אפי' י"א. מנ"ל דהוי שיעורא יומא חד. ועיקר סברא דנבלע בפך לא נראה כלל דכשנגנז על י"א ידע הכה"ג לעשות באופן שלא יחסר ע"י בליעה וגם נביאות הוא שלא נרמז בשום ראשון. אלא טה"ד הוא:

חד א' טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסים וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאים. וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה מעלין בקודש כו' כצ"ל:

כח

(כח) למיקרא בספרא ולאגמורי באורייתא ולאפטורי בנביא כו'. אין לפרש לאגמורי באורייתא שהוא למוד הלכות החג. שהרי אין זה ענין בין למיקרא בסיפרא בין לאפטורי בנביא. שקבע רבינו בינתים. ותו דלהלן הוא דקאמר ולמדרש נמי בענינא דיומא. אלא על התרגום קאי. דהוא עיקר הלמוד לעמי הארץ שיבינו פי' הפרשה בכלל. וכדאי' בנדרים ד' ל"ז ב' ויקראו בספר תורת האלקים זה מקרא מפורש זה תרגום. והביא רבינו ראי' ע"ז דכתיב וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצוותן שיהא קורין כ"א וא' בזמנו. והיינו לשון המקרא כאשר שמע משה מפי ה'. ולמדריש נמי בעניינא דיומא כדתניא רשב"א אומר משה תיקן כו' ור"ל כמו דתיקן שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום לתלמידי חכמים בפרטי דינים. ה"נ למדנו מכאן לפרש את המקרא לעמי הארץ כדי שיבינו גם הם כראוי להם. והיינו ע"י תרגום ונביא שיש בו מענין המועד. ותרווייהו דרשי למדנו מהאי קרא דוידבר משה וגו' כמש"כ בס"ד בסי' קס"א אות א'. וע' מש"כ שם שאין לשון רבינו מבואר שמה כ"כ ומובן היטב ע"י דברי' שבכאן. וע' תו' מגילה ד' כ"ג ב' ד"ה לא שנו. שבימיהם לא נהגו לתרגם הפטרות של כל ימות השנה וכן הפרשיות. ור"ל לא נהגו לתרגם אלא ברגלים כמש"כ עוד בד' כ"ד א' ד"ה ואם הי'. והא שאנו מתרגמין הפטרות של פסח ועצרת טפי משאר יו"ט לפי שהן מדברות בנס היום כדי לפרסם הנס וכן במ"ת כדי לפרסם הנס עכ"ל. ועדין אין לזה מקור. אבל למש"כ רבינו דתרגום מקורו ממש"כ וידבר משה וגו' ומשה תקן לישראל שיהו שואלין ודורשין כו' ולהכי בקרה"ת דפסח ועצרת דמיוחד לענינו של יום מתרגמין כדי לפרש לע"ה. משא"כ קרה"ת דסוכות דקורין שור או כשב ואינו מיוחד לסוכות. וקרה"ת דחוה"מ אינו אלא מוספין שאינו נצרך לידיעת ע"ה וקרה"ת דרה"ש אינו מדבר בענין היום כ"כ ותרגום הפטרות שייך לתרגום הפרשיות. מיהו השתא אין מתרגמין כלל משום שאין מבינים כמבואר בש"ע סי' קמ"ה:

כל יומא בעניני' כצ"ל וכ"ה בסי' קס"א:

מצוותן שיהו קורין כו' כצ"ל:

כט

(כט) ואם חל להיות בששי בחמישית החודש. פי' דהא דתנן בשלישית פרה וברביעית החודש ע"כ להפסקה ראשונה. וקאי אחל להיות בתוך השבת היינו או סימן ב"ו או ד"ד. וא"כ אם חל בששי וסימן ובי"ו א"כ קורין החודש בחמישית להפסקה ראשונה. וע' בר"ן על משנה זו תמצא מבואר כל זה שם.

בתענית ובמעמדות וביוה"כ כצ"ל:

ל

(ל) בתענית ויחל משה. בגמרא אי' בתענית ברכות וקללות. וכבר כתבו התו' שם ד' ל"א ב' בד"ה ר"ח שנשתנה המנהג עפ"י מ' סופרים. וי"א דמתניתין בתענית צבור והשתא הכל כעין תעני' יחיד. והרמב"ם ה' תפלה פי"ג הי"ח מה שאנו מתענין על מה שאירע לאבותינו קורין ויחל משה. ובתענית שגוזרין אותו הציבור מפני הצרות כגון בצורת ודבר וכי"ב קורין ברכות וקללות כדי שישובו העם ויכנע לבבם כשישמעו אותם עכ"ל הרי בא ליישב המנהג והמשנה. וא"כ כשגוזרין בזה"ז תענית עה"צ קורין בו"ק וזהו מש"כ הרי"ף בתעניות בו"ק ולא הביא שנוי המנהג שקורין ויחל. אלמא דס"ל שלא נשתנה המנהג מדין המשנה. אלא ע"כ הרי"ף מיירי בתעניות על הצרות ובאמת גם כהיום יש לקרות בו"ק. אבל רבינו לא הביא כלל הא דבו"ק אלא ויחל משה. ע"כ או דס"ל שנשתנה המנהג. או משום שאין לנו ת"צ כדאי' בפסחים ד' נ"ד ב' אין ת"צ בבבל אלא ת"ב בלבד. ומתניתין בת"צ מיירי ולא כהרמב"ם ז"ל אלא כהרא"ש וטור שיבואר בסמוך. ובאמת הוא מחלוקת הגאונים הראשונים והביאם הטור סי' תקס"ו וז"ל ורב עמרם כתב שבתעניות הכתובים בפסוק דוקא קורין ויחל חוץ מבט"ב [והא דבמנחה קורין ויחל פשוט דלכ"ע קורין ויחל במנחה ולא דברו אלא בשחרית וכמבואר בטור א"ח סי' תקע"ט בסדר שבתענית ש"ג] ורב שר שלום כ' שבכל ת"צ וכל תענית שגוזרים על הגשמים וכל דבר הצריך להם אומרים ויחל כו'. הרי דהר"ע כהרמב"ם ורב ש"ש כרבינו. וכן סתם בש"ע שם. ובביאורי הגר"א שם סק"ד מוכח דמפרש פלוגתייהו דר"ע ורב ש"ש אי קורין גם בשחרית ויחל או קורין בסדר הפרשה או שאין קורין כלל ע"ש. ולא זכיתי להבין היאך משמע דרב עמרם כוון להא שאין קורין בשחרית כלל בתעניות שאין כתובין בתורה. אלא ה"ק דבאלו תעניות דוקא קורן ויחל הא בשאר תענית ציבור קורין בו"ק וכהרמב"ם ז"ל. ומקור זה הדין הוא במ"ס פרק י"ז ה"ז והובא ברא"ש מגילה פ"ד בתענית של ת"ב וז' אחרונות של עצירת גשמים בו"ק אבל תענית אחרות ויחל משה וכ' הרא"ש עלה דאיכא למימר דמתניתין נמי איירי בת"ב ובשבעה תעניות אחרונות ולא פליגי. וזהו דעת הטור לפי מה שהעלה הב"י סי' תקע"ה דבכל תענית קורין גם בשחרית ויחל כרב ש"ש. ומכ"מ בשבע אחרונות הביא בסדר קרה"ת בו"ק ולשיטת הרמב"ם לכאורה קשה אמאי נקיט ז' אחרונות כו' הא כל תענית שעל הצרות קורין בו"ק. ואין לומר דהרמב"ם ס"ל שאין קורין כלל בתענית שעל הצרות אלא בשבע תעניות אחרונות של גשמים שהן נקראין ת"צ וכשיטת הפוסקי' שהביא הרא"ש בתענית פ"א ס"כ אאל"כ שהרי הרמב"ם כ' בה' תענית פ"ג הי"א שאין גוזרין עה"צ תענית כגון צום כפור אלא בא"י בלבד ובגלל המטר כו'. הא על שאר הצרות הרי הן כתעניות ראשונות של גשמים ובה' תפלה שם כ' ובתענית שגוזרין אותו כו' כגון בצורת ודבר וכי"ב קורין בו"ק כו' הרי דבהא ס"ל כדעת הרא"ש וש"ע דבכל תענית שגזרו הציבור יש בהם קרה"ת אלא שתורין בו"ק וא"כ קשה הא דמ' סופרי'. וי"ל דהרמב"ם גמר לה מסוגי' דתענית ד' י"ג דשקיל וטרי טובא בהא דתני' אין בין ג' שניות לשבע אחרונות אלא שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות. ומסיק דמש"ה לא תני תיבה וכ"ד ברכות משום דקא חשיב לה באידך פירקא. ואי איתא הא אכתי יש בינייהו בקרה"ת. דבשבע אחרונות קורין בו"ק ובשמות ויחל משה. אלא פשיטא דבכולהו קורין בו"ק. ואולי גי' דילן במ"ס בשבוש מיתני והכי צ"ל בת"ב ובתענית שגזרו על הצרות בו"ק. וע' במ"ס דילן שיש בהם שיבוש שלא כנוסחא שכ' הרא"ש ז"ל. נמצא דהרי"ף ורב עמרם גאון והרמב"ם ס"ל דיש לקרות בו"ק גם בחו"ל בגזירת תענית שעל הצרות. חוץ מתענית שבפסוק שהוא לזכר מה שכבר הי'. ורבינו ורב שר שלום והש"ע והרא"ש ס"ל דקורין לעולם ויחל משה:

לא

(לא) דהא תדיר והדר קרי תלתא. ר"ל דכיון שמקדימין בר"ח משום תדיר. וממילא קרי תלתא. דזה פשיטא לכ"ע דבראשונה קורין ג' ואח"כ בשני' א' ולא פליגי אלא איזה מקדימין. והטעם משום דאי' במגילה ד' כ"א ב' ראשון שקרא ד' משובח ורב פפא שבחי' לדקרא ראשון ארבעה. ואפי' רבא דקאמר דגם אמצעי שקרא ד' משובח וכן שלישי והכי קיי"ל. ע"כ צריך ביאור. שהא שלמד רבא על הראשון מקופות דתרומת הלישכה. ואמצעי ממנורה. ואחרון מהא דמעלין בקודש. לכאורה תמוה. דבמקום דיש זה הכלל אין זה. והיינו בהרבה ב"א או דברים שבאו זה אחר זה הראשון חשוב ובעומדים כולם יחד האמצעי חשוב. והא דמעלין בקודש אינו אלא בגוף א'. והיאך אפשר לומר שלשה דברים נגדיים בדבר א'. ותו קשה בראשון שהוא משובח למ"ל לרבא להביא הא דקופות. לוכח מיני' ובי' דכהן קורא ראשון ואחריו לוי כו'. אלא ע"כ לא בא רבא לדין מי מהקוראים חשיב שהוא ראוי לקרוא ד'. אלא מצד הפרשה יש לפנינו עשרה פסוקים וצריכין אנו להעדיף חלק א' של ג' פסוקים וליתן לו עוד פסוק רביעי ובזה יש לדון דג' פסוקים ראשונים חשיבי שהרי קוראים אותם ראשונה כמו ג' קופות ויש לדון דג' אמצעים חשיבי שהרי עומדים יחדיו בתורה והם אמצעים ויש לדון מגוף המצוה להעלות את המצוה ולא לפחות. וכיון שיש סברא לדמות להא דקופות ויש סברא לדמות להא דמנורה ויש סברא לדמות להא דמעלין בקודש. קאמר רבא דמאן דעבד הכי משובח. ומאן דעבד הכי משובח. ובביאור הספרי בהעלותך פי' ג' ביארנו יותר בס"ד. אבל כאן שמוציאים שני ס"ת וקורין זה אחר זה ודאי הראשונה דומה להא דקופות דראשונה משובחת. וקורין בה ג'. ובשני' א':

לב

(לב) ורבי אבא א'. בגמרא אי' רבה אמר. והקשו התו' שם דאמאי צריך לפסוק הלכה אין משגיחין בחנוכה הא קיי"ל כרבה נגד ר"י ע"ש מה שיישבו. ובאמת יש להקשות עוד דבכ"מ רבה קודם לרב יוסף. וכאן ר"י קודם. אלא ע"כ לאו היינו רבה בר נחמני. ואולי הוא רבה זוטי. וכבר עמדו על כיב"ז התו' ורא"ש ריש פ"ב דע"ז ובכ"מ. מיהו גי' רבינו ר' אבא ניחא. ואע"ג דבירו' נזכר רבה גופא בשם ר' אבא מכ"מ סוגי' דש"ס דילן אינו רבה בר נחמני:

לג

(לג) אלא שלשה בשל ר"ח וא' בשל חנוכה. יפה העיר בעל ש"ש דנראה דרבינו לית לי' הני כללי דכייל הרוקח בשם רש"י והובא בש"ע סי' תרפ"ד שאם טעה החזן וקרא ד' בשל ר"ח אם לא הוציאו ספר ב' אין צריך לקרות יותר. משום דדייק לשון אין משגיחין בחנוכה. משמע אפי' לא קרי בחנוכה כלל. אבל רבינו מפרש אין משגיחין בחנוכה אלא ג' בר"ח וא' בחנוכה. הא לפחות אחד ג"כ ודאי לא שמענו לעקור הא דתנן בחנוכה בנשיאים. והיאך אפשר לומר דסגי אי לא קרינן בנשיאים אלא בפרשה אחרת. ובעניי קשה לי טובא זה הפסק שהרי רב יוסף אמר אין משגיחין בר"ח. והיאך אפשר לומר שאם לא קראו בר"ח אין צריך להוציא ס"ת אחרת. וא"כ ה"ה שבת ור"ח אם קרא המפטיר ג"כ בשבת אין חוזרים על ר"ח וזה תמוה מי גרע ר"ח שחל בשבת משאם חל בחול וקראו ענין אחר שלא מענין היום. אבל האמת יורה דרכו שרש"י לא מסוגין קאתי עלה אלא מלשון המדרש ילמדינו שהביא התו' מגילה ד' כ"ג א' וז"ל אבל בשבת ור"ח של חנוכה א"צ כדאי' בילמדנו דחנוכה דהילכתא אין משגיחין בחנוכה כל עיקר ודייקי מלשון כל עיקר דה"ה שלא קרא כלל בחנוכה ולא בעינן אלא קרה"ת בצבור אפי' שלא מענין הנשיאים. וז"ל הב"י בשם הרוקח פ"א שכח וקרא ד' בפרשת החודש שבא בחנוכה ואמר רבי אם לא הי' ס"ת מבחוץ לא היינו צריכים לקרוא חמישית בשל חנוכה דהא אמרינן אין משגיחין בחנוכה ופורים כל עיקר כלומר אם לא יקרא כל עיקר אין לחוש. אחר כי קרא בתורה אסור לקרוא פעם שנית אלא כהן בלבד קורא במקום לוי. עכ"ל. וכוון להא דילמדנו וחנוכה ופורים שוין בדבר ואין להגיה ולמחוק תיבת פורים כמהרל"ח. ומזה למדנו דה"ה בלא שבת ור"ח אלא בחנוכה לחוד שטעו וקראו בפרשת השבוע וכדומה אין משגיחין בזה אחר שקראו בתורה וכמו בפורים. והא שכ' אלא כהן בלבד כו' אין לזה ביאור לכאורה. ונראה דכוון למש"כ עוד הב"י בשם מעשה דרש"י. מעשה בא לפני רש"י ששכח החזן כו' ואומר רבי אם לא הי' מוציא ס"ת לא הי' צריך לקרות יותר דהא אמרינן אין משגיחין בחנוכה ופורים וכצ"ל ולא בר"ח] כל עיקר. אבל עכשיו שמוציא ב' תורות. משום פגמו של ס"ת צריך לקרות חמישית בשל חנוכה. ואין לומר שרביעי עצמו יקרא בשל חנוכה קודם שיחתום בס"ת הראשון בפ' דר"ח דהו"ל מדלג ואין מדלגין בתורה כו' עכ"ל. והרוקח כוון לזה שאין לומר דיקרא הרביעי אחר שכבר חתם בדר"ח. ויגללו בדחנוכה והוא יקרא. ולא יהי' בזה חמשה אנשים. דגם זה א"א דרק כהן קורא פעם שנית במקום לוי. אבל באופן אחר לא מצינו. וא"כ ע"כ צריך שיעלה חמישי וזה הוא נגד מאמרם בר"ח ארבעה. ואין משגיחין בחנוכה ופורים לדקדק בקריאת הפרשה אשר להם. נגד דין המפורש בדיוק. עכ"פ כולם כוונו להא דילמדנו ולא להא דגמרא שאמרו אין משגיחין בחנוכה. והרי גם הרי"ף לא הביא כלל זה הלשון ולא כתב אלא עיקר הדין ור"ח טבת שחל להיות בחול קרי בר"ח שלשה וחד קרי בחנוכה וכן הילכתא ותו לא מידי. אלמא שאין מקום לדקדק מכאן מאומה. ואין לנו אלא לשון הילמדנו וכמש"כ התו'. ול"ד בר"ח ה"ה בחול. ואולי ס"ל להמדרש דקרה"ת דינה כמו תפלה דאין מחזירין בכל יום שאין בו מוסף אם לא הזכירו מעין היום כדאי' שבת ד' כ"ד וה"ה בקרה"ת דיום התענית. ובזה ניחא מנהג שכ' הרמ"א סי' תקס"ו ס"ב דכשקובעים ת"צ בכל השבוע קורים ויחל גם בשחרית. ואם חל בב' וה' קורין שחרית בפ' השבוע. ולכאורה תמוה ממ"נ כיון שהמנהג בשאר ימי השבוע לקרות ויחל בשחרית. אלמא נקטינן דדינא הכי. וא"כ אין יוצאין י"ח במה שקורין בב' וה' בפ' השבוע. שהרי מפסיקין לתעניות. אבל למש"כ ניחא דה"ה בכל תענית אם לא קראו בו"ק או ויחל יצאו י"ח רק שיהא קרה"ת בצבור. וא"כ מחמת מחלוקת הפוסקים אי צריך לקרות בשחרית. או לקרות כלל בת"צ דילן על איזה צרה ר"ל. להכי בב' וה' קורין בפ' השבוע שהרי אם אין בהם קרה"ת לא יצאנו ידי פרשת השבוע. שהוא ודאי לעיכובא כמו נוסח התפלה הקבועה שבכל יום. ובפרשת השבוע יצאנו גם ידי קריאה דתענית. שאין משגיחין בקריאתה לעיכובא משא"כ במנחה ובשאר ימים שאין בו פ' השבוע נקטינן כהני פוסקים שיש בהם קרה"ת וכמש"כ הרמב"ם ע"ל מש"כ אות ל' בס"ד. ולא תקשה עלי שלא הזכיר בילמדנו אלא חנוכה ופורים. והיאך נוסיף כמ"כ שאר ימים שאין בו מוסף. שהרי בתוספתא דברכות פרק ג' תני' גבי תפלה כל שאין בו מוסף כגון חנוכה ופורים ערבית ושחרית ומנחה מתפלל י"ח ואומר מעין המאורע בהודאה ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ומכ"מ ה"ה בתענית וכדאי' בשבת שם. ולפנינו הביא הגמרא ברייתא בתענית לחוד וה"ה חנוכה ופורים. אלא חדא נקיט וה"ה אידך. מיהו כ"ז אין לו שורש לעיקר בגמרא אלא שכבר כ' התו' מגילה ד' ל"א ב' שסומכין בכמה דינים על המדרשים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף