העמק שאלה/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) והיכא דנולד כשהוא מהול לא צריך לאטופי מיני' דם ברית. כצ"ל וכ"ה להלן סי' ל"ז וכפול כה"ע. ושנוי קצת בעובדא דר"א ב"א מחזקת הראי' לפסק רבינו כמבואר שם. והכי מוכח בסמוך א"ב מיפסק הלכתא בנולד כשהוא מהול כרב ודעת רבינו כבה"ג שהביאו התו' ורא"ש וש"פ. דל"ח לערלה כבושה. ובה"ג ורי"ף פוסקים כשמואל משום דרבה ור"י פליגי אליבי'. והרא"ש הקשה דהא רבה ור"י תלמידי ר"י הוי. ואי הוי פליגי עם רב יהודה הלכה כר"י. וכ"ש דהלכה כרב רבו של ר"י. והכ"מ יישב במה שראה לחלק בין כשחולק הרב עם התלמיד בפניו או אחר מותו. ובמח"כ מרן ז"ל זה הכלל נאמר מאביי ורבא ואילך דהלכה כתלמיד במקום הרב מכ"מ כשהם חולקים עם רבם בפניהם הלכה כרב. ע' מלחמת ה' שבת פ' תולין דר"פ יושב לפני רבו הוי כו' והה"מ בה' שבת פ"ב מיירי ג"כ במחלוקת רבה ורבא ע"ש. איברא עיקר הק"ו שדן הרא"ש לית להו להרי"ף ורבינו כמש"כ סי' כ"ד אות י' בס"ד. וסי' קי"ג אות ב' ובכ"מ. ודעת רבינו ובה"ג דרבה ור"י פליגי בפי' הברייתא דרשב"א. ותו דעובדא דראב"א מכרעת דמשמיא אסכימו כרב. והתו' ורא"ש הקשו לבה"ג אמאי גר שנתגייר כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב וקטן שנולד כשהוא מהול א"צ. פי' ואפי' לא נחוש לערלה כבושה מ"ש מגר מהול. והכי ק' להרי"ף שלא הצריך הטפת ד"ב לנולד מהול אלא משום ס' ערלה כבושה. ומדברי הרמב"ן במלחמת ה' למדתי סברא פשוטה דבשלמ' גר דבעי ליכנס תחת כנפי השכינה במילה וטבילה וכשאין לו מילה בעי מיהא הטפת ד"ב. משא"כ ישראל מבטן לא נזכר מצוה זו כלל וה"ה קדוש מאליו וכ' הרמב"ן שם דע"כ תקנו בנוסח ברכה של מילת גרים אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו ד"ב כו' משא"כ במילת ישראל. אבל הר"י בה"ת יישב בתוס' יבמות מ"ו ב' ד"ה דר' דשאני גר שהיתה לו ערלה דין הוא שצריך הטפה משא"כ נולד מהול שלא היה לו ערלה. ולטעמי' קאי שכ' התו' בד"ה ולא ספק כו' דקרא דערלתו אתי לאנדרוגינס. ונולד מהול מסברא ידעינן דא"צ להטיף ד"ב. וכ' הרא"ש שהר"ש הקשה א"כ קטן שנמול תוך שמנה והא צריך הטפה. שהרי היתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו ואינו כן מדאי' שלהי פרקין דהיכא דקדם ומל של שבת בע"ש לא ניתנה שבת לדחות. ונראה ליישב דעת הר"י ז"ל עפ"י דבעי ר"ח ביבמות ד' ע"א ערלות שלא בזמנ' אי הוי ערלות. ולא אפשיטא וכ' התו' שם ד' ע' דבירו' אפשיטא דלא הוי ערל. וא"כ י"ל דהר"י פסק כהירושלמי וכ"כ הרמב"ם פי"א מה' תרומות ה"ג אבל סכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה שהנולד כל ז' אינו חשוב ערל. וא"כ נימול תוך שמונה ה"ה כנולד מהול. ובאמת אי נמול בלילה לאחר שמנה או מלו עו"ג אחר שמנה למ"ד דמילתו פסול בדיעבד כאשר יבואר בס"ד. א"כ בעי הטפת ד"ב. והיינו כוונת רמ"א יו"ד סי' רס"ב לחלק בין נימול תוך שמונה דלא בעי הטפת ד"ב לנימול בלילה דבעי הטד"ב. והבינו הט"ז וש"ך והגאון שו"ת ש"א סי' נ"ב שתלוי אי המילה כשרה או לא. ושהרמ"א ס"ל דבתוך ח' המילה כשרה. וזה תימא וסותר ד"ע סי' רע"ד שהביא שו"ת הרשב"א דמי שצריך להמול בתוך שמנה מחמת סכנה רשאי עו"ג להמול שאין שום נ"מ בדבר. ותו היאך אפשר לומר כן. א"כ מאי הקשה הר"ש לר"י מהא דנימול תוך ח' לא בעינן הטד"ב. הא ניחא שפיר שהרי כבר מל ויצא ידי מצות ד"ב. אלא לא עלה עה"ד ל"כ ועיקר הנ"מ משום שנימול בתוך ח' דומה לנולד מהול שעדיין לא היה לו ערלה. [והגם דבנולד מהול פ' הש"ע דצריך להטיף ד"ב דלא כרבינו ובה"ג. היינו משום דחיישינן שמא ערלה כבושה היא. אבל הכא דידעינן דלאו ערלה כבושה. הא ודאי א"צ הטד"ב כיון דלא הי' לו ערלה מעולם. ומעין זה כ' גם הש"א שם. דהוי כניכרת הגיד ע"ש] משא"כ נימול לאח"ז בלילה דומה לגר מהול. וכבר הקדמנו בזה הגאון בעל עמק יהושע ס"כ. אלא שהעלה בנימול בליל ח' דהוי כנימול תוך ח' משום דפסק הרמב"ם לענין מח"כ לילה מח"ז. זה לא נראה כלל. אלא כהירו' ס"פ ר"א דמילה דמדמה ערלה דליל ח' כהקדש בליל שמונה דנכנס לדיר להתעשר. והכי מסיק ר"פ בזבחים ד' י"ב דלילה לא הוי מח"ז מהא דר"א ליל ח' לקדושה. ואע"ג דלענין הקרבה מיקרי עדיין מח"ז כמש"כ התו' שם. מכ"מ יליף ר"פ התם מקדושה. ה"נ אע"ג שאי מל בלילה הוי כשלא בזמנה. מכ"מ כבר נקרא ערל לתרומה דאסור לסוכו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל תדע שהרי הירושלמי שם הביא ראיה דליל שמיני כשמיני מדתניא כל ז' הימים מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה. פי' דוקא כל ז' ולא ליל שמיני. והרי הרמב"ם דייק וכ' כל שבעה אלא כמש"כ. ומהא דמח"כ לק"מ. ואין כל הענינים דומין זל"ז. וכבר רמזו התו' זבחים שם ד"ה ר"פ ע"ש. נחזור לענין דלישוב הר"י יש מקום לפסק הרמ"א. אבל הר"ש יישב ק' הנ"ל משום דמסברא שניהם צריכים הטד"ב. אלא בישראל גלי קרא למעט מערלתו. ור"ל ל"ד נולד מהול אלא ה"ה גדול שלא נימול כראוי. משא"כ גר דלא גלי קרא. וא"כ לא מצינו הטד"ב בישראל כמו לישוב רמב"ן ז"ל. וצדקו דברי הב"י לפי דעת הר"ש שהביא ע"ש. וכ"כ השאג"א סי' נ"ד לד' הר"ש דבכל מילה פסולה א"צ הטד"ב. והסמ"ג מ"ע כ"ח כ' בזה"ל אמנם אם מל עו"ג כבר א"צ לחזור ולמול מעט כ"א להטיף ממנו ד"ב ע"כ משמע דבשיטת הר"י קאי דגם בישראל שייך הטד"ב. והכי מוכח בל"ת קט"ז בזה"ל פסק בה"ג דקטן שנולד מהול כו' וכן ראוי לחלק בין קטן שלא הי' לו ערלה מעולם לגר שהי' לו ערלה כו' והן דברי ר"י. מיהו במ"ע כ"ח כתב עוד בזה"ל כתב בה"ג גר כו' אבל קטן כשנולד מהול א"צ להטיף ד"ב דהא כתיב ערלתו אבל גר דלא גלי לא גלי ע"כ. והן דברי ר"ש וצ"ע. ויש לחקור דעת הרמב"ם שכ' ריש פ"ב מה"מ. אבל עו"ג לא ימול כלל ואם מל א"צ לחזור ולמול. וכ' הכ"מ שדעתו ז"ל דבדיעבד המילה כשירה ומש"ה א"צ לחזור ולמול. והגאון ש"א סי' נ"ד דחהו בשתי ידים ומשום דראיית הר"ש נכונה אלא ה"פ דא"צ לחזור ולהטיף ד"ב משום שאין תקנה לשכבר נתעוות. והכי נראה שהבין הגר"א שם סימן רס"ד סק"ו. ובעניי ק' טובא. דא"כ אמאי לא הקדים הרמב"ם לפרש הכי במל תוך ח' ובלילה בפ"א. ותו שידוע שלא נזכר בחיבור דבר שלא קדמוהו בגמ' או בדברי רבותיו ז"ל או בלשון יראה לי. ונראה יותר כהכ"מ. ודוקא במילת עו"ג ס"ל שכשר בדיעבד כדעת בה"ג ורי"ף שמבואר בסמוך ואם כן הי' מקום לדקדק דהרמב"ם ס"ל כהר"י דיש הטפת ד"ב בישראל. דאלת"ה מאי נפקא מינה בהא שכשר בדיעבד. אבל גם זה אינו נראה לענ"ד לומר דהרמב"ם כיון במש"כ א"צ לחזור ולמול. היינו שא"צ להטיף ד"ב כמו שהבינו הגר"א וש"א ז"ל שאין זה במשמעות דבריו לחזור ולמול. אלא מילה כמשמעו ור"ל אי נמשך הערלה. דהא דאי' ביבמות ד' ע"ב א' משוך א"צ לחזור ולמול מה"ת היינו מדתני' במכילתא פ' בא פט"ו ומלתה אותו אז יאכל בו להביא את שנתקיימה בו מצות מילה אפי' שעה א' אפילו חזר הבשר וחפה העטרה אינו מעכבו לאכול בפסח ולא בתרומה. פי' ומלתה בלשון עבר. ולא כתי' וימול אז יאכל בו. ודריש לא שיהא דוקא מהול אלא שיקוים בו מצות מילה שעה א'. משא"כ אי נימול בלילה או בתוך שמונה ונמשך ערלתו פשיטא דמחוייב לחזור למול מה"ת. ומש"ה כ' הרמב"ם דאי מלו עו"ג כשר בדיעבד. והי' נראה עוד דהנימול תוך שמונה או בלילה מצוה למשוך ערלתו כדי לקיים בו מצות מילה. כמו מי שיש לו מכה על קיבורת ידו וא"י להניח תפילין דמצוה להשתדל לרפאותו כדי לקיים מצות תפילין. וה"נ במילה כ"ז שלא קיים מצוה כראוי ואפשר לעשות שיתחייב מחויב בדבר. וע' להלן אות ג' בדבר טומטום. משא"כ מלו עו"ג. עכ"פ כונת הרמב"ם כמש"כ הכ"מ. ונ"מ לדינא מדרבנן. אם נראה אחר שנמשך ערלתו קצת המילה. דאי לא נימול שעה א' בכשרות ה"ה ציצין המעכבים את המילה. משא"כ אי נימא דהמילה כשרה בדיעבד וכמש"כ הרמ"א ס' סי' רס"ד דמשוך א"צ שיהא נראה מהול רוב העטרה כו'. אבל בהטפת ד"ב לא דבר הרמב"ם כלל. ואפשר דס"ל דבישראל ליכא מצוה זו כדעת הרמב"ן ז"ל והכי משמע נוסח הברכה כמש"כ לעיל בשמו:

ב

(ב) ועובד כוכבים למימהל בר ישראל פסול. הוא לשון גמרא ע"ג דכ"ז ומנחות ד' מ"ב מנין למילה בנכרי שפסולה. וכ"כ רבינו בסימן ל"ז ועובד כוכבים פסול למימהל בן ישראל אבל בה"ג ורי"ף כתב בזה"ל ועו"ג אסור למימהל בר ישראל דאתמר מנין למילה בעו"ג שפסולה כו'. ויש לדקדק אחר לשון רבותינו דמי סני להו לישנא דגמרא ודרבינו שהעתיקו לשונו שבסי' ל"ז ושינו מלשון פסול לאסור. אלא ודאי מרמזי לן דדוקא לכתחילה אסור הא בדיעבד כשר וא"צ לחזור ולמול. והיינו שדלה הרמב"ם מים עמוקים מדעת רבותי' ז"ל כמש"כ לעיל. והטעם כ' הכ"מ דסוגיא דמנחות דמקשה בפשיטות והרי מילה דכשרה בנכרי כו'. ומשמע דפשיטא להש"ס דכשירה. ויש להוסיף דכולהו תנאי ר"מ ור"י ור' יוסי ס"ל דכשר. שהרי ר' יוחנן לא ס"ל דרשה דואתה את בריתי תשמור. אלא דרשה דהמול ימול. ור' יוסי דרש בע"ג שם מהאי קרא דמילה לא בעי כונה. מש"ה הדעת נוטה שלא לפסוק כר' יוחנן. וע"ע בתו' ע"ג שם ד"ה אשה. דרצו ג"כ לפסוק שלא כר"י אלא שעלה ע"ד לפסוק כרב משום דר"י הנשיא. וא"כ כמו כן אפשר שלא לפסוק כתרווייהו משום הני תנאי רבותיו של ר"י הנשיא והלכה כרבי מחבירו ולא מרבותיו. מכ"מ לא פסיקא לרבותינו בה"ג ורי"ף להכשיר לכתחילה. אבל רבינו פסיקא לי' כפיסקא דאמוראי דפסול בדיעבד:

ג

(ג) ישראל שמתו אחיו מ"מ כו'. אריכות לשון זה מלמדינו דס"ל כדעת בעל העיטור שהובא בהגהת רמ"א סי' רס"ד דדוקא ערל בהיתר כשר למול ולא מומר לערלות. ולא כתו' ע"ג שם שכ' בפשיטות דלמ"ד המול ימול כל ערל כמאן דמהילי דמי. דאפי' מומר לערלות כדין מהול לענין נדרים. ואע"ג דאסור בתרומה ובקדשים שאני התם. דאפי' ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה כמש"כ בפשיטות ביבמות ר"פ הערל. וכ"כ הרמב"ן ורשב"א בחי' שם. והוכיחו מהא דאי' בירו' דקטן בתוך שמונה עדיף מערל שמתו אחיו מ"מ. ובתלמוד דילן אפי' בתוך שמנה מיבעי לן וכ"ש ישראל שמתו אחיו מ"מ. ועוד הוכיחו מטומטום שאסור בתרומה אע"ג שאינו מעכב את אביו מלאכול בפסח הרי שאינו ראוי למול ומכ"מ אסור בתרומה. והוסיף הרשב"א לדקדק בסוגי' דפ' אלמנה לכה"ג דקאמר על ערל שאינו אוכל ומאכיל התם פומייהו כאיב להו. ר"ל שעומדין עוד למול לכשיבראו. מוכח מזה דאפי' מתו אחיו מ"מ עומד למול כשיבלע בו דמו וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' מילה ה' י"ח דממתניין לו עד שיתחזק כחו. וכ"כ הנימוקי ס"פ הבע"י וצ"ל דאפי' מתו אחיו מ"מ כשהן גדולים. מכ"מ יש תקוה למול כשיזקינו וכ"כ הגאון חתם סופר סי' רמ"ה. אבל ר"ת ז"ל בתו' חגיגה ד' ד ב' והביאו הרמב"ן ורשב"א כ' להיפך. דמתו אחיו מ"מ מותר בתרומה ועדיף מקטן שעומד למול משא"כ מתו אחיו מ"מ אסור להסתכן. ולא נקרא ערל בתורה אלא מי שהוא לא מל מחמת הכאב שאינו עפ"י דין והוא מומר לערלות. ובאמת הכי משמע במכילתא פ' בא כל ערל וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר כל בן נכר וגו' אבל ישראל ערל שומע אני יהא כשר לאכול פסח ת"ל כל ערל וגו' הרי דמיירי במומר לערלות דומה לב"נ. ומכ"מ ס"ד דוקא ב"נ שהוא משומד לכה"ת וע' שו"ת ש"א סי' נ"ג. אבל אי נימא דאפי' מתו אחיו מ"מ בכלל ערל. מאי שיאטי' לבן נכר. והכי פשטא דסוגי' דע"ג דכ"ז דמוכח דערל ישראל מיקרי מהול בלשון תורה ג"כ. ולא כפרש"י יבמות ד' ע"א ד"ה בערלי ישראל לענין נדר מולין נינהו דהלך אחר לשון ב"ח כו' ופי' רמב"ן ורשב"א דלא קאי רש"י אלא בבבא ראשונה דליכא קראי אבל בבא שני' ודאי אף בלשון תורה עו"ג קרוי ערל כמבואר בסוגי' דיבמות שם. כ"ז דעת רש"י ורמב"ן ז"ל. אבל לפי הפשט משמע דגם בבא ראשונה בל"ת איתא כדמוכח מסוגי' דע"ג. הן אמת שהתו' ביבמות שם הודו גם לזה ומש"ה כתבו בד"ה והני. ואין להקשות מוכל ערל לא יאכל בו. דההוא לא איצטריך אלא לישראל. ור"ל דמכ"מ ודאי ישראל ערל מיקרי מהול בל"ת. אלא דכאן א"א לפרש בא"א. וע' מהרש"א שהקשה ע"ז ואכ"מ. אבל דעת ר"ת בכ"ז להיפך שגם בלשון ב"א לענין נדרים אין ערל בכלל ישראל אלא מי שמתו אחיו מ"מ ולא מומר. והכי דייק המפרש במס' נדרים שם. והוא כשר למול ולתרומה. ומה שהקשו מהירו' לענ"ד לק"מ דהירו' לטעמי' דאי' בר"פ הערל המול ימול מכאן לישראל ערל שלא ימול עד שימול ואצ"ל עו"ג ערל. אבל לתלמוד דילן דכשר למול מבואר דבל"ת ג"כ הוא מהול וכשר לתרומה. ומה שהקשו מטומטום נראה ברור דיכול לקרוע ולמול עצמו. אבל אין שהות אחר חצות לעשות הכל דבעי רפואה אחר קריעה בידי אדם וידוע דהכל תלוי בזמן החיוב לעשות פסח כמו לענין דרך רחוקה. מש"ה אינו דוחה את אביו. וממוצא דברינו לדעת ר"ת ז"ל מבואר דמומר לערלות אסור למול וכדעת רבינו ובעל העיטור ז"ל. וכשתמצא לומר. יהי' נ"מ לדין במומר גם למ"ד משום ואתה את בריתי תשמור. דהתו' הכריחו דע"כ מומר לערלות מיקרי בר כריתות ושמירת ברית. מדלא קאמר דאיכא בינייהו מומר לערלות. וצ"ל דאפי' להכעיס הכי הוא. אבל לשיטת רבינו ור"ת ובעה"ע ז"ל יש לדקדק להיפך מדלא קאמר א"ב מומר לתיאבון לערלות. דבכלל ערל הוא. ש"מ דה"נ לא נקרא בר שמירת ברית. ואל תתמה. שהרי דעת התוס' בע"ג ד' כ"ו ב' ד"ה סמי מכאן מומר. דמומר לתיאבון פסול לכתיבת סת"מ דלא מיקרי בר קשירה. והגרע"א זצ"ל סי' ס"ט נדחק לפרש דעת התו' מהא דכשר לשחיטה אלמא דמיקרי בר זביחה. מיהו באמת משחיטה לק"מ וחשו"ק יוכיחו. והרי הרשב"א מכשיר אפי' מומר להכעיס. כשישראל עומד ע"ג ומיקרי בר זביחה. והכי נראה מפרש"י חולין דף ג' ב ד"ה חוץ מחש"ו ודוקא לתיאבון אבל להכעיס אפי' נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכונה בידים עכ"ל. משמע דעומד ע"ג שרי. וטעמא דמילתא יעוין מש"כ בס"ד בסי' ע"ו אות ד' ובסי' קכ"ד אות ד'. אבל מדפסול לסת"מ ודאי מוכח דאפי' מומר לערלות לתיאבון אינו בר שמירת ברית ואפי' להש"ע א"ח סימן ל"ט דמומר לתיאבון כשר לסת"מ ומיקרי בר קשירה. מכ"מ אינו דומה למילה. דשם בקל מוותר על טרחתו ויקשור תפילין. משא"כ מילה דקשה ולא עביד דמהיל. וע' גיטין ד' פ"ה דמחלק בזה בין עו"ג דלא מיקרי בר הוי' משום דלא עביד דמגייר. וה"נ מומר לערלות לא עביד דמהיל כמש"כ התו' פסחים ד' ס"ב א' ד"ה האי מחוסר מעשה כו' דמעשה דמילה חשיב טפי ע"ש [וע' תו' סנהדרין ד' ע"ב דמומר לאו ב"ב הוא ונהי דמיירי בלהכעיס כמש"כ המג"א סי' קכ"ט מכ"מ אזלי דלא כדעתם בע"ג הנ"ל וע' מש"כ בס' אבן העוזר שם] וראיתי מקום לגלות דבר חידוש בדין מומר. שבה"ג ה' יי"נ הביא סוגי' דע"ג ד' כ"ו. והעתיק נוסחא חדשה וז"ל. ולמ"ד אוכל נבלות להכעיס נמי משומד הוא לשני ר' יוחנן כאן במשומד אוכל נבלות להכעיס כאן במשומד א"נ לתיאבון. קסבר משומד א"נ לתיאבון לא צריך כלל לרבויי. ונמצא דלהאי מ"ד משומד להכעיס ג"כ מעלין ול"מ ואפי' אבידתו מחזירין מרבוי' דקרא. וזהו דעת שלטי הגבורים במ' ע"ז פ"ב. וראיתי לסמוך מסוגי' דגיטין ד' מ"ז זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך. משמע דהוא רצה לפדותו. ולכאורה ק' אמאי וכבר דקדק רש"י ד"ה ואכיל איסורא. עדים העידו עליו כו' ור"ל שלא התלמידים עצמן ראו הכי. אלא שמעו מפי אחרים. וא"כ הווין עד מפי עד. מש"ה רצה ר"א לפדותו. אבל לדעת שלטי הגבורים ניחא בפשיטות דפסק להקל ככללא דהש"ס בפלוגתא דר"א ורבינא והכא ס"ל לר"א גם כן והכי דעת רש"י ורשב"א הנ"ל מדמכשרי שחיטת מומר להכעיס. ונהי דס"ל שהוא בר זביחה מכ"מ ה"ה צדוקי. אלא כר"א דס"ל מומר הוא. והתלמידים ס"ל כר' יוחנן בהוריות ד' י"א [ובזה יבואר פסק הב"ח וש"ך ריש ה' ריבית שכתבו לחלק בין מומר להכעיס לכופר בעיקר. וע' מל"מ פ"ה מה' מלוה]. נחזור לענין ערל. דלדעת רבינו וסיעתו ז"ל א"צ לדחוק במשנה דנדרי' דכולהי קראי על בבא שני' כמש"כ הרמב"ן בחי' יבמות והר"ן בפי' נדרים. אלא קרא שלישי קאי על רישא דישראל ערל נקרא מהול. מדקאמר פן תעלוזנה בה"ע. והרי בנ"י שמתו אחיו מ"מ צדיקים גמורים הן ולא יעלוזו בכשלון ישראל ח"ו. אלא לא מיקרי ערל. משא"כ מומר לערלות דפקר טפי. ועי' שו"ת כנ"י סי' י"ד. וע"ע בסמוך:

משום דאיכא משפחה דרפי דמא כדמהיל דמי כצ"ל:

ד

(ד) ה"מ גברי דבני מילה אינון אבל נשים לא כו'. בסוגית הש"ס נראה דפשוט אי מומר מיקרי מהול ה"נ אשה בכלל. ולא נכנס בגדר ספק כלל ע"ש. והכי משמע לשון בה"ג ה' מילה וז"ל לר"י דאמר המול ימול כיון דישראל אפי' ערלים כי מולים דמי אשה נמי בכלל ישראל ומהלא עכ"ל הרי דלמד אשה מערל ולא כרבינו דאחר דמסיק דערל כדמהיל דמי חזר ונסתפק באשה. ולטעמייהו קיימי דבה"ג כ' סתם ערלים משמע אפי' מומרים לערלות וכדעת הפוסקים ואע"ג שאין מקבלים עליהם עול מצוה זו כלל וא"כ ה"ה אשה. אבל לדעת רבינו שדווקא ערל שמתו אחיו מ"מ. דמכ"מ עוסק במצות מילה בבנו ועבדו שמוטל עליו. והיינו דקאמר רבינו דבני מילה אינון. משא"כ אשה שאין עליה מצוה זו כלל. ומסיק דמכ"מ כיון דשום ישראל עלה מהולין מתקריין ל"ש אנשים ול"ש נשים. אבל מומר שאין שם ישראל ג"כ עליו במה שהוא מומר לערלות. ואע"ג דודאי ישראל הוא מכ"מ אין שם ישראל עליו ואינו בכלל מהול:

ה

(ה) א"נ מפסק הלכתא בנולד מהול כרב כו'. חסרון ניכר יש כאן. ונראה שהי' הנוסחא ברם צריך גר שנתגייר כשהוא מהול כו' וכבר נמצא בכ"מ חסרון בספרו ש"ר. ובאיזה מקומות נמצא למלאות החסרון בשמו ז"ל:

ו

(ו) ומי לא שני לך כו'. הכא דבור בעלמא הוא דכתיב ודבר דבר כו'. הוא דעת בה"ג שהביא הרי"ף בפ' ר"א דמילה שהתיר שבות דמעשה לצורך מצוה. והרי"ף חולק עפ"י גירסתו בגמרא דהא מר לא א"ל לא"י זיל אחים לי'. ורבינו ובה"ג לא גרסי הכי. ומפרשי שבות דלית בה מעשה היינו אמירה לא"י. וסיים רבינו טעמא דמילתא דכתיב ודבר דבר כו' והביאור דהרי"ף וסיעתו מפרשים הא דדרשינן מהאי קרא שלא יהא דיבורך של שבת כשל חול. היינו שלא ידבר בעסקי מו"מ. למחר אני הולך למקום פלוני. או שלא יהא מרבה בשיחה בטלה כמבואר לעיל סי' א' אות ו' בס"ד. ובזה אמרו חפציך אסורין חפצי שמים מותרין. אבל אמירה לנכרי מקרא אחר אסמכוה ויבואר לפנינו ואסור אפי' במקום מצוה. אבל רבינו ס"ל דאסור דבור במו"מ נ"ל מדכתיב ממצוא חפצך. ושיחה יתירה לא הזכיר כלל דאסור וכשיטת רש"י שכתבתי שם בס"ד דלית לן בתלמוד דילן הא דירושלמי. וגם הירושלמי לא מהאי קרא הוא דגמיר להו אלא מדכתיב שבת לה' שבות כה' מה ה' שובת מדבור כו' ע"ש. וא"כ הא דכתיב ודבר דבר אתי שלא לצוות לא"י לעשות בשבת. ועלה דרשינן ג"כ דוקא חפציך אסורין. דאסור דבור על חפציך קאי. וא"כ חפצי שמים מותר לצוות לא"י לעשות. וכן פרש"י ע"ז ד' ט"ו א' ד"ה כיון. והא דדרשינן דבור אסור הרהור מותר. שייך ג"כ באמירה לנכרי לבו ביום כמש"כ המג"א סי' ש"ז סק"כ ע"ש. והנה יש עוד שנוי נוסחא כאן. דרבינו גריס מאי הוה לי' לאתובי למר. א"ל הזאה שבות ואמירה לא"י שבות כו' ולגי' זו הי' רוצה לדין מעצמו דאסור אמירה לא"י במקום מצוה כמו הזאה. ושפיר דחי לי' דלא דמי לשבות דעביד מעשה בעצמו. אבל הרי"ף גריס א"ל מהא דתניא הזאה שבות ואמירה לא"י שבות כו' וא"כ הרי השוה התנא הני שבותי להדדי וע"כ יש לנו לפרש הא דברייתא באמירה לא"י במלאכה גמורה. והכא שבות דשבות הוא. אלא שראיתי בחי' רטב"א שפי' הא דתני' הזאה שבות. פי' אביי הוא דמדמי לה דהא דתני' הזאה שבות כדאי' בפסח שני. וה"ה אמירה לא"י שבות כדאי' בכמה דוכתי. וכמו דאשכחן בהזאה כו'. ועפ"י זה ניחא הא דאי' בה"ג ג"כ נוסחא זו דתניא הזאה שבות כו'. ובעיקר מחלוקת רבותינו הראשונים ז"ל נראה דתלי' בגי' ברייתא דמכילת' פ' בא פ"ט דתני' כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה ולא יעשה חברך. ולא יעשה א"י מלאכתך. אתה אומר כן. או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה א"י מלאכתך ת"ל ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לא תעשה מלאכה [כצ"ל לפי נוסחא זו] הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם כו' ולא יעשה הא"י מלאכתך דברי ר' יאשי' והרמב"ן בפי' התורה הביא בזה"ל או לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה א"י מלאכתו [פי' שלא יצוה ויאמר לא"י לבשל לעצמו] ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה וגו' הא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל יעשה הא"י מלאכתו דברי ר"י. עכ"פ למדנו אסור אמירה לא"י מאסמכתא דקרא. ואם שאינן אלא אסמכתא ועיקרו מדרבנן כמש"כ הרמב"ן מכ"מ הרי למדנו דחכמים אסרו מאסמכתא זו אפי' לדבר מצוה. שהרי בכלל כל מלאכה לא יעשה בהם הוא. ובזה מיושב שיטת הרי"ף שלא תקשה מהא דאיתא ברה"ש ד' כ"ד ב' גבי צורת לבנות שהי' לר"ג. דאחרים עשו לו. והקשו התו' הא כל שאסור לעצמו אסור לומר לא"י לעשות. ותירצו דלמצוה שרי. אבל ודאי בכה"ת שאין בו אסמכתא מקרא שרי למצוה. משא"כ שבת. וזהו דתניא במכילתא שם סוף פ"י חולו ש"מ שהוא קרוי מקרא קודש א"ד שיהא אסור משום שבות ת"ל ביום הראשון שבתון. וכ' הרמב"ן פ' אמור בד"ה יהי' לכם שבתון בזה"ל. וזהו מה"ת שאלו מדבריהם כל דבר שאינו עושה אינו אומר לא"י ועושה שאפי' בשבות דאמירה החמירו בו עכ"ל. ולכאורה אינו מובן. הא גם בשבת ויו"ט אינו אלא מדרבנן. והתינח לדעת הרמב"ן דס"ל שהעמל והטורח אסור בעשה מה"ת בשבת. ועלה קאי ע"ש. אבל לדעת התו' יומא ד' ע"ז והרא"ש שם דס"ל שעיקר שבות בשבת מדרבנן מאי א"ל אלא ודאי דשאני דרבנן שיש בו אסמכתא מקרא דחמיר מאסור דרבנן בלי שום אסמכתא. וכיוצא בזה כתבו התו' בכ"מ לענין מעשר ירקות מדרבנן ע' בפ"א דחולין שכ' דאע"ג דמעשר פירות ג"כ דרבנן לשיטתם ז"ל מכ"מ אי' בספרי פ' ראה דמעשר ירקות מדרבנן היינו שאין לו רמז ואסמכתא מקרא. עכ"פ למדנו דאמירה לא"י אסור מאסמכתא דקרא. וע' יראים סי' קי"ג ובסמ"ג ריש ה' יו"ט שתפסו לדרשה זו מה"ת ממש. וא"כ אפי' למצוה אסור. אבל יש עוד נוסחא אחרת במכילתא דפרק ט' והובא בי"ש ובפ' זי"נ לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה הא"י מלאכתך. או אינו אלא לא יעשה הא"י מלאכתך ת"ל ששת ימים וגו' אבל יעשה הא"י מלאכתך דברי ר"י. והכי משמע מהא דתני אח"ז ר' יונתן א' א"צ כו' והלא ק"ו ומה אם שבת חמורה אינו מוזהר על מלאכת הא"י במלאכתך יו"ט הקל כו'. עכ"פ לנוסחא זו לא שמענו אסור אמירה לא"י אלא מדכתיב ודבר דבר. וממילא שפיר י"ל דחפציך אסורין וחפצי שמים מותרין. וממוצא דבר אתה למד שלא במילה בלבד התיר בה"ג שבות דאמירה לא"י כמש"כ הרמב"ן לשיטת הרי"ף בהיתר שבות דשבות. דאף גם זאת אינו אלא במילה. וכ"כ התו' גיטין ד' ח' ב' ד"ה אע"ג. אבל רבינו פירש דבריו דבהיתר שבות נ"ל מדכתיב ודבר דבר היינו דוקא חפצך אסורין. וכן דעת בעל העיטור והביאו הר"ן ס"פ ר"א דמילה ובהגהת רמ"א א"ח סי' רע"ו ס"ב. אלא שהקשו התו' ורא"ש וש"מ על שיטה זו מהא דאי' בעירובין ד' ס"ח ההוא ינוקא דאשתפוך חמימי. אמר רבא נשיילי' לאמי' אי צריכא ניחים לי'. א"י אגב אמי' הרי דלא התיר בשביל מילה לחוד ע"י א"י. וכבר דחה בס' המכריע סי' נ"ז. דודאי גם בלא אמי' הי' ג"כ רבא מתיר. אלא הוראת רבא דאם אפשר דיש כאן חולה דאומר לא"י ועושה. יותר טוב שלא יתחלל שבת ע"י א"י בשביל מילה. אם אפשר שיעשה ביחד וירבה בשביל מילה. ואוסיף דבר דקמ"ל תו אע"ג דלהרבות שלא לפ"נ איסור הוא כבשול לכתחילה לדעת הר"ן ביצה פרק ב' ושלא כדעת התו' מנחות ד' ס"ד א' ד"ה שתים. מכ"מ הא חזינן דמה שאפשר לבשל בב"א אסור לבשל בשני פעמים וחייב עליו חטאת כדאיתא במנחות שם דמיעוט קצירה עדיף. מש"ה יותר טוב שיבשל בב"א וירבה לצורך מילה. ואדרבה לדעת הר"ן מכאן ראי' גמורה לשיטת רבינו ובה"ג ז"ל. דאי איתא דאסור לבשל לצורך מילה. להרבות ג"כ אסור. כיון דיש בזה איסור מה"ת. אלא ודאי כל שבות ע"י א"י שרי. ומכ"מ אם אפשר למעט איסור בשול אפי' ע"י א"י מהדרינן כמו בשול ע"י ישראל לצורך פ"נ. ולשיטת התו' מנחות שאינן אלא דרבנן. מעיקרא לק"מ לדעת רבינו בסי' קס"ז דמחללין שבת ויוה"כ לחי' כל שלשים יום לצורך אכילה ושתי'. א"כ י"ל דה"ק אי צריכה לה לאו"ש נחיימי' ע"י ישראל:

ז

(ז) ומשרא דשאלתא הכי כו'. זה הלשון אי' ג"כ בפ' ואתחנן סי' קמ"ב אי נמי משרא דשאילתא הכי כו'. ופירשתי שם בס"ד אות ט'. דהמסדר מצא שני נוסחאות בכתבי רבינו. ובנוסחא אחרת מצא שהתחיל הכי. וכ' המסדר א"נ משרא דשאלתא הכי ופי' התחלת השאלתא הכי. וה"נ נראה דצ"ל הכא א"נ משרא דשאלתא כו' וע' מש"כ עוד שם אות י"ב. דשם יש נ"מ בהבנת דברים אלו בגוף העניין משא"כ כאן. ע"כ קצרתי:

ח

(ח) ושאר כל הנימולין. הכי אי' בת"כ פ' תזריע פ"א. והכי הביאו בה"ג ורי"ף. ור"ל גרים ועבדים הנימולים בא'. ולא נתחייבו מעולם במצות שמונה. וכ"כ בהג"מ פ"א מה' מילה. ובש"ע רסי' רס"ז. אבל בגמרא ליתא האי ושאר כל הנימולים. והי' אפשר לומר שלא נתרבה אלא קטן שהי' חייב במצות שמונה וביום. להכי אע"ג שעבר יום השמיני. אתרבי דמכ"מ מצות יום במקומו. אבל מי שלא נתחייב מעולם במצות שמנה אפשר דה"ה דכשר בלילה. ואין ראי' מדתנן בפרק ב' דמגילה אין מלין אלא ביום. הרי דסתם תנן. ומשמע כל מילה שאפשר. הא ליתא שהרי ר' יוחנן ס"ד דכל שלא בזמנה כשר בלילה וכיוצא בזה אי' בזבחים ד' ק"כ חילוק בין קדשי במה גדולה הנקרבים בבמה קטנה בעינן יום דוקא משום דכבר הוקדשו למצות יום כדין במה גדולה להכי אע"ג שנקרבין בב"ק. לא עבר מהם מצות יום. משא"כ קדשי במה קטנה כשר בלילה. ולכאורה הי' מקום להכריח דמילת גרים ועבדים כשר בלילה משום שלא נתחייבו מעולם במצות יום. שהרי ביבמות שם אי' דרשה כמו כן בשריפת קדשים דיתיב ר"י וקדריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה. איתבי' ר"א לר"י אין לי אלא נימול לשמיני שאינו נמול אלא ביום כו' ומסיק דדרשינן והנותר דאפי' שלא בזמנה נשרף ביום. וכ' התו' מנחות ד' מ"ו בד"ה לפי. דשאר פה"מ נשרפין בלילה ולא ילפינן מנותר והוכיחו שפיר מסוגי' דהתם דמסיק דשתי הלחם הפסולין לאכילה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ומפרש מאי תעובר צורתן דקתני צורת הקרבתן. היינו בלילה. ולא כהגאון טורי אבן רה"ש ד' ל' א' שהוכיח מזו הסוגיא להיפך. הן אמת שהרב הג' עמתי מוהר"י דוב שי' דחה לומר דהתם קאי לסברא דמצוותן בכך. וא"כ ודאי כשר בלילה כמו הקטרת אימורים. מכ"מ מדברי התו' שכ' דמנותר לא יליף לא משמע דבמצוותן איירי אלא אפי' לרב יוסף דלא ס"ל לחלק ודמי לפסולי קדשים מכ"מ שרי בלילה דחידוש הוא בנותר. ומה שהוכיח עוד הגאון ט"א מהירו' שבת פרק ב' דכל הנשרפין בקדשים אסור בלילה. גם אני בעניי ביארתי בס"ד בביאור הספרי פ' נשא פיסקא כ"ח באופן שמהירו' מבואר להיפך. וכ"כ הרמב"ם ה' פסה"מ פרק י"ט וכבר העיר הגאון בנו"ב תנינא חא"ח סי' צ"ו מהא דתני' בת"כ פ' צו פי"ב ביום השלישי באש ישרף לרבות כל הנשרפין שיהא ביום. וע"ש שנדחק לדקדק פסק הרמב"ם מאיזו קשי'. ומסוגי' דמנחות הנ"ל אין ראי' לדעת הרמב"ם כמש"כ בשער המלך סוף ה' פסה"מ. אבל באמת סוגי' ערוכה היא בירו' כמש"כ. ומעתה הי' אפשר לומר דגי' ש"ס דילן גבי מילה בדיוק. דלא גרסינן ושאר כל הנימולים. דהוי כמו שריפת קדשים שלא הי' בהם מצות יום מעולם. והת"כ לטעמי' דמצריך בכל קדשים שישרפו ביום. וה"נ מרבינן כל הנימולין. והא דתני' ביבמות שם משוך ונולד כשהוא מהול וגר שנתגייר כשהוא מהול כו' אינן נימולים אלא ביום. הרי דגר ג"כ בעי יום. אפשר שזהו מדרבנן גזירה אטו מילה שלב"ז. או אתיא כתנא דת"כ ואינה הלכה. וכן הא דנולד מהול אינו הלכה לדעת רבינו ויש שרצו למוחקה אבל כך הביא ג"כ בחי' רשב"א פר"א דמילה. נחזור לעמן דבכ"ז א"א לדחות גי' רבינו ובה"ג והרי"ף ז"ל וכד דייקינן שפיר הדין עמם. ולא דמי לשריפת קדשים דפליגי הש"ס עם ברייתא דת"כ. בעיקר הדרשה. דהברייתא דת"כ יליף מדכתיב ביום השלישי באש ישרף. והאי ישרף יתירא לרבות כל הנשרפין שיהא ביום. אבל בגמרא יליף מדכתיב והנותר וה' יתירא לרבות כל נותר אפי' שלב"ז ולא אשכחן שאר פהמו"ק. משא"כ במילה דליכא אלא דרשה וביום השמיני. מהיכא תיתי דפליגי הגמרא עם הת"כ. אלא לכ"ע מרבינן כל הנימולין שיהא ביום. מיהו דעת הרמב"ם לא נתבאר כ"כ. שבפ"א מהלכות מילה ה"ח כ' אין מלין אלא ביום אחר עלות השמש בין ביום השמיני שהוא זמנה בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי ואילך שנאמר ביום השמיני כו' והי' במשמע דוקא שלא בזמנה מיום התשיעי והלאה הא הנימולים לא' לא בעינן יום. והש"ך בשם הב"ח בסי' רס"ז כ' דנראה לו לדקדק שהרמב"ם ס"ל דלעולם בעינן יום אפי' בגר ועבד. ואני לא ידעתי היאך משמע הכי אלא שקשה לומר דפליג הרמב"ם על רבותיו רבינו ובה"ג ורי"ף ז"ל. ויותר יש לומר שלא חש הרמב"ם לפרש בגר ועבד. ומשום דמיירי בבן ישראל ולא משכחת שלב"ז אלא משמיני והלאה נקיט הכי. ובאמת ה"ה הנימולין לא'. וע' פ' שמות סל"ז שהביא רבינו הנוסחא מנין לשאר כל הנימולים כו' וכייל הכל וע' מש"כ שם:

ט

(ט) התם הוא דאשתפוך חמימי או אבדור סמני מקמי דנמהול כו'. ידוע שאין סמנים נצרכים למילה אלא לעצור הדם שאחר המילה וע"כ הא דקאמר רבינו מקמי דנמהול. היינו שנתפזרו הסמנים שהכינו לצרכי המילה מקמי דנמהול. ובהא אמרינן תדחה המילה. וכדעת בעל המאור ורשב"א בחי' פר"א דמילה. ולא כהרמב"ן שכ' דמהלינן ואח"כ אם נצרך לחלל שבת לפק"נ לא איכפת לן. וכבר הסכימו הפוסקים דלא כרמב"ן ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' מילה וש"ע יו"ד סי' רס"ו מלו את הקטן בשבת ואח"כ נתפזרו הסמנים עושין לו בשבת כו'. מבואר דאי נתפזרו לפני המילה תדחה המילה. ולא תקשה ממש"כ הרי"ף פ"א דשבת דהולך לדבר מצוה רשאי להפליג בספינה סמוך לשבת אע"ג שיבא ע"י זה לידי בטול עונג שבת. משום שעוסק במצוה פטור מן המצוה. ולשיטת המאור שם רשאי להפליג לדבר מצוה אע"ג שיבא ע"י זה לחילול שבת מפני פק"נ. והכי פסק בש"ע א"ח סי' רמ"ט. אבל אינו דומה כלל. דהתם עדין לא הגיע זמן חיוב שמירת שבת. ומש"ה היקל בהגהת רמ"א שם ביותר דאפי' הולך לסחורה והוא מצוה קלה שרי. וע' מש"כ לעיל סו' א' אות כ"א בס"ד. משא"כ בשבת עצמו וכמש"כ התו' סוכה ד' כ"ד ב' דאסור לעסוק במצוה שיבא ע"י לידי ביטול פסח שבכרת. כיון שכבר הגיע זמן עשיית פסח. ה"נ אסור לעסוק במצוה בשבת שיבא עי"ז לידי ח"ש החמורה. וגם הרמב"ן ז"ל מודה דאסור לעסוק במצוה אחרת שיבא ע"י לידי ח"ש. ולא התיר הרמב"ן ז"ל אלא במילה שהיא עצמה ניתנה לדחות שבת. ה"נ מותר לעסוק בה אע"ג שיבא ע"י לידי ח"ש. והרשב"א בחי' הקשה ע"ז מהא דתנן פ"א דביצה השוחט כו' ובה"א לא ישחוט אלא א"כ הי' לו עפר מוכן מבע"י. ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. הרי דאע"ג דאם כבר שחט התירו איסור דרבנן משום מצות כסוי. מכ"מ לא התירו לשחוט משום שמחת יו"ט ויש לו דקר נעוץ כדי שיבא אח"כ לידי היתר חילול יו"ט באיסור דרבנן. וכ' עלה הר"ן בזה"ל אבל זו של דקר אינה ראי' לפי דעתי. שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבועה כמו מילה בשבת עכ"ל. ואין בזה כדי השגה. והרי אבות העולם דנו משמחת יו"ט לפסח. היינו תשובת ר"י לר"א בפ' אלו דברים יו"ט יוכיח שהתירו בו משום מלאכה ואסרו בו משום שבות. ותשובת ר"א לר"י מה ראי' רשות למצוה. כבר פירשו בגמרא דר"א ס"ל דשמחת יו"ט רשות. ור"י לטעמי' דאמר שמחת יו"ט נמי מצוה ודן מינה למכשירי פסח. אלא יש לנו להעמיק בזה ולומר דלכאורה אינו ראי' מדקר נעוץ. דהתם מלאכת יו"ט משום שמחת יו"ט הותרה ולא דחוי' כמש"כ הר"ן ביצה פרק ב' דלהכי הותר ג"כ לרבות בלי דקדוק וצמצום לפי הצורך. וא"כ אע"ג שהותרה. מכ"מ מה שאסור לחלל יו"ט לא ניתן שמחת יו"ט שיבא ע"י לידי חילול יו"ט. דהא דשרינן לחפור בדקר נעוץ לצורך כסוי דחוי הוא ולא היתר. משא"כ במילה שדוחה שבת כמש"כ הגר"א יו"ד סי' רס"ו ס"ק כ"ה דמשמע דדחוי' הוא ממ"ש ביומא ד' פ"ה ב' ומה מילה כו' ופק"נ ודאי דחויה היא כמש"כ הרמב"ם ריש פ"ב מה"ש [ולא כתשב"ץ ח"ג סל"ז שצידד לומר דפק"נ הותרה לשבת]. ומהא גופא ראי' מדאסור להרבות כ"ש כדמוכח ר"פ ר' ישמעאל. וגם מאכילין אותו הקל הקל תחלה כידוע בפ' יוה"כ. ואי הותרה לא היינו מדקדקים בזה כדאי' בפסחים ד' ע"ט גבי מוטב יאכל בטומאת בשר ולא בטה"ג. ודיייק הש"ס אלמא קסבר טומאה דחוי' הוא בצבור [ווע"ע בסמוך. ומש"כ לעיל סי' ג' אות ה'] וא"כ יש מקום לומר כהרמב"ן ז"ל דכמו דעיקר מילה דוחה שבת. ה"נ רשאי לעסוק בה כדי שיבוא ע"י לידי ח"ש. אבל באמת צדקו דברי הרשב"א ז"ל ולטעמי' קאי שכ' בחי' ר"פ ר"א דמילה לענין הא דאי' דפעם א' שכחו ולא הביאו אזמל מע"ש. והביאו בשבת דרך גגות כו'. וקאמר בגמרא דלא כר"א שמתיר מכשירין בשבת ושרי אפי' ברה"ר. ואע"ג שהי' אפשר להביא בהיתר. מכ"מ משום שהוי מצוה שרי. וכ"כ התו' ר"פ הנ"ל אלא שהקשו בד' קל ד"ה שלא ברצון. הא אמרינן לקמן בפרקין כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב. והכא כיון שאפשר להביאו דרך גגות אמאי דחי שבת. וכמו לגבי מילה בצרעת דאמרינן הכי ונשארו בתימא. והרשב"א כ' בזה"ל וי"ל דשאני הכא דא"א שלא לדחות מיהא לגבי מילה עצמה. והילכך אף היא ומכשירי' כמילה אריכתא דמי' עכ"ל. וראוי להסביר דבריו אלו שהוא עיקר גדול. דהרי אמרינן עבודה בשבת הותרה. כדאי' ביומא ד' מ"ו. ופק"נ דחוי' כמש"כ לעיל. וטומאה במקדש פליגי ביומא ד' ו' ופסחים ד' פ'. וע"כ לא בגמרא תליא שהרי שבת וטומאה כהדדי נינהו או מג"ש או מלשון במועדו. אלא תליא בסברא והיא דכל שבע"כ א"א לקיים מצוה בלי דחי' מיקרי הותרה ולא מדקדקינן לצמצם בדחוי כיון דכבר ניתן לדחות. ולא שייך כאן כללא דרשב"ל כ"מ שיכול לקיים עשה ול"ת כו' דרשב"ל לא אמר אלא באפשר שלא נצטרך לדחות כלל. משא"כ במקום שבע"כ ניתן לידחות במקצת. וכ"כ התוס' מנחות ד' מ' ע"א ד"ה כיון דאפשר במינן. דלהכי פשיטא דחוטי צמר לבן פוטרין בשל פשתן. משום דבל"ה איכא כלאים כו'. והיינו עבודה בבית המקדש בשבת ויבום דאלמנה ארוסה לכה"ג דמותר ביאה ראשונה מן הדין. ומיקרי הותרה לגמרי במקום דליכא אחין הדיוטים. [ולא זהו שכ' התו' יבמות ד' ג' בד"ה לא תעשה דא"א ללמוד מהא שאשת אח מותר ביבום דעשה דחי ל"ת דכרת משום דמצותו בכך דוקא ולא באופן אחר ואינו בכלל הותרה ולא דחוי' וה"ה כלאים בבגכ"ה. וא"א ללמוד מכאן דעשה דוחה ל"ת. משא"כ כלאים בציצית דאע"ג שגם זה הותר ומחמת שא"א בלי דחוי בבגד פשתן. מכ"מ אפשר מצות ציצית בלי דחוי. היינו בגד צמר ומש"ה אע"ג דבבגד פשתים מיקרי הותרה. מיקרי עשה דוחה ל"ת] משא"כ פק"נ דאפשר שיתרפא ולא יצטרך לבוא לח"ש מש"ה מיקרי דחוי' וכל שאפשר למעט עדיף. וכן מילה בצרעת אפשר שיתרפא הצרעת וסברא זו מבואר בגמרא לענין הקטרת אברים ופדרים. דמשום דחביבה מצוה בשעתה דוחה שבת. ולא משום זה לחוד אלא משום שכבר דחתה שחיטה את השבת כדאי' פסחים ד' ס"ט א'. ולא פליגי ר"א וחכמים. אלא דר"א ס"ל. דממילא מותר מחמת זה מכשירין שעדין לא דחתה שחיטה אה"ש. וחכמים ס"ל דוקא אחר שכבר הותרה. וה"ה מילה דבע"כ צריך לדחות שבת. והכי מבואר במנחות ד' ה' ב' מה לשבת שכן הותרה מכללה לגבי מילה. וע"כ הותרה ממש קאמר. דאי דחוי' א"כ טריפה נמי הותרה מכללה לפק"נ אלא ה"ק שהותרה ממש. הרי מבואר דמילה הותרה ופק"נ דחוי'. והכי מסיק הגר"א שם אלא שלא יישב קושיתו ז"ל. ולמש"כ מיושב שפיר. דאע"ג דלמד פק"נ ממילה. מכ"מ אינו דומה לענין זה. אלא פק"נ דחוי' ומילה הותרה. ולא משום דפק"נ קיל ממילה אלא משום דפק"נ אפשר שלא נצטרך לידי ח"ש כלל משא"כ מילה. תדע דביבמות ד' ה' בעי למילף כל עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מעבודה במקדש. והרי עבודה בשבת ודאי הותרה. אלא לא תליא בקולא וחומרא. והא דפליגי ביומא ד' ו' ופסחים ד' פ' בטומאה במקדש אי דחוי' או הותרה. הא פשיטא דלכ"ע אסור לגרום שיבא הפסח בטומאה אפי' לצורך דהיינו שיש הרבה טמאים והם מיעוט. ולכאורה למ"ד הותרה יטמאו כולם ויעשו בטומאה. אלא לא פליגי כי אם שכבר נטמאו הכהנים או הציבור. ובסברא פליגי אי ניזיל בתר גוף העבודה דאפשר שיעשה ע"י כהן אחר או צבור אחר וא"כ היא דחוי'. או ניזיל בתר גברא שהכהן הטמא א"א לעבוד בטהרה. שהרי כבר נטמא וא"י לעבוד בטהרה באותו יום. וה"נ אם נטמאו כבר אימורין תלי' בהא אי ניזיל בתר גוף עבודה ואפשר לעשות קרבן אחר. ומש"ה בעינן ציץ לרצות שנזרק באיסור או ניזיל בתר דבר המתקרב. והרי כבר נטמא ורשאי לזרוק או להקטיר לכתחילה ולא בעינן ציץ לרצות. ואע"ג דאסור לכתחילה לטמא לכ"ע. מכ"מ הציץ אינו מרצה על עון הטומאה אלא מה שנזרק בטומאה ולא על שניטמא באיסור. וכן בסוגיא דפסחים ד' ע"ט שאין לפנינו אלא סכינים טמאים י"ל שהולכין אחר סכינים שלפנינו וא"א לטהרם וא"צ להדר אחר סכינין אחרים. או צריך להדר אחר סכינין אחרים וה"ה דחוי'. אבל מילה שא"א שלא לדחות שבת ודאי הותרה והיינו דברי הרשב"א. דכיון דא"א שלא לדחות גבי מילה עצמה. אפי' לגבי מכשיריה לא מדקדקינן דכמילה אריכתא דמי'. ולא שייך כאן הא דרשב"ל. ולהסביר קו' התו' אפשר דס"ל כראבי"ה שהביא הטור יו"ד שם דאי איכא אחר שלא אב ימול אחר שאין בו ח"ש ותיקון כלל. וא"כ אפי' ליכא אחר מיקרי דחוי' שבת אצל מילה. שהרי אפשר בלי ח"ש. ושפיר הקשו לר"א ליתי דרך גגין כו'. אבל הרשב"א ס"ל ככל הפוסקים דאין נ"מ בין אב לאחר. וראוי לבאר עוד דאע"ג דבכ"מ דאמרינן הותרה לא מדקדקינן כ"כ למעט בדחוי ל"ת. מכ"מ היינו דוקא במקום הכשר ויתרון דקדוקי מצוה כמו בהא דאו"פ דהותר משום דחביבה מצוה בשעתה. וה"נ בהא דר"א שלא הוצרכו להביא דרך גגות. היינו כדי שלא להשהות המצוה. וה"נ איתא במנחות ר"פ ר' ישמעאל שאם שחט תמיד ואח"כ מצא אחרת שמנה רשאי משום דבעינן מן המובחר שבעדר כדאי' במגילה ד' כ"ח. אבל בלי שום הכשר מצוה לא שייך להוסיף דחית ל"ת. והיינו דביאה שני' ביבמה ודאי אסורה בח"ל ואפי' יבום דאשת אח בעלמא דמצותו בכך ועדיף מהותרה כמש"כ לעיל. מכ"מ אי לא כתיב ולקחה לו לאשה ודרשו ביבמות ד' ח' שתהא כאשתו לכ"ד. ס"ד דאסור אחר שנגמר המצוה. וע"ש בתו' דאפי' בלי גירושין הי' הדין נותן לאסור ביאה שני' וכ"כ רמב"ן ורשב"א שם. ושם ד' כ' גבי גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש. כתבו דביאה ראשונה מותר בשלימות דלא כהתו' ומשום דאע"ג דיצא בהעראה. מכ"מ כיון שהותרה הותר כל הכשר מצוה ובודאי ביאה גמורה הכשר מצוה היא. משא"כ ביאה שניה. וע' ר"ן קידושין פ"א בסוגיא תחלת ביאה קונה כו'. והא שכ' התו' מנחות ד' מ"א דכלאים בציצית מותר בלילה ובנשים. ואע"ג שאין בזה שום הכשר מצוה. באמת הוצרכו להסביר ממשמעות הכתוב או סברא ע"ש בתו'. משא"כ בכל עשה דוחה ל"ת אפי' במקום שמצותו בכך כמו כלאים בב"כ כו' כ' התו' דאסור שלא במקום מצוה. וכמש"כ לענין יבום בא"א בעלמא. והראב"ד ה' ציצית פ"ג ה"ט חולק ע"ז וס"ל דציצית דומה לשאר מצות ותלי' בפי' ברייתא בספרי שהביאו התו' שם דנשים מותרין בטלית שבעלה מתכסה בו. והראב"ד ס"ל דהספרי לטעמי' דמחייב כסות יום בלילה ופוטר כסות לילה ביום. וה"נ כסות איש אפי' אשה חייבת. ואנן לא קיי"ל הכי כמבואר בארוכה בביאור הספרי שלח בס"ד. ובב"כ דס"ל להראב"ד בפ"ח מה' כלי המקדש דמותר אפי' שלא בשעת עבודה. היינו משום דס"ל דלעולם מצוה על הכהנים לילך בב"כ במקדש. ולא אסור אלא במדינה דלאו מצוה היא. והרמב"ם ותו' ס"ל דלא הוי מצוה שלא בשעת עבודה. מיהו בשורש אשר הקדמנו לא נחלקו הראשונים ז"ל. ואל תקשה מהא שכ' התו' יבמות ד' י"ד ד"ה במקומו. דלר"א הי' במתכוין מביאים עצמם לכך כו'. וא"כ מותר שלא משום הכשר מצוה. אבל אאל"כ דודאי מודו התו' דאם הי' סכין בשבת אסור לעשות סכין בשבת לר"א. והכי מבואר בירו' שבת. דאם אפשר לעשות מחיצה של ב"א אסור לר"א להוציא ברה"ר. ולא העלו התו' אלא שלא הכינו מע"ש וממילא מוכרח לח"ש. וגם בהא לא נצרכו לכך אלא כדי ליישב קו' בד"ה לא הוי מטלטל שרגא. וא"ת התם משום דהרואה אומר כו'. וה"נ קשה דילמא משום שלא נזדמן במקומו של ר"א לעשות סכין. מש"ה ישבו דבמקומו של ר"א היו מתכוונים לבא לידי כך. וע' בחי' רשב"א שיישב בא"א. נחזור לענין דאסור להוסיף ח"ש בלי הכשר ויתרון. ויש להבין סוגי' דיומא ד' ו' דפליגי למ"ד טומאה הותרה בציבור. לחד לישנא אי משכחינן בהאי בית אב טהורים לא עבדי בטומאה ולחד לישנא לא מהדרינן אטהורים ועבדי בטומאה ובמאי פליגי. והענין דלכ"ע בעינן הכשר מצוה כמש"כ. אלא לל"ק כיון דהעבודה נעשית בכל ההכשר ודאי אין לעשות בטומאה אם לא דמצרכינן לכהני ב"א אחר שאין זה כהכשר כדכתיב לבד ממכריו עה"א שיהא כ"א עובד ביומו. ול"ב ס"ל דמכ"מ מצוה להרבות בכהנים משום ברוב עם ה"מ כדאית' פ' תמיד נשחט ובת"כ ויקרא נ"ל מדכתיב והביאה אל ב"א הכהנים. ותו י"ל דכל א' רוצה לזכות בעבודה ולא שייך לומר דאפשר באחר. וממוצא דבר אתה למד לענין שנחלקו הפוסקים בשני מוהלים בשבת. דתלי' בהני תרי לישני דיומא למ"ד טומאה הותרה. דלל"ק אסור ולא דמי לעבודה בשבת שנעשית ע"י כמה כהנים. דשחיטה והקטרה אפי' בכהן א' שני דחיות הן דשהוי הרבה ביניהם. והקטרה בששה כהנים הכשר קרבן הוא כדאי' ביומא ד' כ"ו למדנו לטלה שטעון ששה ואע"ג שאינו מעכב. הכשר מצוה מיהא הוי משא"כ מילה. אבל לל"ב הא נמי מיקרי הכשר מצוה משום ברוב עם או דכ"א רוצה לזכות. ובזה יצאתי י"ח ממה שערער הגאון בש"א סי' נ"ג. וע' שו"ת תפארת צבי שהתיר ג"כ. [ויש מקום לומר דעדיף שני מוהלים מא'. שהרי מוהל א' אם לא יזהר לסלק ידו לפני פריעה יהי' גורם חלול שבת בלי מקום הכשר מצוה. מה שאין כן בשני מוהלים. עוד יש להעיר. דזה פשוט דהמוצץ יהי' הוא הפורע. שהרי מציצה הוא פ"נ לחוד. ולכולי עלמא דחוי הוא. ויותר טוב שיהיה הפורע עצמו בעוד לא סילק ידו. וחילול שבת אחד בידו. וכן פסק בנשמת אדם] ונשובה לדברי הרשב"א ז"ל דאחר שמילה הותרה בשבת. שפיר יש לדון מדקר נעוץ. דאף על גב שהותר שמחת יום טוב במלאכת יום טוב מכ"מ לא נתנה לבא על ידו לידי דחוי. הכא נמי אף על גב שעיקר מילה הותרה בשבת לא ניתנה לבא על ידה לידי דחוי. אלא שעדין יש להשיב דאיסור דקר נעוץ ביום טוב מדרבנן הוא. ומש"ה התירו בשביל מצות כסוי ולא כל איסור דרבנן הותר אלא ד"נ והם אמרו דמכ"מ אסור לכתחילה לשחוט. משא"כ הכא דשקלינן וטרינן באיסור דאורייתא. וע' כיב"ז תנן במ' ידים אין דנין ד"ת מד"ס. זהו שיש ליישב דעת הרמב"ן ז"ל אבל קבלת רבינו תכריע. ואין לזוז מדבריו ז"ל. ודע דבביאורי הגר"א ז"ל ביו"ד כ' ראי' לדעת רבינו וסיעתו ז"ל מהא דתנן אם לא שחק מע"ש לועס בשניו ונותן. ומפרש רבינו הגר"א דדוקא לפני המילה בעינן שנוי. אבל אי כבר לאחר המילה עושה כדרכו. ומכאן ראי' דלא כהרמב"ן ז"ל. ולא זכיתי להבין ד"ק. דא"כ היאך יתפרש הא דתנן עוד אם לא טרף יין ושמן ינתן זה בעצמו וזה בעצמו הא ממילא אחר המילה יוכל לטרוף. ומכש"כ לס"ד בגמ' דזה בעצמו ממש. ואמאי הא כבר נימול. אלא ודאי גם לאחר המילה אסור ומשום דסגי בלא טריפה. וה"נ ברישא לועס בשניו ונותן מיירי בהכי.

י

(י) מחללינן עליה שבתא. בס' המכריע סי' ק' ערער על עיקר דברי רבינו שכ' דלאחר המילה רשאין להחם בשבת. ומתלמוד דידן אין ראי' כ"כ. מיהו בירו' מפורש שמואל אמר מפני הסכנה מחמין לו חמין. ר"י בר בון בשם רבנן דתמן מחמין לו חמין. מיהו תלי' לפי המדינו' וכדאי' בש"ע או"ח.

ואין מחמין לו חמין בשבת כצ"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף