העמק שאלה/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאמר רבה אר"א. כבר העיר בראשון לציון דהכי עיקר הגי' ברי"ף ורא"ש והכריע משום שהקשה לו אביי. ואני אוסיף שכן הוא בה"ג ה' מילה. ואמינא תו דעיקר שקלא וטרי של אותה סוגיא אינו אלא לדברי רבה שהשיב לאביי ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. דקשה לי טובא דמשמע דפלוגתא דרב הונא וחייא בר רב תלי' אי הא דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר למה דכתיב בתרי' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ובזה הכלל שקיל וטרי הסוגי'. וקשה הא בב"ב דף קנ"ז א' אי' טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שיזבי אף אינו נימול לשמונה. דא"ק אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול עד שיהא זכר משעת לידה. הרי דפשיטא דהני תרי קראי תליין בהדדי. והתם דמקשה הש"ס עלה דר"ש אינו אלא אי דרשינן דבעינן שיהא ניכר זכר בשעת לידה אפי' לענין טומאת לידה דמיירי בהאי קרא. אבל הא פשיטא דאי אינו טמאה לידה אינו נימול לשמונה. ותו דהרי"ף פסק התם כר"ש דאינו נמול לשמונה וכמש"כ הרמב"ן במלחמת ה' פ' ר"א דמילה והכא לענין יוצא דופן לא הכריע ונימול לשמונה ואינו דוחה שבת. ותו מאי ס"ד דאביי דלא פליגי רב הונא וחייא ב"ר אלא לענין שבת וכ"ע ס"ל דנימול לשמונה. מ"ש הא מהא. הרי בחד קרא כתיב מצות שמונה ודחית שבת. ותו קשה טובא מה שהקשו התו' ד"ה כתנאי. דהיכי משמע לי' דר' חמא ס"ל דתלי' בטומאת לידה. הא טעמי' דר"ח משום דבענין אחר אינה חשיבא גיורת. ואוסיף דע"כ צ"ל הכי. דאי איתא דטעם א' להם מה איצטריך תרי קראי דר' חמא דריש מיליד ביתך ור"א דריש מאשה כי תזריע. אלא ודאי לא שייכן להדדי. להכי נראה ברור דאביי לא הקשה מפלוגתא דאמוראי רב הונא וחייא ב"ר על רב אסי חברם דאטו גברא אגברא קרמית. אלא עיקר הקושיא על רבה שהשיב ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. והקשה אביי שפיר והא פליגי ר"ה וחייא ב"ר ביוצא דופן לענין שבת. משמע הא נימול לשמונה לכ"ע. וטעמא דמילתא משום דדורות הראשונים עד שלא ניתנה פרשה זו דאשה כי תזריע הי' אברהם אבינו מצווה למול לשמונה אפי' יוצא דופן. שהרי בפרשה שנאמרה לו אין שום משמעות ודרש להוציא יוצא דופן. ומש"ה א"א לחדש הלכה משניתנה תורה. ולא קאי זה המיעוט ביוצא דופן אלא לענין שבת שלא הי' כלל בדורות הראשונים. והשתא קשה לרבה. ובלא ישוב רבה הייתי מיישב שמעתא דרב אסי ג"כ לענין שבת וה"ק אינו נמול לשמונה בשבת. והכי מפרש הש"ס בב"ב שם הא דרב שיזבי לס"ד דתנא ספוקי מספקא לי'. והא דר"ש אינו נמול לשמונה מספק בשבת כמש"כ רשב"ם ד"ה תנא. אבל לרבה קשה. ומשני רבה דודאי אמרינן ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ורב הונא וחייא ב"ר פליגי גם במצות שמונה. ומסיק כתנאי אי אמרינן ניתנה תורה נתחדשה הלכה. דהא ודאי דר' חמא מודה דבדורות הראשונים דרש א"א הא שנאמר לו יליד ביתך כת"ק וכמש"כ התו' סד"ה כגון. מכ"מ אמרינן ניתנה תורה לדרוש קראי דא"א באופן אחר. ומשום דקסבר כרב אסי דדרשינן מאשה כי תזריע וגו' דתלי' בטומאת לידה אפי' לענין שמונה מה שלא הי' כן בדורות הראשונים. וע"כ צריך לפרש גם קראי דא"א שלא כדורות הראשונים. כדי לקיים זה הכלל דתלי' בטומאת לידה. ות"ק ס"ל דבאמת לא אמרינן דהני קראי אשה כי תזריע וגו' וביום השמיני וגו' תליין בהדדי מה שנגד דורות הראשונים. וא"כ אפי' אינו טמאה לידה ויוצא דופן נמול לשמונה כדורות הראשונים. ואינו נמול בשבת מדרשה דהני קראי. והשתא ניחא פסק הרי"ף דדרשה דרב שיזבי מוילדה זכר עד שיהא ניכר משעת לידה. ולאפוקי טומטום שנקרע ונמצא זכר. שפיר י"ל דגם בדורות הראשונים נדרש הכי קרא דאברהם המול לכם כל זכר יליד ביתך. עד שיהא נולד זכר. אבל יוצא דופן דנתמעט מאשה כי תזריע ממקום שמזרעת. וזה הדרש ליתא כלל בפרשה דא"א. א"כ תלי' בפלוגתא דתנאי אי אמרינן ניתנה תורה ונתחדשה הלכה. ובמחלוקת רבה ואביי בפי' פלוגתא דרב הונא וחב"ר ובפי' מאמר ר"א אי קאי גם על מילת שמונה אפי' בחול. או דוקא ממילת שבת אימעוט ותו לא. ולמש"כ ניחא שפיר הא דצריכין קרא דאשה כי תזריע. וקרא דר"ח מיליד ביתך. דאי לא קרא דר"א לא הוי דרשינן כלל קראי דא"א באופן דתלי' בטומאת לידה. והשתא ע"כ מפקינן קראי דא"א למפרשינהו שלא כדורות הראשונים. ומכ"מ קראי דא"א ודאי אינם מיותרים דלא"א נאמרו עד שלא הי' דין טומאת לידה והוצרכו לו לפרשם כת"ק. אלא אנן מפרשינן לדידן באופן אחר. ורש"י פירש כתנאי הא דרב אסי. וכן משמע דעת הראשונים ע' בר"ן. ואתיא שפיר ג"כ למש"כ. דהא פשיטא דאביי כשדן כתלמיד לפני הרב. הלכה כרבה רבי'. והא בהא תלי'. וא"כ יש לנו לומר דהא דפליגי רב הונא וחייא ב"ר ביוצא דופן בין במצות שמונה בין בשבת הכל משום דפליגי בזו הסברא דניתנה תורה ונתחדשה הלכה. וכ"ע מודו לרב שיזבי דדרשינן הני תרי קראי דאשה כי תזריע וביום השמיני דתליין בהדדי. אלא בהא דיוצא דופן פליגי היינו משום דבדורות הראשונים נימול לשמונה. וממילא נמול בשבת דהא בהא תלי' ודלא כאביי. ושפיר קאמר כתנאי בהא דרב אסי אי משגחינן אדורות הראשונים או לא. מיהו בה"ג שלהי ה' מילה מבואר כמש"כ וז"ל והא דקאמר כתנאי איכא דקאמר הא דרבה א"ר אסי ודאביי הוי לי' אביי כהאי תנא דקאמר נתעברה אצלו אע"ג דלא מטבלה נימול לשמונה ואינה טמאה לידה ורבה כר' חמא. וא"ד דאביי קושיא בעלמא הוא דאקשי ופריק לה רבה מיני'. והכי קאמרינן הא דרבה א"ר אסי תנאי נינהו ת"ק לית לי' דרבה ור"ח אית לי' דרבה עכ"ל. והשתא אפי' לדעה קמייתא דהלכה כת"ק וכאביי מכ"מ לא מהלינן בשבת דלאו הא בהא תלי'. וכ"ע ס"ל הא דר"א. אלא לענין שמונה בחול אמרינן דורות הראשונים יוכיחו. וא"כ נמול בשמונה בחול ולא בשבת מן הדין. ולא משום ספק כמש"כ הר"ן והראב"ד בהשגות פ"א מה' מילה. אלא מן הדין. וראי' לדבר מסוגי' דיבמו' ד' ע"א דלא משכח חיוב מילה בין עשית הפסח לאכילה וקשה לוקמי ביוצא דופן וכבר הקשה בעל קה"ע בירו' פ' הערל. אלא פשיטא להגמרא דאין הלכה כרבה. ומכ"מ אינו דוחה שבת ולא נזכר ספק כלל בה"ג אלא קיי"ל כת"ק ואביי. ואי מל בשבת חייב חטאת וע' ביאורי הגר"א יו"ד סימן רס"ז שכ' מעין זה. מיהו הרמב"ם לא כ' כלל מימרא דרב שיזבי. וכ' הב"י דלא ס"ל כותי'. וע' שו"ת נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' קס"ג. וע' שו"ת רדב"ז ח"ב בישוב לשונות הרמב"ם סי' ט' שעלה ע"ד השואל לומר כן אלא שלא ידע לפרש הסוגי' יפה:

ב

(ב) כיצד כו'. רש"י הביא נוסחת רבינו בסוגיא זו בחד מילתא בשנוי. דמקנת כסף אליבא דר"ח. דבכל הנוסחאות אי' מ"כ הנימול לאחד בלקח זה שפחה וזה עוברה. ורבינו גריס בלקח שפחה וולדה עמה. והכריח רש"י גירסתינו דא"כ ילדה קודם טבילה הוא. ומאי איריא נולד קודם שלקחה אפי' נולד משלקחה נמי לר"ח נימול לא'. וקו' גדולה היא וישוב התו' אינו עולה יפה. דמכ"מ מאי איצטריך קרא דמקנת כסף שנימול לא'. הא מיליד בית נ"ל. איברא לא הרגיש רש"י דיש עוד תרי שינויים בגי' ובפי' הסוגיא עפ"י דברי רבינו. דבכל הסוגי' אי' לפנינו שמקנת כסף שנימול לא' וכן ביליד בית. ורבינו גריס שנימול לאחר שמונה. ובישוב הגמרא לת"ק יליד בית היכי משכחת לה א"ר ירמי' בלוקח שפחה לעוברה. ופרש"י ואפי' מישראל דהוי טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומי' דלכם הוא. הואיל ואין לו חלק באמו עכ"ל. ורבינו מפרש בזה"ל כגון שלקח שפחה לעוברה דהא לא קני' לישראל. מבואר דמפרש בלוקח מעו"ג דוקא. וכולהו שנויי בהדדי תליין. ואבאר תחלה פרש"י שהיא דעת בה"ג ורי"ף ז"ל. דהא ודאי דקרא חידוש דין אשמעינן בכל פרט וכי משני לר"ח בלקח זה שפחה וזה עוברה ור"ל ושטבלה כבר קודם שילדה אלא משום שאין לבעל הולד חלק באמו נימול לא'. משום שאינו דומי' דלכם. זהו חידוש גדול. ודוקא לר"ח ע"כ הכי אשמעינן קרא יתירא. אבל לת"ק א"א למילף האי חידוש ממקנת כסף דאיצטרי' לגופא דילדה ואח"כ קנאה מש"ה לא קאמר הכי וקושית התו' על פרש"י מעיקרא לית'. ומכ"מ הדין אמת גם לת"ק ונפקא לן מיליד בית דא"א לאוקמי' אלא בלקח שפחה לעוברה. וע"כ בלוקח מישראל דאי מעו"ג ה"ה ילדה בגיותה וכבר למדנו ממ"כ דנימול לא'. אלא בלוקח מישראל ומשום שאין לו חלק בגוף האם. ואינו דומיא דלכם. כ"ז פרש"י וסיעתו ז"ל [וראוי לדעת שהרמב"ם פ"א ה"ה כ' לקח שפחה לעוברה ולא פירש אי מישראל אי מעו"ג מכ"מ מדעת הטור שהעתיק לשון הרמב"ם והוסיף קצת דה"ה לקח זה שפחה וזה עוברה. וממילא ה"ה לקח שפחה מישראל לעוברה דהוא הוא וטעם א' להם. אבל הגר"א סי' רס"ז סק"ג כ' דהרמב"ם חולק על הטור ומפרש לקח שפחה מעו"ג ולא כפרש"י ומכ"מ מש"כ עוד הגר"א דגריס כגי' רבינו קטנתי להבין. דאפי' לגי' הרי"ף דוקא לר"ח בעינן דומיא דלכם. וס"ל דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לא'. אבל אנן קיי"ל כת"ק וליכא דרשה לזה החידוש. והטור דכ' זה הדין משום דס"ל כפרש"י בהא דלקח שפחה לעוברה. וצע"ג להבין ד"ק של רבינו הגר"א ז"ל] אבל רבינו לא שמיע לי' ולא ס"ל סברת רש"י דבעינן דומיא דלכם. ומש"ה מפרש הא דר' ירמיה בלקח שפחה לעוברה מן העו"ג. ולא קשה ליה א"כ יליד בית למ"ל מהטעם שיבואר בסמוך. וא"כ שפיר גריס במקנת כסף דר"ח בלקח שפחה וולדה עמה. אבל א"א לאוקמי' בלקח זה שפחה וזה עוברה והטבילה קודם לידה דאם כן אמאי נימול לא' הא ישראל גמור הוא. ומה לי באם. והרי לא בעינן דומי' דלכם כלל. אלא מיירי בלקח שפחה וולדה עמה כמו לת"ק. ומה שהקשה רש"י א"כ מאי קמ"ל קרא. כבר מיושב שפיר לפי נוסחא נימול לאחר שמונה דלגי' רש"י נימול לא' עיקר הרבותא הא דכתיב מילה גבי יליד בית ומ"כ ללמד שאינם במצות שמונה אלא מצות מילה בלבד. וממילא נימול כל הקודם. דאשהויי מצוה לא משהינן ונימול לא'. אבל לנוסחת רבינו. נימול לאחר שמונה. אע"ג דודאי מודה רבינו שאפשר למולו בן יומו וכדאי' בירו' פ' ר"א דמילה. יש ולד נימול ליומו ילדה ואח"כ נתגיירה נימול ליומו. מכ"מ עיקר הרבותא דמכ"מ חייב במילתו ולא נימא דכמו שלא הקפידה תורה במצות שמונה הכי נמי לא הקפידה במילתו כלל. קמ"ל דמכ"מ נימול אפי' לאחר שמונה ורק שיהא מהול עכ"פ. וא"כ לק"מ מקנת כסף למ"ל דאיצטריך אפי' לקח וולד אחר שנולד חייב למולו. ואי מיליד בית ס"ד דוקא נולד ברשותו חייב למולו. קמ"ל אפי' מ"כ אחר שנולד. וה"נ לת"ק יליד בית אתי כגון שלקח שפחה לעוברה מעו"ג. ודומה ממש ללוקח עבד מן השוק כיון שנולד מעו"ג ממש. מכ"מ חייב האדון ישראל למולו. ואי ממ"כ ס"ד דוקא שלקח האם ג"כ חייב במילת הבן. אבל לא לוקח עבד מן השוק. וה"נ לוקח שפחה לעוברה מעו"ג. קמ"ל מיליד בית דמכל מקום חייב למולו. זהו שיטת רבינו. אבל לפי' רש"י לא איצטריך קרא חלא ללמדינו שנימול לא' ולא לשמונה. וע"כ הוסיפו חידוש אחר דבעינן דומיא דלכם. זהו ביאור הסוגיא. ולענין פסק כ' הטור בשמו של רבינו דפסק כת"ק. ולפנינו לא נמצא מבואר הכי [ול"נ לבאר בפשיטות. ע"פ עוד שינוי רביעי בחילוף הגירסות. דבגי' דידן כתיב במקנת כסף הנימול לח' לר' חמא כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואח"כ ילדה. ורבינו לא גריס אלא זה שלקח שפחה ואח"כ ילדה. הרי נראה בעליל דעת רבינו דאף לר"ח לא בעי' במ"כ טבילה קודם לידה. ורק ביליד בית פליג ר"ח. והשתא מיושב שפיר קושית רש"י ותוס' על גירסת רבינו. וכבר הביא לשני הגירסות הרדב"ז בתשובתו שם [הובאה בד' מ"א ש"י באות א'] וכ"כ הרדב"ז שם לדעת הרמב"ם ע"ש וממילא לדעת רבינו לא שמעינן הך דינא דלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לא' ופשוט. אמנם דאכתי קשה על בה"ג דמדבריו נמי משמע דבמ"כ לא פליג ר"ח. ואפ"ה גריס כגי' רש"י כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. ומנ"ל הא. איברא כשנדקדק בד' בה"ג נמצא דלא גריס כלל אף בד' ת"ק כגון שלקח שפחה וולדה עמה. אך בסוף דבריו כתב ואית דאמרי משום מר אהילאי. לקח שפחה וולדה עמה זה הוא מ"כ הנימול לא' כו'. ויש להבין במאי פליגי הבה"ג ומר אהילאי גאון. ונלענ"ד דפליגי בפלוגתת רש"י והרי"ף ז"ל ביבמות מ"ח א'. דלדעת רש"י שם דטבילת עבדות ישנה בעל כרחו מה"ת גם לרבנן דר' שמעון בן אלעזר. א"כ ה"נ יכולין ב"ד למול את העבד הקטן מה"ת. אף דאין לנו דעתו. וגם דעת אביו אין כאן דהכל מודים בעבד שאין לו חיים כעם הדומה כו'. כדאי' ביבמות ס"ב א'. אבל לדעת הרי"ף שם. וכן ד' הרמב"ם והש"ע י"ד סי' רס"ז ס"ג. דלרבנן בעינן דעת העבד אף בטבילת עבדות. א"כ בקטן דאין לנו דעתו ודעת אביו א"א לב"ד למולו מה"ת. וכ"ת הא מ"מ קי"ל כרב הונא בכתובות י"א א' דגר קטן מטבילים אותו ע"ד ב"ד. ואפי' להפוסקים דבעי נמי דעת אמו. וכמ"ש רש"י בכתובות שם. וכ"כ התוס' מד א' ד"ה הגיורת. הא ה"נ י"ל דמיירי בכה"ג כגון שלקח שפחה וולדה עמה. ודאי מלין אותו מדעתה. אבל ז"א. חדא דהא כתב הטור י"ד סי' רס"ח דבה"ג פסק דלא כרב הונא. ואפי' לדברי הב"י שם דבה"ג נמי פסק כר"ה. מ"מ הא כבר כתבו התוס' בכ"מ דטבילת גר קטן בזמן שקבלו גריס ע"ד ב"ד אינו אלא מדרבנן. וא"כ לא משכחת לה בלקח שפחה וולדה עמה שיהא נימול מה"ת. והנה אם נאמר דבה"ג הוא רב יהודאי גאון הרי כתב הטור סי' רס"ז משמו ז"ל דעבד קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד. ופשוט לענ"ד דקאי על טבילת עבדות. ולא כדמשמע מדברי הב"י בסי' רס"ח דקאי על טבילת שיחרור. וא"כ מבואר דדעת בה"ג הוא כדעת הרי"ף וסייעתו דלטבילת עבדות בעינן דעתו. דאילו לדעת רש"י הרי לא בעי כלל דעת ב"ד בקטן. דלא גרע מגדול בעל כרחו. א"ו דסבר כהרי"ף וסייעתו. וכן מצאתי בב"ח יו"ד סי' רס"ז ס"ק ו'. [ואפי' לפי מ"ש מ"א ש"י לעיל (שאילתא א אות ל) דבעל ה"ג הוא רבינו שמעון קיירא ז"ל. מ"מ גם בלא ראי' ממקום אחר י"ל דסבר כהרי"ף ז"ל. וע"כ מוכרח בה"ג לגרוס כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה. ואף לת"ק צ"ל כן. אבל מר אהילאי גאון ס' כדעת רש"י ז"ל. וע"כ גריס כגי' רש"י דאזיל לטעמי'. וע"כ אני אומר. דמה שכתוב בגי' הרי"ף שלפנינו בשבת שם מקנת כסף הנימול לא' כגון שלקח שפחה וולדה עמה בדברי ת"ק. אינו מלשון הרי"ף. רק הוגה אח"כ בספרו מלשון הגמרא. דאילו לדעת הרי"ף ביבמו' לא משכחת לה כלל. וראי' לדבר דהר"ן שם כתב בדברי ת"ק דלקמן מפרש מ"כ הנימול לאחד. ותמוה לכאורה. וע"כ צ"ל דגריס כגירסת הבה"ג. דלא גריס כלל בדברי ת"ק מ"כ הנימול לא'. וע' עוד בלשון המאור בשבת שם דלמ"ד להא דלקח שפח' וולדה עמה במכ"ש מלקח זה שפחה וזה עוברה לרבנן דנימול לא'. הרי דלא גריס כן בהדי' בברייתא עד שהוצרך ללמדו במכ"ש. והוא כגי' בה"ג. וע' בס' הפלאה כתובות שם שנדחק בדעת בה"ג. ואישתמיטתי' דבה"ג גופא לא גריס להך בבא כלל. ומה שתמה מ"א שי' ע"ד הגר"א ז"ל. נלענ"ד כונתו פשוטה. דמסתימות לשון הרמב"ם משמע דאיירי בכל גווני אף בלוקח מישראל. דאל"כ הו"ל לפרש. וא"כ ע"כ מוכח דבלקח זה שפחה וזה עוברה נמי נימול לא' דהיינו לוקח שפחה לעוברה מישראל. אבל כיון דגריס כגירסת רבינו. אין דרכו להביא מה שלא הוזכר בהדיא בש"ס. כידוע. ע"כ השמיטה. אבל לדינא ודאי מודה. הר"ח].

לקח שפחה וולדה עמה נימול לאחר שמונה כצ"ל:

ג

(ג) ואי איקלע חד בשבתא כו'. ולכאורה יש לדין דוקא נולד בע"ש בה"ש. והוי בשני יו"ט של רה"ש ודאי שלא בזמנו. מש"ה אינו נימול אף בשני. אבל נולד באופן דהוי בי"ט שני של רה"ש ספק זמנו ג"כ נמול ביו"ט. משום דהוי ס"ס. ספק יו"ט וספק זמנו. והכי דעת הגאון נו"ב מ"ק חא"ח ס"ל והשיג על הש"ע. ונדחק לפלפל בס"ס בדבר שי"ל מתירין. ולענ"ד לא מצינו כלל חומרא זו במקום מצוה. וכבר דחה מעין זה בשו"ת חתם סופר סי' רנ"ב. אבל הדין ברור כהש"ע מהא דאי' בחולין ד' פ"ד דדן שספק כסוי אינו דוחה יו"ט ממילה שודאי דוחה שבת וספיקו אינו דוחה יו"ט כסוי שאין ודאי דוחה שבת אינו דין שאין ספקו דוחה יו"ט. א"ל תקיעת שופר בגבולים יוכיח שאין ודאי דוחה שבת וספקו דוחה יו"ט ומפרש הגמרא דהיינו ספק איש ספק אשה. והרי בגבולים לעולם ספק יו"ט של רה"ש. ל"מ לדעת הרמב"ם דהא דתנן רפ"ד דרה"ש במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה דהיינו חוץ לירו'. אפי' לפרש"י דאפי' בירושלים עצמה אינו דוחה שבת מכ"מ גבולין לא מיקרי אלא חוץ לירו' וז"ל רש"י שם לא בירו' ולא בגבולין. וא"כ מאי ראי' הא בכה"ג מילה ג"כ ספקו דוחה יו"ט. ומאי רבותא דתק"ש הא הוי ס"ס ספק איש. וספק יו"ט ונהי דא"כ אין כאן מצוה. מכ"מ הא רשאי לתקוע. אלא ודאי דמילה אפי' בכה"ג אינו דוחה יו"ט. ואין לדחוק ולאוקים הא דגבולים מי שסמוך לירו' ויודע שהוא יו"ט ואסור לתקוע בשבת ומותר ביו"ט. והרי בירו' ביצה פ"א ה"א הביא ראי' דספקה דוחה יו"ט מהא דתניא אנדריוגנס מוציא כו'. ומאי ראי' דילמא איירי בגבולין ממש. אלא פשיטא דבמילה אפי' בכה"ג אסור והטעם נראה משום דמקום שמצוי שיתברר הספק דהוי יו"ט נמצא שחילל יו"ט. החמירו בכמה ס"ס. שראו לחוש במקו' רבים כמו שכ' הרשב"א פ' אלו טריפות טעם על שחששו בבדיקת הריאה. ומזה הטעם תנן ברה"ש שם טומטום אינו מוציא מינו. והקשה הגאון ט"א ז"ל דהוי ס"ס שמא הוא זכר. ושמא השני נקבה. וישובו תמוה כמש"כ הגרע"א בשו"ת סי' ו'. והעלה דס"ס בתרי גופי לא אמרינן. ואכ"מ לבאר. אבל לענ"ד הטעם דלמחר יקרע הטומטום ויתברר הטעות. ומזה הטעם תנן ביבמות פ' אלמנה ספק בן תשע כו' ומבואר יפה בסי' קט"ז אות ה' בס"ד ע"ש. ואין כל הספיקות בזה שוין. ועוד יש כאן טעם שהרי אי איתרמי לן שני ולדות א' ספק ביו"ט ראשון. וא' ביו"ט שני. ונימא להקל מס"ס וימולו שניהם. וא"א למיזל בתרווייהו לקולא כמש"כ תו' נדה ד' כ"ז ד"ה חומר שני ולדות:

ד

(ד) תרי יו"ט דריש שתא. וכ"כ בה"ג והיכא דאתייליד ע"ש בה"ש ואיקלע חד בשבא ותרי בשבא יו"ט דרה"ש מעכבינן לי' עד תלתא בשבתא. מבואר דס"ל כמש"כ הרמב"ם ה' מילה פ"א ה' ט"ו דיו"ט שני ש"ג דוחה. והכי דייק הגאון נו"ב שם מפרש"י ערכין ד' ח ב' ד"ה קטן נימול לי"ב. ואם חלו שני יו"ט של רה"ש כו' והסמ"ג כ' בזה"ל ומוכח פ' ר"א דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט ראשון אבל דוחה יו"ט שני. ושני יו"ט של רה"ש אינה דוחה לא יו"ט ראשון ולא את השני עכ"ל. ויש לשום לב על ההוכחה שהי' לרבינו הסמ"ג. אי מהא דתנן קטן נימול לשמונה כו' לי"ב ומפרש התנא בשני יו"ט של רה"ש. משמע הא של גליות לא. הא ודאי לא אריא. דתנא בא"י קאי. וכמש"כ הרא"ש בשו"ת והובא בטור וב"י יו"ד סי' רס"ו. ותדע שהרי בעירובין פ"ג תנן רי"א רה"ש שהיה ירא שמא תתעבר כו' ולא הודו לו חכמים. ומפרש בגמ' מאן חכמים ר' יוסי וקסבר רב ששת דה"ה בשני יו"ט ש"ג ואפ"ה לא תני אלא רה"ש אלא משום דהאי תנא בא"י קאי. ואע"ג שאפשר לדחות דהתם ר"י רבותא אשמעינן דאפי' בשני יו"ט של רה"ש מערב שני עירובין. ור' יוסי אוסר. ולא חש ר' יוסי לפרש דה"ה בשני יו"ט של גליות. אבל הכא ליתני רבותא בשני יו"ט ש"ג. מיהו ע"כ צריך אתה לומר הכי. שהרי בזמן המשנה כשהיה ספק בשני יו"ט ש"ג היה ספק ממש. שלא הגיעו עדים להתם. וא"כ מה לי של רה"ש או שאר יו"ט. בשלמא לענין עירוב דתליא בקדושה א'. ודאי גם בזמן המשנה יש נ"מ. משום דברה"ש אפשר שהגיעו עדים מן המנחה ולמעלה ונהגו גם בירושלים בשניהם קודש. משא"כ בשני יו"ט ש"ג. אבל לענין ספק מ"ש אלא ודאי תנא בא"י קאי. וכן הוכיחו הנ"ב שם והח"ס סי' ר"נ. והשתא דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם כדאי' ביצה ד' ד. אפשר דגם במילה שלא בזמנה אסור בשני כמו שהיה הדין בזמן שהיה ספק ממש. מיהו הא חזינן דעת בה"ג וכל הראשונים דס"ל אבלות יום ראשון מה"ת. ואי איקלע ביו"ט שני ש"ג נוהג אבלות. והסמ"ג ה' אבילות והרא"ש דדחו זה הדין. היינו משום דס"ל דאבילות יום ראשון מדרבנן. והתוס' ברכות מ"ז ב' דחו משום דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד מה"ת אבל הא פשיטא דמ"ע מה"ת שחל על הכל כמו מילה דב"ד מצווים עלה דוחה יו"ט שני מדרבנן. ואע"ג דאפשר לעקור מ"ע מה"ת בשוא"ת כדאי' ביבמות ד' צ'. מכ"מ כל היכא דלא מצינו מפורש שגזרו לעקור מ"ע מה"ת אין הסברא נותנת לדחות. ואפשר לומר דהא ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם. אינו אלא במילי דרשות. ולא במקום מ"ע מה"ת. והרי רפ"ד דסוכה הקשה הש"ס על הא שאין לולב ניטל בשבת. אמאי טלטול בעלמא הוא ופרש"י ותו' דאסור מוקצה ודאי יש בו. ומכ"מ לישרי. וגם במסקנא דגזרו שמא יעבירנו ד"א ברה"ר. ידוע שיטת הרי"ף דלא גזרו אלא במקום דאיכא ספק יו"ט ג"כ ואין כאן מצוה ודאית. וכמ"ש בדרשה דפורים אות כ"ג שזהו דעת רבינו והרמב"ם ז"ל. וכ"ת מהא גופא ראי' שהרי גם בזה"ז אין נוטלין לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת ואע"ג דבקיאין בקביעא דירחא. אלא העמידו גזירת המנהג אפי' במקום מ"ע וה"נ אפשר שהעמידו המנהג גם במ"ע של מילה שלא בזמנה. הא לא תברא התם גם בימי המשנה החזיקו בגזירה זו אף במקום דליכא ספק כדאיתא בסוכה ד' מ"ד א' לדידהו נמי לא דחי. וע' מש"כ בס"ד בדרשה דפורים שם בגזירה זו בהא דפסחים ד' ס"ט בהזאה שגזרו בטומאת מת שאין הנזיר מגלח עליה משום ט"מ שהנזיר מגלח עליה. וה"נ גזרו ג"כ בזה"ז משא"כ בנ"ד שלא נמנו לגזור לבטל מ"ע מצד איזה גזירה. אלא כ"ז שהיה ספק ממש הי' אסור למול מה"ד. ועכשיו שבקיאין בקביעא דירחא. לא מצינו שגזרו להחזיק המנהג לבטל מ"ע. ועוד אפשר לחלק דלולב וכדומה שהוא מצוה הנוהגת בכל ישראל שייך לומר בה שיעמדו על מנהג אבותיהם משא"כ מילה שלא בזמנה הבא במקרה. אין לנו אלא לעמוד על עיקר הדין. וכדעת בה"ג באבלות. והכי יש לדון אי שחט עוף ולא נמצא במה לכסות אלא בדחיית חפירה ממש. שרי ביו"ט שני ש"ג. אלא שאסור לשחוט לכתחילה. ועדין יש לנו מקום לבא ולאסור מטעם אחר. דמצות מילה שלא בזמנו אפשר למחר. ולא דמי לאבילות שעבר יומו בטל מצותו. משא"כ מצות מילה שלא בזמנה אינו אלא זריזות להקדים כל האפשר ולא להחמיץ המצוה. ואינו כדאי לדחות גזירה זו דמנהג. ויותר מזה כ' הרא"ש פ"א דביצה סי"א דלא מסתבר שימנע שמחת יו"ט משום שלא יכול לכסות את הדם לאלתר. כיון דיכול לכסות אחר יו"ט לא מיקרי מבטל מ"ע כו'. מיהו א"כ קשה הא דאיצטריך הש"ס בפ' ר"א דמילה מנלן דמילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט. ואין עשה דוחה ל"ת. ולכאורה תיפוק לן משום דרשב"ל כ"מ שיכול לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. והרי ביבמות ד' כ בעי לומר דלהכי אלמנה לכה"ג חולצת ול"מ משום דרשב"ל כו'. והרי מיירי גם ביבמה קטנה דא"א בחליצה עד שתגדיל ומכ"מ מיקרי יכול לקיים שניהם וא"כ מאי איצטרי' הש"ס טעמים ודרשות במיל' שלא בזמנה. בשלמא בהא דשריפת קדשים בפ' במה מדליקין ניחא דאיצטריך קראי שלא דחי יו"ט משום דס"ד דכתיב ביום השלישי דמשמע אפי' ביו"ט. ותדע דהא ס"ד שדוחה אפי' שבת כדתניא במכילתא פ' בא ע"ש. ותו דס"ד דשרי משום מתוך כמש"כ בסי' צ"ד אות ב'. וע"ע תו' יבמות ד' ה ד"ה כולה בא"א קצת. [וצ"ל דהא דאיצטריך קרא דבנין בהמ"ק אינו דוחה שבת. היינו להיכא דאם יגמר הבנין בשבת זה יוכלו להקריב היום קרבנות צבור. וסד"א דכיון דתמידין. ומוספין גופייהו דחו שבת מכשיריהן נמי דחו. וכן מבואר בהדי' במכילתא ר"פ ויקהל כגון שניטל קרנו של מזבח או שנפגם הסכין כו' ע"ש. אבל הרשב"א בחידושיו לשבת ד' כד ב' כתב בשם הרמב"ן ז"ל להיפך. דכיון דעכשיו אינו יכול לקיים שניהם אתי עשה ודחי ל"ת. והביא ראיה מבנין בהמ"ק. וע"ש שהביא גם מסוגי' דיבמות כ' א' באלמנה לכ"ג. [ומה שהקשה מ"א שי' מיבמה קטנה דא"א בחליצה לעולם. ואפ"ה ודאי אסורה להתייבם לכ"ג. וצ"ל דלהאי תירוצא דרבא נמי גזירה אילמת אטו פקחת ה"נ גזירה קטנה אטו גדולה. א"נ י"ל דבאמת להאי תירוצא דרבא קטנה ואילמת מותרות להתייבם אף לחייבי לאוין. כיון דא"א בחליצה. ומתני' מיירי בגדולה פקחת. וכ"ת א"כ מאי פריך מברייתא דואם בעלו קנו. לישני דמיירי בכה"ג דא"א בחליצה. ז"א דהא רישא דברייתא תני בהדיא דנתנו גט או חלצו מה שעשו עשו ע"ש. וע"כ דמיירי בגונא דאפשר בחליצה. ואפ"ה אם בעלו קנו. אולם יותר נראה לי כמ"ש לעיל דלהאי תירוצא דרבא נמי גזרינן קטנה ואילמת אטו גדולה פקחית. מהר"ח] אבל עכ"פ מילה שלא בזמנה מה"ת דלידחי יו"ט. אלא צ"ל מדדחי ל"ת דצרעת ס"ד דדוחה גם יו"ט. והיינו דאית' בשבת ד' כ"ד ולא מילה שלא בזמנה דאתי' בק"ו. ונדחק הר"י פורת והתו' בזה מאי איצטריך להק"ו. ולמש"כ מבואר יפה. וא"כ ממילא מבואר דמילה שלא בזמנה אע"ג דאפשר למחר חשיבא כשאר מ"ע דזמנו עובר. ונוהג ביו"ט שני ש"ג. והיינו הראי' שהיה להסמ"ג מפ' ר"א דמילה. ונסתלק מש"כ התשב"ץ ח"ג מפרש"י פסחים ד' מ"ז דלחה"פ אינו דוחה יו"ט ש"ג. דלחה"פ שאני דעפ"י דין אינו דוחה יו"ט שאפשר לאפות מאתמול. משא"כ מילה שלב"ז דאיצטריך קראי שאינו דוחה יו"ט. וכ"ת א"כ מנ"ל דשני יו"ט של רה"ש דוחה מילה שלא בזמנה בזה"ז. והרי הקילו במת. וממתניתין אין ראיה לזה"ז. הא ל"ק. דשאני שני יו"ט של רה"ש דקדושה א' הן אפי' להקל לדעת הרמב"ם ה' עירובין פ"ח וכיומא אריכתא דמי. וע' מש"כ הה"מ ראיה לדבר מהא דשבת ויו"ט אי קדושה א' הן נאכל בראשון הוי עירוב לשני. וה"נ בשני יו"ט של רה"ש דלכ"ע קדושה א' הן. ולפי מש"כ המג"א סימן תט"ז דלא עשו לקולא אלא בעירוב ומחמת דממ"נ אי ראשון יו"ט שני חול. הא להכין מיו"ט לחבירו אסור ע"ש ובסי' תק"ג. וא"כ אזדא הראי' של הה"מ. דבשלמא שבת ויו"ט שניהם קדושים בודאי ואי קדושה א' היא נאכל בראשון הוי עירוב לשני. אבל שני יו"ט של רה"ש דבזמן המשנה הי' ספק שמא נתעבר. ואי נאכל בראשון אין לו עירוב בשני. ומנלי' להרמב"ם דבזה"ז נשתנה הדין. והרי עשו גם היום קדושה א' כמו בזמן המשנה. וא"כ לא ליהני נאכל עירובו בראשון כמו אז. אלא ודאי ס"ל להרמב"ם דגם בזמן המשנה נאכל בראשון הוי עירוב לשני. ואע"ג דאפשר דראשון חול ושני קודש. אלא עשו קדושה א' אפי' להקל. ובאמת ראי' זו של הה"מ אפשר לדחות וכמש"כ וזהו דעת הראב"ד ז"ל. אבל נראה מקורו של הרמב"ם מסוגיא דביצה ד' ד' ב דקאמר רב אסי בשני יו"ט ש"ג קדושה א' היא. ופריך והא ר"א מבדיל מיו"ט לחבירו. ומשני ר"א ספוקי מספקא לי' וקעביד הכא לחומרא והכא לחומרא. ופרש"י דמחמת ספק מבדיל. וק' מאי חומר שייך בס' ברכות דבכ"מ אזלינן להקל. [וכבר הקשה כן בשיטה מקובצת. וישובו תמוה. דהא אף למ"ד דהבדלת שבת דאורייתא. אבל ביו"ט דגם הקידוש דרבנן כמ"ש המ"מ פכ"ט מה' שבת ה' י"ח. לא כ"ש דהבדלת י"ט דרבנן וכבר תמה עליו הפמ"ג באשל אברהם ס"ס רצו. ואפי' לפי מה שיתבאר אי"ה לקמן סי' נ"ד דעת בה"ג דקידוש הלילה די"ט מה"ת. אבל הבדלת י"ט ודאי מדרבנן. דהא גם בשבת לא ילפי' להבדלה מה"ת. אלא מדברות האחרונות. כמו שיבואר שם בשם הסמ"ג. אבל ביו"ט לא מצינו. הר"ח]. וע' מש"כ בס"ד סי' נ"ג אות ז'. אלא ה"פ מדאבדיל ש"מ קסבר אסור לעשות ולהכין מיו"ט לחבירו. ומש"ה שייך להבדיל דאי קדושה א' ושרי להכין מיו"ט לחבירו לא שייך להבדיל. ע' שבת ד' קי"ד ב'. ומשני דעביד הכא והכא לחומרא. לא הי' מכין מיו"ט לחבירו. ומש"ה מבדיל. וביצה שנולדה בזה אסור בזה. עכ"פ מבואר דאי קדושה א' שרי להכין מיו"ט לחבירו. ולא כמג"א. בדעת הרמב"ם. וכ"כ הרמב"ם בה' אבל דקובר את מתו ביו"ט שני כו' נוהג בו אבלות הואיל ויו"ט שני ש"ג של דבריהם ואבלות יום ראשון מה"ת ידחה עשה של דבריהם מפני עשה ש"ת. אבל אם קבר ביו"ט שני של רה"ש אינו נוהג בו אבלות ששניהם כיום ארוך א' הן. והרמב"ן בתה"א ענין שבתות ויו"ט הביא דברי הרמב"ם וכ' עלה בזה"ל ולפ"ד ודבריהם של גאונים כיון שהוא מדרבנן אתי עשה דאוריית' ודחי לה הילכך נהיג כשאר יו"ט שני ש"ג עכ"ל. אבל הרמב"ם למד ממילה שלא בזמנה שנידחית מיו"ט של רה"ש ולא של גליות. והרי שאב מקור מ"ח נאמנים מפסקי רבינו ובה"ג. וע"ע בס' תמים דעים סי' ק"כ שכ' והאריך לדין ממכחל עינא דשרי ביו"ט שני ש"ג כש"כ מילה שלא בזמנה וע"ש עוד שני דעות אם אפשר לדון אבלות ממילה שלא בזמנה. היוצא מזה דדעת רבינו ובה"ג ורש"י ורמב"ם וסמ"ג למול שלא בזמנו ביו"ט שני ש"ג. והש"ע יו"ד סי' רס"ו סתם כהרא"ש ז"ל כי לא דקדק מרן הב"י לעמוד על דעת רבינו ובה"ג אבות העולם. וכבר פסק הש"ך דלא כש"ע. והגאון ח"ס סי' ר"ן החזיק פסק הש"ע ע"פ שו"ת תשב"ץ הנ"ל ואין בם דברים מכריעים דעת רבינו ובה"ג:

ה

(ה) קל צוציתא דולד ביה"ש. הא אי שמע קול מבע"י מהלינן בשמיני של שמיעת קול והיינו בע"ש. והוא עפ"י גירסתו ז"ל בעובדא דרבא דא"ל שמעתי' דצייץ בה"ש. והכי גרסי בה"ג ורי"ף וערוך ערך ציץ. הא אי צייץ מבע"י הי' רבא פוסק למימהלי' מע"ש וכדאי' ביבמות ד' ע"א דהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדו' אע"ג דהדר למעי אמו ויצא בשמיני מהלינן לי' מיד. אבל נוסחת רש"י דצייץ בפניא דמעלי שבתא. ומש"ה פי' בד"ה דצייץ שהי' צועק מבע"י של ע"ש. והכי משמע פי' חפניא דמעלי שבתא ע' שבת ד' ל"ג ב' בפני' דמע"ש חזא בההוא סבא דהוי נקיט תרי מדאני אסא. ובב"מ ד' מ"ט ההוא יומא אפניא דמע"ש הוי. וכן הרבה. וא"כ קשה למה לא הורה רבא למהלו בע"ש. וההוא גברא שהרגיש בספקו לא שאל על ע"ש. אלא ודאי דנהי דלא מהלינן בשבת. משום דאמרינן דהוציא ראשו חוץ לפרוזדור. מכ"מ אינו ודאי כ"כ. ואפשר דתיכף שנעקר הולד צויץ ועדין לא הוציא ראשו ומידי ספקא לא יצא. ובש"ע יו"ד סי' רס"ב פסק דמונין לו משעה ששמעוהו בוכה. וע' בנ"ב מ"ת יו"ד סי' ק"כ שהוכיח דעת הש"ע דאם יום ח' מבכייתו הוא בשבת. מלין אותו בשבת. וכ"ז הוא נוסחת רבינו וסיעתו ולא כפי' רש"י. וע' כ"מ ה' מילה פ"א הט"ו. שהרכיב גי' רש"י עם פי' רבינו ז"ל ואינו מדוקדק:

ו

(ו) דכמה דאיתיה במעי אמו כו'. ובנדה שם דרש ר"ש למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל כו' ופיו סתום וטיבורו פתוח כו'. כיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח. ולא קאמר שמתפשט קיפולו. והיינו משום דמשעה דנכנס בבית החיצון ועדיין לא יצא לאה"ע כבר נתפשט והולך ביושר. אלא שעדיין פיו סתום כו'. וכיון שיצא לאויר העולם ממש נפתח הסתום. ולמדו מההר"מ חביב וסיעת' מדברי רבינו והרי"ף שמפרשי הטעם של רבא משום דכמה דאיתא במעי אמו פיו סתום כו'. אלמא דפי' הוציא ראשו חוץ לפרוזדור היינו יצא לאויר העולם ממש ולא בבה"ח ולא כבן הרב בעל דרכי נועם בקונטרס מלחמת מצוה שפי' חוץ לפרוזדור היינו בבה"ח. והוא נדחק ליישב דה"ק מדצויץ ש"מ שיצא כבר ראשו חוץ לפרוזדור. שהרי אפי' לאויר העולם יצא מדפתח פיו. אבל אי ידעינן בודאי שיצא לבה"ח אפי' עדיין לא נפתח פיו שהרי לא יצא לאה"ע. כבר הרי הוא כנולד. ומכ"מ משמעות דברי רבינו כמש"כ. וע"ע בסדרי טהרה סי' קצ"ד שצידד כבן הרב בעל דרכי נועם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף