העמק דבר/במדבר/יז

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

העמק דבר TriangleArrow-Left.png במדבר TriangleArrow-Left.png יז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
בכור שור
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[edit]

אל אלעזר. שהוא היה ממונה על המזבחות בעבודת משא בני קהת. וממילא היה בידו כל צרכי המזבח:

ואת האש זרה הלאה. לא יחזיר האש על המזבח. ולא להשתמש בם:

כי קדשו. אין הפי׳ מלשון קדושה דא״כ הכי מיבעי כי קדושים המה. שהרי כבר המה קדושים בהיותם עה״מ וגם ע״פ דקדוק לה״ק כי נקדשו מיבעי. אלא משמעות קדשו כמו לא יהיה קדש בבני ישראל. דמשמעו שנתחלל מחשיבותו ונעשה קדש. כך אש המזבח שהיה קדוש ועתה קדשו ונתחללו. ע״כ אינם ראוים לא למזבח ולא לחול כמו כל קדושת הגוף שאין לו פדיון בנפול בהם מום וכדומה:

ג[edit]

את מחתות. חזר להמחתות שהמה לא נתחללו מקדושתם. ואדרבה העלה המקום ית׳ אותם מקדושה קלה לחמורה כדאיתא במנחות דף צ״ט דמתחלה היו תשמישי המזבח ועתה נעשו גוף המזבח:

החטאים האלה בנפשותם. כבר נתבאר שר״ן איש הללו היו חסידי הדור. ומסרו נפשם על אהבת ה׳ ומש״ה כתיב זה הלשון כמו בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אלא דשם כתיב על הנפש דמשמעו על הנפש החיוני לצערו מבלי הועיל לפי כחו כמש״כ לעיל שם. וכאן כתיב בנפשותם והוא נפש המעלה שנקראת נשמה. שחטאו במה שרצו להעלות אותה ע״י אבדון מזה העולם:

ויקדשו. עתה במה שהקריבום לפני ה׳ בקטרת נתקדשו. ע״כ הנני מעלה אותם עוד בקודש:

ויהיו לאות לבני ישראל. א״א לפרש לאות שלא יקרב איש זר הכתוב בסמוך. דא״כ למה חלק הכתוב הטעם. והיה ראוי לכתוב כאן או במעשה ויהיו לאות לבני ישראל אשר לא יקרב וגו׳. אלא משמעות אות דכאן הוא ד״א. שלא יהא אדם מתברך בלבבו להתקדש למעלה מדעת עליון ית׳. וע״ז כתיב כי ה׳ אלהיכם וגו׳ ולא יקח שוחד כמש״כ במקומו ובספר ויקרא ט׳ ו׳. עוד הוא אות שמכל מקום מי שעובר ע״ז לא יהא אדם מבזה אותו. כמו שמבזים לאפיקורסים ובוזי ה׳. דלא כן חלק אלה האנשים. אחרי שקבלו ענשם חלק הקדוש ב״ה להם כבוד. והושע הנביא י״א אמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. לאלו שהשתובבו מחמת שהתנדבו לה׳ ועשו פרעות וקבלו ענשם. עתה ארפאם ולא ישתובבו עוד. ואוהבם על מה שהתנדבו לה׳. כי שב אפי ממנו. על הפרעות שעשו מחמת זה הלא הענשתים ושב אפי. מעתה אוהבם על הנדבה. וכ״ז הראה הקב״ה כאן במחתות ר״ן איש:

ד[edit]

את מחתות הנחשת. בצווי לא כתיב הנחשת אלא משום שהתחכם אלעזר מעצמו לעשות רקועי פחים למזבח החיצון. משום שגם המה היו מחתות הנחשת מש״ה פירש הכתוב כאן הנחשת:

ה[edit]

זכרון לבני ישראל. עוד טעם על שעשה על מזבח החיצון כדי שיראו הכל ויהי להם לזכרון:

כאשר דבר ה׳ ביד משה לו. לבד הדבור המפורש אמור אל אלעזר וגו׳. הבין משה רבינו עוד כונה בזה הצווי מדאמר ה׳ בלשון לבני ישראל. ולא אמר לאות בישראל ויהיו גם הכהנים בכלל. אבל לבני ישראל משמעו טעם מיוחד לבני ישראל לבד כהנים. היינו אשר לא יקרב וגו׳. וזהו אשר דבר ה׳ ביד משה. דמשמעו גמרא כמש״כ כ״פ בשם סוגיא כריתות דף י״ג. והיינו מה שהוכיח משה בכח פלפולו והוא דבר ה׳ ע״פ סיוע למשה ומשמעות לו לפי הפשט לאלעזר. משה הוכיח לאלעזר דלזה כוון ה׳:

ו[edit]

ממחרת. שראו המזבח מצופה בנחשת של המחתות של ר״ן איש. והבינו כי היו חשובים לפני ה׳. ע״כ התלוננו לאמר אתם המתם את עם ה׳. לא על קרח דו״א התרעמו ואדרבה שמחו במיתתם כמש״כ בס׳ דברים י״א ו׳. אבל על הר״ן איש הצטערו. וחשדו את משה ואהרן שהמה יעצו מלבבם להיות נגשים בקטרת. ואלו לא הרשו אותם משה ואהרן לא עשו מאומה בפועל. עד שהיו קרח דתן ואבירם נבלעים והיו חוזרים המה בתשובה. אמנם באמת כ״ז היה גם כן ע״פ רוה״ק כמש״כ לעיל:

ז[edit]

והנה כסהו הענן. הבינו שיש דבר ה׳ מחדש. וגם באשר נתראה כבוד ה׳ החשו מלהתלונן:

ח[edit]

אל פני אהל מועד. אהרן לא נכנס בפנים. שהרי אסור לבא בכל עת להיכל כדאיתא במנחות דף כ״ה מש״ה כתיב אל פני אבל משה נכנס אח״כ לפנים ובא אליו הדבור:

י[edit]

הרמו. לעיל ט״ז כ״א כתיב הבדלו. שאז היה הגדר נפרץ. וכולם נדחקו אל פתח אהל מועד כמבואר שם מקרא י״ט. והיו שוים במעמד עם משה ואהרן. מש״ה צוה ה׳ שיבדלו לצד. אבל עתה כבר נגדרו ועמדו מרחוק ורק מו״א עלו אל פני אהל מועד. ע״כ צוה ה׳ שירומו למעלה מן העדה. או שלא יכנסו לתוכם וכמש״כ הרמב״ן דכל זמן שהצדיקים בתוכם א״א לשלוט בהם המגפה. ומקרא מלא הוא כי מפני הרעה נאסף הצדיק:

ויפלו על פניהם. כבר ביארנו בכ״מ דמשמעו לתפלה. וע״ע תענית דף י״ד ב׳ מבואר הכי וגם העלו כאן בתפלתם. דמשמעות כרגע היינו ברגע אחד יכלו כולם כמו מכת בכורים במצרים שברגע חצות נפגעו כולם וכן חיל סנחריב. ולזה האופן לא היה מועיל הקטרת. אבל בתפלתם הועילו שלא יהיה כרגע אלא כעין מגפה ע״י מלאך המשחית כמו שהיה בימי דוד. והיה נמשך עכ״פ איזה עת ולא נפלו כולם כאיש אחד. ומשום הכי היה שהות לעשות סגולת הקטרת:

יא[edit]

קח את המחתה וגו׳. לא היה ע״פ הדבור אלא ע״פ ידיעה ממלה״מ שקטרת מועיל למגפה ר״ל. ואע״ג שנעשה בזה איסור להוציא לחוץ וגם ה״ה קטרת זרה. מכל מקום הרי פקו״נ דוחה הכל. ויבואר עוד לפנינו:

ותן עליה אש. לשון עליה משמעו מלאה. דלא כתיב ותן בה כמו בספר ויקרא י׳ א׳ ולעיל ט״ז ז׳. ולפי הענין לא נצרך למלאות גחלי אש ויבואר לפנינו:

ושים קטרת והולך מהרה וגו׳. פי׳ בת״י ושוי קטרת בוסמין על אשתא. היינו אצל המזבח כדכתיב אח״כ והולך מהרה וגו׳. ולצורך הענין היה די אם יתן את הקטרת על האש בבואו לשם. וכמו שעשה אהרן באמת כמו שיבואר אבל משום שהיה באיסור אלא פקו״נ דוחה וכל שאפשר להקל האיסור עדיף. משום הכי צוה משה שלא יתן בחוץ שיהי׳ איסור כרת. אלא יתן בפנים ולא יהא אלא איסור הוצאה וקטרת זרה. והתחכם עוד שלא יתן על האש בידים קטרת זרה אלא יתן את הקטרת מצד הגחלים היינו בעת שימלא במחבת הגחלים לא ינענע המחבת להשוות הגחלים על כל המחבת. אלא יהי מלא מצד שֶמִלֵא. ובצד השני יהי׳ ריקן וצוה שישים הקטרת בצד השני. ומשום הכי לא כתיב ושים עליה קטרת. וממילא בריצה מעל המזבח יגיעו הקטרת אל האש ויהי נקטר בגרם בעלמא:

יב[edit]

והנה החל הנגף בעם. לשון והנה מורה על חידוש ממה שחשב כמש״כ בס׳ בראשית ט״ו ד׳ ובכ״מ. והרי כבר הודיע משה שהחל הנגף. וגם כל המאמר מיותר. אלא משום שאהרן שינה מדבר משה. ולא נתן הקטרת עד שבא אל העם למדנו מזה דמשום שהיה דבר משה לא בדבר ה׳ אלא מדעת עצמו. ומטעם פקו״נ שדוחה. ומש״ה צוה שיהיה הקטרה בפנים ולא יהיה אלא איסור קטרת זרה. ואיסור הוצאה לחוץ שאין כ״ז באזהרת כרת. כמש״כ אבל כ״ז כשהוא ברור שכבר החל הנגף. משא״כ אם אין ידוע בברור. טוב לעשות איסור חמור כשיגיע לידי פקו״נ מלעשות איסור קל בשעה שיכול להיות שאין כאן פקו״נ. מש״ה כאשר נסתפק אהרן אם כבר החל הנגף. שהרי לא דבר בשם ה׳. ואולי ברחמי שמים נשמע תפלתם לגמרי. ע״כ לא הקטיר בפנים אלא בבואו למקום הקהל וראה והנה החל הנגף בעם כמו ששמע. אז ויתן את הקטרת על האש :

ויתן את הקטרת. בכ״מ דכתיב נתינת קטרת כתיב בלשון שימה כמו בנדב ואביהוא וישימו עליה קטרת. ולעיל ט״ז ז׳ ושימו עליהן קטרת ושם י״ח וישימו עליהם קטרת. וכאן כתיב בדבר משה ושים קטרת. ובמעשה כתיב ויתן. וכן לעיל ט״ז י״ז ונתתם עליהם קטרת. וכן בפ׳ אחרי ונתן את הקטרת על האש וגו׳. ולאו דבר ריק הוא. ונראה דמשמעות שימה הוא נתינה בסדר יפה ושום לב. כמו משמעות ושמו בדיו שביארנו שהוא תיקון על מתכונתם. וכן ביארנו בספר שמות מ׳. הרבה לשון וישם שמשמעו בשום לב וישוב הדעת. והנה בכל נתינת הקטרת על הכהן להיות נזהר ליתן מרחוק ולהתקרב לפניו כדי שלא יכוה ידו. וכדתנן בתמיד פ״ו ומלמדים אותו הוי זהיר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה. מש״ה כתיב בכ״מ שימה. אבל לעיל ט״ז י״ז שצווי משה היה ליתן את הקטרת בלי אש מש״ה כתיב ונתתם. וכאן בדבר משה ליתן את הקטרת תומ״י בהסיר הגחלים מעל המזבח. וגם הזהיר ליתן מן הצד כמש״כ. משום הכי כתיב ושים בזהירות משא״כ אהרן לא נתן את הקטרת עד בואו לתוך הקהל והיו הגחלים עמומים מלמעלה ולא הוצרך להזהר. מש״ה כתיב ויתן וכן ביוה״כ שמשהה בהילוך מן המזבח החיצון עד מקום הארון משום הכי כתיב ונתן :

יג[edit]

ויעמוד בין המתים ובין החיים. פי׳ רבינו בחיי שעמד גם בין המתים שהיו חיים ביניהם. גם עמד בין החיים. שהיו מתים ביניהם ומש״ה כתיב שתי פעמים בין. ולא כתיב בין המתים להחיים:

ותעצר המגפה. לשעה זו שכך היא סגולת הקטרת שאין מלה״מ יכול לעשות אז. אבל עדיין לא היו בטוחים שלא ישוב המלאך אחר כך למלאכתו עד ששב אהרן אל משה והתפללו כמש״כ להלן:

יד[edit]

מלבד המתים על דבר קרח. למדנו שגם הר״ן איש מתו במגפה וכמש״כ לעיל ח׳ י״ט שיצא אש מאת ה׳ ונקרא גם זה נגף ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת ב״י אל הקודש. ולא אש הקטרת אכלתם:

טו[edit]

וישב אהרן וגו׳ לשוב ולהתפלל שלא ישוב המשחית בעם. אז הועילה תפלתם והמגפה נעצרה. לגמרי:

יז[edit]

דבר אל בני ישראל. הדבור כאשר הוא:

וקח מאתם. ויתנו אליך מיבעי. וכמו דכתיב במעשה ויתנו אליו וגו׳ אלא משמעות קח בע״כ כדאי׳ בב״ב דף ח׳ ב׳ עה״פ והם יקחו את הזהב. וכמש״כ ריש פרשת תרומה. וכאשר לא נצרך מטות אלא לקטני אמנה בדבר משה בשם ה׳. ואם כן היו נראים נותני המטות המה הנשיאים כאלו המה אינם מאמינים ח״ו. ובאמת לא עלה מחשבה זרה זו בלבבם. ולא היו מרוצים ליתן. ע״כ היה הצווי שיקח בע״כ. דאע״ג שלא נצרך המטות בשבילם הלא נצרך בשביל אחרים באותו הדור ולדורות כמו שיבואר. וע׳ להלן כ״א:

מאת כל נשיאהם וגו׳. לא מכלל השבט ויהא כתוב ראובן שמעון. ועל של לוי יהיה כתוב לוי. אלא שם הנשיאים יהיה כתוב על המטות. ויהי בזה אות גם על הכהונה גם על לויה כמו שיבואר האות במקרא כ״ג בשקדים ופרחים. ואע״ג דבאמת לא נצרכו לאות שוב על הכהונה שהרי מש״ה נעשה מהמחתות צפוי למזבח החיצון זכרון לבני ישראל וגו׳ מכל מקום היה גם במטה אות על הכהונה יחד עם אות הלויה. ללמד דכמו אות הכהונה הוא לדורות כלשון הכתוב זכרון לבני ישראל וגו׳. כך אות הלויה הוא לדורות עולם. ומש״ה נכתב שם אהרן ושם הנשיאים על המטות. וע״ע במקרא הסמוך. שנים עשר מטות. משמע חוץ ממטה אהרן. שהרי כתיב מאת כל נשיאיהם הרי שבט אפרים ושבט מנשה שני נשיאים. ואע״ג דלעולם לא נמנו אלא י״ב שבטים. ובמקום שנמנה שבט לוי לא נמנה יוסף אלא לאחד כמש״כ הרמב״ן בפרשת ברכה ובכ״מ. מכ״מ כאן לא שייך זה הכלל. שהרי אם היה נבחר שבט אחר מי שהוא. היה אותו השבט יוצא ממנין השבטים. ושבט אפרים ומנשה היו משלימים מנין י״ב. ואם היה נבחר שבט אפרים לחוד היה הוא יוצא ומנשה ולוי בכלל י״ב. ולזה באו המטות להורות איזה שבט מי״ג שבטים הוא נבחר ולא יהיה נמנה בכלל שבטי ישראל. ולא כמש״כ הרמב״ן ז״ל כאן:

יח[edit]

כי מטה אחד וגו׳. הוא טעם על שם אהרן ושם הנשיאים. ולא שמות השבטים. משום דאותות הכהונה והלויה על מטה אחד יבואו ולא על שני מטות ויהי ע״ז המטה אות שקדים וע״ז אות פרחים אלא על מטה אחד ויהיו השקדים והפרחים יחדיו ע״כ יהיה נכתב שם אהרן על מטה לוי וממילא כן שמות כל הנשיאים על מטה אבותם. דאם היה נבחר שבט אחר ג״כ היה כהונה ולויה מאותו השבט היינו זרע אותו נשיא יהיו כהנים וכל השבט יהיו תחת הלוים:

יט[edit]

לפני העדות אשר וגו׳. שהיו שני אופני יעוד כמש״כ ס״פ נשא. א׳ יעוד דבור שהוא לדורות וזה הדבור יצא מעל העדות. ב׳ דבור שהיה לשעה והיה יוצא מכלל הארון. וצוה ה׳ שהמטות יהיו מונחים לפני העדות אשר אועד וגו׳ כדי שידעו שזה האות בא לשעה ולדורות. וגם יבינו שאינו בא מצד המקרה עפ״י בקשת משה או סיבה אחרת. אלא הרי היא ככל משפטי התורה שקדמה לבריאת שמים וארץ ולא ישתנה לעולם:

כ[edit]

והשכותי מעלי וגו׳ מלינים עליכם. אין הפי׳ מעלי שמתרעמים עלי. שהרי מלינים עליכם כתיב. ועוד מה זו תועלת מן המטות שלא יתרעמו על הקב״ה בשביל זה. אלא הפי׳ מעלי מה שמוטל עלי להסיר התלונה שעליכם באיזה עונש וכדומה. ובזה האות תשקט התלונה ממני. וכיב״ז ביארנו בספר שמות ט״ז ז׳ ולהלן כ״ה. ויש לפרש עוד דבמה שצוה להניח לפני העדות. הוא לעד ואות אמת שבחירת אותו שבט אינו בא במקרה משום שהבכורים טעו בעגל. אלא מעיקר הבריאה היה ראוי להיות כן. אלא שלא יצא לאור עד שנתגלגל כמה סבות. וה״ז כמו סגולת ישראל שעלה במחשבה בראש הבריאה ומכ״מ לא יצא לאור עולם עד לאחר כמה דורות כך הוא בחירת הלוים מתוך ישראל. ובזה הֵשֵׁך תלונותיהם על ה׳ שכסבורים הרבה אנשים שעפ״י בקשת משה ואהרן נעשה כן. ואם כן היה מקום להתלונן גם על משה ואהרן. גם על הקב״ה ששמע לבקשת אוהביו נגד כבוד ישראל. עתה ידעו שכך עלה במחשבה בעת בריאת שמים וארץ. אלא שלא הגיע שעה עד כה:

כא[edit]

ויתנו אליו וגו׳ ומטה אהרן בתוך מטתם. אחר שאמר משה בשם ה׳ כי כך הצווי ליקח בע״כ אפילו יסרבו משום שהמה הנשיאים מאמינים במשה ותורתו. שוב לא סירבו ונתנו ברצון. אך כדי להראות שאין בלבבם שום ספק שהשבט לוי הוא הנבחר. ע״כ נתנו מטה אהרן משלהם בתוך מטותם. להראות בזה כי הדבר ברור שהוא הנבחר לכהן. וכמו שחובה עה״צ להספיק כל צרכי הכהונה ולויה כמו הבגדים וכלי שיר הכל באו מקופת הצבור כך המטה שלו מוטל עליהם. ולא נצרך עיקר המטות אלא משום אחרים או לדור שאחריהם:

כב[edit]

באהל העדות. ללמד שנתן והניח לפני העדות כמו שנצטוה:

כג[edit]

והנה פרח. החל לפרוח היינו הוצאת קצה העלים מן המטה:

ויצא פרח. העלים נתפשטו ויצאו לחוץ. ומזה הגיע ויצץ ציץ. המה הפרחים שמהם נעשה לבסוף פרי השקדים:

ויגמול שקדים. הן הפרי בשלימות. וא״א לומר שכל זה היה במשך הלילה קודם שראו ישראל. דא״כ כ״ז מיותר. וראוי לכתוב והנה גמל שקדים. והרשב״ם כ׳ שבשעה שהוציא משה לא היה אלא פרח. ולעיני העם הציץ וגמל שקדים. אבל אם כן להיפך מיבעי לכתוב ויוצא משה וגו׳ אל כל בני ישראל והנה הציץ ציץ וגמל שקדים. ותו הרי מפורש ביומא דף נ״ב ב׳ מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. הרי שהיו הפרחים לדורות. אלא כך היה נמצא על המטה גם ציץ גם שקדים וכ״כ בת״י שם. ובאו לאות שקדים גמורים על הכהונה שהמערער עונשו ממהר לבא כמו מעשה דעוזיהו וכפרש״י. ועל לויה לא מצינו שישראל נענש מיתה על עבודת הלויה. אלא ודאי איזה עונש יגיע ובזה נמשל לפרחים הבא לידי גמר הפרי. נמצא היה המטה אות גם על הכהונה גם על לויה ומטעם המבואר לעיל. והנה העיד הכתוב דמתחלה פרח עלים קטנים ואח״כ נתפשטו וגם הציץ ואח״כ גמל שקדים. ולא היה הנס שהיו פתאם עלים גדולים. וכן יצאו פתאם שקדים גמורים והלא בדרך נס לא יפלא כל דבר. אלא בא ללמד לישראל דרך העונש. שלא כל המערער אחר הכהונה תיכף יגיע עונשו במיתה. אלא יענש באיזה עונש גלוי ואם לא ישוב אזי יגמל עונשו. והרי עוזיהו לא נענש במיתה אלא הצרעת זרחה במצחו וה״ז כמו הפרח וציץ. וכיון שנבהל עוזיהו ויצא ושוב לא ערער עוד לא נענש יותר. ואדרבה הנהיג המלוכה גם בהיותו יושב בית החפשית. ובזה הערך הוא המערער אחר לויה מתחלה עונשו מועט כעין יציאת עלים. ואח״כ אם לא ישוב יתרחב עונשו יותר עד שיגיעו לכעין ויצץ ציץ:

כד[edit]

אל כל בני ישראל. דהנשיאים עצמם האמינו גם לפני זה כמש״כ אלא בשביל כל ישראל. אולי יש עוד ספק בלב מי מהם:

כה[edit]

ותכל תלונתם מעלי. כבר ביארנו שאין הפי׳ שילונו עלי. דא״כ מה מועיל האות. אלא התלונה הוא על משה וכדומה בכל דור. אך על ה׳ המשגיח להסיר התלונה מעבדיו ע״י עונש מיתה. ואמר ה׳ דבזה תכלה תלונותם ולא ימותו עוד. וכתיב תלונתם בדגש ללמדנו שהתלונה על משה היא תלונה גם על ה׳ וכדאיתא במס׳ סנהדרין שהמהרהר אחר רבו כו׳ או כפי׳ השני לעיל כ׳ דמשמעו שתי תלונות ממש גם על ה׳ גם על משה:

כו[edit]

כאשר צוה ה׳ וגו׳. פי׳ הכתוב דמשה לא עשה כדי שלא יתלוננו עוד עליו. אלא משום שהקב״ה צוה כן עשה. וגם בא ללמד שכאן הניח משה בעצמו. ולא כמו בצנצנת המן שצוה לאהרן. אבל כאן בא בקבלה שהוא בעצמו יניח. והיינו דכתיב כאשר צוה ה׳ אותו. וע׳ ס׳ בראשית ו׳ כ״ב:

כז[edit]

הן גוענו. ת״י הא מינן אשתציאת בשלהובית אישתא ומנן אתבליעו בארעא. הנראה שמפרש גוענו כעין דכתיב במבול כל אשר בארץ יגוע. דמשמעו שנשתנה צורת הבשר ונהיה למים וכך כאן נשתנה צורת הבשר לאפר. ובת״א איתא קטלת חרבא אינו מובן כלל. ואולי טה״ד וצ״ל אשתא וראיתי בפענח רזי שת״א חרבו של מקום קאמר והוא האש. וע׳ להלן כ׳ מקרא ג׳ ולו גוענו:

אבדנו. היינו בליעת קרח דו״א שנאבדו מתוך הקהל:

כלנו אבדנו. מגפת י״ד אלף איש:

כח[edit]

כל הקרב הקרב וגו׳. יש מפסיק בין הקרב הקרב. ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחד. דהקרב הראשון משמעו שהוא רוצה קרבת אלהים בדבקות ואהבה. והקרב אל ה׳. משמעו שמתקרב אל היכל ה׳ כדי להשיג קרבת אלהים. וזה צעקתם. כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוה״ק הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה׳. כי עזה כמות אהבת ה׳. וא״כ עלולים המה למות. וכיב״ז נתבאר הוראת הפסק בס׳ ויקרא י״ג מ״ה. ואמרו עוד האם תמנו לגוע. הרי כל איש ישראל לא נפלא ממנו להשיג באיזה שעה רצון ותשוקה לאהבת ה׳. וכמו שהעיד משה רבינו בספר דברים ד׳ ד׳ וכ״ד ע״ש שהיה אותו הדור כולם יודעים מזה העונג הנפלא וא״כ אין איש ממנו בטוח בחייו. ופי׳ תמנו לגוע פירשו המפרשים כולנו הולכים לגוע. וא״כ היה ראוי לומר האם תמנו לאבידה. אלא נראה דהאי לגוע משמעו כלשון ויגוע וימת. דפירושו שגועו כחותיו מרוב שנים והיא מיתה טבעית. וזה דבריהם האם תמנו כלינו לגוע היינו למות בעתו. והכל נמות באבידה ובמיתה חטופה. וע׳ ספר בראשית במבול שני משמעות בלשון גויעה. ומתפרש בכ״מ לפי הענין. והנה על כ״ז היתה התשובה שאהרן ובניו נזהרו שלא יניחו לזר ליכנס ולפרוץ הגדר וכאשר יבואר:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.