הכתב והקבלה/בראשית/לד

הכתב והקבלה בראשית לד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לראות בבנות הארץ. למחמי בנימוס בנת עמא ארעא, כלומר לראות באופן מלבושיהן ותכשיטיהן כדרך הבתולות, ככתוב התשכח בתולה עדיה, ובפרקי דר"א אמר בתו של יעקב היתה יושבת אוהלים מה עשה שכם בן חמור, הביא נערות משחקות חוצה לו שהיו מתופפות בתופם ויצאה חוצה לראות:

ה

והחריש יעקב עד באם. לא שלח יעקב לקוראם ולא הודיעם עד בואם, פן יתפעלו יותר מדאי, לכן החריש עד בואם לזמן הנהוג אצלם לבוא (רי"א) ולשון הרע"ס, החריש מלצאת לריב עד שיבואו בניו וידעו הדבר וישמרו עצמם מאנשי ריבם:

ז

וכן לא יעשה. ערש"י, והרמב"ן טען עליו ופירש וכן לא יעשה נמשך עם בישראל וכן לא יעשה עמהם, לכן אמר בישראל כי איננה נבלה בין הכנענים ול"נ מלת וכן ענין נכון אמת וישר, כמו כן בנות צלפחד דוברות, על כן באה עלינו הצרה הזאת (מקץ מ"ב כ"א) ר"ל על אמתת המשפט הבא על העול, והודיע הכתוב שלא היה חרון אפם על שכם לבדו פועל הרע בידים, כי אמנם על כל האנשים הנעשה בפניהם לקחת אותה בחזקה לעיניהם, ולא קם ולא זע אחד מהם לעשות ע"פ האמת למחות בידו לבלי עשות חציפות הגדולה לתפוס בנערה מתוך הרחוב, וזהו וכן לא יעשה. אין אחד עושה לפי הנכון והיושר, (רעכטליכקייט ווירד ניכט אויסגעאיבט) ומטעם זה אמר על אנשי העיר אשר טמאו אחותם:

ט

והתחתנו אתנו. הול"ל והתחתנו בנו כדרך לשון חיתון להתקשר עם בי"ת כמו לא תתחתן בם, התחתן במלך (שמואל א י״ח:כ״א), בשתים תתחתן בי, מאי והתחתנו אותנו, אלא שהיה תולה הכבוד ביעקב שהיו הם הפועלים ואנשי חמור הפעולים, ולכן שינה גם בלשונו באמרו בנותיכם תתנו לנו אתם תהיו הנותנים כחפציכם, ואת בנותינו תקחו לכם כלומר וגם בבנותינו הרשות לכם להיות הלוקחים כאשר ייטב בעיניכם ולא נמחה בידכם, ואולם בדברו אל אנשי עירו שינה הלשון ואמר בנותם נקח לנו, בנותינו נתן להם (רוו"ה):

יג

במרמה. תרגומו בחכמה, עמ"ש (תולדות כ"ז ל"ה) בא אחיך במרמה, ואפשר לומר דמלת מרמה היא בעצמה מה שענו בני יעקב אל שכם וחמור, אמרו אליהם, במרמה כל מדברותיכם, אתם תציעו לפנינו דברי רצוי ופיוס להשיג התרצות מצדנו לתת אותה לכם לאשה, כאילו הנערה מרצונה הטוב באה אל ביתך וחפצה להתדבק בכם, לכן לא תבוא אל בית אביה, ומרצונה הטוב תשאר בביתכם ואינכם חסרים רק הסכמת רצוננו, אמנם לא כן היא עמנו, ידענו כי שפתותיכם מרמה תדברנה, בחזקה לקחתם אותה אל ביתכם, וביד חזקה תעכבו בה ולא תשלחו אותה לנפשה, ונפש המשכיל תבין שבהיות האחים בעצבות גדולה על הנבלה הנעשה באחותם והיו מלאים חרון אף וחמה, ובמעמד כזה אין האדם שליט ברוחו להרבות דברים כי המה עליו למשא, לכן יעזוב במאמרו כל התיבות והמלות הטפליות במאמר כי מעצמם יובנו, ולא יוציא מפיו רק תיבה אחת הראשית, ובהתפעלות קראו אליהם תיבת: במרמה. - ובהוצאתם מפיהם תיבה זו, שככה מעט חמתם בקרבם, והוסיפו לדבר אליהם.

אשר טמא את דינה אחותם. הודיעו אליהם, ידענו כי נבלה עשיתם לטמאה אותה, ואף שמעשה הטומאה עצמה היה בלי ספק במקום מוצנע אין רואה, מ"מ דנו על סוף המעשה מתחלתו מאשר החציף פניו להרשיע לקחת אותה ביד חזקה מן הרחוב אל ביתו, חזקה שהוסיף רשע על רשעתו לעשות מעשה הטומאה. וברבה אמרו ויענו וגו' מה את סבור רמיות דברים יש כאן ורוח הקדש אומרת אשר טמא, כוונתם לדברינו, מה את סבור, למה אתה תסביר דבריך להטות לבבנו אליך, ידענו כי דבריכם רמיה, ובבירור גמור ידענו כאילו נתאמת לנו ברוה"ק, כי עולתה פעלתם בטמאכם אותה, ובמת"כ לא פירש כן:

אשר טמא. לרש"י הוא מאמר הכתוב להודיענו שלא היתה רמיה מהם רק בעבור שטמא את דינה אחותם, ויותר יתכן פירוש הרע"ס שהוא חוזר על מלת וידברו, וטעמו שהשיבו בני יעקב אל שכם וחמור שאינם ראויים למלאות בקשתם אחרי שהתנהג עם אחותם בדרך אתנן זונה:

טו

נאות. להמדקדקים שרשו יאת, ואינו נראה דא"כ יהיה בעתיד נואת נו"ן חרוקה וי"ו קמוצה כמו נורש מן ירש, תורא מן ירא, בעבר נואתו כמו מן יאש ונואש ממנו, מן יאל נואלנו אמנם שרשו אות כמו מן אור יאור להם, מן בוש יבושו, כן מן אות נאות (רל"ש). ויתכן ששמעון ולוי לא אמרו שימולו כל בני העיר, כי אם, לא נוכל לתת אחותינו לאיש אשר לו ערלה, ולא היתה ערמתם רק להרוג את שכם, ודברו לנשיא הארץ בלשון רבים נאות לכם, וכאשר הסכימו שכם וחמור לדבריהם, והיה להם חסרון כבוד שלא ימולו רק הם לבדם, לכן פתו את כל יוצאי שער עירם, וכאשר נודע לשמעון ולוי שכל אנשי העיר נמולו, וסבת התרצותם להמול היה כדי לגזול ממונם, כאמרם מקניהם וכל קנינם וכל בהמתם הלא לנו הם, לכן התירו שמעון ולוי לעצמם ג"כ לבוז את ממונם, ובזה סרה תלונת הרמב"ן שטען איך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי, כי אמנם אחר שנודע שנתנו בני העיר עיניהם על ממונם, ידעו ודאי שאם יברחו יבקשו לעשקם ולהרגם וכש"כ כאשר יראו שהם ירצו לקחת את אחותם ולהרוג את שכם, שבני העיר יקומו עליהם, כי היה דעת כולם מסכמת לגזלם, וכבר נשאו עיניהם במקניהם ורכושם עד שהתרצו להמול לסבת חמדתם (רא"ש):

אם תהיו כמנו להמול. מדלא אמרו בלשון קצר אם תמולו לכם כל זכר, יראה שאין המכוון מהם מעשה המילה לבדה כ"א גם התכלית העיקרי שעם המילה והוא שמירת המצות, עכ"פ שבע מצות בני נח שהיו מצווים עליהם וזהו אם תהיו כמונו, תסכימו להשתוות עמנו, כמו שאנו נזהרים בקיום מצות אלה ככה גם אתם תהיו נזהרים לשמרם, ולפי שהמילה היא אות למי שנכנס בברית שמירת המצות לכן ביארו בפירוש מעשה המילה, ואמרו להמול וגו' טעמו אחר שתהיה נמולים תהיו נזהרים להיות לגמרי כמונו, והם הדברים המצטרפים אל המילה, ולמ"ד להמול כלמ"ד לשבעת הימים, לצאת בני ישראל מא"מ, שטעמם אחר שבעת, אחר צאת, אחר המול, כי מעשה המילה קדום בזמן אל ההסכמה להיות כמונו אבל שכם וחמור בדברם אל אנשי שכם לא הזכירו רק מעשה המילה לבד והעלימו את המצורף עם מעשה זו להיות כמוהם לגמרי בשאר דברים כי מחשבתם היו להשאר ללכת אחרי הבלי אלילים ולא זו בלבד שבטלו את התנאי שהותנה עמהם, עוד הוסיפו להרע לעשות מעשה המילה רק לפנים, ולהיותו סבה להרויח קניניהם, כאמרם מקניהם וגו' ובזה מצאו בני יעקב מקום להנקם מהם:

יז

את בתנו. כמו אחותינו, ומצינו כי האחות נקרא בת ביורם בן יהושפט, כי בת אחאב היתה לו לאשה (מלכים ב ח׳:י״ח), ולאחאב לא היה בת, וכתיב"ע שהיתה אחות אחאב (רוו"ה), ויתכן שבשלילת הנתינה גדרו אותה בשם אחות "לתת את אחותינו" להורות כי גם מצד האחוה שביניהם לא יתרצו לתת אותה אליו. אמנם פה בהוצאתה מתחת ידו גדרו אותה בשם בת, להורות על התאמצותם כאב על בתו להצילה מידם כשימאנו להשיבה מרצון נפשם:

כה

ביום השלישי בהיותם כאבים. ת"א כד תקיפו עליהון כיביהון וכתיב"ע כד הוו מתמקמקין מן כיב גוזרתהון והטור העתיק פירש"י שכל מכה כואבת יותר ביום השלישי והוא טען עליו דבפרק ר"א דמילה לא משמע כן דקאמר מרחיצין את הקטן אף ביום השלישי שחל להיות בשבת וכש"כ ביום ראשון. וכ"כ הר"ן שם בפר"א דמילה שסכנת יום שני גדול יותר מיום שלישי. ומלבד זה לפירושם שמגודל הכאב הכתוב מדבר, לשון המקרא חסר והיה ראוי לומר כואבים מאד. ועוד אם חבורת המילה היתה סבת כאבם היה לו לקרא להסב הדבור אל הכאב, כבאיוב (ב' י"ג) כי גדל הכאב מאד, ולומר כאן כי גדל כאבם מאד, ומדלא הסב הכתוב לדבר על הכאב רק על האנשים הכואבים נ"ל שאין זה כאב חיצוני שבגופם מחבורת המילה, רק כאב פנימי שבנפש בענין יוסיף דעת יוסיף מכאוב דקהלת, שהוא צער פנימי על דברים הנעשים שלא לרצונו ודעתו, כי אנשי שכם היו מצטערים ומתחרטים על שהתרצו להמול, כי עי"ז יהיו שנואים בעיני העמים שבסביבותיהם על שעזבו דתם ויעמדו עליהם להרגם, כי אין לך שנאה גדולה יותר משנאת הדת, וכיון שהקרא מדבר מכאב לב וצער נפשם על התרצותם להמול לראותם את הרעה הגדולה המעותדת לבוא עליהם מסבת המילה, וגדלה דאבון נפשם עליהם כי הם גרמו לעצמם הרעה הגדולה הזאת לכן הוציא הכתוב צער נפשם בלשון כואבים כי הם בעצמם היו הפועלים להביא עליהם כאב לבם וצער נפשם, ועל זה יורה גם מלת "בהיותם" שיוסב הדבור על עצמו, שהיו כואבים ומצטערים על נפשם בעשותם בידיהם דבר בלתי השתכלות על סכנת מות שיגיע להם, וצ"ל עוד מדלא הסב הכתוב הדבור אל הכאב לומר "כי גדל כאבם" רק על האנשים הכואבים, להודיע עוד מה שהוזכר בספר הישר דאנשי שכם אחר שנתיישבה דעתם עליהם ביום השלישי הסכימו ביניהם להתאסף יחד על בני יעקב להרגם וזה הוא המכוון ג"כ בלשון כואבים, כי לשון כאב ישמש גם על השחתת דבר וקלקולו (פערדערבען) כי על השחתת תבואת השדה להמית שרשם בגזעם אמר (מלכים ב ג׳:כ״ה) כל חלקה טובה תכאיבו, וטעם כואבים, משחיתים ומחבלים, ומלת בהיותם אינו כאן על מציאותם וישותם (זיא ווארען) רק על השתנות דבר והתהפכותו ממעמד זה למעמד אחר (זיא וואורדען) כמו יהי לתנין, והיה לדם ביבשת וטעם "בהיותם כואבים" כאשר נשתנה דעתם וחזרו ממה שהתרצו תחלה להיות לעם אחד עם בני יעקב, עתה התחרטו ע"ז ונהפכו להם לאויבים והסכימו כעת להיות משחיתים ומחבלים את האנשים שאמרו עליהם תחלה שלמים הם אתנו (אינדעם זיא שמערצהאפט בערייענד, אונהיילשטיפטער וואורדען) ואין טענה לפרש מלת כואבים כפועל יוצא כי רבים מאד ע"פ המקרא פעלים שהם עומדים ויוצאים. ובזה אין מקום לקושית המפרשים, איך בני יעקב הצדיקים שפכו דם נקי חנם, כי לפי המבואר הכתוב עצמו מגלה לנו, שהם בעצמם גרמו להם הרעה הזאת, יען שהתחרטו והצטערו על שמלו, והסכימו לעמוד על בני יעקב להרגם, לכן השיבו גמולם על ראשם, כי הבא להרגך השכם להרגו. ונראה כי מה שהודיעה דינה הסכמת אנשי שכם כמוזכר בספר הישר לא נודע רק לבני יעקב והם העלימו מלהודיע בשורה זו ליעקב בל יוסיפו יגון על יגונו, לכן בהוכיחו אותו על מה שעשו הצדיקו מעשיהם בדבר אחר הכזונה וגו':

בהיותם כאבים. שכאב להם ונתחרטו על המילה (מ"ב), וכן סופר בספר הישר כי יראו מאחיהם הכנעניים פן יבאו עליהם למלחמה על אשר עזבו את דתם, לכן המתיקו סוד כי אחר שיתרפאו יתאספו כולם על בני יעקב להורגם, ודינה שהיתה עדיין בבית שכם שמעה זאת והודיעה לאביה ולאחיה, וע"ז נתמלאו חמה שמעון ולוי ועשו מה שעשו ע"כ, לפי זה אין כואבים דקרא כאב הגוף הבא להם מחבורת המילה, דא"כ הוא טוב יותר היה לבני יעקב לבא עליהם ביום ראשון למילתם או ביום שני, כי אז חבורת המילה מכאבת יותר מביום שלישי (עיין ר"ן שבת פ"ו) אבל כואבים דקרא הוא כאבי לב, כי כל המצטער בנפשו עבור דבר שהוא נגד רצוני נופל עליו לשון מכאוב, גם בשחוק יכאב לב, כי ידעתי את מכאוביו, והוא הרגשת צער פנימי, ולזה שם מכאוב נרדף עם שם כעס, ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו, כי שניהם התפעלות פנימיות למי שעניניו אינם הולכים מסודרים כחפצו ורצונו, יצטער יתרעם ויכעס ויתחרט על הנעשה לו בידי אחר או על מה שעשה הוא בעצמו בלתי מכיר שיתילד לו מזה דבר המכאיבו והמכעיסו בנפשו, וכזה קרה לאנשי שכם, בתחלה שמעו לפתויי שכם וחמור להמול מחמדת ממון מיהרו בקיום דבריו, ואחר שעברו עליהם שני ימים הראשונים מן המילה שהצטערו בהם מאד, ונתיישבה דעתם קצת ביום השלישי והעלו על דעתם, כי מזה יתילד להם רעות רבות וצרות משכניהם הסובבים אותם, בהודע להם עזיבת דתם, לכן הצטערו מאד בנפשותם והיו להם מכאובי לב, מה זאת עשינו להיות שנואים לכל שכנינו, ושכר המקווה בהרווחת קניני בני יעקב הוא רחוק, והפסד נקמת שכנינו קרוב מאד, וכאשר נודע הדבר לבני יעקב, כי מילתם לא היו לפי תנאם, להיות כמוהם בדת, ומה שעשו לא היו רק כתקות הרווחת הקנינים וגם שכעת מצטערים בנפשם ומכאיבים את לבם על מעשה המילה, ומה נקל להם בחברת שכניהם להרע לבני יעקב, לכן עשו מה שעשו, כי הבא להרגך השכם להרגו, ותרגום כואבים (וועהמוטהיג, קוממערפאָלל). ולפי זה לא עשו בני יעקב שום עול במעשה דשכם, וא"צ לדברי רמב"ם ורמב"ן להצדיק בם את מעשיהם:

שמעון ולוי. שמעון היה אז בן י"ג שנים וד' חדשים. ולוי בן י"ב שנים וט' חדשים, ודינה היתה בת שמונה שנים וחדש אחד. כך למד הרב"ח מן המקראות:

כז

באו על החללים. המפרשים יוסיפו מלת לפשט, להודיע תכלית בואם על החללים האלה' והנה מלבד שאין להוסיף על לשון המקרא ללא צורך, גם גוף המעשה נראה זר אחרי שמבאר והולך במקרא פרטי הבזה צאנם וגו' דברים שהם יקרי ערך, מה להם לפשט בגדי החללים האלה שהיו לבושים בהיותם כואבים, שמסתמא הם פחותים מאד בערכם באין שוים בכדי טורח הפשטתם, לכן נ"ל יותר נכון לפרש מלת על מענין על עולת התמיד ומנחתה, על כל לבונתה, שענינם כטעם מלת מלבד (אויססער) ויהיה טעם המקרא, מלבד החללים שעשו בהם באו בני יעקב ויבזו העיר ואין כאן לשון קצר, ובא הכתוב להודיע, שלא היה בזתם אותם לחמדת ממונם כ"א להנקם מאנשי רשע אשר מעשה הנבלה ישר בעיניהם, עד שהתרצו להמול, וזה שאה"כ אשר טמאו אחותם:

אשר טמאו. כלומר אשר גרמו וסבבו הטומאה, כי אף שאנשי שכם לא היו פועלים עצמיים בדבר הנבלה, מ"מ מפני שהיו יודעים בו ושותקים, וגם התרצו להמול והשתדלו לייפות הדבר לכן נתיחסה המעשה גם אליהם, ע"ד מי שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בו. הלא תראה כי מי המבול שהיו באמת לרשעת עון הדור ההוא, וקראו הכתוב מי נח, ככתוב אשר נשבעתי מעבור מי נח על הארץ, על שהאשים ונמנע להתפלל עליהם ולהצילם, נקראו מי נח, שהוא היה סבה לאבד הדור ההוא, כדאיתא במכדרשב"י (ויקרא י"ד ב'), ובזה אין צורך לתוספות דברי' כתיב"ע שתרגם דסאיבו בגווה אחתהון, וטמאו הוא פעל מסבב (כאשר זכרתי בבשלח במה תצעק):

ל

להבאישני בישב הארץ. להבאישני שיאמרו ששקרנו באמונתינו אחר שנמולו (רע"ס) ולא אמר יושבי רק יושב להורות על האחדות שבשני האומות, שלא יבצר מהם לעמוד עלי (רמ"א):

מתי מספר. נראה שאין מתי מתים אנשים סתם, כ"א חסרי כח מדוכאים ואומללים, כמו אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל כלומר חלושי ישראל, וכן יחי ראובן ואל ימת ויהי מתיו מספר, כלומר יהיה בו מעט מן החלשים ומדוכאים, וכן החרם כל עיר מתים במלחמת משה ויהושע, וכן באיוב מעיר מתים ינאקו בכולם עיר דבוק למתים, ובאיוב יש פסיק בין מתים ובין ינאקו ומראין הדברים שהיו מיחדים מקום לחלושי כח וחולים כמו שעשו למצורעים וקראוה עיר מתים, ואמר מתיך בחרב יפלו וגבורתך במלחמה, הגבורים יפלו במלחמה והחולים והחלושים על משכבם (רל"ש):

לא

הכזונה יעשה. כי שכם לא אמר לבני יעקב ששכב עמה אבל היה אומר שהנערה נתרצה לו ושהוא רוצה אותה, וכן חמור לא אמר להם רק שבנו חשק בה ושהיא נתרצה לו, ולא שאנס אותה ושכב עמה לכן השיבו שמעון ולוי תשובה נכונה ליעקב, הכזונה יעשה את אחותינו, כלומר אם היו אומרים שכם וחמור את האמת שעינה אותה בע"כ, הרי גם אנחנו אז היינו לוקחים נקמתינו מהם עפ"י המשפט או באיזה אופן שאפשר, אבל הם שקרו על אחותינו לומר שחשק בה ושנתרצתה לו א"כ הרי עשו אותה כזונה בשקר ותרמית באמרם שנתרצת שלא ברשות אביה לכן גם אנחנו עשינו בתרמית (רא"ש):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.