הון עשיר/תרומות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ תרומות ד

א

אבל לא למקום אחר. ממ"ש בירושלמי כפי הר"ש והרב, מוכח בבירור דהכי גרסינן, ומשום הכי יש לתמוה במ"ש התי"ט דלהרמב"ם צ"ל דגרסינן ממקום אחר, ובדר"מ נמי נוסחת המשנה שבירושלמי היא, למקום אחר:

אף מוציא למקום אחר תרומה ומעשרות. וכן ברישא תנן המפריש מקצת תרומה ומעשרות, ובאמצעית' תנן מוציא ממנו תרומה ולא תנן מעשרות. וצריך ליתן טעם לזה השינוי, ונראה דברישא הזכיר אף המעשרות, לרבותא דמוציא ממנו תרומה עליו, דלא מבעיא כשלא הוציא כי אם מקצת התרומה, דעדיין יש כל המעשר בתוכו דיש בו כל התרומת מעשר, דיכול לגמור ולהוציא התרומה ממנו, אלא אפילו הוציא אף מקצת המעשרות דאין בו אלא קצת מהתרומת מעשר, יכול לגמור ולהוציא שארית התרומה. ובאמצעיתא לא הזכיר כי אם תרומה, לרבותא דאבל לא למקום אחר, וכ"ש שלא יוציא למקום אחר אף המעשרות, ובדר"מ דשרי להוציא אית רבותא בשנותו אף המעשרות, דאף המעשרות שרי להוציא למקום אחר, וכ"ש התרומה לבדה:

ג

והבנונים. בנוסחת המשנה דירושלמי גרסינן והבנונית. ועל גירסא זו צ"ל דתנן הבנונים לשון רבים, על כי שכיחי בנונים רבים, משא"כ עין יפה ועין רעה:

במדה וכו'. נראה דדוקא הכא, דחוזר ותורם משום דטעה בחשבון בתרמו מאומד, שרי לתרום במדה וכו', שלא יטעה פעם אחרת, אבל בשאר ויחזור ויתרום דתנן במכלתין, דלא הוי מטעם טעות חשבון, אסור לתרום במדה וכו' כמו בראשונה. ועיין מ"ש לקמן בד"ה שלא מן המוקף:

במדה ובמשקל ובמנין. הטעם שכתב התי"ט במשנה ז' פ"א, דדבר שבמנין לא שכיח כמו במדה ובמשקל, דמשום הכי נשנה בסוף. הכא אתי שפיר, דאי לאו הכי קשה דהוי זו ואצ"ל זו. ועוד לי שם טעם אחר בסדר זה, ע"ש:

שלא מן המוקף. נראה דדוקא הכא התיר ר"י לתרום שלא מן המוקף, הואיל ואינו צריך לתרום מאומד, דלא אתי למטעי בהיות דבר הנתרם רחוק מהדבר שעליה תורם, כי מדתו מוכיח עליו, וה"ל כתרומת מעשר דצריך לתורמה במדה דווקא ושרי שלא מן המוקף, אבל בשאר ויחזור ויתרום דבעינן אומד כבראשונה כמ"ש לעיל, אפילו ר"י יודה דבעינן מוקף, כדי שיראה יפה מה שתורם אם הוא ערך הראוי לדבר שעליו תורם לפי דרכו ולא יטעה באמדו. ורבנן דפליגי עליו הכא, אפשר דגזרו שמא יעשה כן כשתורם מאומד ויבא לטעות כמ"ש, ולא גזרו כמו כן במדידה, הואיל והכא טעה מפני חסרון המדידה וכמ"ש למעלה, אבל בשאר ויחזור ויתרום דתנן במכלתין דלא הוי מפני טעות החשבון, אין הכי נמי דאסור במדידה כמש"ל:

ד

פיחת עשרה או הוסיף עשרה. דכסבור שכך היה דעתו של בעל הבית. אבל אם פיחת פחות מעשרה, או הוסיף פחות מעשרה, נלע"ד דאין תרומתו תרומה אע"ג דקסבור שכך היא דעתו של בעל הבית, משום דסברה זו בטלה היא אצל כל אדם אם לא שאמר לו בעל הבית בפירוש שיתרום כשיעור הזה, והוה ליה כאילו נתכוון לפחות ולהוסיף. וה"ה אם פיחת עשרה מהעין רעה או הוסיף עשרה מהעין יפה:

ואם נתכוון להוסיף אפילו אחת. וכ"ש אם נתכוון לפחות, כן משמע מפירוש הר"ש שכת' התי"ט, משום הכי לא אצטריך למתניי. ועוד מתכוין להוסיף שכיח, דקסבור השליח דמצוה קעביד ושניחא ליה לאניש דלעביד מצוה בממוניה, משא"כ פיחת. כל זה פירשתי על פי מה שפיר' הר"ש על הירושלמי אשר העתיק בפירושו, וכפי מה שפירש רמב"ם בפירושו, פיחת שתרם א' מששים, הוסיף שתרם א' מארבעים, הפך מה שפירש הר"ב. אבל כשעיינתי יפה בלשון הירושלמי דרך אחרת עלה בידי בפי' משנה זו, והוא דגרסינן התם (ה"ד כ:) א"ר בון בר כהנא, הפוחת אחד מעשרה תרומה, והמוסיף א' מעשרה תרומה אבל לא חולין, שאין הפחת והתוספת שוין. היך עבידא, הוה יליף תרים א' מנ', כד תרם א' ממ' מפסיד ליה ו' רבעין, כד תרם א' מששי' מתגר ליה ד' רבעים, הכא איתמר תרומתו תרומה וכה אתמר אין תרומתו תרומה, א"ר חנינא כאן במתכוין לפחות כאן במתכוין להוסיף. דפירושו נ"ל דקצתו מיוסד על פי' הר"ש אבל לא כלו. וזה הוא, דקאמר דאם פיחת א' מי' שתרם א' ממ' כבבא א' דקפריש בהיך עבידא, תרומה, והנשאר הם חולין מתוקנין, דהא הכא אין בהם תרומה מעורבת אלא שהרבה בתרומ' שתרומתו תרומה כדתנן לקמן, אבל המוסיף א' מי' דתרם א' מששים, תרומה הוי, אבל הנשאר אינו חולין, אלא עדיין קצת טבל מעורב בהן מפני שמיעט בתרומה, והוה ליה כמפריש מקצת תרומה ומעשרות דתנן (מ"א) דיכול להפריש השאר מיניה וביה אבל לא יפריש ממנו למקום אחר, וזהו אמרו שאין הפחת והתוספת שוין בדינם, לפי שבפחת הבעל הבית מפסיד, ובתוספת מרויח כדמפרש ואזיל, ולפיכך משונים הם בדיניהם וכדאמרן, ואח"כ מקשה מהאי דתנן במתניתין באם נתכוון להוסיף אין תרומתו תרומה ובתוספת' אחרת תנן סתמא אם נתכוון אין תרומתו תרומה, ומשני דהכא דנתכוון להוסיף, דעבר על הרגילות בכוונה ופיחת בשיעור התרומה משום הכי אין תרומתו תרומה כלל, אבל התם איירי בנתכוון לפחות, ולפיכך תרומתו תרומה דאע"ג דבכוונה שינה מן הרגילות, מ"מ הואיל ובכוונה זו הרבה בתרומה, אמדינן דעתיה דבעל הבית דלא יקפיד על זה אף כי היה דעתו בבנוני, משום דקיל"ן דניחא ליה לאניש דליעבד מצוה בממוניה, ולפי זה יהיה אם נתכוון להוסיף דמתניתין דווקא, דאפילו שנתכוון להוסיף שתרם א' מחמשים ואחד, לא הוי תרומתו תרומה:

ו

בשלשה פרקים משערים את הכלכלה וכו'. שאם מדדה בבכורות היא לא תכלה אלא מאה תפוחים, ואח"כ בסיפות אפשר שימדוד באותה כלכלה כל התפוחים שיש לו, ואח"כ יפריש עליהם במנין על כל כלכלה עשר תפוחים, כי כסבור שהכלכלה לא תכיל כי אם מאה תפוחים כמו שמודדה בבכורות, וזה אינו כי אז בסיפות היא תכיל מאה וחמשים, כי הפירות הם צנומות דקות, והוא חייב להוציא חמשה עשר תפוחים. כזה הוא פי' הרמב"ם, וכן נראה, כי מ"ש התי"ט והוא פי' השלישי שכתב הר"ש, לא ידעתי מה הוא ואיך תלוי שיעור המדה ברע ויפה, שהרי אין שיעור המדה מועלת כי אם לחסר ויתר, ולא לרע ויפה:

ובאמצע הקיץ. מפני שיש בו שני תיבות משא"כ בבכורות וסיפות, שנאו בסוף. ועוד דיש בו רבותא דאפילו באמצע הקיץ דאין בו שינוי כל כך מהבכורות כמו בסיפות, צריך למדוד:

ז

שתות למדמע. דלא תימא דלעולם בעינן קב מלבד המאה, וכגון אם נפל לוג של תרומה בתוך צ"ט לוגין של חולין דבין הכל הם מאה, דאינו עולה אלא אם כן יש שם עוד קב של חולין, ויהיו ק"ג לוגין של חולין ואחד של תרומה. דאינו כן, אלא הכא דבסאה איירינן בעינן קב, על כי הוא שתות הסאה, אבל כשלא יהיה התרומה כי אם לוג, אז לא יצטרך להיות שם עם החולין מלבד הצ"ט כי אם ביצה שהוא שתות הלוג, דלעולם שתות למדמע בעינן ותו לא, משום הכי תני שתות למדמע. והטעם שכתב הרמב"ם והביאה התי"ט, תמוה מאד בעיני, דאיך אטעה לומר דאותו הקב יש בו חלק אחד ממאה תרומה, וכמו כן במאה הסאים יש בו סאה אחת של תרומה, שהרי מאה ועוד תנן, ועל פי חשבון זה אין כאן אלא מאה, צ"ט חולין ואחת תרומה, וא"כ הוא לא אצטריך שתות למדמע לבאר זה, אבל על פי מה שפרשתי אתי שפיר, ואתי שפיר דלא נשנה וקב בפירוש אלא ועוד, שהרי אינו קב בכל מקום כמ"ש:

ח

עגולי דבלה הגדולים וכו'. ירושלמי (ה"ז כג.) כיני מתניתא, עיגולי דבלה גדולים מעלים את הקטנים במשקל, וקטנים מעלים את הגדולים במנין, ע"כ. ופי' במשקל ר"ל אעפ"י שאין מנין, וכן מנין אעפ"י שאין משקל, ועיין פי' הרמב"ם. ותמהני מהר"ב שהשמיט חילוק זה:

ט

כיצד חמשים תאנים שחורות וחמשים לבנות. בין כלם מאה, הצריכים להעלות תאנה אחת, משום הכי נקט מנין זה. ומדלא תני סתם מאה תאנים שחורות ולבנות נפלה שחורה וכו', נלע"ד לומר דלא פסיקא ליה, ושאם היו דרך משל צ"ט שחורות ואחת לבנה, ונפלה אחת שחורה בתוכם, הואיל והלבנה צריכה לצרוף אחת מהשחורות להתירה ברוב, דהכי אמרינן בירושלמי (שם, כב:) בענין שחורה בתוך לבנות לבד שהלבנות מותרות, שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן והיא שנפלה שחורה אחת לתוך שתים לבנות כדי שתבטל ברוב, ע"כ. ואיכא מ"ד שלשה מצטרפת נמי עמהם להתירם שלא יהיו נאסרות מחמת השחורה, הואיל והם אינם אלא צ"ט. וכמו כן נלע"ד לומר שאם היו ד"מ מאה וחמשים שחורות וחמשים לבנות, ונפל לתורם שתי תאנים שחורה ולבנה, שמצטרפים יחד להתיר אף הלבנות, דהואיל ומשני המינים נפל בתוכם כאחד, כאחד חשבינן להו, ומדחשבינן להו כאחד, הוה ליה כאילו אינו יודע מה נפלה אם שחורה או לבנה, דמעלות זו את זו:

בשאינו ידוע מה נפלה. לאו אחשבון דרישא קאי, אלא אינו יודע חשבון כמה הם מכל מין, דאי לאו הכי אף אם לא ראה בעת נפילתה מאיזה מין היא כשימנם אח"כ ידענו, ולא דמי לידע ושכח דכלם הם מדומעות כדאיתא בירושלמי (שם) ופסקו הרמב"ם בפ' י"ד מ"ה תרומות (ה"א), דהתם היתה השכחה בסוף משא"כ הכא, והין הכי נמי דאם נזכר אחר כך ה"ל כאלו לא שכח כלל. או אפשר לומר דאע"ג דהתם אם נזכר אח"כ הוה ליה כאילו לא שכח, דהכא אין הדין כך, משום דלעולם בתר שעת נפילה אזלינן, והתם כשחזר וידע היא הידיעה עצמה שהיה לו בשעת נפילה, אבל הכא לא היה לו ידיעה בשעת נפילה כי צריך שימנם אם ירצה לידע, ומשום הכי בתר שעת נפילה אזלינן, ואף אם ימנם אח"כ ויהיה לו ידיעה כי ידע חשבונם כמה היו מתחילה, מ"מ מעלות זו את זו, הואיל ולא היה ידוע לו מה נפלה בעת הנפילה בלי מעשה המנוי, והכא נמי כי ידע ושכח אינם מעלות זו את זו, אע"ג דעתה אינו יודע מה נפלה הואיל ובעת הנפילה היה יודע, ושניהם מדומעות מספק על כי אינו יודע איזה מין היה המותר. וצ"ל דאיירינן שאין בשום אחד מהמיני' שיעור לבטל התאנה אשר נפלה בתוכם, שאם יש באחד מהמינים שיעור לבטל מה שנפלה, אותו המין כשיסיר ממנו שיעור מה שנפל מותר ממ"נ, שאם האיסור היה מאותו המין הרי בטלו והרימו והשאר מותר, ואם אינו מאותו המין הרי הוא מותר בלי ספק, שהמין שכנגדו לבד הוא המדומע, ופי' זה נראה עיקר:

י

רבי יהושע אומר לא תעלה. כתב הרב אלא השולים מותרים וכו' ובלבד שיהיה בהם כדי לבטל מה שבפה ברוב. הכי איתא בירושלמי (שם כג:):

יא

סאה תרומה שנפלה על פי מגורה יקפיאנה. אעפ"י שאין במגורה שיעור לבטלה באחד ומאה, ובלבד שיהיה בה שיעור לבטלה ברוב. כן נראה מכח הירושלמי הנ"ל דתאנים וקציעות:

אם אינו ידוע אם בלולות הן או לאין נפלה. קצת קשה דהוי זו ואצ"ל זו, וי"ל דהואיל וברישא דמתניתין בידוע לאין נפלה איירינן, סמך לו הספק השייך בו, והוא אם אינו ידוע אם בלולות הן אחר שידע להיכן נפלה:

יב

ושני מגורות. דומיא דקופות דדרכם להתערב, והיינו כשהם בבית אחת, כי כן כתב הר"ב, ולכן שנה ושני, אע"ג דאו או קתני:

יג

חציה תרומה. נלע"ד דלא נתערב האי חציה תרומה בחציה חולין ואגדוה, אלא דלכתחילה עשו אגודה אחת מחולין ותרומה, והיה להם היכר מתחילה קודם שנתערבה באחרות איזו היא התרומה ואיזו החולין. דאי לא תימא הכי אלא שנתערב בתחילה האגודה הזאת חציה עם חציה, הרי נאסרה כלה מדאורייתא, שאין בה רוב לבטלה, שהרי אפילו בתאנה שחורה עם לבנה אע"ג דנכרת איזו היא השחורה האסורה ואיזו היא הלבנה, הואיל ונתערבו כשאר התערובות והם מין אחד ויש להם שם אחד, לא ניתרה הלבנה אלא אם כן יש שם עוד אחת או שנים לבטל השחורה כמ"ש לעיל בשם הירושלמי, ואע"ג דחכמים סלה"ו בפרקין דלקמן (מ"ה-ו) דאין המדומע מדומע אלא לפי חשבון, והלכתא כותיהו, אין זה אלא במדומע דהוא מדבריהם, דיש בו רוב היתר אבל אינו מגיע לשיעור מאה, אבל כשאין בו רוב, ודאי דידמע הכל כתרומה ודאי, שהרי כלו אסור מדאורייתא, וא"כ הוא איך עלתה אגודה זו בחמשים אגודות, אם לא שנאמר דשאני הכא דבירק היה מעשה, דכל עיקרו אינו אלא מדרבנן, דמעשר ירק דרבנן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.