הון עשיר/תרומות/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשירTriangleArrow-Left.png תרומות TriangleArrow-Left.png ה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
מלאכת שלמה
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

א[עריכה]

ואם טמאין היו אותן החולין. התי"ט דחה על פי לשון הר"ש והר"ב תיבת אותן. ולע"ד אין זה מוכרח, וכה"ג תנן ברישא ואם טהורה היתה אותה סאה, ופירוש[ו] הוא אותה הסאה הנזכר ברישא דמתניתין שנפלה לפחות ממאה, וכה"ג הכא אותן החולין, ר"ל הנזכרים ברישא דמתניתין שהם פחות ממאה. ולא שנא אף המעשר לאשמועי' דצריך ליזהר בו שלא יטמא ומשום הכי לא שכיח מיניה טמא, ואע"ג דברישא תנן ליה עם המעשר שני והקדש ותנן בהו בין טמאין וכו', התם איכא נמי חולין ואגב חולין הזכיר דין כולהו בטמאין בכלל דדמו לאהדדי, אבל הכא היה צריך התנא לשנותו בבבא בפני עצמו לפרט דינו כמ"ש הר"ב, משום הכי שתק מיניה כי מ"מ פשוט הוא:

נקודים. התי"ט דחה פי' הר"ב והר"ש דפירשו ביובש, באמרו דהיינו קליות. וקיים פי' הרמב"ם דפי', ככרות פחות מכביצה, משום דהכי גרסינן בירושלמי (ה"א כו.) והדין נקודין כהדין חציי ביצים. ותימא דא"כ היינו סיפא דאו יתחלקו לעיסות, כדי שלא יהיה במקום אחד כביצה, ואף שיהיה איזה חילוק ביניהם למה לא סמכם אהדדי, שהכניס ביניהם הקליות והלישה במי פירות. לכן נלע"ד דנקודים הוא מלשון נקודות, והוא שאוכל הגרעינים כמו שהם אחר שנתייבשו מעצמם, כמו יבש הי' נקודים (יהושע ט, ה), וכשיאכלם כך לא חיישינן שיבאו לידי טומאה אף אם יפול עליהם מים, כי כל גרעין אין בו שיעור קבלת טומאה כמו החצאי בצים, וזה הוא אמרו בירושלמי והדין נקודין כהדא חציי בצי', ומשום הכי כשיאכלם כך כמו שהם גרעין גרעין בפני עצמו, ליכא למיחש שיבאו לידי טומאה אף אם ישתה עמהם כדרכו של אדם לשתות עם אכילתו ויכשירם במשקין שבפיו, כדתנן במשנה א' פ"ד דמכשירין, ומטעם זה צ"ל דה"ה באכלם קליות או לשם במי פירות, וירושלמי דנקט נקודין לאו דווקא הוא, אלא הראשון שבהם פירש וה"ה לכולהו דמ"ש. ובעל כרחין צריכי' אנו לומר דבתערובת הזה יש בו רוב חולין שנתבטל בו התרומה מדאורייתא אעפ"י שעדיין הוא מדומע מדבריהם, דאי לא תימא הכי הרי חולין אלו הטמאים אשר הם ראשון או שני מטמאים את האדם באכילתם כידוע שהיא מי"ח דבר (עי' שבת יג:), ומשאכל קצתם נטמא, וכהן טמא אסור לאכול בתרומה (יבמות פ"ח מ"א. וע' רמב"ם תרומות פ"ז ה"א), אלא ודאי הוא כמו שאמרתי. וליכא למימר דהואיל ואוכל פחות פחות מכביצה, דלא נטמא מעולם, שהרי שיעור פיסול הגויה הוא חצי פרס כמ"ש בפ"ח מה' אבות הטומאות (הי"א), שמ"מ האכילות מצטרפות אם לא יש בין אכילה ראשונה לאכילה אחרונה של חצי פרס שיעור אכילת פרס כמ"ש בפ' הנ"ל, ולא שמענו מעולם שיצטרך להתעכב ולשהות האוכל מדומע זה יותר משיעור זה כדי שלא יתטמא, אלא ודאי דבהכי איירינן. או אפשר לאוקמא כשהחולין הם כל כך מועטים שהתרומה רבה עליהם ומבטל טומאתם, כדמצינו כיוצא בזה בבכורות דף כ"ב וכ"ג. אלא דאם הכי הוא צ"ל שאין דין זה דנקודים וקליות וכו' כי אם חומרא בעלמא. או אפשר דאין בטול ברוב מועיל אלא לטמא אחרים ששוב תערובת זה לא יטמא, אבל התערובת עצמו אין ספק שאם הטהור שבו יהיה מוכשר יקבל טומאה מהטמא המעורב בו, שהרי הוא נוגע בו. או אפשר דאין זה אלא כשהיה מוכשר כשנתערב בו, אבל כגון הכא שלא היה מוכשר באותו עת אינו מקבל טומאה תו מן הטמא המעורב בו כשיוכשר אחר כך, שהרי קודם שנגע בו אחר הכשרו כבר נתבטל הטמאה ופרח טומאתו ממנו, ולפי זה הדרן לכללין דאין דין אכילת נקודים בענין זה כי אם חומרא בעלמא להראות שאין לה דין מדומע אלא דין תרומה ממש שהרי החולין נתבטלו בה ברוב ובטולו הוא מדאורייתא, אבל העיקר נראה כמ"ש בראשונה דברוב נתבטלה ואין בה אלא חומר דימוע דרבנן, ובטומאת הגוף דרבנן לא אסרו לאכול מדומע הואיל ומדאורייתא חולין גמורים הם:

או קליות. יש בו רבותא מנקודים, דשרו ליה לקלותם בתנור, ולא חיישינן שיבאו לידי הכשר ולאו אדעתיה:

או ילושו במי פירות. יש רבותא יותר מקליות, דאפילו לישה התירו:

או תתחלק לעיסות וכו'. הכא יש רבותא מכולהו, דאפי' לישה במשקה המכשיר התירו כשחולק לעיסות וכו', ולא חיישינן דילמא לא יזדהר ביה ויבא לידי טומאה:

כדי שלא יהיה במקום אחד כביצה. שאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה, וגם אינו מטמא, כ"כ הר"ב. ומדברי התי"ט נראה דיש חולקים, וסלה"ו דאע"ג דאין אוכל פחות מכביצה מטמא מ"מ מקבל טומאה בכל שהו, וזו היא דעת הרמב"ם כמ"ש התי"ט במשנה ה' פ' י"ג דאהלות, וגם הר"ש שם ס"ל הכי [מ]דרבנן. וקשה דבריש העור והרוטב (חולין קיח.) הוה בעי הש"ס למימר דיד להכניס ולא להוציא, אתא וקאמרא יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת, השתא עיולי עיילא אפוקי מבעיא. והכא נמי נימא הכי בפחות מכביצה, השתא עייולי עיילא אפוקי מבעיא, וזה אינו דלכ"ע לאפוקי הוא בכביצה, וא"כ הוא מאי האי ק"ו, הלא מצינו פחות מכביצה דעיולי מעילא ואפוקי לא מפקא עד שיהיה כביצה. ולהר"ב נמי דס"ל דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה, קשה מתניתין דקאמרא שיחלקם קודם שיקבלו הכשר לעיסות פחות מכביצה, ולמה לי פחות מכביצה אפילו בכביצה נמי ליכא למיחש שיאכל תרומה טמאה. דממ"נ אם כל הכביצה תרומה הרי אין שם חולין שיטמאנה, ואם כ[ו]לה חולין טמאין היא הרי אין כאן תרומה כלל, ואי חציה חולין וחציה תרומה הרי אין שם בתרומה שיעור לקבל טומאה שהרי היא פחותה מכביצה, ואפילו למאן דס"ל דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה הרי אין שם כביצה בחולין טמאין ולכ"ע אוכל פחות מכביצה אינו מטמא. אלא מאי אית לן למימר דא"א לצמצם ואם יתירו לו בכביצה יבא לעשותם יותר מכביצה ולאו אדעתיה, ובשלמא למאן דס"ל דאוכל פחות מביצה מקבל טומאה אתי שפיר, דחיישינן דילמא הכביצה היא מחולין והנותר היא התרומה, והכל שהוא מהתרומה מקבל טומאה מהכביצה של חולין. אבל למאן דאמר דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה, הא אפילו בענין זה אין התרומה היתירה מקבלת טומאה מהכביצה אוכלין, וכ"ש כשנאמר להפך שהכביצה היא תרומה והנותר חולין שלכ"ע אין אוכל פחות מכביצה מטמא אחרים, ושגזרו כביצה אטו שלא יעשם משני בצים ודאי אינו נכון לומר כן. הא קמן דלמשנה זו אוכל פחות מכביצה מטמא, דלא כמ"ש הר"ב.

ועל מה שהקשתי לעיל מהש"ס על סברא זו, יש לדחוק ולומר דיש לחלק בין הכנסה והוצאה הנזכרה ביד לפי פי' רש"י דהתם, להכנסה והוצאה דפחות מכביצה. דהכנסה והוצאה דפחות מכביצה הוא בו ממש, משא"כ דיד לפי פי' רש"י דהתם, דהכנסה והוצאה דידי' הוא כהכנסה והוצאה דפתח לבית ולחוץ, שמכניס הטומאה לאוכל הדבוק בו ומוציאה ממנו לדבר אחר הנוגע בו, ומשום הכי אתי שפיר למימר השתא יש בו כח ליד להכניס הטומאה לאוכל אע"ג דאין דרך טומאה ליכנס, כ"ש שיהיה בו כח להוציא הטומאה ממנו כי דרך טומאה לצאת, אבל הפחות מכביצה אשר הוא עצמו המקבל הטומאה לא שייך האי ק"ו, דאין הכי נמי דהוא מקבל טומאה, אבל להיותו פחות מכביצה לא יש לו טומאה כל כך שתוכל להתפשט לזולתו, מה שאין כן כשהוא כביצה שטומאתה אף היא כביצה ויכולה להתפשט כי מרובה היא. כלל העולה דדין היד אינו תלוי בשיעור הטומאה, כי אם בהכנסה מדבר אחר לאוכל והוצאה מהאוכל לדבר אחר, ומשום הכי שייך שפיר ללמד ההוצאה מהכנסה בקל וחומר, אבל דין פחות מכביצה תלוי בשיעור הטומאה, ואם מרובה היא שראויה להתפשט לזולתה או לא, ולכן לא שייך למעבד בה ק"ו דהוצאה מהכנסה, כי נאמר דלהיותה פחות מכביצה לא הכניסה טומאה בה כי אם כפי כמותה, ואין בו שעור להתפשט לזולתה, ועיין מ"ש בפ"ג דאהלות משנה ה':

ב[עריכה]

תירום. תעלה לא קאמר, אלא תירום לשון תרומה, משום דס"ל שאנו אומרים סאה שנפלה היא סאה שעלתה:

תעלה. תירום כר' אליעזר לא אמרו, משום דאין לה דין תרומה טמאה ממש שדינה בשריפה, זה יש לפרש למאן דסלה"ו דקדושת תרומה יש בה, כמ"ש התי"ט:

ד[עריכה]

לאחר. מדקתני לאחר, ש"מ שהרהורי דברים היו כאן, והיינו הק"ו שעשה ב"ה שכתבו הרב, ולפי שנכלל במה שהקשה לו בראשונה הואיל וטהורה אסורה לזרים וכו', לא קפיד להזכירו בפירוש. ועוד רמז לנו דלעולם הלכה כב"ה, אעפ"י שלכאורה נראה דהדין עם ב"ש, כגון הכא שהשיבו ב"ש על דברי ב"ה ולא מצינו מפורש תשובת ב"ה עליה:

שהודו. ב"ש, מפני שלא נמצא בשום מקום אחר שיחזרו ב"ש מדבריהם שיודו לב"ה, דהכי איתא בירושלמי (ה"ב כח.), שנאו, כדי שלא נחשוד לב"ש בקשי עורף ומחזיקים במחלוקת, בראותנו שלעולם לא הודו, אלא שנדע כי מה שלא הודו לעולם, מפני שלא היה טעם ב"ה מספיק להם, ותדע שהוא כן, דהכא שנתנו להם טעם מספיק הודו:

ה[עריכה]

לפי חשבון. ומשום הכי לא תדמע לעולם, שהרי ערך התרומה שבחלק היא כערך התרומה שבכל, והיא אחת ממאה ואחת, נמצא היות בסאה הזאת מאה חלקי חולין כנגד חלק אחד של תרומה, וכן הוא בכל חלק וחלק מהתערובת הזה. והכי אמרינן בירושלמי (שם) אמר ר' יוחנן סאה תרומה שנפלה למאה, חולין כל שהן מבטלין אותה, מתניתין פליגא על ר' יוחנן, אינה מדמעת אלא לפי חשבון, ר' יוסי בשם רבי לא תני בשם ר' יוחנן, אלא אינה מדמעת כל עיקר, ע"כ. ונראה דפירשו הכי הוא, אמר ר' יוחנן וכו', חולין כל שהן מבטלין אותה סאה, אם תפול למקום אחר, אותם החולין כל שהן אף אם אינם כחלק התרומה מבטלים אותה, כן משמע בירושלמי דתרומות פ"ט ה"ו. ומקשה מתניתין פליגא וכו', דבאמרה לפי חשבון ש"מ דאוסרת חולין אחרי' לעולם כפי שיעור חלק התרומה שבאותה הסאה, ומשני ר"י וכו', דפי' המשנה הוא כמו שפרשתי, וזה אמרו אינה מדמעת כל עיקר.

וזה מוכיח נמי, דלא אמרינן דאע"ג דחשבינן חלקי אותה סאה חולין, דלא חשבינן להו כלל אם נפלה אותה סאה למקום אחר, ושיצטרך כנגד חלק התרומה מאה חלקי חולין אחרים, כי תדמע לפי חשבון, ודיינו שלא נחשוב אותם החלקים אחרים שבאותה סאה כתרומה לאסור כנגדם. דאי אמרינן הכי, מאי קאמר אינה מדמעת כל עיקר, הלא היא מדמעת לפי חשבון, שהרי אין שאר חלקי החולין שבאותה סאה מבטלין אותה, אלא ודאי הוא כמו שאמרנו דסאה זו היתה לה להיות כחולין גמורין מכיון שנתבטלה, כי אין מרימין לה אלא משום גזל השבט, ולכן דיו שנאמר שיש בה תרומה לפי חשבון, ושלא נחמיר עוד בה באמור שאין לשארית אותה סאה דין חולין גמורין. והא דלא תנן סתם כדברי ר' יוחנן, אינה מדמעת כל עיקר. הוא משום דאתי למטעי ולמימר דכל הסאה היא חשובה כחולין ממש לענין זה, ושאם נפל בתוכה מעט תרומה אשר תוכל להעלות באחד ומאה בזאת הסאה, כל הסאה תצטרף להעלותה. וזה אינו, דחלק התרומה שבה אינו מצטרף להעלותה, ואפשר דאדרבא תחזור לנעור האיסור ותצטרף עם התרומה שנפלה בתוך הסאה ותחזי' הסאה למדומע, וזה שאמר ר' יוחנן אינה מדמעת כל עיקר, יהיה פירושו חולין אחרים, אבל הסאה עצמה אפשר שתחזור למדומע על ידה, כמו שפרשתי.

והר"ב וכן הרמב"ם בפירושו דרכו דרך אחר בחשבון זה במשנה זו, ואנכי לא ידעתי על מה סמכוהו. אבל הר"ש על פי החשבון שכתבתי פירש משנה זו, ובמשנה שאח"כ גם הרמב"ם פירש כמו הר"ש על פי זה החשבון. וליכא למימר דנפקא מינה מהאי לפי חשבון, למאי דתנן במשנה ז' דכשתרבה תרומה על החולין אף כי אית במדומע א' ומאה נאסרת, וקמל"ן דשיעור התרומה שבסאה זו מצטרפת עם התרומה שנפלה והגביה כמה פעמים להשלים הרוב, דאם היא מצטרפת לתרומה אף החולין שבה דרבו עלה מצטרפים עם החולין, ונמצא שע"י סאה זו מתרבו החולין יותר ממה שיתרבה התרומה, וא"כ א"א לה לעולם להשלים הרוב, אם לא שנאמר דדיו לחולין שלא ידמעו כתרומה ודאי, אבל אין להם כח להצטרף עם חולין אחרים לבטל תרומה אחרת חוץ מן המעורב בהם שנתערב באותם חולין אחרים, הואיל וסוף סוף לשם תרומה הופרשו:

ז[עריכה]

עד שתרבה תרומה על החולין. לא דמי הא למה שכתבתי לעיל בנפל תרומה באותה סאה אשר הורמה. דבה דווקא עשו חשבון ועיקר מחלק התרומה שבה, על כי הורמה להאכל בתורת תרומה. אבל לא בחולין הנשארים כי הם כחולין גמורין, ולכן אין חלק התרומה הנשאר בהם מצטרף עם הסאה שניה שנפלה בהם, ולהוו מדומע דהא אין שם עוד מאה חולין כנגד התרומה, אלא מותרים הם עד שתרבה תרומה על החולין:

ט[עריכה]

ואם ידוע וכו'. כתב הרב ואפילו לכתחילה יכול לטחון כדי להתירן. ואע"ג דבערלה פ"א משנה ו' פסק דלא כר' יוסי דקאמר אף יתכוין ללקוט, הכא פסק הכי, משום דאיתא בירושלמי דהכא (ה"ג ל:) ודהתם (ערלה פ"א ה"ד ז:) אמר ר' זעירא דברי הכל היא, שכן דרך כהנים להיות טוחנים מדומע בבתיהם:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.