הון עשיר/פאה/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ פאה ו

א

הבקר. הוא לשון משנה, דאין פוסקין הלכה ממנה, כמו שאין פוסקין הלכה כב"ש, ולפיכך אתי שפיר למיתני ביה לשון זה, משא"כ בב"ה דהלכתא כותיה, דראוי לכתוב בו לשון הפקר שהוא לשון תלמוד כמ"ש התי"ט בשם הרמב"ן, שמשם אנו פוסקין הלכה:

לעניים. ה"ה לעשירים לבדם, אלא דסתם המפקיר עושה מפני צורך העניים, וכ"כ הר"ש, זה היה נ"ל לכאורה. אבל ראיתי אחרי רואי כי טעיתי, שמ"ש הר"ש דסתם המפקיר וכו', איירי באותו ענין הנזכר שם דווקא, והוא דאיתא בירושלמי (ה"א כה.) שאם הפקיר לעניי אותה העיר אבל לא לעניי עיר אחרת, ר' יוחנן אמר הבקרו הבקר, ור"ל אמר אין הבקרו הבקר. וכתב על זה דהאי לעניי אותה העיר לאו דווקא הוא, אלא לבני אותה העיר, והא דקאמרא לעניי הוא משום דסתם המפקיר וכו' כמ"ש לעיל, והדין עמו לפרש כך, דאי לא תימא הכי אלא דלעניי דווקא, היכי קאמר ר' יוחנן דהבקרו הבקר, ולאו כ"ש הוא, אם כשלא הוציא מההפקר כי אם העשירים, קאמר ב"ה דלא הוי הפקר, כ"ש כשהוציא אף קצת מן העניים דלא הוי הפקר, אבל האי לעניים דמתניתין דווקא הוא, דהכי אמרינן בירושלמי (שם) הפקיר לעשירים ולא לעניים כ"ע מודו דלא הוי הפקר:

כשמיטה. בירושלמי פליגי בה ר"י ור"ל, דר"י ס"ל דשמיטה דקתני לסימנא בעלמא נקט, דלא יליף ב"ה מינה אלא ממקרא דב"ש, ממעוטא דאותם (ויקרא יט, י), כמ"ש התי"ט, ור"ל ס"ל דשמיטה דקתני דווקא הוא, דבעינן שיהיה מופקר לכל כשמיטה דמינה יליף, וממקרא זה נמי יליף ב"ש ממעוטה דונטשתה (שמות כג, יא) כמ"ש התי"ט איפכא, ויש לתמוה על הרב דנקט חדא כר"י וחדא כר"ל, ועוד יש לתמוה על התי"ט דלא הרגיש בזה, ולא עוד אלא דכתב שארית הירושלמי סתם בלי פירוש, שכתוב בו השני ראיות אחרות שלא כתבם הר"ב, חדא כר"י וחדא כר"ל, ואילו לא היינו מפרשים כמ"ש והוא מפי' הר"ש מיוסד על הירושלמי, הרי לנו קושיא מפורשת, דתרי טעמי בין לב"ש בין לב"ה למה לי, ואמת הוא שאפשר לדחוק ולומר, דלעולם הראיה גמורה של ב"ש היא מתעזוב אותם, ודב"ה משמיטה, ושאינו אלא דחייה בעלמא שכל א' דוחה לחבירו, באמור לו שאם ירצה לדקדק אותו פסוק יש לדקדק בו הפך כוונתו, אבל לע"ד הוא דוחק, ומהירושלמי נראה דכר"ל קי"לן, משום דלישנא דמתניתין הכי מוכח.

ומכח הירושלמי הזה ממש נראה דר"י ור"ל פליגי, דמ"ס דתרויהו מתעזוב אותם ילפו, ומ"ס דתרויהו משמיטה ילפו, דאי לא תימא הכי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דר"י הזכיר טעמא דב"ש, ור"ל טעמא דב"ה, והא דאמרן ומה מקיימין ב"ה טעמהון דב"ש וכו', ומה מקיימין ב"ש טעמהון דב"ה וכו', הם דחייות בעלמא, מאי קאמרא אמר ר' אבין לישן מתניתא מסייעא לר"ל עד שיבקיר אף לעשירים כשמיט', ע"כ. דמשמע דלר"ל מסייעא ולא לר"י, הלא אף ר"י מודה דטעמיהו דב"ה מהתם, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי דאינם דחיות בעלמא אלא ראיות גמורות, דלר"י תרויהו ילפו מתעזוב אותם, ולר"ל תרויהו משמיטה, ומשום הכי לישנא דמתניתין דווקא מסייע לר"ש בן לקיש ולא לר"י, דלר"י צריכים אנו לדחוק ולומר דלסימנא בעלמא נקט כשמיטה כמ"ש הר"ש, משא"כ לר"ל דדוקא הוא, והזכיר אף עשירים משום דב"ש מזכיר עניים, ואין לומר לר"ל דקתני אף לעשירים, אע"ג דלא הפקירו לבהמה, דהא ר"ל ס"ל דלב"ה אם הפקירו לאדם ולא לבהמה דלא הוי הפקר כדאיתא בירושלמי, אבל לר"י דס"ל דהוי הפקר לב"ה וכ"ש לב"ש, יכולים אנו לומר דאף לעשירים דווקא הוא, דא"עג דנקט כשמיטה לסימנא, אינו סימן מובהק לסמוך עליו, ושיצטרך ההפקר להיות כשמיטה ממש המופקר אף לבהמה, אלא די שידמה לה במה שיהיה מופקר אף לעשירים, ובזה דווקא הוא דפליג אב"ש.

כלל העולה דלעניים דקאמר ב"ש כ"ע מודו דדוקא הוא, דאלו הוה לאו דוקא ואפילו הפקירו לעשירים לבד ס"ל דהוי הפקר, הוה ליה למימר לעשירים לרבותא, דאנא אמינא כ"ש דהוי הפקר כשהפקירו לעניים לבד, דסתם המפקיר עושה מפני צורך העניים כמ"ש בדבור הנ"ל בשם הר"ש, ומשום הכי הפקירו לעשירים ולא לעניים וכל כיוצא בו, לכ"ע לא הוי הפקר, כי קא מפלגי ר"י ור"ל בלישנא דב"ה אשר יש בו שני הפכיים בנושא אחד קמפלגי, והוא דקאמר עד שיופקר אף לעשירים, דמשמע דלא קפיד אלא אהא דיופקר אף לעשירים, ואע"ג דלא הפקירו אף לבהמה או כיוצא בה, דמ"מ הוי הפקר, והדר אמר כשמיטה דמשמע דלא הוי הפקר אלא אם כן הפקירו כשמיטה, דמופקר אף לבהמה או כיוצא בה, וממ"נ צריכים אנו לומר דאחד מעניינים אלו דווקא, והאחר לאו דווקא, ובהא קמפלגי, דר"י ס"ל דהענין הראשון והוא אף לעשירים הוא דווקא, ומשום הכי קאמר דהפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בזה דלב"ה הוי הפקר, ומשום הכי קאמר דב"ה לא יליף משמיטה אלא ממקרא דתעזוב אותם, דאי משמיטה יליף מאי אף לעשירים דקאמר, דמשמע לאפוקי לבהמה וכיוצא בה דלא צריכה, הלא הפקר השמיטה היא לאדם ולבהמה, אלא ודאי דלא יליף מינה ולסימנא בעלמא נקט לה, דמ"מ אף היא לעשירים מופקרת, ור"ל ס"ל דכשמיטה דווקא דמינה יליף, ומשום הכי כל הפקר דלא דמי לשמיטה, כגון הפקירו לאדם ולא לבהמה או כיוצא בה, לא הוי הפקר לב"ה, ואף לעשירים לאו דווקא הוא, אלא מדנקט ב"ש עניים נקט איהו אף לעשירים, ואע"ג דלכאורה הסברא נוטה לר"י, דדרך התנא להקדים העיקר ולא הטפל והנשנה אגב, מ"מ לישנא דמתניתין מוכיח יותר כר"ל, שהרי הכי פירושא עד שיופקר אף לעשירים, וגם שיהיה כשמיטה המופקרת אף לבהמה, ולפי זה לישנא דמתניתין דווקא הוא, אלא דהוא קצת אריכות לשון, אבל לר' יוחנן אנו מוציאין תיבת כשמיטה מסתם משמעותו דמורה הפקר אף לבהמה, ומשום הכי אמרו בירושלמי דלישנא דמתניתין מסייעא לר"ל, ולא אמרו דמסייעא לר"י.

ואל תתמה איך הם מוציאים דין חדש מדקדוק וסדר לשון המשנה, שהרי כך היא דרכה של תורה שבעל פה, בפרט במשנה, דהכי שנינו בירושלמי פ"ב דפאה הלכה ו', אמר ר' זעירא בשם ר"י אם באת הלכה תחת ידך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגנה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהון משוקעות במשנה, ע"כ. מדקאמר משוקעות ש"מ דלא בפירוש אתמרו, אלא ממש משוקעות בתוכה כדלי בבור שצריך לדלותו ע"י קשירת חבל בחבל, ה"נ מתוך סדר וחיבור תיבות לשון המשנה, מעלין הדין השקוע בתוכה הבלתי נראה למראית העין, ולא בלבד דין אלא כל מנהג טוב ודרך ארץ ודברי אגדה משוקעים בה, ביופי קיצור לשונה, דהכי איתא במדרש משלי (ילקוט רמז תקנט, ועי' ויק"ר פכ"א ה) בפסוק ובתחבולות תעשה מלחמה (משלי כד, ו) ר' בנייה פתר במשניות, דאמר ר' בניה לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות שאם ירתק יפתחו לו, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, ר"א בשם ריב"ל עמוד ברזל משנה, ע"כ. הרי מבואר שאם אדם ילמד בתוכה בהשקט ושובה ונחת, ומדקדק בה, אם ירתק מלשון ירתק חבל הכסף (קהלת יב, ו), כלומר שימצא איזה הלכה שלא ידע מה טיבה, ויפליג לבו לדבר אחר, יפתחו לו אלו המשניות שערי אורה באיזה ענין שיהיה, אם לגמרא גמרא, אם לאגדה אגדה, בכל ענין תאיר עיניו, ר"א בשם ריב"ל עמוד ברזל משנה, אומר שהמשנה היא עמוד ברזל המחדד את חבירו, כך המשנה מחדד את האדם, על כי צריך להבין בה דבר מתוך דבר, להיות הדינים והעניינים משוקעים בה, ולא נראים למראית העין:

ב

שהוא סמוך. ולא שהסמיכו, מכלל דבלא החזיק בו איירי, ש"מ דלתנא דידן ס"ל כר' יהושע דתוספתא (פ"ג ה"ו), דלא פליגי אלא כשלא החזיק בו, וכמ"ש הר"ב בפירוש השני:

לגפה ולגדיש. הם מסויימים יותר מבקר וכלים, דהכי איתא בירושלמי (ה"ב כט.), ואפילו הכי ס"ל לב"ה דהוי שכחה, ומ"מ הוו בקר וכלים לגבי גדיש רבותא, לענין ההודאה דאע"פ שאינם מסויימים כל כך מודה ב"ה, דהעומר שהחזיק בו השכוח אצלם אינו שכחה, ופשוט הוא שהגדיש מסויים יותר מהגפה, והכלים אינם דבר מסויים כבקר, ואע"ג דבאמרו גדיש וכלים דיינו, רצה התנא לשנות כל הצדדים הרגילים בענין זה:

ג

ראשי שורות וכו'. הפירושים במשנה הזאת רבו כמ"ש התי"ט, ועל כלם לא יכלתי לישב לשון המשנה הזאת והבאה אחריה, וסדורם על בוריו, ולכן אני מברר הכח היפה שבהם ואפרש על פיו פירוש אחר הנראה לע"ד, וזהו דראשי שורות דקתני הכא קאי אמאי דאמר ב"ה, דאפילו הניחו אצל דבר מסויים כל שלא החזיק בו הוי שכחה, והכי קאמר וראשי שורות דכ"ע מודו דלא הוו שכחה, אל תהא סבור דטעמא הוא מפני ששם הוא מקום מסויים, דלא כב"ה דס"ל דאינו מעלה ולא מוריד כשלא החזיק בו, דאינו כן, אלא טעמא הוא שהעמר שבראש שורה אחרת שהוא כנגד ראש השורה הזאת ששכח, מוכיח דלא שכחו, אלא דכוונתו לעשות שורה אחרת לרוח האחר, נמצא דעדיין התנא קאי בפלוגתייהו, ומשום הכי שנה אחר זה דבהעומר שהחזיק בו, כ"א מודים:

ד

ואלו הן ראשי שורות. השתא מפרש ואזיל דין הראשי שורות שהזכיר אגב, ברישא דמתניתין דלעיל, ואסברא לן בשנים שהתחילו באמצע השורה, שאין השכוח ביניהם מאחריהם שכחה, כדין ראש שורה שהעומר שכנגדו בשורה אחרת מוכיח, לאשמועינן רבותא דאפילו באמצע שורה אפשר לקרותו ראש שורה, ויהיה העמר שכנגדו מוכיח, והוא בזמן שמשם התחיל המעמר לעמר, ואילו היה המעמר אחד, שאינו יכול לעמר משני צדדי העמר האמצעי השכוח בבת אחת, פשיטא דיכול להיות אותו העומר ראש שורה, שהרי כשמתחיל משם ואילך לעמר מצד אחד כל מה שהניח מצד האחר הוא ראש אותה שורה שעמר, ובפני עצמו נקרא שורה אחרת, וכשחוזר לשם לעמר ומניח אותו העומר עצמו, הרי הניח ראש אותה שורה, ולכן אסברא לן בשנים דמעולם לא היה זה ראש שורה, שהרי הם מעמרים אצלו מכאן ומכאן בבת אחת, ואפילו הכי כיון שמשם התחילו לעמר הוי לכל אחד ראש שורה, שכל אחד מהם חשביה ראש לשורת חבירו, ומשום הכי הניחוהו, והואיל ושניהם הניחוהו, אמרי יהיה זה לשורה אחרת שנעשה לרוח אחר, ותפסיק בינינו שלא נכנס אחד בגבול חבירו לעמר, וטעם זה לא שייך במה ששכחו לפניהם אחר שהתחילו לעמר, ולכן הוי שכחה, אם לא בסוף השורה דהוו כיחיד ששכח לפניו דסיפא, דאע"ג דלא שייך ביה האי טעמא, דמשום הכי אצטריך למתנייה, אמרינן דהעומר שכנגדו מוכיח דכוונתו לעשות שורה לרוח האחר, דבראשי שורות רגיל האדם לעשות כן, דהכי גמירי להו לרז"ל:

ה

שני עמרים וכו'. הזכיר התנא שלשה המינים שבהם דין זה, והם תבואה אילן וירק, ומשום הכי לא כללם בבבא אחת:

עמרים. היינו תבואה, והקדימה לכלם משום דמינה סליק, ועוד דביה פירט הכתוב דין זה, דכתיב (דברים כד, יט) ושכחת עומר:

זתים וחרובים. הזכיר שנים אלו באילנות, מפני שאף לענין הפאה, הם דומים במה שהם משונים מכל שאר אילנות, לענין הפסקה:

פשתן. היינו ירק, ולאשמועינן רבותא שאף הפשתן אפשר שיתחייב בשכחה, דמיירי כשהזריעו, שהוא אוכל, כמ"ש התי"ט בשם הכ"מ (פ"ה מהל' מתנ"ע הל' ט"ו), הזכירו. ושנאו נמי מטעם זה אחר האילנות, אע"פ שהוא זרע הארץ, כתבואה שהתחיל בה:

כדברי ב"ה. מדקאמר כדברי ולא דברי, נראה דלא שמע דברים אלו מב"ה בפירוש, אלא הוא אמר סתם שכל אלו המתנות הם שנים לעניים ושלשה לבעל הבית, והתנא עצמו פירש בתבואה עמרים, ובאילנות צבורים, ובירק אגודות וכו', אבל בתוספתא (פ"ג ה"י) גרסינן אלו דברי ב"ה:

ב"ה. הקדימו לב"ש שלא כדרכו, מפני סדר החשבון:

ו

סאתים. כתב התי"ט דמ"ש הר"ב שאינו יכול להגביהו כאחד, אינו אלא מפני הנפח, שהרי משקלו על פי הירושלמי הוא תשע מאות ואחד ועשרים אלף ושש מאות שעורות לבד, וכובד זה הוא קל להגביהו ולישא אותו על כתפו. ונ"ל דהאי נפח דקאמר הוא מחמת הקשים, דאילו מחמת הגרעין עצמו נפחו מועט, שהרי כשנעמוד לחשבון לא ירבה בשיעורו מאמה על אמה בגובה עשרים ושנים אצבעות ושעורה ושליש, שהרי שיעור האמה היא ששה טפחים, והטפח הוא ארבע גודלים, והגודל רחבו הוא כארך ב' שעורות בריוח, או כרוחב שבע שעורות בדוחק, כי כן כתב הרמב"ם בהלכו' ס"ת (פ"ט ה"ט), וכדי שלא נצטרך להשתמש בשברים נעריכנו ונעמידנו לשיעור שש שעורות בריוח, דכמעט הוא כמו שבע בדוחק.

ונעלה ונבא אל החשבון, והוא, הרוצה לעשות משעורות שטח גודל על גודל, צריך להעמיד שנים עשר שעורות בענין זה שהרי רוחב ששה השעורות הם גודל, וארך שני שעורות נמי הם גודל, אם כן רוחב שלשה שעורות שהם חצי גודל, הם כאורך שעורה אחת שהיא ג"כ חצי גודל, ולכן אורך שעורה אחת ורוחב שלשה שעורות הוא שיעור רוחב הגודל, כמו האורך של שני שעורות או הרוחב של הששה, הרי מבואר שהמרובע הזה שלפניך המחזיק שתים שעורות, הוא גודל על גודל, והואיל והאמה היא בת ששה טפחים, אשר כל טפח הוא ארבע גודלים, יצטרך לכל אמה עשרים וארבע גודלים, נמצא היות המרובע שהוא אמה על אמה, עשרים וארבע גודלים על עשרים וארבע גודלים, וכשתכה אותם זה עם זה יעלו לחמש מאות ושבעים וששה גודלים מרובעים, שכל גודל ארכו כרחבו, וכבר אמרנו לעיל שלכל גודל יצטרכו שנים עשר שעורות, נמצא סכום וחשבון השעורות לשטח זה שהוא אמה על אמה, הם שנים עשר פעם חמש מאות ושבעים וששה, שהם ששה אלפים ותשע מאות ושנים עשר שעורות, נמצא היות שטח זה שהוא אמה על אמה בגובה עובי שעורה, וכשנרצה להגביהו יצטרכו לכל גובה גודל שני שטחי' כאלו זה על זה, שהרי גובה כל שטח הוא עובי השעורה, וכבר אמרנו שעובי ששה שעורות הוא רוחב גודל, והנה מנין כל השעורות כלם הם תתק"כא אלף ות"ר שעורות, וכשנחלק אותם לכל כך חלקים, אשר כל שטח מהם מחזיק ששה אלפים ותת"ק ושנים עשר שעורות, יעלו בידך מאה ושלשים ושלש שטחים, וישארו עוד שני אלפים ושלש מאות וארבע שעורות שאינם מגיעים לשטח, וכשתניח השטחים האלו זה על זה ותמדוד גובה כלם כאחת, תמצאם גובה עשרים ושנים גודלים ועוד שטח שהוא עובי שעורה אחת, שהרי לכל גובה גודל צריכים ששה שטחים כמ"ש לעיל, וששה פעמים כ"ב הם רל"ב, וכל השטחים הם רל"ג, הרי מבואר כמ"ש שגובה כלם כאחד הם כ"ב גודלים ועובי שעורה, והואיל ונשארו בידיך שני אלפים ושלש מאות וארבע שעורות, אם תרצה להעמידם על שטח העליון לא יספיקו, שהרי אינם כי אם שליש שטח דווקא, שהרי כלו הוא ו' אלפים ותת"ק וי"ב שעורות, והנשאר בידנו הוא, שני אלפים שליש הו', ושלש מאות שליש התת"ק, וארבע שליש הי"ב, ואם כן אפוא אם תרצה למלאות כל השטח העליון מזה הנותר, תצטרך לחלוק כל עובי שעורה לשלשה חלקים, ולפי זה לא יהיה גובה זה השטח העליון הנעשה מהנותר כי אם שליש שעורה, הרי מבואר היות נפח הגרעינים האלו אמה על אמה בגובה כ"ב גודלים ועובי שעורה ושליש, ואין זה נפח גדול, ולכן צריכים אנו לומר שהנפח הוא בשביל הקשים הנמצאים בשיעור זה, זה הוא הנלע"ד בפי' משנה זו.

אבל על פי חשבון זה קשה טובא, איך יהיה שיעור המקוה שמחזיק מ' סאה, אמה על אמה בגובה ג' אמות, והלא משקל סאתים בלח, הוא תשע מאות ואחד ועשרים אלף ושש מאות שעורות כמ"ש לעיל בשם הירושלמי, והירושלמי ההוא בלח איירי, ומספר זה של שעורות מחזיק אמה על אמה בגובה אמה פחות שני אצבעות בקירוב כמ"ש, והוא אינו אלא סאתים, שהוא אחד מעשרי' בשיעור מקוה, שהרי שיעורו מ' סאה, נמצא לפי זה שהיה לו להיות גובה המקוה כמו י"ח אמה, ואף אם נרצה לדקדק יותר בשיעור הגודל, ולהעמידו על עובי שבע שעורות מצומצמות שהוא יותר משבע שעורות בדוחק, ולפי זה יהיה כאורך שני שעורות ועובי שעורה, שהיא אחד משבעית בגודל, והוא יותר מאורך שני שעורות ברוח, שלפי חשבון זה יצטרך לכל גודל מרובע חמשה עשר שעורות וארבע שבעיות, שהרי כל עובי שעורה היא שביעית גודל, מדאיצטריכו שבעה מהם לרוחב גודל, וכל אורך שעורה הוא שלשה שביעיות גודל, מדאיצטריכו שנים מהם ועוד עובי שעורה ביניהם לשיעור גודל, כצורה זו מכל מקום הדבר קשה מאד, ובאו חשבון ותראו כי יצטרכו לשטח אמה על אמה, שיש לכל גודל ממנה, ט"ו שעורות וד' שביעיות, סכום שעורות שמונה אלפים ותשעה מאות וששים ותשעה ושביעית שעורה, ולהיות דעובי שעורה אחת היא שביעית גודל, יצטרכו שבעה שטחים זה על זה לכל גודל גובה, וכשתחלק סך השעורות אשר הם תתקכ"א אלף ות"ר, לכל כך שטחים שכל שטח הוא ח' אלף ותתקס"ו שעורות ושביעית שעורה, יעלה החשבון המדוייק בידך למאה ושני שטחים שלמים, וישארו עוד ששה אלפים ושבע מאות וארבעים ושבעה שעורות ועוד שלשה שביעי שעורה, וכשתחלק אלו הק"ב שטחים לשבעה שבעה, שכל שבעה מהם הוא גובה גודל, יעלו בידך גובה ארבעה עשר גודלים וחצי ואחד מי"ד בשעורה ועוד חלק השארית הנ"ל שאיני מדקדק בו שלא להאריך ללא צורך, ונניח שלא יהיה גבהו כי אם י"ד גודלים וחצי, ואעפ"כ על פי ערך זה יצטרך המקוה להיות גבוה עשרים פעמים כשיעור זה, שהם שנים עשר אמות ושני גודלים, וא"ת שמשקל סאתים מים להיותו כבד יותר מהשעורים, מחזיק מקום מועט מסאתים שעורים, מ"מ א"א לישב ענין זה על בוריו, שהרי בעיר צפת תוב"ב ניסיתי דבר זה, ומצאתי וראיתי משקלו בדקדוק האפשר בידי אדם לצמצם, ועלה בידי כי כלי מלא מים המחזיק מאה וששים שעורים ממש, משקל אותו המים הוא שני מאות ועשרים שעורים, נמצא היות על פי חשבון זה, דכלי המחזיק שני שעורים ממש, יחזיק מים שמשקלו שני שעורים ושלשה רביעי שעורה, ולפי זה כלי המחזיק סאתים שעורים שהוא אמה על אמה בגובה י"ד גודלים וחצי, יחזיק סאתים ושלשה רביעי סאה מים, ולכן יצטרך להיות הכלי אשר יחזיק ארבעים סאה מים, גובה ארבעה עשר פעם וחצי כזה ועוד תשעה ועשרים חלקי אצבע המחולק למ"ד חלקים, שהוא כמו שני שלישי אצבע, שהרי סאתים וג' רביעי סאה י"ד פעמים, עולים לשלשים ושמנה סאים וחצי, וכשתוסיף עליו עוד חצי שטח הגבוה שבעה אצבעות ורביע, יחזיק עוד חצי שיעור סאתים וג' רביעים, והוא סאה ורביעי וחצי, בין הכל ל"ט סאים ושלשה רביעים וחצי, נמצא שלמלאות השיעור של ארבעים סאה, צריך להוסיף עליו עוד גובה והוא התוספת של כשני שלישי אצבע אשר אמרתי, דוק ותשכח כי כן הוא בדקדוק, א"כ אפוא יצטרך להיות גובה המקוה אשר הוא אמה על אמה לפי מנין זה מאה ועשרים אצבעות ועוד, והוא אינו אלא שלש אמות שהם שבעי' ושנים אצבעות.

וא"א לדחות דברי הרמב"ם ז"ל, ולומר שרוחב הגודל הוא יותר משבע שעורות, שהרי הנסיון יוכיח כי תורת אמת היתה בפיו, ואין לדקדק ולומר דאמת הוא שכשנעשה שטח שיש לו אורך ורוחב וגובה משעורות ממש, יצטרכו כ"ב שעורות לכל אמה על אמה בגובה י"ד אצבעות וחצי, כמ"ש לעיל, אבל מ"מ לא יהיה כל אותו השטח מלא שעורות בלי אויר כלל, מפני שהשעורות חדים הם משני ראשיהם ועבים באמצע, וכשאנו מניחים אותם זה אצל זה, או זה ע"ג זה בשוה, נמצא שאינם נוגעים זה בזה אלא באמצעם, ויש ריוח ביניהם מכאן ומכאן כמו זה מה שאין כן אם יתמלא כל אותו השטח מים, שיתמלא כלו, וא"כ אפוא אותו השטח המחזיק שעורו' מועטות, יחזיק מים הרבה, שהרי כל זה התוספת נכלל בכובד המים על השעורות שכתבתי לעיל, שהרי אותו הכלי עצמו אשר מלאתי שעורים והיה מחזיק ק"ס שעורים, מלאתיו אח"כ מים והיה משקל אותו המים ר"כ שעורים, ואמת הוא שהשעורים ההם בכלי ההוא היו עומדות זה על זה שלא כסדר, כזה שנמצא ששעורה אחת נכנסה באויר שבין שני שעורות, וממלא החלל הראוי להיות ביניהם אם היו מסודרים כהוגן, אבל אם היינו מסדרים אותם בסדר הראוי לעשות למי שבא למדוד בהם כזה לא היה הכלי ההוא המחזיק משקל ר"כ שעורי' של מים מחזיק ק"ס שעורים ממש, כמו שאמרנו, אלא פחות מהם, כי האויר רב ביניהם, ולפי זה אפשר להיות שמקום אמה על אמה בגובה שלש אמות, יחזיק מ' סאה של מים אע"פ שאינו מחזיק משעורים ממש, מסודרים בו כראוי, אלא כששה סאים מהם, ואם תרצה לעמוד על דבר זה בלי טורח, קח שבעה שעורות ותתנם על שלחן אחד עומדות זה אצל זה באורך כזה או קח שני שעורות ותתנם זה אצל זה ברוחב, ועוד שעורה אחת באורך כזה, ותמתוח חוט על אחד משני צורות אלו, והחוט ההוא יהיה שיעור גודל, ועל ידי החוט ההוא תעשה כלי משעוה שתוכל להרחיבו ולקצרו בקל קטן או גדול, כפי מה שתרצה, ועל פי החשבון תדע כמה שעורות מסודרים כראוי הוא יחזיק, וזה פשוט, ותמלא הכלי ההוא מים ותריקנו בכף מאזני', ובכף שניה תתן כל השעורות הצריכות למלאות הכלי ההוא, בהיותם מסודרים בו כסדר, ותראה שהמים יכבדו על השעורים ההם, ואז תוסיף עליהם שעורים עד שיכריעו את המים ויעמידום עמהם שוה בשוה, וע"י זה תראה בבירור ובדקדוק כובד המים על השעורים המסודרים, כמה הוא, דוק ותשכח:

ז

של טופח. דבר התנא לשון בני אדם, לקרוא לדבר אחד שאינו בכמותו הראוי, שם דבר אחר שהוא כך בטבעו, כן צ"ל לדברי הר"ב שפירש דטופח לאו דוקא, כדמשמע בירושלמי:

ענווה של שעורים. מדלא קתני כאלו היא של שעורים, אלא קתני כאלו היא ענווה של שעורים, ש"מ דבשעורים איירינן, ועל גודל הענב קאי התנא, ולא אמין עצמו:

שעורים. לא ידענא אמאי נקט התנא דין זה בשעורים, ולא קתני סתם היתה קטנה כטופח, רואים אותה כאלו היא גדולה, שאין סברא לחלק בין קמה לקמה:

שעורים. קתני לשון רבים, משא"כ טופח דקתני לשון יחיד, לגלות דלא ראי זה כראי זה, דשעורים דווקא, וטופח לאו דווקא כמ"ש הר"ב:

ח

את העומר ואת הקמה. לא זו אף זו קתני, דבקמה יפה כח העני בה יותר מן העומר, ואפילו הכי הקמה שאינה שכוחה מצילתה:

איזו היא קמה שמצלת את העומר, כל שאינו שכוחה אפילו קלח אחד. הרמב"ם פסק דה"ה לקמה הנצלת, דקלח אחד שאינו שכוח מצילתה, כמ"ש התי"ט, ואני בעניי לא מצאתי טעם לדבריו, ואדרבא כשנדקדק היטב לישנא דמתניתין, משמע דדווקא העומר אפילו קלח אחד מצילתו, וטעמא רבא איכא הכא משום דהורע כח העני בו, משא"כ בקמה, ואיכא למימר מצא מין את מינו ונעור, ובטל ברוב, כשהדבר כן, ודיו לקלח שיציל את עצמו, ויש להוכיח נמי כן דאין הקמה מצלת על הקמה השכוחה, שהיא יתרה מאשר אינה שכוחה, מלישנא דמתניתין דשבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה, דתנן בפ' ה' דנקט בשכוחה שבולת ובאינה שכוחה קמה, דהיא יתרה משבולת, אע"ג דיש לדחות ולומר דלרבותא נקט שבולת, דאע"פ שיפה כח העני בה לענין לקט דאינה אלא אחת, מ"מ הקמה מצלת עליה כשנקצרת עמה, אבל הכא ודאי דלישנא דמתניתין מוכיח דלא כהרמב"ם, ומ"ש התי"ט דנקט התנא עומר דפתח ברישא וה"ה קמה, הוא דוחק, דאדרבא ה"ל לשנות קמה דסליק מינה, דאתיא עומר מינה בק"ו:

ט

והשום והבצלים. כתב הרמב"ם ז"ל כשישכח מקצתם בארץ ומקצתם בתלוש, והמחובר משניהם, אינם מצטרפין עכ"ל. ולפי זה תרתי אשמועינן, חדא דדין ירק שוה לתבואה ואילן, ועוד דאין שני מיני ירק אפילו כאלו הדומים זה לזה, מצטרפין, וכ"ש הבלתי דומים, וה"ט דלא קתני וכן השום כמו באילן:

והבצלים. דרך בני אדם להשתמש במאכל, בבצלים יותר מבשום, מש"ה קתני להו בלשון רבים משא"כ בשום:

אם באת. אם היתה לא קתני, אלא אם באת, שיכולה לבא, הכי מפורש בירושלמי (ה"ו לא.). ולפי זה קשה לר"ב שפי' שיש רשות העני, וכן להרמ"בם שפי' כשיזכה, דמשמע שאם לא יש, או לא זכה, אע"ג דראויה להיות, דאף ר"י מודה, וזה אינו לפי הירושלמי, ועוד אנו יכולים לדקדק באמרו אם באת, ולא אם היתה, דאתא לאפוקי הפאה והעוללות, אשר שם נמצאו ושם היו דאינם בכלל זה, ומשום הכי הוציאו בתוספתא (פ"ג ה"י) האילן, משום דלא שייך ביה אלא הפאה, ובירושלמי (שם) הוציאו עוללות הכרם, מדגרסינן התם, מה עד שתבוא ממש, או אפילו נראת לבא, נשמעיניה מן הדא כגון התבואה והכרם, וכרם לא על אתר הוא, הדא אמרה אפי' נראת לבא, ע"כ.

וזה לשון הר"ש, פי' מה לשון בעיא הוא, דאמר ר' יוסי אם באת, אם כשכבר באת, או אפילו בראוי, ופשיט ליה מברייתא דתוספתא דקתני כרם, ואין דרך פרט לבא לאלתר עכ"ל. ואם איתא דעוללות הם בכלל זה, הלא יש בכרם רשות העני לאלתר, כי רוב הכרמים יש להם עוללות, ועוד כרם סתמא, משמע בכל ענין, בין שיש בה עוללות בין שאין בה, והיכי קאמר דכרם לא על אתר הוא, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, דאף העוללות אינם בכלל הזה, להיותם שם מחוברים כמו הפאה, ומהטעם שכתב התי"ט, ולפי זה אם קצר העני הפאה, או חתך העוללות והניחם שם תלושים, הרי הם כשאר רשות העני, אבל מדהוציא התוספתא (שם) האילן מכלל זה מכל וכל, נראה דאף אם נתלש הפאה שבו אינו בכלל זה, ואין ספק שה"ה יהיה בעוללות, ולפי זה צריך לומר דס"ל לר"י דלא יפה כח העני שבאמצע, אלא אם כן הוא כח התלויה במזלו, דהיינו לקט או פרט דמזלו גורם שיפול, ואפשר נמי שלא יפול כלום, דדמי ממש לשכחה זו אשר מזלו גרם לה, אבל פאה ועוללות הראוים לו מ"מ בין תלושים בין מחוברים, אין כחם היפה ראוי ליפות כח העני בשכחה, שאין כוחו בה דומה לכח הפאה והעוללות, כי היא ראוי והם כמוחזק, ולכן הרי זה כאלו אין שם כלום באמצע ומצטרפין, ואין ספק שיצטרך לר"י שלא יהיה הריחוק שבין סאה לסאה רב, שאין הדעת סובל שתצטרף סאה עם סאה הרחוקה ממנה הרבה.

ועוד אומר אני דמדלא צריך שיבא רשות העני, אלא די שיהיה ראוי לבא כמ"ש לעיל בשם הירושלמי, דאפילו יהיו אלו השני סאות סמוכות זו לזו ממש, אם יהיו מתבואה או כרם אשר כח העני יפה באותו המין ע"י מזלו בלקט או פרט, אינם מצטרפים לר"י, ובאמצע דקאמר ר"ל שמעורב כחו בהם, דייקא נמי דקתני באמצע ולא קתני אם באת רשות העני בין זו לזו, וראיה לדברי מלשון התוספתא (שם) דקתני כל שבאת רשות העני באמצע כגון תבואה והכרם וכו', וכל שלא באת וכו' כגון פירות האילן. ומדלא קתני בתבואה ובכרם, וכן בפירות האילן, אלא קתני כגון תבואה וכרם, וכמו כן כגון פירות האילן, ש"מ דלעולם בתבואה ובכרם באת רשות העני באמצע, ואין זה אלא כמו שאמרתי שאף אם בין הסאות האלו כלום, לעולם נקראים בסוג זה שבאת רשות העני באמצע, אף אם יהיו פירות אחרות בין סאה לסאה, ואפילו פירות פאת האילן עצמה, להיותם פירות אילן דלא שייך בהו לקט ופרט, כי כח הפאה המעורב בהם אינו כלום לענין זה מהטעם שכתבתי לעיל.

ונלע"ד שזו היא כוונת הירושלמי שהעתקתי לעיל, ושטעות קטן נפל בו דהועתק וכרם וכרם שני פעמים, והוא ששואל אי בעינן שתבוא ממש דבר מה שיהיה רשות העני בו באמצע, או אפילו נראת לבא פי' שאין שם כלום בין סאה לסאה אלא שנראת לבא, על כי היא ממין השייך בו רשות העני, ומשיב נשמעינה מן הדה והיא התוספתא אשר העתקתי לעיל, דקתני כגון התבואה והכרם, ואם אמת היה הדבר דבעינן ממש שיבא רשות העני באמצע, איך אומר סתם באת רשות העני באמצע, כגון התבואה והכרם, לא על אתר הוא, פי' אין זה תכף ומיד אשר היא תבואה וכרם, כלומר הלא איננו מוכרח שיהיה לעולם בתבואה וכרם רשות העני באמצע, דאפשר שלא יפול כלום לא מן התבואה ולא מן הכרם, ולא ימצא רשות העני בין אלו השני סאות, כי הפאה והעוללות אשר הם ודאי שם לא מקרו רשות העני לענין זה, כדמוכח מסיפא דמתניתא דהוציא פירות האילן מכלל זה, אע"פי שאף בהם שייכא הפאה, והואיל ותנא בלשון זה הדה אמרה אפילו נראית לבא, פי' מכאן מוכח דאפילו נראת לבא, מקרי באת רשות העני, וכמו שפרשתי לעיל, דאי לא תימא הכי אלא שנניח הירושלמי כמו שהעתקתיו, ונפרשנו על פי פירוש הר"ש, דעל כל פנים ס"ל לירושלמי דיש ממש בין סאה לסאה דבר מה, אלא דמספקא להו לירושלמי אם זה הדבר צריכה להיות כבר ברשות העני, או אם די שתהיה ראויה לבא תחת רשות העני, (דהכי ודאי מפרש הר"ש הירושלמי זה, דאע"פי שמפירושו אשר העתקתי לעיל אין זה מוכרח, מ"מ ממה שפירש בפירושו בפירוש, אם באת רשות העני באמצע כגון שיש לקט בין סאה לסאה וכו', ש"מ דזה כוונתו בפירוש הירושלמי, דאל"כ נמצא שהוא מפרש ממש נגד מסקנת הירושלמי דמסיק בראוי לבא, במאי דקאמר כגון שיש לקט וכו', שכבר בא) לא תמצא ללשון הירושלמי הזה תקומה, חדא דמאי קאמר דאין דרך פרט לבא לאלתר, אדרבא דרך פרט לבא לאלתר, בתחילת הבצירה קודם שירגיל אדם ידו לבצור, ואין דרך שכחה לבא לאלתר שאין אדם שוכח בתחילת בצירתו, וכן כתב התי"ט בפ"ד משנה ו' ליתן טעם לסדר המשנה דקתני לקט שכחה ופאה שלא כסדר הכתוב, והיא סברא נכונה שהדעת מסכמת עמה.

ואף אם נודה לדבריו דאין דרך פרט לבא לאלתר, כי אם אחר שהוא עייף ויגע מרוב טורח הבצירה, אין ספק שיהיה כמו כן ענין הלקט שבתבואה, דמאי שנא, וא"כ אפוא מ"ט קאמרא תלמודא וכרם לא על אתר הוא, דמשמע דמכרם רוצה להוכיח ולא מהתבוא', והלא אף לקט שבתבואה לא על אתר הוא, והוה ליה למימר ותבואה וכרם, או לשתוק משניהם, ואנא ידענא דאתרווייהו קאי, ואף אם נמחוק תיבת וכרם המיותר כמ"ש לעיל בפירוש האחר, מ"מ עדיין צריכין אנו למודעי, שיורנו איך מוכח מלא על אתר הוא דלא בעינן שיהיה רשות העני כבר בא, ובעל כרחנו צריכים אנו לפרשו הכי, דמדקראה התוספת[א] לתבואה וכרם באת רשות העני, אע"ג דלא ידעינן אם בא עדיין או לא, כששכח אלו הסאות, שהרי אינו בא תכף ומיד שמתחיל ללקוט, ש"מ דאע"ג דלא בא ממש הרי הוא כאלו בא, הואיל וראוי ליפול בעת שיקצור, או יבצור אותו שבין סאה לסאה ויהיה בו דין לקט או פרט שהוא לעניים, וזה לא שייכא לעולם באילן, שהרי אין דין לקט ופרט נוהג באילן.

ואם כן הוא, עלה בידנו קושיא עצומה ממ"נ, והיא, שלמה לא יציל המחובר הזה שבאמצע לשתי הסאות, כי הקמה מצלת את העומר ואת הקמה (לעיל מ"ח), ואף אם נאמר על פי דרכנו שכתבנו במשנה ח' בד"ה איזו היא קמה וכו', שאין הקמה מועטת יכולה להציל הקמה המרובה ממנה, והאי קמה הבלתי שכוחה שבין הסאות היא פחותה מסאה, מ"מ תוכל להציל על הסאה העקורה, דהא תנן לעיל שאפילו קלח אחד שאינו שכוח מציל על העומר השכוח, ואלו באת רשות העני כבר, שהיה של עני, ממ"נ לא תוכל להציל, שאם הוא לקט או פרט הרי הוא תלוש, והעומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, ואם הוא פאה שהניחה כדינה וקרא עליה שם פאה בסוף השדה, או עוללות שמשנודעו בכרם הרי הם של עניים, אעפ"י שהם מחוברים אינם יכולים להציל, שהרי פלוגתא היא דר' ורבנן אי קמת חברו מצלת את שלו כדאיתא בירושלמי (ה"ו ל:), ורבנן סל"הו דאינה מצלת, וכן פסק הרמב"ם (מתנות עניים פ"ה הכ"א) דיחיד ורבים הלכה כרבים, דהלכה כרבי מחבירו הוא, ולא מחביריו (עי' כתובות כא.), והאי פאה ועוללות של עני הם, ואינם יכולים להציל על שלו, אבל מכיון שלא באת רשות העני עדיין, אלא שראויה לבא, הרי היא כשאר כל קמת השדה המצלת, שהרי בכל קמת השדה ראוי לבא רשות העני, ואין לומר דבתלוש איירי שאינו שכוח, דעומד בין שני הסאים האלה השכוחים, ורשות העני הראוי לבא עליה משם ולהלאה הוא השכחה, שאם כן הוא, למה אמרו בתוספתא שבפירות האילן לעולם לא באת רשות העני באמצע, הלא אף בהם דין שכחה נהיג.

אם כן אפוא א"א לפרש הירושלמי הזה כפירוש הר"ש, אף אם נניח גירס' וכרם המיותר במקומו, ושנאמר דכרם משונה מתבואה דאין העניים זוכים בפרט שבו עד שיבצור ג' אשכלות העושים רביע כדאי' בירושלמי (פ"ז ה"ו לד:), משא"כ לקט, וגם אין לפרש דהאי בא רשות העני או ראוי לבא דקאמר הירושלמי, דר"ל אם זכה בו אותו עני באותו לקט ופרט שבין השני סאות, או לא זכה בו עדיין, אבל ראוי לזכות בו כי שלו הוא, ולעולם בעומד ממש בין שני הסאות איירינן, ודמסיק אפילו לא זכה בו, ולא על אתר הוא דקאמר, ר"ל דאין העני בא לזכות בו לאלתר, ש"מ דאפילו ראוי לבא קרי ליה באת רשות העני, ויהיה זה פי' הר"ב ממש, דא"א לומר כן שהרי במשנה ב' פ"ה בשבולת של לקט שנתערבה בגדיש, דקאמר ר"א דלדבריהם דרבנן אין בעל הבית יכול להחליף אותה שבולת של לקט, אלא אם כן כבר זכה בו העני, והשיבו לו דהבעל הבית זוכה אותה בשביל העני, ואע"ג דבעלמא אינו יכול לזכות לו המתנות, הכא לענין זה שיכול להחליפה עשו את שאינו זוכה כזוכה, ומדלא השיבו לו דהבעל הבית יכול להחליפה אע"ג דלא זכה בה עני, ש"מ דזכיה מיהא בעי קודם שיחליפנה, אלא דהזכיה הזאת יכולה להיות ע"י הבעל הבית, אע"ג דבענין אחר אינו יכול לזכות לו, כדתנן (פ"ד מ"ט) מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני וח"כא יתננה לעני שנמצא הראשון, יצא לנו מזה דיפה כחו של בעל הבית בלקט, אחר שזכה בו עני, או שזכה הוא בו בעד העני, יותר משלא זכה בו עני, שהרי עד שלא זכה בו עני או הוא בעדו, אינו יכול להחליפו באחרת, ומשזכה בו יכול להחליפו.

ואמרינן התם בירושלמי וכתבו התי"ט בשם הר"ש, דאתיא כר"י דס"ל הכי בבכורות דעשו את שאינו זוכה כזוכה, ואם כן הוא הואיל ועיקר טעמא דר"י הכא, הוא משום מתנות העני שבאמצע אשר כחו יפה בה יותר מבעל הבית, היכי קאמר תלמודא עד שתבא ממש, דכבר זכה בו עני, או אפילו נראת לבא דעדיין לא זכה בו עני, אמרינן דכח עני גדול, הלא אחר שהוברר חלק העני וניכר מתנתו, יפה כחו בה יותר כשלא זכה משזכה, שעד שלא זכה הרי היא כקדש דאין בעל הבית יכול להחליפה, ומשזכה יכול להחליפה, ואם כן מאי אפילו לא זכה בו עני דקאמר, הא לר' יוסי דביה קיימינן כ"ש הוא, ועוד קשה דאם כן הוא שיש רשות העני ממש בין סאה לסאה, אף באילן משכחת לה בשכחה, כגון שכששכח מה שבין שתי הסאות, היו שתי הסאות שמכאן ומכאן מחוברות לאילן, והיו של חבירו שאינם יכולים להציל את שלו, ואח"כ קנה שארית האילן מחבירו, וכשלקטו שכח סאה עקורה מכאן, וסאה שאינה עקורה מצדו השני של אותה שכחה הראשונה, דבענין זה כח העני שבשכחה זו שבאמצע, ראוי להועילו, להחזיקו במה שמכאן ומכאן יותר מפרט ולקט, להיותו דומה ממש האי כח שבאמצע שבא לו ע"י שכחה לכח שמשני צדדיו אשר גם הם שכוחים, ואם כן אפוא מוכרחים אנו לפרש כמ"ש, שלכ"ע אין בין שני הסאות כלום, דכי יש ביניהם איזה דבר בין של עני בין של בעל הבית, לכ"ע אינם מצטרפים, אפילו אם יהיו שניהם תלושים, ובהא קמפלגי דת"ק סבר דהואיל ואינם שניהם עקורים אינם מצטרפים, דאין שכחת קמה והעמר מצטרף למעט כח העניים, ור"י סבר דאם אלו השני סאות הם ממין שכח העני רבה בהם, שאפשר שמזליהו יגרום שמה שהי' של בעל הבית יבא ברשותם ע"י פרט או לקט, וזה הוא בתבואה או בכרם שדין זה נוהג בהם, אינם מצטרפים לבטל כחו הרב, והוו של עניים, אבל אם הם ממין שאין כח העני רבה, כגון מפירות האילן שא"א שיזכו ע"י מזליהו ממה שיש לו לבעל הבית כי אם בדרך זה של השכחה, אז מתבטל כחם בקל, ולכן מצטרפים אלו השני סאות אע"פי שאחת היא קמה ואחת עומרים, להיותם סמוכים זה לזה, והוו של בעל הבית.

ודע כי בעל כרחנו צריכים אנו לומר דהאי כח העני המתרבה, צריך שיהיה כח דומה לכח השכחה, דבה אנן קיימין, דמזליהו גרים שיזכו ממה שהיה ראוי לבעל הבית, דאי לא תימא הכי, אלא דדי שיהיה כח הבא להם בתלוש, לאפוקי פאה ועוללות דדינם במחובר, דאותו הכח אינו חשוב כלום לענין זה, הואיל והמחובר עצמו יש לו כח לבטל כחם, שמציל על התלוש מידי שכחה, סלקא בידנו קושיא, והיא, דלמה הוציאו כל האילנות מכלל זה של באת רשות העני באמצע, מפני שמלבד השכחה אין בהם כח עני בתלוש כי אם בפאה שדינה במחובר, הלא בדלית ובדקל אינו כן, שמצותו דווקא בתלוש כדתנן בפ"ד (מ"ב), ואם כן הרי הוא ממש כתבואה שיש לה שתי מתנות בתלוש, והם הלקט ושכחת עומר, וכנגדם בדלית ובדקל השכחה והפאה, שאף היא בתלוש, משא"כ בתבואה שדינה במחובר, אלא ודאי צריכים אנו לומר דלא חשיבה מתנת הפאה, אף כי בתלוש היא ברבוי כח העני, לענין זה של השכחה, להיות משונה מכח זה שהיא אינה באה לעניים ע"י מזלייהו, אלא שלהם היא מתחילה ולא של בעל הבית, שאינו יכול להמלט מנתינתה אם לא ע"י הפסד, כי גזרת הכתוב היא, ואנן קיימין עתה בדין שכחה, שהוא מהממון עצמו של בעל הבית, הבא ליד העניים מחמת התרשלות בעל הבית, שאלו לא היה מתרשל בו היה יכול להמלט מהפסד זה, ולכן אין אנו יכולים להחזיק ידי העניים בה, אלא בכח אחר הדומה לה, והוא הלקט או הפרט, אשר גם הוא בא לידי עניים מחמת התרשלות הבעל הבית, זהו הנל"עד בפירוש משנה זו, ועל פי דרכנו זה אין אנו צריכים לחילוקים שהייתי רוצה לחלק בתחילה בין הפאה והעוללות המחוברים, לתלושים, דלא שייכי כלל בענין זה:

י

לשחת. לשון השחתה, שנקרא משחית, במה שמאכיל מאכל הראוי להיות לאדם, לבהמה:

הלוף. מין ממיני הבצלים הוא, ואפילו הכי לא הזכירו בתר והשום, שלא להפסיק בינו לבצלים, כי כן דרכו לשנותם יחד. א"נ אפשר דכל אחד משלש מינים אלו, אין הטמנתם בארץ שוה לחבירו, ויהיו שנויים בסדר לא זו אף זו, או לר' יהודה הסמוך להם, או לרבנן דהלכתא כותיהו, והבקי בעבודת הארץ יעיין:

יא

והמעמר. בלילה, והסומא. בין ביום בין בלילה. ומן הראוי היה לשנות הקוצר והמעמר בלילה, והסומא. אלא משם דאיכא למטעי ולומר דסומא דווקא ביום, שנה לילה אחר הקוצר וסמך המעמר לסומא, לגלות דסומא כמעמר, דאפילו בלילה, דבשביל היום לא אצטריך למתני:

ואם היה מתכוין. הסומא, או הקוצר בלילה וכו' כן כתב התי"ט בשם הרמב"ם בחבורו, ומשמע דאלו היה אדם פקח הקוצר ביום ומתכוין ליטול את הגס, שיש לו שכחה, ואנכי לא ידעתי מאין יצא לו זה, שהרי טעמא דירושלמי שייכא בכל אדם, ואם מלשון המשנה דקתני ואם היה מתכוין, דמשמע אותו הנזכר ברישא, הוציאו, למה לא דקדק נמי סיפא דמתניתין דקתני אם אמר, דמשמע נמי דארישא קאי שכתב בחבורו וכל האומר וכו', ועל זה היינו יכולים לומר, דיש הפרש בין ואם לאם, דבמתכוין תנן ואם, ובאם אמר תנן אם בלא ויו, דמשמע דזה הוא ענין בפני עצמו, אבל מ"מ עדיין קשה דואם מתכוונים ה"לל, שהרי קוצר בלילה וסומא שני בני אדם הם, ועוד יש להם שכחה הל"ל כדתנן ברישא, אלא ודאי צריכים אנו לומר, דאע"ג דבאמרו ואם מתכוין, נראה דארישא קאי, על כי מסתמא אנשים כאלו הנזכרים ברישא הם הם המתכונים לזה מחסרון אורה, מ"מ ה"ה לכל אדם, מדקתני מתכוין ואין לו שכחה, לשון יחיד, דמשמע אדם דעלמא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.