הון עשיר/פאה/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ פאה ד

א

תשעים ותשעה. אלו היה אומר סתם, אפילו כלם אומרים לחלק חוץ מאחד שאומר לבוז לזה שומעין, הייתי אומר שאין זה אלא כשהעניים מועטים, אבל לא כשהעניים מרובים, משום דאי מנצו אתו לידי סכנה, להכי אמר תשעים ותשעה, ועם האחד הם מאה, שהם מרובים, והוא שם מין מספר, ולא הודיע לנו זה במין מספר יותר גדול מזה לרבותא, משום דהיה צריך להאריך הרבה, ועוד דעד כאן שכיח, טפי לא שכיח שילכו כלם לשדה אחד ללקוט:

ואחד אומר לבוז. הא אם כלם מרוצים לחלק, אין איסור בדבר לחלקה להם, כן נראה מלשון המשנה וכן פסק הרמ"בם (מתנות עניים פ"ב הט"ו):

שאמר כהלכה. דאל"כ הא קי"לן אחרי רבים להטות (שמות כג, ב):

ב

תשעים ותשעה וכו', ואחד אומר וכו'. הנכון בעיני הוא, דבין במנין תשעים ותשעה, ובין באחד אומר, סירכא דמתניתין דלעיל נקט, וה"ה אף אם יהיו עניים מועטים, ואפילו כלם אומרים לבוז, דאין שומעין להם דחמירא סכנתא, אבל הרמב"ם (שם הט"ז) לא פסק כן. או אפשר דמתניתין איירי כשתלשו כבר הבע"ה, ולפי זה אם כלם מרוצים לבוז יבוזו:

ג

אין לו בה כלום. במחובר, והיינו דקתני בה, כן היא משמעות לשון המשנה, אלא שבירושלמי (ה"ב כא.) תני בשם ר"מ דקונסין אותו ומוציאין ממנו אף התלוש, כמ"ש הרב, והיינו דכתב עליו התי"ט וירושלמי הוא תני וכו', ע"כ. ומ"מ רמזה לנו התנא בתיבת כלום, דלכאורה היא מיותרת, ולחלק בין מה שלא קנה מן הדין, למה שמוציאין מידו משום קנס, לא קתני סתם אין לו כלום, אלא אין לו בה, דר"ל מן הדין, וכלום משום קנס, ונפקא מינה לענין הודאה, שאם אחר שזרקה הודה שחטא לפני העניים, אין העני הקודם לקנותה בקנייה ראויה יכול לזכות כי אם במחובר, אשר עדיין הוא מופקר להם כבראשונה, כי לא קנאה העני המודה ע"י זריקתו, אבל בתלוש כיון שמשום קנס מוציאין אותו מידו, הכא אין שום עני יכול לזכות בו, אלא הוא שלו כבראשונה, דמודה בקנס פטור:

נפל. לאו דווקא, דלכתחילה הפיל עצמו עליה, אבל דמסתמא העושה כן מראה עצמו כאלו נפל ולאו אדעתיה, והיינו דקתני לו, דבנפילה זו כיון להנאתו, דאי לא קתני לו, הייתי אומר דאע"פי שאנו רואים שנכשל כשנפל עליה, חיישינן שמא בדעת ומרמה עשה כן, ומעבירין אותה הימנו, להכי קתני נפל לו, שיש אומדנות מוכיחות דלו כיוון בנפילתו, מעבירין אותה הימנו, אבל בלאו הכי לא, וה"ט נמי דקתני ופירש טליתו עליה אחריו, לרמוז דבעינן אומדנות מוכיחות דנפילתו היתה במתכוין, כפרישת טליתו עליה דהוא ודאי בכוונה מכוונת, וה"ט נמי דקתני ופירש, אע"ג דאו או קתני:

עליה. הפסיק ביניהם בעליה, כדי שלא נטעה לומר דנפל ופירש דבר אחת הם, ודבענין זה דווקא שכסה אותה כסוי גמור מפני העניים האחרים מעבירים אותה, דגלי דעתיה שבמעשים אלו דווקא רוצה לקנות, והוא אינו קונה בענינים אלו, דאין זה דרך קנין, אבל לא כשעשה אחד מהם לבד, דאיכא למימר כבר הוא יודע שקנה כדינו, אלא להרחיק עצמו מן המחלוקות נפל או פירש טליתו עליה, אחר שכבר קנאה:

מעבירין וכו'. משום דנפל לו עליה, שייך לומר לשון זה. ואפילו פירש טליתו עליה, הוי כאילו היא תחת ידו, משא"כ ברישא דזרק עליה הפאה התלושה, דרך זריקה:

אותה. ולא מה שלקט מתחילה, דה"א לא עשה בה שום עבירה:

וכן בעומר השכחה. אע"ג דה"ה שכחת קמה, נקט עומר לאשמועינן דין זה בכל העניינים, במחובר והיא הפאה דדינה במחובר, בתלוש בלתי עמור והוא הלקט, ובתלוש העמור והוא עומר השכחה:

ד

פאה אין קוצרין אותה במגלות, ואין עוקרין אותה בקרדומות. לכאורה נראה דאורחא דמלתא נקט, אבל ה"ה לקצור בקרדום, ולעקור במגל, או ללקט בסכין, או בכלי זיין אחר, דאסור, אבל מדקתני סיפא כדי שלא יכו איש את רעהו, ולא קתני כדי שלא יכו בהם איש את רעהו, ש"מ שלא אכלים שיש בהכאתם סכנה קפיד, אלא אכל מיני הכאה, וא"כ אפוא לקצור במגל ולעקור בקרדום הוא דאסור, משום דאין להם שום היכר שיהיה אסור להם להכות זה לזה מחמת הפאה, אע"ג דמצותה היא ליקח אותה ע"י ביזה, כהולכי מלחמה, אבל ע"י שינוי לעקור במגל ולקצור בקרדום או ללקט בכלי זין אחר דלאו אורחיה שרי, שהרי ע"י שינוי זה מדכרי אהדדי דאסור להם ההכאה, אע"פי שמצות חילוק הפאה הוא דרך ביזה דווקא כדתנן בריש פרקין, כך נראה מדקדוק לשון המשנה. או אפשר דבכל ענין אסור, דאהכאה שיש בו סכנה קפיד התנא, ומ"מ לא רצה לומר בהן בפירוש, כדי שלא יטעו לומר דדוקא בהן אסר התנא ההכאה כדי שלא יבאו לידי סכנה, מכלל דהכאה שאין בה סכנה לכתחילה שרי בביזת הפאה, מהטעם שכתבתי כי כן דרך הבוזים שלל ולבוז בז, להכות זה את זה כדי להרבות כל אחד בשלו, דזה אינו, ודאי, דהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג, יז. ועי' סוכה לב:) ולא פירש התנא איסור כלים אלו אלא להרחיקם מן הנזק, כי ראה וידע שע"י הביזה בקל יבאו להכות זה את זה, אף כי שלא כדין עושים, והא דלא עשו תקנה זו אף בשכחת קמה, משום דבה לא כתיב תעזוב דרך ביזה (עי' ויקרא כג, כב. ותו"כ קדושים פ"ג), ומשום הכי ליכא למיחש שיורה העני היתר לעצמו להכות את חבירו, ולכן אין אנו צריכים להרחיק מידו כלים המשחיתים, ובעוללות אע"ג דכתיב בהו (ויקרא יט, י) תעזוב אותם, לא תיקנו תקנה זו, לדרשה אחריתי אתא כמ"ש בסוף פרקין ע"ש, ובלקט ופרט לא שייך תקנה זו כלל, שהרי כבר הם כרותים ועומדים, ואינם חסרים כי אם לקיטה ביד:

ה

אבעיות. פי' הרב לשון גילוי, כדכתיב (עובדיה א, ו) נבעו מצפוניו. והוא מהירושלמי (ה"ג כב.). ותמהני מהרמ"בם שהניח פי' הירושלמי, ופירשו מלשון אבעיא ושאלה, כדכתיב (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו. ומ"מ צריך לדקדק מ"ט לא קתני גילויים בפירוש, אלא קתני ליה בלשון זה המשתמע לתרי אנפי. ואפשר לומר, דרמז לנו דא"עג דתקנו הפאה בסוף השדה מכמה טעמים, ואחד מהם הוא מפני גזל עניים כדאיתא בשבת (כג.) ואעתיקנו לקמן, והוא כדי שלא יראה אדם את השעה פנויה ויאמר לקרובו עני בא וטול לך את הפאה כדאיתא בירושלמי דפאה (שם), מ"מ באלו השלשה זמנים יכול לשאול בקרובו עני להודיע לו שעתה הוא נגלה בשדהו, כדי שימהר הליכתו שם ולא יפסיד במה שיקדימנו העניים אחרים, ולא מקרי גזל עניים, דהא כ"ע ידעי דבאותה שעה הבעל הבית נגלה בשדהו, ואינו אלא כמזרז, ולא דמי לנותן פאה באמצע שדהו בעת שרואה שאין שם עניים אחרים כי אם קרובו, דהתם אין העניים יודעים באיזה זמן רצונו ליתן הפאה, אם אין לה מקום מסויים בסוף הקציר כדי שימצאוה שם, והוה ליה כאלו גוזלם בידים, וזהו לשון אבעיות לשון גילוי ושאלה. או אפשר דסימנא נתן התנא למנין הזמנים שצריך הבעל הבית להגלות בתוך שדהו, בלשון זה של אבעיות, שמורה אף לשון שאלה, והם כמנין ג' התפלות אשר אנו מתפללים בכל יום, שבהם אנו שואלים צרכינו, וזה יהיה לו לזכרון טוב ליתן בעין יפה, כי משל שמים הוא נותן, שהרי כל מה שיש לו מאת ה' שאלו, בתפלותיו:

ובחצות מפני התנוקות. הישנים בשחרית ובמנחה, כן פי' הר"ב, וכתבו הת"יט. ולא נהירא, כי התינוקו' שדרכם לישן בשחרית ובמנחה, אינם ראוים לצאת השדה ללקט, אלא אלו הם התינוקות של בית רבן הרגילים לצאת מבית הספר בחצות לסעוד סעודת היום, וקבעו חכמים להם אותו זמן, כדי שלא יתבטלו מלמודם בשחרית או במנחה, ובזה ילמדו שלעולם יעשה אדם תורתו קבע ומלאכתו עראי, ויבטל בשביל מזונותיו סעודתו קבע, ולא תורתו:

כדי שלא יפחתו. ויפסידו העניים הרגילים לבא באותו זמן אשר פיחת:

כדי שלא יוסיפו. ויבאו העניים הבטלים, או העניים קרוביו הרגילים אצלו יותר מהאחרים, ויקחו הכל, ויפסידו העניים הבאים אחריהם בזמן הקצוב להם. וכה"ג אמרינן בשבת דף כ"ג ע"א תניא אמר ר' שמעון מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדה, מפני גזל עניים וכו' שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה, ופי' רש"י שעה פנויה שאין עניים אצלו, ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים, אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השדה העניים רואין ובאין, ע"כל. וה"נ אם היה לו רשות להוסיף, היה רומז לעניים קרוביו שיבאו בזמן ההוא שמוסיף, הבלתי ידוע לשאר העניים, ויקחו הם הכל:

ונותנין פאה מכל אומן ואומן. והיו מזכירין אותן על דבר זה לשבח ירושלמי (שם). וכתב הת"יט ז"ל וטעמא נראה, שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן, ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה, ודבר הלמד מענינו הוא, דרישא דמתניתין בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא, עכ"ל. ואע"ג דדבר הלמד מענינו הוא אחד מי"ג מדות שהתורה נדרשת, מ"מ הכא א"א להדרש מדה זו, דכיון דקי"ל דאין מוסיפין עליהם, והעני הבא ליקח חוץ מג' זמנים אלו, אין מניחים אותו ליקח, שלא להפסיד העניים הרגילים לבא בזמנם, וכן פסק הרמ"בם (מתנות עניים פ"ב הי"ז) בפירוש, מה הועילו בית נמר בתקנתם שלא ימתינו העניים, הלא בעל כרחם צריכים הם להמתין עד שיגיע זמן הראוי ליטול, ולמה מזכירים אותם לשבח על זה. ואפשר לומר שלא ימתינו בענין זה מזמן לזמן עד כי יניחו הפאה, דשמא יהיו העניים קצתם טרודים באותו יום או באותו זמן אשר יפרישו הפאה, והעניים אחרים הבלתי טרודים יבאו בזמנם ויקחו הכל, והם יפסידו, אבל במה שמניחים בכל אומן ואומן, היו מוצאים פאה בכל זמן כפי האומנים אשר קצרו:

ו

שאין השכחה. של זה הגר, אלא בשעת העמור. ואז גר הוא. כי מה ששכח בקמה לא מקרי שכחה כלל לגבי דידיה, כי גוי היה באותו זמן:

ז

הקדיש קמה ופדה קמה חייב. האדם כל עוד שהיא בידו, אבל התבואה אפשר שתתפטר עוד אם יקדישנה עתה כמו שהיא, וכן הדין בעמרים ופדה עמרים, משא"כ בקמה ופדה עומרים, דהתבואה עצמה פטורה, דממה שנפטרה כבר ע"י ההקדש, א"א לה לבא עוד לידי חיוב:

חייב. דקמה, לא דמי לחייב דעומרים, דחייב דקמה ר"ל בלקט ובשכחה ובפאה, וחייב דעומרים אינו אלא בשכחה, משום הכי לא כללם בחייב אחד:

ח

ופדאן. כדי שלא להאריך, באמור עד שלא באו לעונת המעשרות, קתני ופדאן דהוא כינוי לפירות המוזכרים כמו שהם, ומשום הכי קתני נמי חייבין, דקאי עלייהו, וכיוצא בזה תדוק בסיפא:

חייבין. משום דמשנה זו היא כיוצא בה דלעיל, לא כלל שתי הבבות בחיוב אחד דומיה דידה:

עד שלא נגמרו, וגמרן הגזבר. שלא להאריך כל כך, שנה התנא מלשונו השנוי ברישא:

וגמרן הגזבר. הר"ב פי' שמירחן, וכן הר"ש. והרמב"ם פי' שהגיעו לעונת המעשרות ביד הגזבר. וכתב התי"ט ז"ל, פי' הר"ב היינו מירוח, וכן כתב הר"ש נקט חייוב המעשרות בתבואה דבה איירינן בפרקין. אבל למאי דתנינן במתניתין פירותיו, יותר מדוייק מ"ש הרמ"בם עונת המעשרות היא שעה שיתחייב במעשרות, וזמנם משתנה כפי שינוי הזרעים, ועוד אבאר אותו במסכת מעשרות, וכ"כ הר"ש והר"ב בפי' משנה זו עצמה שהיא שנויה עוד במשנה ד' פ"ג דחלה, ופירוש מירוח בסוף פ"ק, עכ"ל (התוי"ט).

והנה טרם אדבר צריך אני לחלק לשונו זה, להבחין בין לשונו ללשונות של אחרים, ואח"כ נדקדק בו, ואח"כ נעלה ונבא אל המפרשים עצמם לראות שרש פירושם מהיכן יצא. והנה לשון התי"ט מתחיל מתיבת נקט חיוב וכו', וצריך להיות ונקט בויו, שהרי בפירוש הר"ש לא נמצאו דברים אלו כלל ועיקר, ולשון הרמ"בם מתחיל מתיבת עונת המעשרות וכו' עד אבאר אותו במס' מעשרות ועד בכלל, ומשם ואילך הם דברי התי"ט.

ומה שקשה לי על דבריו בתחילה הוא שרצה להוכיח פירוש הרמ"בם, מדתנן פירותיו ומירוח לא שייך אלא בתבואה, ואנכי לא ידעתי מאי הוכחה היא זו, שהרי במשנה לא נזכר מה הוא הגמר זה שעשה הגזבר, אם מירוח או דבר אחר אשר ממנו נדע מה הוא עד שלא נגמרו, אלא סתם תנן, ומצינו שבין בתבואה בין בשאר הפירות יש בהם עונת המעשרות, כדתנן במסכת מעשרות (פ"א מ"ב-ג) מאימתי הפירות חייבין במעשרות התאנים וכו' התבואה והזתים משיכניסו שליש. ויש בהם גורן המעשרות אשר משם ואילך אסור לאכול מהם אפילו עראי, כדתנן התם (מ"ה-ו) איזהו גרנן למעשרות, הקשואים וכו' התבואה משימרח. ואין ספק ששם פירות כולל אף התבואה, וא"כ אפוא אע"פי שנזכר במשנה פירותיו, אין לנו הוכחה לפרש עונת המעשרות כפירוש הרמ"בם ז"ל דווקא, דאין זה תלוי בזה, דיכולים אנו לפרשו אכולהו, בין כפי' הרב, בין כפי' הרמ"בם, וכל אחד כפי דינו. ויותר טוב היה להוכיח פי' הרמ"בם, מדנזכר במשנה עונת המעשרות, ולא נזכר גורן המעשרות, אע"ג דבהך סיפא שינה התנא בלשונו, כבר כתבתי לעיל דלקצר דבורו תנן הכי, או להוכיח כדברי הר"ב מדתנן וגמרן, ולא תנן ונגמרו. אבל בין למר ובין למר יהיו הפירות והתבואה בכלל משנה זו, כל אחד כפי דינו.

ועוד קשה לי אמרו וכ"כ הרב והר"ש בחלה כפי' הרמ"בם, שהרי אינו כן שה"רש פי' התם כפירושו דהכא בעונת המעשרות, שהרי כתב על אותה משנה דחלה, והמאמר הזה מבואר באר היטב וסתמו דהתם ודאי הוא כפירושו דהכא, והר"ב סתם ודאי פי' כפירוש הרמ"בם, אבל הכא פירושו ז"ל רכיב אתרי רכשי, שהרי תחילת דבריו הם אלו עד שלא באו לעונת המעשרות היינו מירוח כשהוא משוה פני הכרי ברחת, אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ואם לאו אין ההקדש פוטרן. ואח"כ פירש וגמרן הגזבר שנגמרו ביד הגזבר, ע"כ. והנה לפי פירושו דרישא איננו צריך לפרש וגמרן ונגמרו מעצמם, שהרי המירוח לא נעשה מעצמו, כי אם על יד אדם, ואין זה אלא עונת המעשרות, כגון הבאת שליש בתבואה וזתים וכיוצא בו בשאר הפירות, הבא מעצמו, ואין לומר דכוונתו בפירוש זה הוא, לומר דלא בעינן שיהיה הגזבר עצמו שיגמרם, אלא אפילו אחר ברשותו, שהרי מלתא דפשיטא הוא דשלוחו של אדם כמותו (קידושין מב.), ועוד הדבר ברור שאין הפעולה זו ראויה לגזבר של הקדש שהוא אדם חשוב, כי אם לפועליו, ועוד דבתחילת דבריו כבר הורה לנו זה, שהרי כתב אם באותה שעה היו ביד הגזבר פטורים, ולא כתב אם מירחן הגזבר.

ועוד הנני מוסיף הפלא ופלא על כל ראשי עם קדש האלו, על מה ועל מה לא דרך שום אחד מהם דרך הירושלמי (ה"ה כב:) המפורש, וזה הוא, ולמה תניתה תרין זמנין, ר' יונה ור' חייא, רי"בל בשם בר פדיה, אחת למירוח ואחת לשליש, ר' יוסי אמר ר' בא וחבריא, חבריא אמרי אחת למירוח ואחת לשליש, ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, מתניתין דר' עקיבא דר' עקיבא אמר אחר שליש הראשון את מהלך, ואיתפלגון שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, ר"עא פטור, וחכ"א בתוספת חייב, מיי כדון, תפתר כר' עקיבא במירוח, וכדברי הכל בקוצר מיד, ע"כ. ובאותה משנה שבחלה (פ"ג מ"ד) נמי איתא הירושלמי הזה (ה"ג יז.) אות באות, ואין הפרש ביניהם כי אם זה, דהתם גרסינן תפתר או כר"ע במחלוקת, או כדברי הכל בקוצר מיד.

ועתה נפרש הירושלמי זה, ובזה נברר הנוסחא האמיתית, והוא דשואל למה נשנית משנה זו שני פעמים, אחת בפאה ואחת בחלה, ר' יונה וכו' אמר אחת למירוח ואחת לשליש, פי' משנה אחת איירי שהקדישו קודם מירוח, ומירחו ההקדש, ומשנה אחת איירי בשליש, פי' שהקדישו קודם שהביא שליש, והביא שליש ביד הקדש, רבי יוסי וכו' ר' בא מפרש בחלה למירוח ובפאה בשליש, פי' דמשנה דחלה איירי במירוח, ומשנה דפאה איירי בשליש, מתניתין דר' עקיבא, פי' המשנה דפאה דפטר את שהביא שליש ביד הקדש מכל וכל, היא כר"ע ולא כרבנן, דר"ע אמר אחר שליש הראשון אתה מהלך, פי' כל התבואה נגררת אחר שליש הראשון, וכשהביא שליש הראשון ביד הקדש, אע"פי שפדה אותה והוסיפה תחת ידו והוא מירחה הרי היא פטורה, ואתפלגון, פי' ופליגי רבנן עליה, ומזכיר פלוגתיהו והיא, שדה שהביאה שליש לפני גוי, ולקחה ממנו ישראל, רע"א פטור, וחכ"א בתוספת חייב, פי' שחייב לעשר על כל מה שנתוסף ברשותו, וכמו דפליגי בגוי, פליגי נמי בהקדש, דחד טעמא הוא, ואם כן אפוא מתניתין דשליש לא אתיא אלא כר"ע, מיי כדון, פי' וכי הכי הוא דווקא דמתניתין כר"ע ולא כרבנן, אינו כן, אלא תפתר או כר"ע במחלוקת, כי רבנן פליגי עליו כשנתוסף אחר הפדיה, דמחייבי התוספת, או כדברי הכל, דאפילו רבנן מודו במשנה זו דאיירי בקוצר מיד, שלא נתוסף כלל ברשותו, כי קצרו תכף ומיד שפדאו, ומשום הכי קתני פטורים סתם, שאין כאן תוספת לחייב לרבנן, וא"כ אין אנו מוכרחים לאוקמא כר"ע לבד, זה הוא הנלע"ד בפי' ירושלמי זה, ושאותה נוסחא דפאה דגרסינן בה תפתר כר"ע במירוח מוטעית היא, שהרי כבר הקשה למה הוצרכו שניהם, ותירץ דאחת במירוח ואחת בשליש, ואם היינו מוקים לה אף האחת דשליש שבה אנו מדברים במירוח, הדרא קושיא לדוכתין, דתרויהו במירוח למה לי, ועוד דכי אנו מוקים לה במירוח, אתיא ככ"ע וכדמסיק בפ' ר' ישמעאל (מנחות סו:) דאף ר"ע ס"ל דמירוח הקדש פוטר, וא"כ מאי קאמר כר"ע במירוח, כ"ש דאתיא כרבנן, דע"כ לא מספקא לן במנחות (שם) אי מירוח הקדש פוטר, אלא לר"ע דקא מחייב מותר העומר במעשרות, אבל לרבנן פשיטא לן דפוטר, א"כ אפוא הנוסחא האמיתית היא אותה שפרשתי, הרי מפורש בירושלמי דמתניתין דפאה בשליש ובקוצר מיד, ואתיא ככ"ע, דהכי מסתבר לאוקמא ככ"ע כל היכא דאפשר, כ"ש דאם נוקים לה כר"ע הויה דלא כהלכתא, שהרי הלכה כחכמים, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מה' תרומות (הי"ב), ואין ספק דה"ה לכל הפירות לפי עונתן, וכן משמע בפירוש מלשון הרמב"ם בפסק הנ"ל, ומתניתין דחלה במירוח, וה"ה לכל הפירות לפי גרנן, ויש טעם הגון לפרש מתניתין דפאה בשליש ודחלה במירוח, כי כל אחד הוא לפי ענינו, כי כיוצא בו דפאה אשר היא תלויה בקמה ועומרים, דתרוייהו הם קודם המירוח, הוא דין השליש דקודם המירוח, וכיוצא בו דחלה אשר היא תלויה בגלגול העיסה, אשר היא ממש כנגד המירוח דתבואה, דמשנתגלגלה העיסה אסור לאכול ממנה עראי כמו התבואה שנתמרחה, הוא דין המירוח הדומה לו, וכבר כתבתי דה"ה לכל הפירות, הכא לפי עונתן, והתם לפי גרנן, ואם כן אפוא קשיא להרמב"ם דפי' בחלה בעונה, ולהר"ש קשיא דפירש הכא בפאה בגרן, שהרי לפי הירושלמי הענין הוא להפך, ולהר"ב קשיא טובא, חדא דפירש בחלה כהרמב"ם והכא כפי' הר"ש, וזהו ממש הפך הירושלמי, ועוד דבסוף דבריו ארכיב פירושא אתרי רכשי כמ"ש לעיל, ותמהני מהתי"ט שלא הרגיש בזה, והנני כחרש לא אשמע וכאלם לא אפתח פי בישוב דבריהם ז"ל, כי לא מצאתי מען המתישב על לבי.

ולכן על פי הירושלמי אפרש שתי המשניות האלה. ופירושא דמתניתין דהכא דמוקמו לה בשליש כך הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, כגון תבואה עד שלא הביאה שליש, ופדאן קודם שיביאו שליש, חייבין לכ"ע, שהרי הביאו שליש ביד הדיוט משבאו לעונת המעשרות, שכבר הביאו שליש כשהקדישן, ופדאן כמו כן קודם שימריחם הגזבר, חייבין לכ"ע, שהרי הביאו שליש בידו קודם שהקדישן, הקדישן עד שלא נגמרו שלא הביאו שליש, וגמרן הגזבר, שנגמרו והביאו שליש ביד ההקדש, ואח"כ פדאן, פטורים מכל וכל אף אם לא קצרם מיד, לפי דברי ר"ע, דלא מחייב בתוספת שנתוספו בידו, מכיון שהביאו שליש הראשון ביד ההקדש הפטור, או פטורים אם קצרם מיד, וככ"ע, והכי מסתבר לפרש שלא לוקמא מתניתין דלא כהלכתא, והא דתנן וגמרן הגזבר, ולא תנן ונגמרו ביד הגזבר, יש לומר דסירכא דחלה דהתם בדווקא מתניא נקט, כי מ"מ רוב הפירות והתבואה, אף בהיותם מחוברים לקרקע צריכים למעשה ידי אדם, ופירושא דמתניתין דחלה הכי הוא, המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, דעדיין לא נמרחו, אם הם תבואה, וכן כל כיוצא בה, ופדאן כמו כן עד שלא נמרחו, חייבין לכ"ע, שהרי נמרחו ע"י הדיוט, משבאו לעונת המעשרות, שכבר נמרחו כשהקדישן, ופדאן, חייבין, שהרי אף אלו נמרחו ביד הדיוט, ואף זה ככ"ע, הקדישן עד שלא נגמרו שלא נמרחו, אע"פי שהביאו שליש הראשון ביד ההדיוט, וגמרן הגזבר שמרחן, פטורין לכ"ע, דמירוח הקדש פוטר לכ"ע, דלא קאמר ר"ע דאזלינן בתר שליש הראשון אלא לקולא, דכשהגיע אותו השליש ביד הגוי או ביד ההקדש הפטור, תו לא אתו פירות אלו לידי חיוב, אבל כשהגיע אותו השליש ביד החייב, אפשר לפירות אלו להפטר ע"י מירוח ההקדש הפטור, דאי לא תימא הכי, אלא דר"ע לעולם ס"ל דבתר שליש הראשון אזלינן, בין לקולא בין לחומרא, היכי משכחת לה מירוח הקדש דפטר לר"ע, אם הביאו שליש ביד הדיוט, ואזלינן בתריה לחומרא, תו לא מיפטריה ע"י מירוח הקדש, ואם הביאו שליש ביד הקדש הרי כבר נפטרו, דאף אם לא ימרחם ההקדש אלא ההדיוט תו לא מחייבי, אלא ודאי הוא כמו שאמרתי, ומשנה זו דמירוח דחלה אתיא ככ"ע, והמשנה דפאה דאיירי בשליש דווקא היא (היא) דאפשר לאוקמא אף כיחידאה, ע"ד שפירשתי הירושלמי, ועונת המעשרות דקתני בחלה, סירכא דמשנה דפאה הקודמת לה דהתם בדווקא מתנייא נקט, אבל פירושו הוא גרנן למעשרות, ומ"מ אינו יוצא מכלל העונה, שהרי זו היא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת עראי, כמו שעונת המעשרות ממש הוא עונתו להאסר מכאן ואילך באכילת קבע עד שיעשר, ובשעת חובתה דפאה, ר"ל חובת המעשרות, לאכילת קבע, ובשעת חובתה דחלה, ר"ל חובת המעשרות, לאכילת עראי, דכשהגיעה שעת חובתה השייכה לה, היתה פטורה, להיותה ביד הקדש הפטור, ומכיון שבשעת חובתה היתה פטורה, בין שיהיה חובת אכילת קבע, בין שיהיה חובת אכילת עראי, נפטרה מכל וכל, בחובת אכילת עראי דהיינו מירוח נפטרה כלה לכ"ע, ובחובת אכילת קבע דהיינו שליש, אליבא דר"ע נפטרה כלה, ולרבנן דהלכתא כותיהו לא נפטר כי אם החלק הנמצא בעין בעת שיצא מיד הפטור, אבל מה שנתוסף ונתגדל בו אח"כ, להיותו במקום חיבורו מחייב, ודע כי צ"ע בהרמב"ם דפסק בשליש דגוי כרבנן, ובהקדש כר"ע, ולא אאריך מה מכיון שכבר יצאתי ידי חובתי בפירוש המשנה:

ט

מי שלקט. לא אש(ט)[ת]מיט התנא לשנות בכוליה פרקין, לשון זה של מי, אלא הכא. לרמוז דבעשיר איירינן כדכתיב (שמות לב, כד) למי זהב:

י

של בעל הבית. עיין בפ"ג משנה ה' ד"ה בעל השדה, כי שם נתתי טעם לשם בעל הבית בעניינים אלו:

יא

חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הם של בעל הבית. ואם כן מה שבתוכם שלו הוא, ורמז לנו דמטלטלין נקנים אגב קרקע (עי' קידושין כו.), משום הכי לא קתני מה שבחורי הנמלים. ועוד רמז לנו דפירצה קוראה לגנב, כלומר שהמקום המוכן לפניהם להטמין והוא החור, גורם שיגנבו:

שספק לקט לקט. התי"ט הכא ובריש פ"ו, דחק עצמו למצוא כל הדרשות דדרשינן מתעזוב אותם (ויקרא יט, י), באותו תעזוב אשר מיניה דרשינן הנח לפניהם והם יבוזו. ולע"דנ דלא מיניה דרשינן כל הדרשות האלה, שהרי תרי תעזוב אותם כתיבי חד בקדושים (שם), וחד באמור (שם כג, כב), ואותו של קדושים קאי אפאה ואלקט ואפרט ואעוללות דאבתריה דכולהו כתיב, ובאותו של אמור לא נזכר כי אם אפאה ואלקט לבד, ומיניה ילפי (ירושלמי פאה ריש פרקין כ.) הנח לפניהם, דאי לא תימא הכי אלא דמאותו דקדושים ילפי, למה חלקו הפאה מהעוללות, דבפאה אמרו (לעיל מ"א) שנתנת במחובר לקרקע מטעם זה, ולא אמרו כן בעוללות, הלא תרויהו איתינהו באותו תעזוב, אלא ודאי דמאותו דאמור, ילפי דין זה דהנח לפניהם, ואייתר לנו אותם דהתם, ותעזוב אותם דקדושים, ומיניה ילפו הדרשות אחריני, ומשום הכי אין אנו צריכים לדחוק כל הדרשות בתעזוב אותם אחד:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.