הון עשיר/נדרים/ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ נדרים ג

א

נדרי זרוזין כיצד היה מוכר וכו' ראב"יא אף הרוצה להדיר וכו'. הוא נדרי זרוזין. אומר כל נדר וכו'. הוא ענין בפני עצמו, ופירוש אומר, הוא יכול לומר. ולפי גירסא זו המשנה מובנת מעצמה. ואף לגירסא אחרת שאין המשנה מובנת כל כך בריוח יש טעם בדבר, והוא כדאי' בש"ס (דף כג:) שלא רצה התנא לגלותו בפירוש כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

ובלבד שיהא זכור וכו'. עיין בש"ס (שם) כי הר"ב קיצר בלשונו:

ב

הבאי. כתב הרמ"ע בתשובה ע"ג, דהוא ר"ת הנה ברכו את ה'. ואמת הוא כי מרגלא בפומיהו דאנשי דברים אלו כשרואים דברים נפלאים, ובזה אתי שפיר האי דנקט התנא הכא יוצאי מצרים דהוי כעין טובה, ונחש דהוי כעין רעה, לרמוז אגב ארחיה דחייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה (ברכות פ"ט מ"ה), שאין לך דבר בעולם שאינה לטובת האדם אף דלכאורה נראה להפך, והתי"ט כתב פירושים אחרים:

בדרך הזה כיוצאי מצרים. ועינינו רואות כי דרך זה קטון מהכילם וא"א שיראם שם בראיה אחת, והכי איתא בירושלמי דהכא (ה"ב ט.) ופ"ג דשבועות (ה"ח יז.), ובזה אתי שפיר דלא הוצרכה הש"ס לישא וליתן הכא כמו בנחש, באמרה (דף כה.) ולא, והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא וכו', עד דאסיקו בגבו טרוף קאמרינן. וזה א"א לעולם, כמו שא"א שיחזיק הדרך הזה קטן כיוצאי מצרים.

נחש כקורת בית הבד. טרוף מגבו וגדול כמוהו, דאפשר שיהיה גדול כמוהו אבל לא שיהיה טרוף מגבו כן משמע מפירוש רש"י בש"ס דהכא (שם ד"ה בטרוף) כשנדקדק היטב בלשונו, וה"ט דהכא לא פירש הרב כלום כמו שפירש בפ"ג משנה ח' דשבועות ע"ש, דשם אין כוונת הנשבע אלא שהנחש היה טרוף מגבו כקורת בית הבד ולא מכוין לגדלו, וכן משמע בירושלמי ואעתיקנו בפ"ג דשבועות ע"ש בפרק שלשי משנה ח', וכן משמע מפירוש רש"י בש"ס דהתם (דף כט: ד"ה כולהו נמי), אע"ג דצ"ע בדבריו דנראים כסותרים ואין כאן מקום להאריך, מ"מ נוכל לומר דהכא אתי שפיר לפרש כן דדומיא דכיוצאי מצרים קתני דהוו דברי הבאי, כלומר דבר תמוה מה שראה עם כיוצא מצרים, ויכול להיות כן אבל א"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שראה אותם בדרך הזה קטון מהכילם, וכמו כן הנחש הגדול והנורא שהוא דבר תמוה שאומר שראה, אפשר להיות כן, אבל א"א שיהיה הענין כמו שהוא אומר שהיה טרוף מגבו. אבל בשבועות דלא קפיד התנא לאשמועינן אלא שדבריו הם שוא ושקר, אתי שפיר לפרש דאיירי שהנשבע אמר שראה נחש טרוף מגבו כקורת בית הבד, ולא בא לאשמועינן בדמיון הזה גדלו דלא הוי אלא דברי הבאי ואפשר שיהיה אמת, וה"ט דלא נקט התם כמו הכא אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצא מצרים דהוו דברי הבאי מלבד מה שא"א, אלא נקט גמל פורח באויר דאין הגמל דבר תמוה במקום המצוי, אלא פריחתו באויר הוא הדבר שא"א שדבר זה מטבעו הכבד נמנע, וזה הוא דבא לאשמועינן כן נראה. והתי"ט שקיל וטרי ומאריך בזה ולעד"נ שמ"ש הוא הנכון, ועיין עוד מ"ש בשבועות ע"ד הדרש.

ונודע שלא הכתו. שכיח יותר משלא גנבתו, דידי נשים רחמניות, וה"ט דברישא קתני איפכא:

אוכלים תאנים. נקט פירות אלו משום דמלתא דשכיחי הוא שילכו תחת האילן לאכול פירות אלו בעוד שהם לחים, שבאותו זמן עצמו תלשום מן האילן:

ג

וחלה הוא וכו'. אע"ג דלאו אונס גמור הוא, הר"ן (דף כז.). ה"ט דלא די באמרו ואירע לו אונס סתם, אלא פירש האונס, דלא תימא דדווקא באונס גמור איירינן:

ו

לא כאלו וכו'. כתב הר"ב, אית דמפרשי וכו'. הכי איתא בבבלי (דף ל.) מר מתני ארישא וכו' מר מתני אסיפא וכו'. ובירושלמי (ה"ו יא:) משמע דשניהם אמת:

ט

הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים, ר"מ מתיר אף בילודים. ה"ג בכל הספרים, והכי פירושא ר"מ מתיר אף בילודים כשלא הזכירם, כמו שת"ק התיר בנולדים בכמו כן, ובזה החסרון מובן ואיננו צריך טעם כי פשוט הוא, וחסורי מחסרא דקאמרי בש"ס (דף ל:) אינו אלא תוספת פירוש, דלא נימא דר"מ באמרו דמותר אף בילודים דההיתרא דרישא קאי, דקאמר ת"ק דהנודר מן הילודים מותר בנולדים, דמשמע אבל בילודים שהזכיר אסור, והוא אמר דמותר אף בילודים ולא מבעיא נולדים, אבל בסיפא לא פליג, דהא דנזכרה קודם משום דרצה ר' המחבר לסיים כוליה מלתא דת"ק, דאי הכי קשיא ממאן אסר ר"מ בנודר מן הילודים. ולא נוח בעיני כלל מ"ש התי"ט דהר"ש לא גריס כוליה סיפא דהנודר מן הנולדים, דאינו נכון לשבש כל הספרים. ועוד שראיתי לפי' הרא"ש ואין שום הכרח בדבריו, וכ"ש דלא ניחא כלל מ"ש דהר"ב לא גריס בסיפא אלא מן הנולדים ר"מ מתיר אף בילודים, אין לגירסא זו לא יד ולא רגל, וה"לל בש"ס דמתניתן משבשתא היא:

י

אסור בישראל ואסור בכותים. הא דלא כללם באיסור אחד, רוח ה' דבר בו שהיו עתידין להבדל מכלל ישראל כידוע, שאחר שמצאו להם דמות יונה עשאום כגוים גמורים (חולין ו.). ועוד אגב סיפא דמותר בכותים חילקם נמי ברישא:

יא

קונם שאיני נהנה לבני נח וכו'. הא דלא תנא הנודר מבני נח וכו', דומיא דמשניות הקודמות. י"ל משום סיפא הוא, דלא שייך לשון זה כי אם לשון שאני נהנה או שאיני נהנה וכיוצא בו:

אם שומעין לו. אצטריך לאשמועינן, דמוכר ביותר דקתני ר"ל יותר מכדי שוויו, דלא תימא יותר מן הפחות אע"פ שהוא פחות מכדי שוויו או כדי שוויו, דשכיחי על כיוצא בזה לוקחים הרבה. והתי"ט כתב דבר אחר, ולע"ד זה הוא יותר מוסכם:

שאין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכו'. וא"א לומר שכוונת הפסוק לומר שכלם הם ערלים בלי מילה, שהרי א"א שלא יהיו קצתם מהולים מעת לדתם, וכ"ש שבפירוש אמרו רז"ל (אבות דר"נ פ"ב ה) שבלעם נולד מהול, אלא ודאי שכוונת המקרא הוא לומר ששמם כך הוא. וא"ת לעולם אימא לך דערלים ממש קאמר ולא חש למעוט המהולים כי הוא בטל ברוב, להכי קאמר ואומר והיה הפלשתי הערל הזה, והוא לא ידע אם היה ערל או מהול וקרי ליה ערל ש"מ ששמו הוא כך. וא"ת דעדיין לא שמענו שיקראו ערלים סתם, כי הנביא אמר עכו"ם ערלים, ודוד אמר הפלשתי הערל, אבל שיקראו ערלים סתם לא ידענו, עד שנאמר שהנודר מן הערלים אסור בגוים כלם דווקא ולא בישראל אע"פי שהוא ערל, להכי קאמר ואומר פן תעלוזנה בנות פלשתים פן תשמחנה בנות הערלים, הרי שנקראו ערלים סתם, משא"כ ישראל שאף אם הוא ערל לא נקרא ערל סתם אלא ערל ישראל בלשון בני אדם, אע"פי שבלשון תורה [ו]כל ערל לא יאכל בו (שמות יב, מח) בישראל קמיירי. והתי"ט כתב דרך אחרת בשם הר"ן:

רא"א מאוסה ערלה שנתגנו בה הרשעים שנאמר (ירמיה ט כה) כי כל הגוים ערלים. ועל פי האמת פירושא דקרא הוא שכך שמם, ומדבזה אותם באמור שנקראים כך, ש"מ דגנאי גדול הוא הערלה ששמה לבד שם גנאי הוא:

שלש עשרה בריתות. אע"ג דהתי"ט השוה י"ג בריתות לי"ג מדות דרחמים, ונראה שהוא רמז נאה, מ"מ הטעם שרצה לומר להיות שלשה מאלו בפרשה אחת (בראשית יז, יט-כא) ועשרה בפרשה אחרת (שם, ב-יד), באמור שהשלשה הם כנגד שלשה שמות שאינם נמחקים הנזכרים בי"ג מדות, אינו נכון, כי על פי כתבי הא"רי הי"ג מדות מתחילים מאל, וה' ה' הוא בעל המדות כידוע לי"ח, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת אריך פוז"ח. ושם במפתח הכוונות סדר מועד מסכת שארית האצילות פ' ח' ט' י' י"א, ויותר נכון בעיני לומר שנכתבו עשרה במקום אחד ושלשה במקום אחר, כנגד יוד דשדי המתגלת ע"י המילה, ושע"י נעשה שם שדי בעל שלשה אותיות שלמות:

למשה הצדיק. שם צדיק צודק על המילה כידוע לי"ח, משום הכי נראה שנזכר כאן במשה, מה שלא נזכר בתאר זה בשום מקום. ועוד אפשר דרמז מקום משה העליון כי באמת שרשו צומח ע"י המילה כידוע לחכמי בינה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת לאה פרק ג' פיסקא א':

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.