הון עשיר/נדרים/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ נדרים ד

א

נפה וכברה ורחים ותנור. כתב התי"ט, דתנור זה הוא כלי מכלי הבשול, שבו נותנים האש ועליו שופתין הקדרה או השפוד, ולאו היינו התנור שאופין בו הפת הנדבק בעת אפייתו בתנור עצמו. ונכון הוא שהזכיר בצרכי האפיה שלשה כלים שהנאתם אינה קרובה כל כך להנאת האכילה, ותנור שאופין בו אתייא מנייהו במכ"ש, ובצרכי הבשול הזכיר כלי אחד שאף הוא אין הנייתו קרובה כל כך, שאין משימים המאכל המתבשל עליו ממש אלא בשפוד או בקדרה, ואחריני אתו במכ"ש. ועוד אתיין בה"ה מהכלים הנזכרים בצרכי האפיה שהם נפה ודומיו, דמאי שנא, וכ"ש דנפה ודומיו נמי מצרך צריכי לקטניות ודומיו שהם צרכי בשול, כל זה אמרתי על פי דרך הר"ב והר"ש שכתבו וכ"ש קדרה ושפוד, אבל אם לא נאמר האי כ"ש דהא מ"מ לא נזכר בש"ס, אין אנו צריכים להוציא לשון המשנה ממשמעותה הרגיל, דתנור הנזכר אצל כלים אלו הוא התנור שאופים בו, ואעפ"כ נשנה בסוף לרבותא, לפי דההנאה הבאה לאוכל ע"י הנפה והכברה והרחים באה מן הכלי לבד, משא"כ הנאה הבאה לו מן התנור שלא נמצאת אלא ע"י צרוף האש שהוא העיקר, כי באש בלי תנור אפשר לאפות הלחם משא"כ בתנור בלי אש, ולפחות איכא למימר דזה וזה גורם הוא ומותר, קמ"לן דלא, וה"ה לקדרה ושפוד:

נפה וכברה ורחים. סדר הנכון היה לו להיות רחים באמצע, אלא שסמך כברה לנפה משום דמלאכת שניהם שוה, ואין ביניהם הפרש אלא שזה מלאכתו בקמח וזה בחיטים עצמם. והקדים נפה לכברה משום דהוי לא זו אף זו:

אבל משאיל לו חלוק כו'. ירושלמי (ה"א יג.) ולא ממאכל נדר, אמר ר' שמעון בן לקיש כיני מתניתא, אין בין מודר הניה מחבירו למודר הניית מאכל מחבירו. תני דבית ר' כן, המודר הניית מאכל מחבירו לא ישאילנו נפה וכברה ריחים ותנור. תני אבל משאילו כוסות וקערות ותמחויים שאינן מהנין את האוכל אבל מכנסין את האוכל, לפסים וקדרות אסור, ע"כ. ולפי הירושלמי הזה, צ"ל דתני חלוק וכו', לרבותא דמקום שמשכירין אפילו אלו אסור, דאי להיתר השאלה, ה"ל לשנות כוסות וקערות לרבותא. אבל בבבלי משמע דתוספתא זאת נדחית, דגרסינן התם (דף לג.) אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא פירות, ואפילו צנא בעלמא, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, ע"כ. דמשמע דאפילו להכניס בו האוכל לבד אסור. או אפשר לומר דדוקא כשצריך להביאם עמם ממקום למקום דא"א לו לעשות כן מבלי שק או חמור, ואפילו בפירות גדולים ומועטים דדרכם להביאם בצנא דהיינו סל עשוי נקבים נקבים, דע"י הדחק אפשר היה לו להביאם בידו, אסר רב פפא דהנאה כזו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל, דמבלי שיביא אותם הפירות מהגורן לעיר לא היה אוכלם, אלא אם לא היה לו במה להביאם לביתו אמרינן דהיה מוכרם במקומם, אבל בכוסות וקערות ותמחויים שכבר יש לו המאכל בתוך הקדרה והמשקה בתוך הקנקן, לא אמרינן שע"י בא לידי מאכל, שאין זה אלא נחת רוח בעלמא, דמבלעדם היה שותה מהקנקן ואוכל בקדרה, ומשום הכי שרי להשאילם אפילו לרב פפא שיאכל וישתה בתוכם, ואע"ג דמספקא ליה (שם) בטבעת לראות בו, וסוס לרכוב עליו, ולעבור דרך ארצו לילך מהר לבית המשתה, וכדרך אדם חשוב אי שרי או לא, התם הוא מהטעם שכתב הר"ן (שם ד"ה סוס לרכוב) כי הנאה זו יכולה להביאו לידי תוספת מאכל ממש, שמחמת שרואים אותו רוכב על סוס וטבעת בידו חושבים אותו ונותנים לו מנה יפה. וכך אומר אני בקצור הדרך, שבהגיעו לבית המשתה מהר קודם וזוכה לעמוד במקום גדולים, אשר עדיין לא נתמלא, כי הוא בזריזותו קדמם, שלפניהם מביאים המנות היפות שבסעודה, והוא זוכה ע"י לאכול מהם:

ואע"ג דלכאורה נראה דאוקמתא זו דריש לקיש דירושלמי נדחית מהבבלי, דגרסינן התם (שם) והא מן מאכל נדר, אמר רשב"ל באומר הנאת מאכלך עלי, אימא שלא ילעוס חיטין ויתן על מכתו, אמר רבא הנאה המביאה לידי מאכלך עלי, ע"כ. ופירש רש"י ז"ל, והא מן מאכל עצמו נדר, ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו: הנאת מאכלך עלי, יהיה אסור: ואימא, מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכל, ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה, עכ"ל. מ"מ אין האמת כן, אלא רבא פרושי קמפרש דעת ריש לקיש, והראיה דלא קאמר אלא אמר רבא, דאיננה תשובה בפני עצמה לאפוקי ראשונה, אלא גילוי מלתא דתשובה ראשונה היא, דאי לא תימא הכי אלא דרבא חולק אריש לקיש, ושדברי ריש לקיש הם דווקא ולא כמו שפירשם רבא, איך מוקמי הירושלמי כותיה, ואיך תני דביה רבי כוותיה, הלא זה א"א כמו שהקשה הש"ס דידן. אלא ודאי שכוונת ריש לקיש הוא כמו שפירש רבא, והירושלמי כבר ידעה זה, אלא שהבבלי דרגילה לפרש יותר מהירושלמי רצתה לפרש בבירור כוונתו שלא נטעה בלשונו, והראה לנו ההכרח לזה. ואפשר דלזה כיון הר"ב, דנקט בפירושו לישנא דריש לקיש תחילה, והדר נקט לישנא דרבא. שהרגיש עליו התי"ט בד"ה מקום, למה עשה כן. והוא בכוונה מכוונות, להורות דכוונת ר"ל נמי הוא הוא, שיפרש דבורו כמו שפירש רבא אע"ג דסתם לשונו, דלא תימא דאוקמתא אחרינא היא:

חלוק וטבעת וכו'. נקט ארבעה כלים כנגד ארבעה כלים שהזכיר ברישא, ואחד מהם הוא כפול, שהם הנזמים, על כי דרכם להיות מונחים בשני אזנים או בשני נחירי האף, דומיא דרחים דרישא דבלשון חכמים הוא כלי כפול כי כולל כל השני כלים, כדתנן בסוף פ"ט דבבא מציעא החובל את הרחים עובר בל"ת וחייב משום שני כלים שנאמר (דברים כד, ו) לא יחבול רחים ורכב:

חלוק וטבעת וטלית ונזמים. לא ידענא אמאי לא שנא נזמים אצל הטבעת, אם לא שנאמר דסדרם כפי שרשם העליון, שחלוק וטבעת הם באחרונה שבהם, וטלית מקיף לששת ימי בראשית שעליה, ונזמים בפרט אותם הנתנים באזן הם עליהם כאם הרובצת עליהם, כמבואר במאורות נתן:

ג

שהטהורה נפשה לשמים. וכה"ג תנן בטמאה. ולשון זה צריך עייון דהא כתיב (קהלת ג, כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. אם לא שנאמר שרמז לשרש הבעל חי שאף הוא בשמים, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת ההרכבה, שרש כל הדצ"חם והמתכות:

ד

דברי ר"מ. דגזר רחוק אטו קרוב כ"כ הר"ב, וכתב דאין הלכה כר"מ. וקשה דבריש פ"ה דכתובות (דף נז.) פסקינן דהלכה כר"מ בגזרותיו, וכה"ג הקשו התוס' בסוף פ"ב דנדרים (דף כ. ד"ה אבל נזירות) וכתבו התי"ט התם בד"ה וחכ"א, ושם מצאו תירוץ דבגזרותיו אמרינן דהלכה כמותו ולא בקנסותיו, אבל הכא האי תשובה לא שייכא, וצ"ע:

ז

היה ביתו לבנות. הוא מעשה אומן יותר מגדרו לגדור, ושניהם יותר משדה לקצור שהוא בעצמו יכול לעשותו, ומ"מ התירו לו כדי שיעשה במהירות, לכך נשנו שלשתם:

ח

על הסלע וכו'. מדלא קתני בארץ, נראה דרמז לנו לכל היכא דאפשר בלאו הכי שלא נכון לעשות כן, משום בזיון אוכלין:

על הסלע או על הגדר. לא מבעיא על הסלע, דאע"ג דאין שם אלא הוא יכול להיות שיהיה נקח מחיה או בעל חי אחר ההולך על ארבע, אלא אפי' על הגדר, דא"א לבעל חי חוץ מן האדם שימהר לקחתו ואין שם אדם אלא הוא מותר, לכך נשנו תרויהו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.