הון עשיר/מעשרות/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ מעשרות ב

א

היה עובר. בזמן שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם, ירושלמי (ה"א ז.). ותמהני מהרמב"ם שפירש היה עובר המוכר וכו', דהא בפרקין דלעיל (מ"ה) אמרינן דבמוליך לשוק למכור הוקבעו מיד שנגמרה מלאכתם:

עובר. דווקא, דאילו עומד, אע"ג דרוב מכניסים לבתיהם, אלו ודאי הוקבעו, כי הוא מן המעוט המוליך לשוק למכור, שהרי הוא עומד שם עמהם, כן נלע"ד:

בשוק. רבותא אשמועינן, דאע"ג דמקום מיוחד למכור הוא, הואיל ואינו עומד אלא עובר, אמרינן דמן רוב ההולכים לבתיהם הוא ולא מן המעוט:

תאנים. עוד היום שכיחי הרבה בא"י ולא חשיבי כמו הזתים, ומשום הכי דרך ליתן מהם מתנה יותר משאר הפירות. ועוד אפשר דרבותא אשמועינן דאע"ג דתאנים הם, שאפשר שרוצה לעשות מהם גרוגרות, ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, ותנן לקמן (פ"ג מ"א) המעביר בחצירו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין. אפילו הכי אם הכניסו לבתיהם מתקנים ודאי, ונאסרו לאכול מהם עראי עד שיתקנום, אף אם הם רוצים לעשותם גרוגרות, דאמרינן לא כן היה דעת הנותן כי לאכלם כך הוה בעי וכבר נקבעו, ולכן לאו כל כמיניהו לפטרם באכילת עראי, שכבר נתחייבו. ואף הבעל עצמו אם גמר בדעתו לאכלם כך, אין שינוי מחשבתו מועלת להתיר אכילתם עראי, שכבר נאסרה במה שגמר בלבו בתחילה:

טלו והכניסו לבתיכם. ירושלמי (שם) אם במקום שרוב מכניסים לבתים, (כ)[ב]דא תנינן טלו והכניסו לבתיכם לא יאכלו מהם עראי, (פירוש בתמיה הלא לא הוקבעו עדיין) מכיון שאמר טול והכניס כמי שאמר טול [ו]אני מעשר על ידיך, (פי' ומכיון שאמר כן חיישינן דילמא מיד תרם התרומה גדולה עליהם, ולכן הוקבעו, ומעשרן דמאי כדין פירות הנלקחות מעם הארץ) אבל במקום שרוב מכניסין לשוק, אינו נאמן לומר לו עשרתי, ואינו נאמן לומר לו לתוך ביתי אני מכניסן (פי', ומשום הכי אף אם אמר להם טלו לכם, לא יאכלו מהם עראי, ומעשרם דמאי):

ב

היו יושבין וכו'. לפי מה שהוכחתי במשנה דלעיל, מ"ש הרמב"ם בחבורו פ"ה (ה"ח) והעתיקו התי"ט, הוא פי' משנה זו ודאי:

ג

המעלה פירות מן הגליל ליהודה. לשון הר"ב, כדי למכרם ביהודה. וקשה דהרי במוליך לשוק למכור, תנן בפ"א (מ"ה) דנקבעו מיד שנגמרה מלאכתן ואסור לאכול מהם עראי. והנה הרמב"ם בחבורו פ"ד מה' מעשר (הי"א) העתיק, המוליך פרותיו ממקום למקום, אעפ"י שהוא נכנס בהם לבתים ולחצרות בדרך לא נקבעו, אלא אוכל עראי עד שיגיע למקום שהוא סוף מגמתו, וכן בחזרה, עכ"ל. ומדבריו אלו נראה דמפרש למתניתין במוליכם לביתו שיש לו ביהודה או בירושלם, וצ"ל לפי דבריו שאלו הבתים וחצרות שעובר בתוכם בדרך הם שלו או ששוכרם לאותה שעה שמתעכב בתוכם, דאי לאו הכי פשיטא שביתו של חבירו אינם טובלת לו, כמ"ש הר"ב במשנה דלעיל (מ"ב) והוא מהירושלמי (ה"א ט.) ופסקו הרמב"ם.

והנה לכאורה מכח הקושיא שהקשתי הדין עם הרמב"ם ז"ל, אבל כשנדקדק היטב בלשון המשנה אשר היא לשון זהב מזוקק שבעתים, יראו עינינו כי הרב דבר נכונה, והוא דלא תנן סתם המעלה פירות ממקום למקום כמו שהעתיק הרמב"ם, שעל פי דרכו הכי הל"ל, אלא פירט התנא מהגליל ליהודה או שעולה מיהודה לירושלים, ומאי קמ"לן באריכות לשון זה, אלא ודאי דדבר גדול אשמועינן והוא, דהא דתנן דהגומר פירותיו למכור שנקבעו מיד, אינו אלא כשרוצה למוכרם באותו מקום או אפילו במקום אחר סמוך לאותו מקום ואינו מקום מסויים, אבל כשדעתו להוליכם למכור למדינה אחרת כגון מגליל ליהודה, או אפילו באותה מדינה במקום מסויים כגון מיהודה לירושלם, לא נקבעו ע"י כוונתו עד שיגיע לאותו מקום, וטעמא דהאי מלתא הוא משום דלא אסרו לאכול עראי לגומר פירותיו למכור בשוק, אלא משום דלאו בדעתו הדבר תלוי, שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק הוא מוכר כמ"ש הר"ב בפרק דלעיל (מ"ה) והוא מהירושלמי, והמקח קובע, ואין זה אלא במי שדעתו למוכרם באותו מקום או במקום הסמוך לו, דאז ודאי אמרינן שאם ימצא קונים קודם בואו לשוק או באותו מקום הוא ימכרם לו ולא יחוש, כי לא קבע בדעתו מקום השוק או אותו מקום בלתי מסויים הסמוך אלא על כי ידע ששם ימצאו הקונים דשם שכיחי, אבל כשגמר בלבו להוליכה למדינה אחרת או אפילו לעיר אחרת שבאותה מדינה מסויימת כירושלם אז ה"ל כאילו גמרם להוליכם לביתו, שבדעתו הדבר תלוי, כי ודאי לא ימכרם בדרך אף אם ימצא קונים כי לא נתן עיניו באותה המדינה ובאותה העיר בשביל הקונים לבד אלא כי חושב ששם ימכרם ביוקר וירויח יותר ממה שימכרם בדרך, ומשום הכי שרי ליה לאכול עד שיגיע לאותו מקום, ומשהגיע לשם אעפ"י שלא נכנס בבית ולא הלך לשוק למקום שמוכרים שם מיד נאסר לאכול מהם, כי משם ואילך לאו בדעתו הדבר תלוי הואיל ובאותו מקום שעתה הוא שם דעתו למכרם. ומתניתין נמי דייקא דלא הזכירה הכנסת בתים וחצירות, לא בדרך, ולא באותו מקום אשר הגיע, דלפי פי' הר"ב עם מה שפרשתי עליו אין אנו צריכים להם, דלא נצרכה משנה זו בשביל קביעות הבתים אלא בשביל קביעות המכר. דאילו נצרכה לבתים כמ"ש הרמב"ם ה"ל להזכירם כי העיקר חסר. וטעמא דהקלו כל כך בקביעות המכר, י"ל דהוא משום דהגומר פירותיו למכרם לא מחייבי במעשר אלא מדרבנן, כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות מעשר. והאי טעמא לא שייך לפירוש הרמב"ם ז"ל, וכן (וכן) בחזר' דמתניתין אתי שפיר יותר לפי' הר"ב מפי' הרמב"ם, דלפי' הרמב"ם דהכל תלוי בבית שרוצה להניחם שם בקבוע ושהבתים שעובר שם דרך העברה לבד אינם קובעים, פשיטא דאם חזר בו ולא הלך באותו מקום ורוצה לחזור למקומו הראשון, שאותם הבתים שבאמצע הדרך כמו שלא קבעו בהליכתו כמו כן לא יקבעו בחזרתו דמאי שנא, אבל לפירוש הר"ב חידוש גדול אשמועינן דאע"ג דחזר בו מלהוליכם באותו מקום, לא אמרינן דמשם ואילך אין בדעתו הדבר תלוי וימכרם בדרך לכל שואל, דלא כן הוא אלא למקום אחר יוליכם או יחזירם לביתו, ובהגיעו לאותו מקום אחר או לביתו אז יוקבעו:

עד שהוא מגיע למקום השביתה. לפי פי' הר"ב שמן הגליל ליהודה קאי, ופירושו לעיר שרוצה לשבות בה, וזה לא שייך למימר בעולה לירושלם, דייקא נמי דקתני למקום ולא קתני לבית, דאין כאן דין בית כלל, כמ"ש לעיל:

למקום הלינה. הכא פירש הירושלמי (ה"ב ט:) ביתו. וצ"ל דסירכא דרישא נקט, דהא מ"מ מדר' יהודה דהזכיר בית בפירוש, נשמע לת"ק דהכא בדין קביעות דבית איירינן, כמ"ש הר"ב:

ה

הילך איסר זה. האי קמ"לן דדוקא ע"י נתינת הדמים המקח קובע, כי מעות קונות דאורייתא (ב"מ מז:), וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מה"מ (ה"א):

חמש תאנים. יותר מזה לא היו רגילים ליתן מתאנים החשובים באיסר, כנראה ממעשה דגנת ורדים שלא היו נותנים מהם כי אם ארבע, ואפשר מפני שהיו גדולים הרבה, ונקט המנין הגדול שבהם לרבותא, דאפילו הכי לר' יהודה דהלכתא כותיה אוכל אחת אחת ופטור:

משלש. הגדולים. ומארבע. הקטנים:

ו

אבל אם אמר לו בעשרים. וברישא תנן עשר לפי גרסתינו, וכן בכלם כפל המנין, דדרך בעל הגינה לאוזיל ללוקח, כשאומר אלו ואינו אומר שאבור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.