הון עשיר/דמאי/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ דמאי ו

א

מישראל, מן הנכרי, ומן הכותי. לא זו אף זו קתני, לא מבעיא לישראל דיחלק לפניו, דמ"מ יפטרנו הוא, אלא אפילו לנכרי דאינו מעשר, ואפילו לכותי דאיכא למיחש שיכשיל את בני האדם, דלית ליה לאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד), והעם הארץ בקל נכשל בו, כי בעיניו הוא נאמן יותר מן הנכרי, יחלק לפניהם. ועוד רמז לנו מה שהיו עתידים להיות אח"כ כמו הנכרים, ומשום הכי שנאם אחריהם, ובזה נחה הרגשת התי"ט. ועיין עוד טעם אחר לקמן:

ב

רבי יהודה אומר אף וכו'. כתב הרב וכותיה קי"לן, דלא פליג ת"ק עליה, ע"כ. והנה אי לא קתני אף, אתי שפיר למימר דאע"ג דלא פליג קתני רי"א, משום דמלתא באנפי נפשא קאמר, ולא קאי אדברי ת"ק, אבל מדקתני אף נראה דמוסיף אדברי ת"ק, וקאמר דלא בחוכר לבד החמירו, דאף במקבל מצינו ענין אחד שהחמירו בו, ואם כן להורות דלא פליג הל"ל אמר ר' יהודה, ומדלא קאמר הכי ש"מ דפליג סתם משנה אר' יהודה, כדתנן במשנה א' המקבל שדה מישראל ומן הנכרי וכו' יחלק לפניהם, ולא קא מחלק בין שדה אבותיו לשדה של אחרים. ועוד אי לא הוה פליג ר"י את"ק, ה"לל התם הכי, אר"י אימתי בזמן וכו' אבל אם נתן לו וכו' או שקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו, ומדלא קתני ליה התם באימתי דהוא פירושא לדברי ת"ק, ש"מ דאין זו דעת הת"ק בענין זה, ואפשר דמהאי טעמא נתן הת"ק במקבל הנכרי, בין ישראל לכותי, ולא שנאו בסוף, לרמוז דאינו משונה מהם בדין המקבל כלל. ומ"מ הלכתא כר' יהודה, משום דבש"ס (בבא מציעא) פרק השואל דף ק"א, קא שקלו וטרו אליביה, ור' יוחנן מפרש דבריו, וכן בירושלמי. וז"ל הרמב"ם בפירושו, ואיני רואה חולק על ר' יהודה, מפני שת"ק הוא מדבר בחוכר, ור"י מדבר במקבל שדה אבותיו, ואחר שהתלמוד מבאר דעת ר"י, הלכה כמותו, עכ"ל. ואין ספק בידי דתרי מילי קאמר, חדא דאין חולק, ועוד אף אם היה חולק הלכה כמותו, מפני שהתלמוד מבאר דבריו. דאי לא תימא הכי תרתי למה לי, כיון דאין חולק מי יחלוק עליו שלא לפסוק כדבריו, אלא ודאי הוא כמו שכתבתי והוכחתי מלשון המשנה דחולק, ומ"מ הלכתא כותיה אחר שהתלמוד מבאר דבריו, וכמ"ש הרמב"ם:

ה

רבי יהודה אומר ישראל שקבל מכהן ומלוי וכו'. מלשון התי"ט נראה דבכהן ולוי שקבלו זתים מישראל, מודה לת"ק דחולקין. אבל אין האמת כן, דבירושלמי (ה"ד כז:) מפורש דכר' אליעזר דמשנה ג' ס"ל, דאף המעשרות שלהן. ואפשר שבירושלמי אשר היה לפני התי"ט לא היה בו התקון שבירושלמי שלפני, אלא כתוב בו מעתה ר' כר' אליעזר וכו', ובמה שלפני מתוקן מעתה ר' יהודה כר' אליעזר וכו', והכי ודאי צריך להיות, שהרי ז"ל הירושלמי ר' יהודה עבד זתים כקרקע, ורבנן לא עבדין זתים כקרקע, מעתה אין יסבור רבי (יהודה) כרבי אליעזר דר' אליעזר וכו', עד על מנת כן באו, ע"כ. ואם לא גרסינן רבי יהודה מאי מעתה אין יסבור רבי דקאמר, מאן דכר שמיה דרבי:

ו

בש"א וכו'. הנה פי' הר"ב הוא בירושלמי (ה"ה כז:) מפורש, ואיתא נמי שם ושוין שהוא מוכר לו שיבולין לעיסתו, אע"פ שיודע שאינו עושה אותם בטהרה, ע"כ. א"כ אפוא פלוגתיהו דהכא לא תליא במה שפי' הרמב"ם אי אסור לגרום טומאה או לא, דלכלהו אסור מכיון שכבר הם תלושים והוטבלו, ולא התיר ב"ה אלא משום דתלינן בתליה כל דהו, שיאכלם קודם שיבאו לידי טומאה כי כן דרכם כדאיתא בירושלמי, מכלל דבלי תליה אף הוא מודה דאסור, והא דמסיק תלמודא דמותר לגרום טומאה לחולין, היינו לבלתי טבולין למעשרות, או שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, וכן היא מסקנת כל הפוסקים, ואף ב"ש מודה בזה, והיינו דאמרינן בירושלמי הנ"ל ושוין שהוא מוכר לו שיבולין וכו', דשבולין עדיין לא נטבלו עד אשר ימרחו. וא"כ הוא יש לתמוה מהרמב"ם דתלה פלוגתיהו באם אסור לגרום טומאה או לא, דהרי מוכח דאינו כן, וא"א לפרש מתניתין בזתים שעדיין לא הגיעו לעונת המעשרות, דא"כ מ"ש שבולין דשוין מזתים שלא הגיעו לעונת המעשרות דפליגי, ועוד מאי אף למעשר דקאמר ב"ה, הלא אף לבלתי מעשר שרי כל שלא הגיעו, דהרי לא אסרינן למכור הפירות לבלתי מעשר במעשרות פ"ה משנה ג', כי אם משבאו לעונת המעשרות, דהכי תנן התם, וא"כ אף אם אפשר בדוחק לפרש פי' הירושלמי על דרך הרמב"ם, עדיין אין לשון המשנה מיושב. ומה שכתב התי"ט דמשנה אחרונה זו הובאה בע"ז (דף נו.), לא דקדק בלשונו דהתם לא נזכר שום משנה, כי אם דלמשנה ראשונה אסור, ולמשנה אחרונה מותר, ולכן מחוורתא מה שפירש הר"ב והר"ש:

וצנועי. נראה דרמז לנו שהיו זהירים בזה בהצנע, ולא היו מגלים עצמם שלחוש לדברי בית שמאי עושים כן, שלא לבא לידי מחלוקת עם חבריהם, הבלתי זהירים בזה על כי ידעו דהלכתא כותיהו:

ז

שנים שבצרו את כרמיהם. כרמם לא קתני, דהוה משמע כרם אחד אשר הם שותפים בו, אלא כרמיהם, דפירושו שכל אחד היה בוצר הכרם שלו, אלא שמכניסים הענבים לתוך גת אחד, ומכיון שנותנים אותם בגת לדרכם עדיין לא הוקבעו למעשר, דתנן (מעשרות פ"א מ"ז) היין משיקפה, וכאשר יקבעו הענבים בהיותם יחד תוך הגת, אחר שיקפה היין ויחלקו היין אח"כ, אין ברירה עתה שיהיה החלק שלקח המעשר, חלקו ממש מהענבים אשר השליך בתוך הגת, ולכן מחמרינן עליו על כי נתחבר לבלתי מעשר, ומעשר את שלו וחלקו, פי' דחלק משלו עוד יעשר בכל מקום שהוא, פי' בין שיהיה זה החלק בידו בין שיהיה ביד חבירו, זה הוא שיעור פי' לשון המשנה לע"ד על פי הירושלמי, והשאר הוא תוספת ביאור להבין אם זה שהוא מעשר על שלו ועוד על חלק משלו, הוא שוה, או אם יש הפרש בין מה שהוא מעשר על שלו, למה שהוא מעשר על חלק ממנו. ופירשו דעל שלו הוא מעשר ודאי, וזה פשוט, ועל חלק משלו הוא מעשר דמאי, ופירוש דמאי זה הוא לפוטרו ממעשר ראשון ומעשר עני, אבל בתרומה גדולה הנה הוא חייב, דהטעם דאנו מחייבין אותו לזה התוספת, הוא מפני דחיישינן שמא בחלקו אשר לקח יש בו חצי מחבירו הבלתי מעשר, ונמצא לפי זה שכשעישר חלקו, לא עישר כל מה שהוא שלו, כי אם חצי משלו וחצי משל חבירו, ואסור ליתן חצי שלו הבלתי מעושר לחבירו הבלתי מעשר, ולכן צריך לעשר גם עליו המעשרות שמחוייב, חוץ ממעשר ראשון ועני, משום דאין ללוי ולעני ראיה לומר שיהיה כן כמו שאמרנו, כי הוא יאמר דמה שלקח היה הכל שלו, ומשעישרו ודאי אין אחריות של חלק חבירו עליו, ותו ליכא למיחש שמא הוא נטל כל חלק חבירו וזה הוא מה שעישר ודאי, ואם כן הוא מתחייב מן הטעם הנ"ל לעשר על חלק שלקח חבירו דמאי, דמכיון דלא אמרינן ודאי שהוא נטל כל חלקו, כמו כן לא אמרינן דנטל כל חלק חבירו, אלא לעולם מחזקינן ליה מעורבים חציו מזה וחציו, מזה כמו שהיו מתחילה בהיותם יחד בתוך הגת, ואין ספק שאם חבירו ימכור אח"כ את חלקו, בין לשותפו אחר שנעלם ממנו ולא ידע אם עשרו בין לאחר, שיתחייב לעשרו דמאי כדין הלוקח מעם הארץ, שהרי חיישינן דילמא מה שלקח מתחילה לחלקו היה הכל שלו, דלהחמיר אמרינן כן, אע"ג דלא אמרינן להפך שחבירו לקח כל חלקו אפילו להחמיר כמ"ש לעיל, ומדאמרינן כן נמצא דחצי חלק חבירו אשר עישרו דמאי בספק שהוא שלו, (ואינו) [ואם] כן אינו מעושר, שהרי עישר על של חבירו שלא ברשות ואין תרומתו תרומה, ואף אם ניתנה לכהן לא נפטר אותו הכרי ע"י תרומה זו, כי אבעיא דלא אפשיטא היא (נדרים) בפרק אין בין המודר דף ל"ו, אי בעי דעת או לא, בכי האי גוונא דתורם משלו על של חבירו, והראיה שהביא הכ"מ על הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תרומות הפך זה, לע"ד אינה ראיה כלל, ע"ש ובש"ס ותראה האמת שאין כאן מקום להאריך בענין זה, והנני מציע לפניך לשון מסקנת הירושלמי (ה"ה כח:) ופירושו על פי דרכי, וזה הוא, המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכל מקום שהוא דמאי, וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי, ע"כ. ולע"ד האי וחצי חלקו וכו' הוא פי' וחלקו בכל מקום שהוא, וכמו שפרשתי לעיל, כי מה שפירש הר"ב חלקו של חבירו דוחק הוא, כי חלקו משמע שלו, ועוד דהעיקר היה חסר מן הספר, ועוד הואיל ולא נזכר במשנה לפי פי' הר"ב דין חצי חלקו, פשוט הוא שחלק חבירו דמאי:

ח

שנים שקבלו וכו'. הפירוש שפירש התי"ט על פי דרך הרמב"ם אשר פי' במתניתין דלעיל, מתישב נמי על פי דרכי, ובירושלמי אין הוכחה לפי' הרב כלל, כי מ"ש הוא כתוב בירושלמי על ישראל וגוי שקנו שדה בסוריא:

או שירשו או שנשתתפו. לרמוז דאחים בירושת ממון אביהם דינם כשותפים, הקדים ירשו לנשתתפו, אע"ג דדומה לשנים שקבלו שדה באריסות, יותר מירשו:

יא

משלי הן חייב לעשר. מדרבנן, משא"כ בשל א"י דחייבים במעשר מדאורייתא, משום הכי לא כללם בחייב לעשר אחד:

יב

ירק. הקדים לגלוסקאן שהוא לחם, דבהכי הוי רישא לא זו אף זו, דמעשר ירק דרבנן משא"כ הלחם:

מאה. הוא המספר שעל ידו נקרא המעשר מעשר, על שם עשר, שהוא מה שצריך להוציא מהמאה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.