הון עשיר/דמאי/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ דמאי ה

א

נוטל כדי תרומת מעשר וחלה. להרמ"בם דס"ל דמפרישו, הוי נוטל דווקא, והשאר חלה דסיפא קאי על הנותר בחתיכה שבה התרומת מעשר, כי כן פירש הוא. אבל להר"ב דכותיה משמע לי, דאינו מפרישו אלא אחר אמירה, האי דקתני נוטל וכו' הוא כללא דמלתא דאשמועינן התנא, דא"א לתקן ככר זה בלי שיפריש ממנו התרומת מעשר וחלה שצריך ליתנם לכהן, משא"כ המעשר ראשון שהוא שלו, וכמו כן המעשר שני אחר שיחללנו, ואח"כ מפרש באיזה דרך יטלם באמרו ואומר א' ממאה וכו', והשאר חלה דקתני אפרשנו לקמן:

(פ"א) [פי' אחר] נוטל כדי וכו'. מסמן בככר מקום שיהיה בו כשיעור הצריך לתרומת מעשר וחלה, ומפני שאח"כ צריך שיפרישנו קתני נוטל, ואומר אחד ממאה וכו' הרי זה בצד זה, פי' בצדו אחד של מקום זה המסומן, מעשר, ושאר מעשר סמוך למקום המסומן, דהיינו חוץ ממנו זה שעשיתי מעשר וכו', והשאר והוא הנותר במקום המסומן על התרומת מעשר, הוא החלה, ומעשר שני בצפונו או בדרומו של ככר ומחולל וכו', ובזה מדויק לישנ' דמתניתין שפיר, דקתני ברישא בצד זה, ואח"כ סמוך לו, ובסיפא בצפונו או בדרומו, והוא משום דלא ראי זה כראי זה, ופירוש זה עולה שפיר אף לדעת הרמב"ם דמפרש נוטל כפשוטו, דר"ל מפריש מיד:

הרי זה בצד זה. הככר שלפני, שהוא הצד הסמוך לי, שאין מעבירין על המצות, מעשר. וה"ט דלא קתני הכא כבסיפא בצפונו או בדרומו, שכתב התי"ט שלא ידע טעם לזה:

ושאר מעשר סמוך לו. מאחוריו כנגדי, דבזה המעשר סמוך למה שעושה תרומת מעשר יהיה החלה, והיינו דתנן והשאר חלה, שבמקום שכנה אותם בשם שאר באמרו ושאר מעשר, שם יהיה החלה, ומכיון שהיא סמוכה לתרומת מעשר, נמצא דאינו צריך להפריש אח"כ מן הככר, כי אם חתיכ' אחת להביא לכהן שיש בה תרומה מעשר וחלה:

ומעשר שני. דלא דמי לתרומת מעשר וחלה, שאינו חמור כל כך, אינו קובע אותו כנגדו סמוך להם, אלא בצפונו או בדרומו:

ב

הרוצה להפריש תרומה ותרומת מעשר. ואילו חלה לא קתני אצלם, אע"ג דאף היא מפריש אותה כדתנן בסיפא, לרמוז דאינו מן המבחר להמתין ולהפריש התרומה גדולה עד שתתחייב העיסה בחלה, שהרי קי"לן דא"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה התרומה גדולה, כדאיתא בירושלמי פ"ג דמעשרות (ה"א טו.). ואין דרך בני אדם לעשות תבואתו עיסה בגרן, ואם יפריש החלה עד שלא תעשה עיסה, הא קי"לן דאינה חלה, כדתנן (חלה פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה. ועוד לא קתני חלה אצלם משום דהיה צריך לתת שיעור כמה צריך ליטול לשלשתם, ובחלה לא פסיקא ליה משום דלא דמי בעל הבית לנחתום, דלבעל הבית הוא א' מכ"ד ולנחתום א' ממ"ח, ומשום הכי סתם דבורו וקתני סתם בסיפא והשאר חלה, ולפי זה אין אנו צריכים לטעם שכתב התי"ט דלא קתני לה וכדאיתא בירושלמי דנוטל אחד מעשרים, משום דאין החשבון מצומצם. דאף מבלי החלה אין החשבון סאה חשבון מצומצם, והגם כי מתניתין כר"א בן גומל דשרי להפריש תרומת מעשר בעין יפה, מ"מ אין השיעור הנזכר במתניתין שיעור הראוי לו דווקא, ואם היה מזכיר עמו אף שיעור החלה, ולא היה מדקדק בשיעורה שלא להאריך, מה איכפת לנו הא מ"מ כל ששיריה נכרים חלה היא לכ"ע דהכי קי"לן, אלא ודאי הוא כמו שכתבתי דמשום דמתניתין בכל אדם איירי, ושיעור חלה דידהו לא פסיקא דלא ראי זה כראי זה, משום הכי סתם דבורו ולא פירש ברישא כמה יפריש עוד מלבד הסאה, בשבילה:

נוטל אחת משלשים ושלש ושליש. אם לא כיון התנא האלקי בלשון זה, לסוד הידוע בפסוק (ישעיה מ, יב) וכל בשליש עפר הארץ. כי עפר הארץ העליונה היא היא המצמחת פרי התרומה גדולה והתרומת מעשר כידוע, והיא אחת משלשי' ושלש ושליש, כי יוצאה בשליש העליון דתפאר"ת ישראל, והיא כנגד נה"י דידיה שהם שלש', וכל אחד כלול מעשר הרי שלשים, ועליהם נאמר (שמות יד, ז) ושלישים על כלו. כידוע, כי על ידי שלישים הארץ העליונה האירם מכבודה. לא ידענא מה בא לאשמועינן בלשון המשולש הזה הארוך, במקום שהיה יכול לקצר ולומ', נוטל שלש ממאה, וכזה ראה וקדש בירושלמי פ"ז דגרסינן התם, מי שיש לו כלכלה והוא מבקש לעשרה, נוטל שני תשועין (פי' ב"פ תשע) ותישוע של תישוע (פי' אחד שהוא תשיעית של תשע) שהן עשר, מעשר, ותשע מעשר שני, ויאמר תשע עשרה, אמר ר' זעירא דברי חכמים וחידותם ע"כ:

ואומר אחד ממאה ממה שיש כאן וכו'. שיעור התרומת מעשר דאוריית' הוא, משא"כ שיעור התרומה גדולה, לפיכך ראוי להזכירו בפירוש, משום הכי לא קיצר התנא לשונו ולימא מתחילה תרי ממאה ממה שיש כאן הרי הם תרומה על הכל, והשאר מעשר וכו'. וליכא למימר דמשום דתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מאומד, משא"כ התרומת מעשר שאסור להפרישו מאומד, קתני השיעור מדוקדק דאחד ממאה בתרומ' מעשר, והשאר בתרומה גדולה, דהא מתניתין כאבא אלעזר בן גומל אתיא (גיטין לא.) דמתיר להפריש אף התרומת מעשר מאומד כמו התרומה גדולה ממש, דדריש ונחשב לכם תרומתכם (במדבר יח, כז) דמשם אנו למדים לתרום מאומד, בשתי התרומו'. אבל לדידן דקי"ל דלא כותיה הין הכי נמי דהאי טעמא נמי שייך למימר בלשון זה, ה"ט דהעתיק הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות משנה זו כצורתה, כנראה שבלשון זה דווקא צריך להפריש, אלא דלדידיה אותו האחד ממאה יצטרך למדדו כדינו, משא"כ לאבא אלעזר בן גומל דמתניתין כותיה אתיא, דאומר אחד ממאה ממה שיש כאן בלי מדידה, א"כ אפילו לפסק הלכה אינו צריך למדוד אותו האחד, דטעמא מאי אמרו שימדוד התרומת מעשר כדי שלא יפחות מליתן לכהן שיעורו דהוי דאורייתא, והכא כיון שמדד סאה אחת, והיא כלה לכהן, כי שני שלישיה תרומה גדולה ושליש תרומת מעשר, א"א שיפסיד הכהן כלום, ולא אתיא מתניתין כאבא אלעזר בן גומל דווקא, אלא במאי דשרי לישראל להפריש התרומת מעשר, דסברא דידיה היא בפ' כל הגט (שם) והכי הלכתא, אלא דעיקר המצוה על הלוי מוטל, וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות, אבל לענין הפרשת התרומת מעשר מאומד, אתיא ככ"ע, דלדידיה מקרי אומד הואיל ומעורב הוא עם התרומ' גדולה, ובאמת א"א שאומד זה יזיק לכהן מהטעם שכתבתי. ועוד מתניתין יכולה להיות ככ"ע, ובבן לוי שלקח את הגורן קודם שימרח, שהמעשרות שלו ועליו מוטל להפריש התרומה גדולה והתרומת מעשר איירי, ומ"ש הרב דאתיא כאבא אלעזר בן גומל, סברת הר"ש היא ולא נזכרה בש"ס, וה"ט שלא הזכירו הרמב"ם בפירוש, ואע"ג דקתני אחד ממאה לתרומת מעשר, ואין זה אלא כאבא אלעזר דס"ל בפ' כל המנחות (מנחות נה.) דשרי ליקח תרומת מעשר בעין יפה, דבלא עין יפה פחות מאחד ממאה הוי, מ"מ אין שום דוחק לומר דאחד ממאה לאו דווקא, וכמה משניות כיוצא בזה מצינו ואתו ככ"ע:

ואחרי כתבי זה ראיתי בירושלמי דמשנה זו וה"ג שם (ה"ב כא:) הרי הוא בצד זה חולין טבל, ויאמר הרי הוא בצד זה מעשר, נמצא מקדים, ויאמר הרי הוא בצד זה תרומה, נמצא או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה, מתוך שהוא אומר הרי הוא בצד זה חולין טבל, או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה אין בכך כלום, ע"כ. דמתחילת הענין עד נמצא מקדים הוא מובן, ומשם ואילך נ"ל דהכי פירושו ויאמר וכו' תרומה, פי' גדולה, ועל תרי ממאה יאמר כן, וכמו שהקשתי לעיל, ומשני נמצא או פוחת על התרומה או מוסיף על התרומה, פי' על התרומת מעשר, שכשקבע תרי ממאה בסאה ההיא לתרומה גדולה, כאשר יאמר על השאר שהיא תרומת מעשר, אם לא צמצם במדידת הסאה ההיא, נמצא שיפחות בתרומת מעשר אם תהיה פחותה, וזה אסור, או יוסיף בה אם תהיה סאה גדושה, ואין זה ראוי אלא למאן דס"ל דנטלת מאומד שאין כן הלכה וכמ"ש לעיל, מתוך שהוא אומר וכו', או פוחת על התרומה, פי' גדולה, שעליה אומר והשאר, אין בכך כלום, שהרי נטלת מאומד ובעין יפה, ואין קפידא אם יוסיף בה בהיות הסאה גדוש', ואף אם יפחות בה בהיות הסאה מחוק' לא עבר אדאוריית', שהרי חטה א' פוטרת את הכרי, ואין שום דוחק לפרש לשון א' בשתי תרומות, כי ירושלמי הוא שדרכו לקצר בכל מקום:

והשאר חלה. הא לא דמי למה שפרשתי במשנה א', שהרי הכא המעשר ראשון צריך ליתנו ללוי, דבודאי איירינן, אלא דסירכא דהתם נקט:

ג

מן החמה על הצוננת וכו'. מסתמא החמה הוא של היום, והצוננת של אמש, והיינו דקאמר ר' יהודה שאני אומר חטים של אמש וכו', דאל"כ מאן דכר שמיה דלילה ויום:

שאני אומר. בענין זה דווקא פליג אר' מאיר, אבל בחמה וצוננת תרויהו דיום, מודה דאפילו מטפוסין הרבה מעשר מזה על זה, כן היא מסקנת הירושלמי (ה"ג כב.):

חטים. לא קתני סתם שאני אומר של אמש וכו', אלא פירש חטים, להורות דבחלה דלא נתחייבה בחיטים לא פליג, וכמ"ש הר"ב:

של אמש וכו' של היום וכו'. דבר זה הוא כנגד מן הצוננת על החמה דר"מ, דבה יש רבותא לר"מ דהוא מן הרע על היפה, משום הכי לא קתני איפכא של היום וכו' ושל אמש וכו', כנגד רישא דמלתא דר"מ דהוא מן החמה על הצוננת:

רבי שמעון אוסר בתרומת מעשר. אפילו מן החמה על הצוננת תרויהו דיום, ואפילו מטפוס אחד, ובהא דווקא פליג אר' יהודה, וכן היא מסקנת הירושלמי (שם):

ומתיר בחלה. אע"ג דמחמיר מכלהו, משום הכי אצטריך, אע"ג דבהא לא פליגי:

ד

הלוקח מן הפלטר וכו' ר"י אומר מאחד על הכל. דלא חייש לטפוסין וכמ"ש לעיל במסקנ' הירושלמי, ולגבי ר"מ דחייש להו הלכתא כותיה, אבל לגבי ר"ש דמחמיר ממנו כמ"ש לעיל במסקנת הירושלמי, אפשר להיות הלכתא כר"ש, ולא תקשה הלכתא אהלכתא, כמו שתקשה לפי פי' הר"ב, והרגיש בו התי"ט. ותמהני מהתי"ט שלא הרגיש במסקנת הירושלמי הזה, שהרי אחר דשקיל וטרי בדברי ר' יהודה ור"ש, קאמר ותני כן ר"י ור"ש אוסרין בתרומ' מעשר ומתירין בחלה, הא ר"י אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, ר"ש אוסר בתרומת מעשר ומתיר בחלה, מה ביניהון, על דעתיה דר' יהודה אינו מפריש לא משל היום על של אמש ולא משל אמש על של יום, מפריש מן התנור על התנור, על דעתיה דר' שמעון אפילו מן התנור על התנור אינו מפריש, ע"כ. הרי מפורש כמ"ש לעיל, ומן התנור על התנור, ר"ל על מה שאפה ביום אחד בשני פעמים, שאחד חם ואחד צונן, ובהא דווקא קא מפלגי ולא בדבר אחר, ואפשר נמי לפרש מן התנור על התנור, במה שאפה בשני תנורים ואפילו שניהם חם, או שניהם צונן, ואפילו תרויהו ביום אחד, אבל דבר זה הוא שר"ש יאסור בכגון זה להפריש מזה על זה, דבשלמא חם וצונן הלוקח אינו צריך לשאול כלום לנחתום כדי לידע איך יתנהג בהפרשתו, שהרי הוא בידו וממשש בו ויודע איז' חם ואיזה צונן, אבל כששניה' חמין או צוננין היה צריך חקירת הנחתום לידע אם נאפו בתנור אחד או שני תנורים, ודבר זה הוא מוליד איבה וקטטה, כי יהיה על הנחתום לזרא, וא"א שדעת ר' שמעון יטה לזה, כן נלע"ד, ויהיה מה שיהיה עינינו רואות שבחלוק הטפוסים לא פליגי כלל ועיקר:

ה

הלוקח מן העני וכן העני שנתנו וכו'. הא דלא קתני איפכא, הוא כדי להתחיל המשנה בהלוקח כשאר המשניות הסמוכים לה מכאן ומכאן, וזה הוא אחד מהסימנים דאורייתא המועילים לזכרון:

ובגרגרות. שנאם אחר התמרים, משום דסתם גרוגרת יבש הוא, משא"כ תמרים שאף בעודם לחים נקראים כך:

בזמן הגרן שמתנה מרובה. שדרך בני אדם ליתן אז מתנה מרובה, אז בולל ונוטל, דחשבינן ליה דמאי ולא ודאי, שהרי הואיל והמתנה מרובה מסתמא אין בין המתנות האלה מפירות העם הארץ הבלתי מעשר שלא להפסיד ממונו כי עינו רעה, דאין הדעת מכרעת שימנע מליתן המעשרות ויאכל פירותיו באיסור, ושיתן במקום זה מתנה מרובה מהם לצדקה הבלתי מעכבת אכילת פירותיו בהיתר, כי לעולם יהיה בוחר ברע במעוטו, אבל בזמן שהמתנה מועטת שהוא שלא בזמן הגורן, שאין דרך בני אדם ליתן אז כי אם מתנה מועטת, אז דיינינן ליה כודאי, שאין לדברים אלו בילה בודאי, מפני שאדרבא אפשר שרוב המתנות האלו המועטות יהיו מאותם העמי הארץ הבלתי מעשרים, כי סבורים שע"י צדקה מועטת זו יתכפר עוונם אשר חטאו שלא עישרו פירותיהם, כן נ"ל שיעור פי' הירושלמי על משנה זו, והוא על דרך הרמב"ם ז"ל. ומ"ש הר"ב שמתנה אחת מרובה ומתנה אחת מועטת וכו', ענין בפני עצמו הוא בירושלמי, ואין זה במשמעות לשון המשנה, ויפה עשה שכתב כן נראה פי' משנה זו בירושלמי, ולא החליט שיהיה דווקא פירושה דווקא כך על פי הירושלמי, שהרי זה איננו:

והבט עיניך וראה לשון הירושלמי (ה"ה כב:) עם פי' הנלע"ד עליו וזה הוא, (ר' יוסי בשם ר' פדיה ר' יונה בשם חזקיה אין בלילה אלא ליין ושמן בלבד, ר' יוחנן אמר עד כזתים הנבללין) פי' כל הפירות אשר אין גדלם יותר מזית שייך בהו בילה (מתניתין פליגא על ר' יוחנן, בתמרים ובגרגרות בולל ונוטל) דמשמע דאף בפירות אשר הם גדולים יותר מן הזתים שייך בהו בילה, (פתר לה עד כזיתין) פי' שמיעכם עד שלא יבללם, שלא יהי' עבים יותר מזית, ואח"כ בוללם (ר' יוסי בשם ר' זעירא בדמאי התירו כר' יהודה, דתנינן ר' יהודה אומר אימתי בזמן שמתנה מרובה אבל בזמן שמתנה מועטת מעשר מכל אחד ואחד) פי' ר' יוסי פליג אפתר לה, וסבר דמתניתין דווקא היא דבוללם בלי חתיכה, ולא פליגא אר' יוחנן, משום דאף הוא ס"ל דבדמאי התירו אפילו ביותר מכזתים לבללם וכר' יהודה דתנן וכו', מדאמר כר' יהודה ולא קאמר סתם בדמאי התירו, ש"מ שאילולי החילוק שחילק ר' יהודה, מרישא דמתניתין הסתומה ליכא למשמע ההפרש הזה שיש בין דמאי לודאי, וא"כ איפוא מוכרחים אנו לבאר דברי ר' יהודה כמו שבארתים למעלה, וצריכים אנו לומר דהאי בזמן שהמתנה מרובה, ר"ל בזמן הגרן, מדגרסינן סתם אחר הדברים האלה (דבי ר' ינאי אמרי בשעת הגרן שנו שהכל היו נותנים ממאה מאה) פי' שהאי בזמן שמתנה מרובה, ר"ל בשעת הגרן שכלם נותנים מאה תמרים, מאה גרוגרות, וכן כל כיוצא בזה, וזו היא מתנה מרובה (היו הכל נותנים ממאה, ואחד מחמשים, מעשר מחמשים) ופי' הר"ש שהואיל והמתנה המועטת היא מחמשים, יחלק כל מה שיש לו לחמשים חמשים, ומכל חמשים יעשר בפני עצמו, וכן הוא כל הענין הזה דגרסינן עוד התם (היו הכל נותנים מחמשים, ואחד מארבעים, מעשר מארבעים. היו הכל נותנים מארבעים, ואחד משלשים, מעשר משלשים. היו הכל נותנים מעשרים, ואחד מעשרה, מעשר מעשרה. היו הכל מעשרה, ואחד מאחד, מעשר מכל אחד ואחד) כלל העולה לעולם יחלק כל המתנות כשהם בלתי שוות, לחלקים שווים למתנה הפחותה שבכלם, ולא יעדיף שום חלק ממנה, ומכל חלק יפריש בפני עצמו, כן הוא תורף לשון הר"ש. אלא שהוא רוצה שיהיה זה פירושא דמתניתין וכמו שכתב הר"ב, ולע"ד דוחק גדול הוא להכניס הענין הזה בפירושא דמתניתין, ולכן מחוורתא מה שפירש הרמב"ם באותו תוספת המועט בטוב טעם שהוספתי על דבריו כמ"ש לעיל:

מכל אחד ואחד. מכל מתנה ומתנה, כ"כ הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות מעשר (ה"ח). ואין ספק דהכי פירושא דמתניתין, אבל ק"ק דמתנה לשון נקבה הוא, וכמו כן שם תמרה וגרוגרת הוא נקבה. ויש לישב דאבני אדם אשר מהם קבל קאי, שיעשר מה שקבל מכל איש ואיש בפני עצמו:

ו

נאמן הסיטון לומר משל אחד הם. אפילו שלא מאותו הסוג, ואפילו שלא מאותו המין, היינו דלא תנן ואם אמר לו הסיטון משל אחד הם נאמן, דהוה משמע דאמאותו הסוג ואותו המין הנזכר לעיל קאי. ובירושלמי (ה"ה כב:) ר' ירמיה בעי אפילו השביח לו מקחו, אינון חיטייא דזבינת מינך אתמול טבין הויין מאינון אינון, ע"כ. פי' שהקונה אמר לסיטון בתחלה שהחיטים שקנה ממנו היו טובים, ושואל לו אם הם מהם, ובעי אם נאמן אז לומר לו משל אחד הם, ולא אפשיטא, ואף כי קולא גדולה היא זו, סלקא דעתיה דר' ירמיה להקל בה בדמאי, לענין זה דמעשר מזה על זה, על כי מצינו לעיל דהקילו בו בענין הלוקח מן העני במתנה מרובה, על כי חשבינן ליה דמאי כמ"ש לעיל, ולא ניחא לי למימר דבסיטון הנאמן על המעשרות איירינן וכמו שחשב הר"ש, כפי הנראה מפירושו שכתב התי"ט, דאם הוא נאמן במה מסתפק ר' ירמיה שישקר בשביל להשביח ממונו, הלא אינו חשוד על זה, ואפילו בבא דנאמן הסיטון לא אצטריכא, דלמה לא יהיה נאמן לומר משל אחד הם, שאפילו לומר שהם מעושרים נאמן:

ז

שהיה מוכר ירק בשוק. דווקא, צריך לחפש אם היא מגנותיו או מגנות אחרות, דהואיל וקבע עצמו למכור בשוק, מסתמא עושה סחורה בירק, והסוחר דרכו לקנות מהרבה בני אדם ולמכור אח"כ, אבל הלוקח ממנו בביתו, או בשדה או בדרך באקראי, היינו רישא דמתניתין, דאפילו לקח ממנו שני פעמים בשני עיירות מעשר מזה על זה, ואינו צריך לבקש אם היא מגנותיו או מגנות אחרות, דמסתמא מה שמוציא שדהו הוא מוכר ולאו סוחר הוא:

מגנותיו. ירושלמי (ה"ו כג.) אמר ר' יונה לא סוף דבר מגנותיו, אלא אפילו מגנות אחרות, אם מעשרין הם לדעתו מעשר מזה על זה, ע"כ. כלומר שנאמן זה הבעל הבית עם הארץ, לומר שאלו בעלי הגנות המביאים לו הירק כלם מעשרים, וקאמר לדעתו, לפי שמ"מ לחבר הקונה אינם מעושרים, ואין אמונה זו מועיל לחבר כי אם לעשר מזה על זה, כי בענין זה הקלו קולות אחרות כמ"ש במתניתין דלעיל, ולא ידענא אמאי השמיטו הרמב"ם בפ' י"ד מהלכות מעשר:

ח

אעפ"י שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך. שנתערב לו חולין מועטין בטבל מרובה, ואיכא למיחש שמא יבא להפריש מן הפטור על החייוב, אפילו הכי אמרינן דאינו כן אלא דהוא טבל גמור כמו שהודיעו:

למכור טבל. למוכרו סתם לא קתני, אלא פירש טבל, משום דלא דמי טבל זה לדרישא:

ט

מעשרין משל ישראל על של עכו"ם. ולא הוי מן החייוב על הפיטור. ומשל גוים על של ישראל. ולא הוי מן הפטור על החיוב. ותני דבר והפכו, להורות דחיוב על הפיטור ופיטור על החיוב הם שוים, דבתרויהו אין תרומתו תרומה, ומשום הכי לא היינו למדים חד מק"ו דחבירו, משא"כ במשל ישראל על של כותים, דפירושו הוא דלא אמרינן דהוי מן הודאי על הדמאי, ומכיון דהשמיענו זה, תו לא צריך לומר משל כותים על של ישראל, ויהיה פירושו ולא אמרינן דהוי מדמאי על הודאי, דהרי ודאי על הדמאי חמיר מדמאי על הודאי, כדאמרינן לקמן דמן הודאי על הדמאי הוי אותה תרומה טבל גמור ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומות ומעשרות, משא"כ בדמאי על הודאי, דאע"ג דיחזור ויתרום מ"מ יש לאותה תרומה דין תרומה ולא דין טבל, ואם כן אפוא כשהשמיענו התנא דלא חשיבי פירות כותים דמאי, לענין דיכול לעשר מן הודאי עליהם, כ"ש דלא חשיבי דמאי לענין שיהיה רשאי להפריש מהם על הודאי, ובזה נחה הרגשת התי"ט. ועיין מ"ש בפ"ז משנה ו' ד"ה הראשונה כי משם תבין יפה החילוק הזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.