הגדה של פסח (מנחת כהנים)

מנחת כהנים
והם ביאורי ההגדה וחידושים מאת הרב הגאון המפורסם סיני ועוקר הרים מהור"ר בצלאל הכהן נ"י בעהמ"ח שו"ת ראשית בכורים. וחידושים בסדר של פסח מאת אחיו הרב המאה"ג החו"ב המפורסם מהור"ר שלמה הכהן נ"י מו"צ דפ"ק [וילנא]:

הקדמה לביאורי רבי בצלאל הכהן

הקדמה לביאורי רבי בצלאל הכהן:

בעז"ה הן ראינו להעלות כעת קצת חידושים וביאורים חדשים לפ"ק, על סדר האגדת ליל חג פסח לפ"ג. וכאשר יכילם הגליון הלז בשלהי ההגדה החדשה הנדפס כעת מהרב הגאון המפורסם מוהרי"א לנדא זצ"ל מ"מ דפ"ק [וילנא] יצ"ו. (והיוצא עתה לאור בבית הדפוס החדש אשר הוקם בפ"ק כעת, ע"י הרב המופלג בתורה ויראה שלשלת היוחסין מוהר"א צבי הירש ק"ב נ"י נאמן דצ"ג דפ"ק יצ"ו) וראינו לציין אותם בקצרה, על סדר אותיות בעז"ה:

א

(א) בסדר ונוסח הקידוש דשבת ויום טוב. ראינו לעמוד בהא דא"ר זירא בפסחים קי"ז ב' דקידושא אשר קידשנו במצותיו וציונו וכו' (והוא כנוסח ברכת כל המצות ולכאורה נראה לפ"ז דגם עיקר ברכת קידוש דשבת ויום טוב הוא ברכת המצוה על מצות עשה דשביתת שבת ויום טוב (דנפקא לן משבתון או ממקרא קודש וכנודע) וכמו שנבאר אי"ה דלא דמי לכל מצות עשה דשב ואל תעשה שאין מברכין עליה כמו במצות עשה דעינוי נפש ביום הכפורים וכנודע משום דעיקר מצות עשה דשביתת שבת ויום טוב הוא על ידי קיום מצות לה' ולכם בלבד שהם בקום ועשה ג"כ ותרווייהו איתנייהו בקידוש היום עצמו הברכה והיין, ועי' ברשב"ם ז"ל פסחים ק"ח ב' ד"ה ידי יין ודו"ק ויבואר להלן אי"ה) אך בנוסחא דידן לא גרסינן וציונו גם בקידוש דשבת רק ורצה בנו וכמ"ש ג"כ ברמב"ם ז"ל פרק כ"ט מהל' שבת ה"ב (וכמו שציין ג"כ הגאון מוהרש"ש ז"ל (פסחים שם) דברי"ף והרא"ש ז"ל לא גרסי וציונו) ובקידוש דיום טוב שם בהלכות יום טוב לא גרס ברמב"ם גם וקדשנו במצותיו ע"ש) וראוי לבאר דלמה הוסיפו בקידוש דיום טוב אשר בחר בנו כו' ונראה מזה שיש עוד שנצטוו על השבת ולא על יום טוב וכמו שנבאר אי"ה:

ב

(ב) אך בתחילה ראינו לבאר באידך מימרא דראב"י שם דאמר דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום דכתיב הכא (בפרשת ראה) למען תזכור את יום צאתך כו' וכתיב התם זכור את יום השבת כו' ופי' הרשב"ם ז"ל דבשבת נפקא לן בגזרה שוה מפסח ובשאר מועדים במה מצינו מפסח ע"ש (ובאמת בבעל הלכות גדולות ז"ל הלכות קידוש כתב דכל קידוש דיום טוב נפקא לן מקראי דזכור ג"כ (ולא כמו שמבואר במכילתא פרשת יתרו דנפקא לן מאסמכתא דאלה מועדי ה' מקראי קודש כו' ויבואר לפנינו אי"ה) וז"ל בעל הלכות גדולות שם (שהובא ג"כ באור זרוע הלכות ערב שבת סימן כ"ה) זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו מכאן סמכו חכמים לקידוש היום מן התורה אין לי אלא שבתות חג המצות מנין ת"ל (דברים טז ג) למען תזכור את יום צאתך כו' חג השבועות מנין תלמוד לומר (שם שם יב) וזכרת כי עבד היית כו' בחג הסוכות מנין תלמוד לומר (שם טו טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך (בהענקת עבד כתיב בפרשת ראה שם). ומנא לן דבסוכות קאי מעלויה דקרא דכתיב (שם שם יד) הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך וכתיב (שם טז יג) חג הסכות תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך עכ"ל (ועי' מגילה ל"א א' ברש"י ד"ה קורין כל דהענקת עבד הוא ג"כ ממצות הנהוגות בחג בזמן אסיף וי"ל דנפק"ל מגזרה שוה זו ע"ש):

ג

(ג) והנה במה שכתב הבה"ג ז"ל בקידוש דחג המצות דנפקא לן מלמען תזכור כו' ג"כ צ"ע לכאורה דהך קרא דלמען תזכור נראה דלא קאי כלל על מות הזכרת יציאת מצרים בליל חג הפסח רק על מצות הזכרת יציאת מצרים בכל יום וכדנפקא לן מהך קרא במתני' דברכות (י"ב ב') גם למצות הזכרת יציאת מצרים בכל לילות השנה מריבויא דכל ימי חייך וימי חייך הימים כל כו' וכמ"ש ג"כ הרמב"ם ז"ל ריש הלכות קריאת שמע דמצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום ולילה שנאמר למען תזכור את יום כו' וכ"ה בספרי פרשת ראה ונ"ל דלכן קבעו חכמים ביחוד פרשת ציצית בכל יום להזכרת יציאת מצרים (וע"ש בברכות י"ב פרשת ציצית מ"מ קבועה כו' ושם י"ג דרבי הוה מהדר רק אשמעתא דאית בה יצ"מ כו' ברש"י פ' בא צ"ע) ובספרי פרשת ואתחנן דריש שם בק"ו מויאמר שהוא בשינון בכ"י ע"ש ובספרי פ' שלח דריש מן וזכרתם (להגהות הגר"א ז"ל שם) שתזכור את הפרשה בפה ע"ש ואולי י"ל דנפק"ל בזה מגזרה שוה דלמען תזכור את יום צאתך כו' וכתיב הכא למען תזכרו כוק אשר הוצאתי אתכם גו' והיינו שיזכור יציאת מצרים בכל יום על ידי קריאת הפרשה הזאת דכתיב בה למעם תזכרו כו' אשר הוצאתי אתכם כו'. וי"ל עוד דאי מן וזכרתם כו' הייתי אומר דסגי בלב להכי הדר כתיב למען תזכרו כו' שיהיו שונין גם בפה (ועי' בתורת כהנים ריש פרשת בחוקותי דדריש שם טובא בכה"ג בזה והגאון בעל שאגת אריה ז"ל בסי' ל"ג לא ראה רק דברי הרמב"ן ז"ל בפ' תצא ולא ראה דברי התורת כהנים עצמו בפרשת בחוקותי הנז' ולמ"ש בעז"ה היה נפשט ספיקו ג"כ שם דאינו יוצא ידי חובתו בהזכרת יציאת מצרים על ידי הרהור לבד ע"ש וגם נסתר בזה כל מש"ש בפ' ט' ע"ש ואכמ"ל) ואע"ג דכתיב שם למען תזכרו ועשיתם כו' כבר כתב הכסף משנה ז"ל בריש הל' קריאת שמע שם דבפרשת ויאמר אין בה ציווי על מעשה כל המצות אלא על זכירתן לבד ע"ש והיינו ע"י הזכרת יציאת מצרים הכולל כל מצות התורה וכנודע ואכמ"ל. וכנראה באמת מפשטיה דקרא דלמען תזכור כו' כל ימי חייך דקאי על מצות הזכרת יציאת מצרים בכל יום מימי חייו ולא על ליל פסח לבד רק דמריבויא דכל מרבינן גם הלילות של כל ימי חייו:

ד

(ד) ובמכילתא פ' בא (פט"ז) אקרא דזכור את היום כו' גרסי' אין לי אלא ביום בלילה מניין ת"ל למען תזכור כו' ימי חייך הימים כל כו' הלילות. והוא תמוה מאוד ונ"ל דחסרון הניכר יש במכילתא זו דבספר המצות להרמב"ם ז"ל מ"ע קנ"ז הביא שם לשון המכילתא וז"ל מכלל שנא' כי ישאלך בנך כו' יכול אם לא ישאלך אי אתה מגיד לו (כצ"ל שם) ת"ל והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך (דלא כתיב מקמיה כי ישאלך כו') אין לי אלא כשיש לו בן בינו לבין עצמו מניין ת"ל זכור את היום הזה כו' עכ"ל (וכל לשון זה לא נמצא במכילתא שלפנינו) ונ"ל דאח"ז צ"ל אין לי אלא בליל פסח (כדנפקא לן מבעבור זה בשעה שיש מצה כו') בשאר כל ימות השנה מניין ת"ל למען תזכור כו' אין לי אלא בימים בלילות מנין ת"ל כל ימי חייך כו' כצ"ל וא"ש ולהלן יבואר אי"ה:

ה

(ה) (ונ"ל דמה שהביאו בסדר ההגדה למשנה זו דאמר רבי אלעזר בן עזריה כו' שתאמר יציאת מצרים בלילות כו' שלא בא ללמוד כלל מזה לחובת הזכרת יציאת מצרים בליל פסח ביחוד דהרי באמת הריבויא דקרא לא בא רק לרבות לחובת הזכרת יציאת מצרים בכל לילות השנה וכמ"ש וכל עיקר חובת הזכרת יציאת מצרים ביחוד בליל פסח נוסף על כל לילות השנה לא נפקא לן רק מוהגדת כו' בעבור זה כו' ומזכור את היום הזה כו' וכמו שנבאר להלן אי"ה. ולא הביא המסדר ההגדה להך דרבי אלעזר בן עזריה כו' בההגדה רק משום סיפא דחכמים אומרים דכל אתי לרבות לימות המשיח ג"כ ומזה ראיה ג"כ דאפילו כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כו'. דהרי בימות המשיח כתיב ומלאה הארץ דעה כו' (בישעיה יא) ומ"מ חייב הכתוב להזכיר אז ג"כ יציאת מצרים ומדברי חכמים אייתי ראיה וכמ"ש בזה ולהלן יבואר עוד בזה אי"ה:

ו

(ו) (ונ"ל דרבי אלעזר בן עזריה שקיבל את דברי בן זומא בזה דמרבה מכל ללילות כבמשנה הנ"ל ובהגדה להלן דרבי אלעזר בן עזריה אזיל לטעמיה בזה דבמכילתא פ' בא פט"ז א' שם שתלמידי רבי יהושע אמרו לו משם רבי אלעזר בן עזריה שדרש בקרא דירמיה ט"ז דכתיב ולא יאמרו כו' אשר העלה כו' ממצרים כ"א כו' שהוא משל לא' שהיה לו בת והיה נודר בחייה וחזר ונולד לו בן הניח הבת ונדר בחיי הבן לבד ע"ש וא"כ מוכח דסבירא ליה לרבי אלעזר בן עזריה באמת כבן זומא דס"ל בברכות י"ב דאין מזכירין ייאת מצרים לימות המשיח כלל. ונפק"ל ג"כ מהא קרא דלא יאמר כו' כנ"ל ע"ש ומשום הכי ע"כ דלא מרבינן לדידיה מכל רק לילות וכבן זומא ג"כ בזה:

ז

(ז) ובנוסח ההגדה שבהרמב"ם ז"ל הגירסא אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הריני כו'. וקאי אדלעיל דאמר מעשה ברבי עקיבא ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה כו' שהיו מסובין כו'. ואמר להם רבי אלעזר בן עזריה אז הך דלא זכיתי כו'. וא"ש טפי דבמכילתא הנ"ל משמע דרבי יהושע קיבל ג"כ דרשת רבי אלעזר בן עזריה בהך דהזכרת יציאת מצרים לימות המשיח שלא תנהוג עוד אז וכמ"ש. ומשו"ה דרש רבי אלעזר בן עזריה אז לפני רבי יהושע גם כן דכל לרבות הלילות וכמ"ש. (ומשום הכי דרש כן גם לפני רבי אליעזר ורבי עקיבא אז דלתרווייהו דרשינן כל. וכמ"ש בתוס' נדה ע"ג א' ד"ה ת"ל כל ע"ש. אך גם לגירסא זו דבאותו הלילה אמר להם רבי אלעזר בן עזריה אז דמכל מרבינן גם ללילות מכל מקום ודאי צ"ל שלא על אותה הלילה עצמה בא רבי אלעזר בן עזריה להוכיח אז מן ריבויא דכל דמחויבין לעסוק ולספר ביציאת מצרים כל ליל פסח וכמו שהיו עושים אז כן כל אותה הלילה שהרי כבר כתבנו דכל עיקר הך קרא דלמען תזכור את יום צאתך כו' לא קאי על ליל פסח כלל. ואף דממילא נפק"ל מהך קרא דבכל לילות השנה מחויבין להזכיר יציאת מצרים מריבויא דכל וגם ליל פסח בכללן אבל מ"מ הרי אין ללמוד מהך קרא כלל שיהיה חיוב נוסף בליל חג הפסח בסיפור יציאת מצרים בעניית דברים הרבה ובסיפור ארוך. יותר מכל לילות השנה (וגם לקבוע על זה אז ברכה בפני עצמה. שהיא ברכת אשר גאלנו שהיא כמו ברכת קידוש דליל שבת וכדבעינן למימר לקמן בזה אי"ה דנפק"ל מגזרה שוה דזכור את היום הזה כו' מזכור את יום השבת כו' וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בס' המצות מ"ע קנ"ז וברפ"ז מהל' מצה ע"ש ואף דלא הזכיר הרמב"ם ז"ל שהוא גזרה שוה באמת אך הנה גזרה שוה זו נתקבלה עכ"פ לענין הא דא"ר בשבת פ"ו ב' דהכל מודים דבשבת ניתנה תורה כו' ע"ש ואין גזרה שוה למחצה ומזה ילפינן ג"כ דצריכה כוס וכמו שיבואר להלן אי"ה באורך בזה) עד שאינו יוצא ידי חובתו אז בהזכרת יציאת מצרים שבפרשת ציצית ובברכת אמת ואמונה לבד כבכל לילות השנה. וכל שכן שאין ללמוד כלום מריבויא דכל ימי כו' שיהיה מחביבות המצוה אז להרבות יותר בסיפור יציאת מצרים בליל פסח ולעסוק בעניית דברים הללו. כל אותו הלילה ממש עד הבוקר כמו שעשו המה יחד אז באותו הלילה דכל זה ודאי דלא נפקא לן רק מקראי דזכור את היום הזה כו' ומוהגדת לבנך כו' לאמר בעבור זה כו'. או מואמרתם זבח פסח כו' (ובמצה ומרור משום דאיתקש לפסח גם בזה. וכמ"ש בתוס' פסחים קט"ז א' ד"ה ואמרת ע"ש) ופשוט דמה"ט סידר בעל ההגדה לדברי ר"ג בזה גם בפסח בזה"ז. לפרש הטעם על מה שהיו אבותינו אוכלים אותו במקדש. (ובמשנה דרבן גמליאל הנ"ל ליתא שהיו אבותינו אוכלים דבאמת המשנה נסדר על הנוסח שהיו אומרים בזמן המקדש לבד כמו והלילה הזה כולו צלי דתנן שם במשנה וכן ברמב"ם ז"ל פ"ח ה"ד הנוסח פסח זה שאנו אוכלים כו' ורק שהוסיף בעצמו שם אח"כ דבזמן הזה אומר שהיו אבותינו אוכלים כו' וכן כתב בסדר הגדה שלו. ולכאורה צ"ע דלמה קבעו באמת לומר גם בזה"ז הטעם על מה שהיו אבותינו אוכלים כו') ונראה דכיון דבעיקר הדבר. דצריך לומר הטעם דוקא על מצות אכילת מצה ומרור לא ילפינן להו רק מואמרתם כו' דכתיב בפסח לבד ומשום דהוקשו לפסח בזה וכמ"ש התוס' הנ"ל. לכן הקדים המסדר ההגדה גם בזה"ז הקרא דואמרתם דכתיב רק בפסח משום דמהך קרא דכתיב בפסח נלמד בזה גם למצה ומרור וכמ"ש רק במצה נ"ל דנפק"ל ג"כ מפשטיה דקרא דלחם עוני כי בחיפזון יצאת כו' דמעוני נפק"ל שעונים עליו דברים וכדלהלן ומפרש הקרא עצמו דמה יענה עליו כי בחיפזון יצאת כו' כלומר שצריך לומר על המצה הטעם שאנו אוכלין אותו על שום שלא הספיק בצקם כו' עד שנגלה עליהם הקב"ה כו' שנאמר ויאפו כו' כי גורשו כו' וזהו עוני כי בחיפזון כו' וא"ש:

ח

(ח) אך יש לומר דלכן הוצרך רבי אלעזר בן עזריה לחדש אז הלימוד דחובת הזכרת יציאת מצרים בכל לילות השנה גם כן, דבאמת י"ל דכל עיקר הך חיובא הנוסף בסיפור יציאת מצרים בהגדה ובהמשכת דברים הרבה שבליל פסח ביחוד יותר על הזכרת יציאת מצרים של כל הלילות, לא הוה ידעינן מקרא דזכור את היום הזה כו' ומקרא דבעבור זה כו' הנ"ל בלבד, שהיה אפשר לומר דלגופא אתי לחובת הזכרת יציאת מצרים בליל פסח לבד. דבכל הלילות אינו נוהג כלל רק בימים ובפסח נוהג גם בלילה. אבל גם בחיובא דליל פסח אינו אלא להזכרה בעלמא לבד ויכול לצאת בליל פסח בהזכרת יציאת מצרים שבפרשת ויאמר לבד וכמו בכל הלילות לדידן וכמ"ש אולם השתא דלמד בן זומא מריבויא דכל לחובת הזכרה שבכל הלילות ג"כ. וא"כ ע"כ דכל הנך קראי דכתיבי בליל פסח ביחוד. דלא איצטריכו כולהו רק לתוספת ריבוי הסיפור והמשכת הדברים הרבה בסיפור יציאת מצרים אז בליל חג הפסח עצמו יותר ויותר מכל לילות השנה. עד שמשום חביבות המצוה אז צריכין לעסוק גם כל הליל בזה כמו שעשו המה אז. ומשום הכי שפיר הוצרך רבי אלעזר בן עזריה לחדש להן אז הלימוד דכל לחובת הזכרה דיציאת מצרים בעלמא גם בכל הלילות דמהשתא ילפינן ע"כ מוהגדת כו' בעבור זה כו' לחובת ריבוי הסיפור בליל פסח ביחוד בזה. עד שמצוה לספר אז ביציאת מצרים גם בכל הלילה וכמ"ש. (ואף שבאמת לרבי אלעזר בן עזריה עצמו ודאי דלא ילפינן מבעבור זה כו' דהיינו בזמן שיש חובת מצות מצוה ומרור עדיין. רק שיהיה מחויב לעסוק ביציאת מצרים עד חצות הלילה לבד וכדסבירא ליה לרבי אליעזר ג"כ במכילתא סוף פרשת בא. וה"ג במכילתא ובילקוט שם: ד"א מה העדות והחוקים כו' רבי אליעזר אומר מניין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים כו' שצריכין לעסוק בהלכות פסח עד חצות ת"ל מה העדות כו' עכ"ל והנה הרב הגאון מוהריא"ל ז"ל מ"מ דפ"ק בברורי המדות שם כתב דעד חצות מרומז שנאמר ואמרתם זבח פסח והפסח נאכל עד חצות עכ"ל. והנה היה לו לבאר בזה דרבי אליעזר לטעמיה בהא דסבירא ליה בברכות ט' דאין הפסח נאכל עד חצות וכדא' התם והני תנאי כהני תנאי כו' (דהיינו רבי אליעזר כרבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע כרבי עקיבא בזה ע"ש. רק דבאמת הסוגיא שם תמוה דמדרבי יהושע לבד דאמר התם דאוכל והולך עד מועד צאתך ממצרים דהיינו בבוקר מוכח בהדיא דס"ל כרבי עקיבא שם דהפסח נאכל כל הלילה. אבל מדרבי אליעזר דאמר שם רק דמועד צאתך ממצרים אתה שורף לא מוכח כלל דס"ל כר"א ב"ע דאינו נאכל אלא עד חצות. ורש"י ז"ל דחק שם בזה דע"כ צ"ל דלר"א רק עד חצות הוי זמן אכילתו דאל"כ מאי בינייהו ע"ש. (ועי' באבני מילואים סוף מגילה שהאריך ע"ד רש"י ז"ל אלו שם). אך י"ל בפשיטות דמאחר דבדר"י מפורש דס"ל כרבי עקיבא. סמך הש"ס שם בדרבי אליעזר דפליג עליה ע"ד ר' אליעזר המפורשים בהמכילתא שם פ"ו וכן בירושלמי ברכות פ"א ה"ב דאמר ר"א להדיא שם דאין הפסח נאכל רק עד חצות מג"ש דבלילה ע"ש ולכן א' בפשיטות שם והני תנאי כהני תנאי כו' דבדר"א סמך ג"כ על דבריו שבהמכילתא הנ"ל המפורשים בזה וכמ"ש (אך בילקוט שם נראה דגרס גם במכילתא ראב"ע ע"ש ובילקוט פ' ראה הגירסא ר' עקיבא א' בערב אתה זובח כו' וטס"ה וצ"ל ר' יהושע וכמ"ש) ועכ"פ א"ש בפשיטות מאי דאמר ר"א עצמו במכילתא הנ"ל שאין צריכין לעסוק בהל' הפסח רק עד חצות וכמ"ש. משום דלרבי אליעזר גם הפסח עצמו אינו נאכל מן התורה רק עד חצות וכמ"ש:

ט

(ט) אך מ"ש בברורי המדות הנ"ל. דנפק"ל מואמרתם זבח פסח שא"צ לספר ביציאת מצרים רק עד חצות וכמש"ל. הוא תמוה דהרי רבי אליעזר שם רק על קרא דמה העדות כו' לחוד קאי התם ומהך קרא לבד נראה דיליף מיניה התם שאין מחוייב לעסוק בהלכות פסח רק עד חצות. ולא מואמרתם הנ"ל שלא נזכר שם כלל. לכן נ"ל דבאמת מהנך קראי דכתיב בפ' מה העדות כו' (בפרשת ואתחנן) ודאי דנפק"ל ג"כ מהתם שאיננו מחויבין לעסוק בהלכות הפסח רק בזמן אכילת הפסח לבד. דכתיב התם (ו כ-כא) כי ישאלך בנך כו' מה העדות והחוקים כו' ואמרת לבנך עבדים היינו כו'. ומתשובת עבדים היינו למד בירושלמי פרק ערבי פסחים ה"ד ובמכילתא שם סוף פרשת בא ובהגדה להלן דשאלת הבן היה ג"כ בחוקות הפסח (דאיקרי חוקה בפרשת בא ובפרשת בהעלותך בכ"מ) וע"ז משיבים לו עבדים היינו כו' ויתן ה' אותות ומופתים כו' ואותנו הוציא משם כו' דכל זה הוא עיקר המצוה דסיפור יציאת מצרים באותו הלילה (ולכן מתחילין ההגדה בקרא דעבדים היינו כו' ומסיימין אותה בקרא דואותנו הוציא משם וכדאמר רבא בפסחים קט"ז דצריך שיאמר ואותנו הוציא כו' די"ל דנפקא לן נמי מדכתיב הכי בהנך קראי דבתר ואמרת לבנך עבדים כלל כתיב ואותנו הוציא כו' ומשמע דקאי נמי אואמרת לבנך לבנך כו' וכמ"ש ורק שבאמצע מאריכין בדרשי דקראי דפרשת בכורים וכדאיתא בפסחים שם דמתחיל מארמי אובד אבי כו' ויבואר להלן אי"ה) וכתיב שם אח"כ ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה כו' דודאי נאמר ג"כ על חוקת הפסח שבשאלת הבן וכמ"ש וא"כ ממילא נשמע שאין חיוב התשובה בזה רק כל זמן עשיות הפסח דהיינו כל זמן אכילת הפסח לבד עכ"פ ותו לא (וכדכתיב ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה כו' ומשמע שכל עיקר התשובה להבן בכל זה אינו אלא בזמן שיש לו עדנה זמן לעשות את החוקים האלה דהיינו רק עד חצות הלילה בלבד לרבי אליעזר דס"ל כרבי אלעזר בן עזריה דאין הפסח נאכל רק עד חצות וכמ"ש) וא"ש דאסיפא דהנך קראי דעל שאלת הבן דמה העדות והחוקים הנ"ל הוא דקא סמיך ר"א במכילתא הנ"ל בזה דמדכתיב בתריה לעשות החוקים כו' משמע דא"צ להשיב לו כל הפרשה דעבדים היינו כו' רק בזמן שיכול עדיין לקיים ולעשות את החוקים כו' דהיינו רק עד חצות וכמ"ש:

י

(י) (ובמ"ש דקרא דויצונו ה' לעשות כל החוקים כו' קאי ג"כ על חוקת הפסח א"ש מ"ש אח"כ וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כו' וכתיב בתריה כי יביאך ה' אל הארץ כו' די"ל דהמקרא מפרש דאיזה שכר יהיה לנו כי נשמור לעשות כו' המצוה הזאת כו' דהיינו מצות עשיות הפסח ומפרש דהשכר הוא בזה כי יביאך ה' אל הארץ כו' וכמ"ש התוס' בקידושין ל"ז ד"ה הואיל ובד"ה בזמן דלמ"ד דגם קודם שנכנסו לארץ נתחייבו בפסח ע"כ דס"ל ביאה האמור בפסח (בפרשת בא כי תבואו אל הארץ כו' ושמרתם כו') לומר דעשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ ע"ש וא"ש דגם בהנך קראי דוצדקה תהיה לנו כו' וכי יביאך דבתריה יש לפרש כן דבשכר עשיית החוקים האלה יביאך ה' אל הארץ וגו' וכמש"כ. ויש לפרש עוד מה שכתב ויצונו ה' לעשות החוקים האלה ליראה את ה' כו' (וי"ל משום דבפסח בעינן שיהיה לבו לשמים כדכתיב בקרא וכדאיתא בפסחים צ"ו א' ע"ש) לחיותינו כהיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כו' כאשר ציונו. דבמדרש תנחומא פ' בראשית פ' ד' דרש אקרא דושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה אמר הקב"ה תהיו שונים לשנה הבאה וזהו ושמרת כו' מימים ימימה שה' מברכו שיהיה שונה את המצוה הזאת מימים ימימה ומשנה לשנה ע"ש (ובהכי א"ש ג"כ הא דתנן בפסחים קט"ז ב' דרבי עקיבא אומר דצריך לסיים בברכת אשר גאלנו כן יגיענו ה' כו' למועדים כו' ונאכל מהפסחים כו' לפי שכל מקום אנו מבקשים רחמים מה' שיקיים לנו דבר הבטחתו הטובה שהבטיחנו בתורתו הקדושה בזה וכן כאן אנו מבקשים שיקיים לנו ה' מה שהבטיחנו בתורתו להגיענו לקיים ולשמור עוד את מצות הפסח לשנה הבאה ג"כ כמ"ש ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה שהוא הבטחה מה' בזה וכמ"ש במדרש הנ"ל ואמנם פשוט שכל זה למאן דס"ל דבחוקת פסח הכתוב מדבר וא"ש דרבי עקיבא לטעמיה בזה דאמר במנחות ל"ו ב' דושמרת בחוקת פסח הכתוב מדבר ומשו"ה הוסיף ר"ע לשיטתו הך דכן יגיענו ה' ודו"ק) וה"נ יש לפרש בהך קרא דויצונו ה' לעשות כו' לטוב לנו לחיותינו כהיום הזה כלומר שבשכר זה נזכה ונחיה גם לשנה הבאה כהיום הזה ונזכה לחזור לשמור ולעשות ולקיים עוד גם אז את המצוה הזאת וזהו וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו' כלומר שהשכר הוא כי נשמור עוד לעשות את המצוה הזאת לפני ה' כו' וכעין הך קרא דושמרת כו' הנ"ל ודו"ק:

יא

(יא) ובהך קרא דעבדים היינו כו' הצ"ל דכתיב בתריה ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים כו' נראה שגם בהנך קראי נכללו כל העשר מכות. וככדדרשינן ביד חזקה שתים ואותו שתים ומופתים שתים כו' וה"נ י"ל דדרשינן ג"כ דגדולים שתים ורעים שתים. רק שהמסדר ההגדה סמכינהו לכולהו אקרא דויוציאנו ה' ממצרים כו' דכתיב בפ' מקרא בכורים לפי שבע"כ צריך לדרוש אז מארמי אובד אבי כו'. כדתנן בפסחים קט"ז א'. ואולי באמת מהך קרא גופא נלמד דצריך להשיב להבן גם כל פרשת מקרא בכורים. דהכא כתיב ואמרת לבנך כו' ויוציאנו ה' ממצרים כו'. וילפינן בגז"ש דצריכין לומר לו אז כל הפרשה דויוציאנו ה' ממצרים כו' דכתיב בפרשת בכורים ומלבד מ"ש דילפינן מלחם עוני ומוענית ואמרת דכתיב בפרשת בכורים. אלא דלפ"ז היה לנו ללמוד מהך ג"ש דגם בפסח צריך לומר עכ"פ כל פ' זו דמקרא בכורים בלשון הקודש דוקא וכדילפינן לה בסוטה ל"ב א' מג"ש דוענו הלוים ע"ש. ואולי גם עיקר מצות הזכרת יציאת מצרים בליל זה צריכין לומר בלשון הקודש לבד דכתיב לחם עוני. ודרשינן בפסחים ל"ו א' שעונין עליו דברים כו'. וכתיב ג"כ ואמרת לבנך כו' וא"כ אפשר דילפינן ג"ש דעניה ואמירה (אע"ג דלא כתיבי כהדדי) מענייה ואמירה דלוים. ועי' תוס' סוטה ל"ג א' ד"ה וענית ואמרת וצ"ע. (ולפ"ז היה אפשר לומר דבזה ג"כ נשתנה חיובא דהזכרת יציאת מצרים בליל פסח יותר מכל הלילות דבכל השנה יוצא ידי חובתו גם בכל לשון (וכמ"ש הגאון בעל שאגת אריה ז"ל בסי' י"ג דכל היכא דליכא קרא דבלה"ק דוקא ודאי דיוצא בכל לשון ע"ש) ובליל פסח הוא בלה"ק דוקא כמ"ש דילפינן מענייה ואמירה בג"ש וצ"ע (ועי' בשו"ע סי' תע"ג ס"ו בהג"ה דיאמרו בלשון המבינים דנשים כו'. ולמ"ש צ"ל דוקא בלה"ק רק שיוכל לפרש אח"כ להנשים מה שאמר בלה"ק וכמ"ש בהג"ה אח"כ ע"ש וצ"ע):

יב

(יב) ולמ"ש בעז"ה היה אפשר ליתן טעם על הנוסח הא לחמא שנתקן רק בלשון תרגום ולא בלה"ק לפי שהדבר פשוט דכל עיקר נוסח זה אינו שייך כלל למצות הזכרת יציאת מצרים שבליל זה ביחוד ונתקן ג"כ בזמן מאוחר הרבה בלא ספק וכדי לעשות הבדל והיכר בין נוסח זה ובין עיקר חיוב מצות עשה דסיפוק יציאת מצרים בליל זה שהוא בלשון הקודש דוקא וכמ"ש כל כן ראו לתקן נוסח זה רק בלשון תרגום להראות שאין כל חיוב מצוה כ"כ כעיקר ההגדה שהוא רק בלה"ק וכמ"ש:

יג

(יג) ונראה דעיקרו נתקן רק לתת טעם על מה שמחלקין מקודם את המצה שמברכין עליה אחר כך על אכילת מצה לשנים וחציה הא' לקיים בה מצות עשה דאכילת מצה וחציה הב' לאוכלה באחרונה אחרי כל סעודתו דהנה נודע מ"ש הרא"ש ז"ל בפ' ערבי פסחים (סי' ל"ד) דאותו כזית מצה שאוכלין באחרונה אינו לשם חובה כלל (דא"כ היה צריך לאכול רק מרור עם המצה כו' ע"ש) אלא אוכלין אותו רק זכר לפסח שהיה נאכל על השובע דוקא באחרונה (אי משום שכן חובת כל הקרבנות להיותם נאכלים רק על השובע משום דכתיב בהו למשחה כו' וכמ"ש רש"י ז"ל בפסחים פ"ו א' ד"ה אין מפטירין ע"ש. ואי משום הטעם המפורש בזה בירושלמי פ"ו דפסחים ה"ד דלכן תיקנו חכמים שלא לאכול הפסח כשהוא רעב עדיין רק כשהוא שבע כבר מפני שחששו שלא יבוא לשבור בו עצם אם יאכלנו כשהוא רעב ע"ש ובפסחים ק"כ א' בתוד"ה (אין) מפטירין הוסיפו בזה דמה"ט תיקנו חכמים ג"כ שלא לאכול כלום אחר אכילת הפסח שעי"ז יהיו נזהרים לאכול הפסח רק על שובע ע"ש) ולפי שהכזית מצה שבאחרונה הוא רק משום זכר למצות אכילת הפסח אז יש ליתן לכזית מצה הזה כל דין הפסח שלא לאכול אחריו כלום עכ"ד הרא"ש ז"ל. ולהלן יתבאר ג"כ אי"ה דמה"ט גזרו חכמים ג"כ שלא לחזור ולאכול הכזית מצה אם נרדם באמצע אכילתו משום דבפסח אסרו חכמים שלא לחזור ולאכלו כשנרדם מטעמא דנראה על ידי זה כאוכל הפסח בשתי מקומות וכתיב ביה בבית אחד יאכל כו' ומהך טעמא גזרו גם במצה זו שאוכלין באחרונה שלא לחזור ולאכול כשישן באמצע משום דעבידא זכר לפסח בזמן בית המקדש קיים וכמש"כ הרשב"ם ז"ל בפסחים ק"כ א' במשנה דישנו כו' ע"ש:

יד

(יד) ובהכי א"ש בפשיטות במ"ש במכילתא ובהגדה בתשובת בן חכם רק אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן משום דבקרא כתיב שמשיבין לו ויצונו ה' לעשות את החוקים האלה כו' והיינו כל דיני חוקות הפסח המפורשין בפרשת בא בפ' זאת חחוקת הפסח אך בזה"ז שאין לנו פסח רק הכזית מצה לבד שאוכלין באחרונה שהוא זכר לפסח כמ"ש אין נוהג בו מכל החוקים המפורשים שם בפסח עצמו רק בשני דברים לבד שתיקנו חכמים לעשות בו ג"כ זכר לחוקי הפסח והוא שבבית א' יאכל שלא לאוכלו בשתי מקומות וגם מה שצריך לאוכלו באחרונה דוקא זכר לפסח הנאכל רק באחרונה שלא יבא בו לידי שבירת עצם וכמ"ש וכל זה נכלל במ"ש אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן שבא לומר בזה שלא יעקרו מחבורה לחבורה וכרב בפסחים קי"ט וכן שלא לאכול אח"כ וכשמואל ור"י שם (ותרווייהו איתנייהו בזה וכ"ה בירושלמי שם שלא יעקרו כו' ע"ש) אבל כל שאר חוקי הפסח אין נוהגין במצה כלל אפי' לזכר כלל משום דבפסחים צ"ו ממעטינן מבו דאוכל הוא במצה ודו"ק. ונ"ל דמ"ש בהגדה ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח כו' דטעות סופר היא וצ"ל ואף עתה כו' ור"ל בזה"ז שאין פסח מ"מ יאמר לו כהלכות הפסח עכ"פ כלומר שהדינים הנוהגין במצה שאוכלים בזה"ז באחרונה לזכר לפסח עכ"פ צריך שיאמר לו גם עתה והיינו שאין מפטירין וכו' וכרב ושמואל הנ"ל וא"ש ודו"ק. (ואולי נפל הטעות מתשובת הבן הרשע דשם כתוב אתה בא'):

טו

(טו) והנה עיקר הטעם שמחלקין המצה לשנים קודם התחלת ההגדה נראה פשוט משום דתרווייהו נפק"ל מלחם עוני כדאמר בפסחים קט"ו ב' לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ועוד דריש שם מלחם עוני דמה דרכו של עני בפרוסה כו' ונראה דלכן תיקנו ג"כ שכל עניות דברים שעל המצה. דהיינו כל אמירת ההגדה וסיפור יציאת מצרים שעל המצה דנפקא לן מלחם עוני יהיה הכל על הפרוסה דוקא דנפק"ל נמי מלחם עוני כו' וכמ"ש ולכן סידרו לפרוס המצה לשנים קודם שמתחילין ההגדה. וכמ"ש בסדר ר"י טוב עלם ז"ל בפיוט לשבת הגדול ובהרא"ש ז"ל ועוד מהראשונים ז"ל בזה (אך בהרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מצה ה"ו נראה דעד ברכת המוציא אינו חולק המצות כלל רק קודם ברכת המוציא חולק אחת מהםן ע"ש. ובה"ה ז"ל שם ובהר"ן ז"ל סוגיא דלחם עוני בשם רב האי גאון ז"ל אך מסיק שם דנהגו לפורסה קודם ההגדה ע"ש).

והנה מכבר אמרנו דיש סמך לזה גם במשנה דפורסין המצה קודם ההגדה למ"ש הגר"א ז"ל בביאוריו בסי' תע"ג ס"ק י"א להביא ראיה לדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאין צריך רק שתי מצות בתחילה ואח"כ לפרוס אחת מהן דאתי לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא (מלחם משנה דכתיב בשבת ויו"ט) ואוקמא אחדא ופלגא וכמ"ש הרי"ף ז"ל וכ' הגר"א ז"ל דכן משמע לישנא דמתני' בפסחים קי"ד הביאו לפניו מצה כו' עכ"ל ור"ל דרק מצה אחת שלימה מביאין לפניו והשניה היא פרוסה משום לחם עוני (וי"ל דלכן כתיב ג"כ בתורה בערב תאכל מצות חסר ו' ובבעה"ט ז"ל כתב דבא לרמז דו' ימים רשות ובאמת נראה דבקרא דשבעת ימים תאכל מצת דבפ' קדש דכתיב ג"כ שם חסר ו' שפיר י"ל שם כמ"ש הבעה"ט הנ"ל אך כאן י"ל דבא ללמד רק מצה אחת תהיה שלימה וכדאמר רב הונא במנחות ע"ו ב' במנחת מאפה דצ"ל י' חלות ואפאה חלה אחת יצא מ"ט מצת כתיב ע"ש וי"ל עוד דחסר ו' לרמז דבו' שעות האחרונות אינו יוצא וכדרבא בפסחים ק"כ הנ"ל) וא"כ מוכח ג"כ מזה דקודם מזיגת כוס שני וקודם ההגדה כבר נחלקה המצה השניה לשנים דהביאו לפניו מצה הוא קודם מזיגת כוס שני במשנה שם ודלא כהרמב"ם ז"ל הנ"ל. אך נ"ל להוסיף עוד דלגירסת הרע"ב ז"ל שם במשנה זו דקתני מקמי הכי מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפר את הפת ואח"כ תנן הביאו לפניו מצה כו' ורש"י והרשב"ם והתוס' ז"ל פירשו דפרפרת הפת קאי אמרור שאחרי המצה ע"ש ודחוק מאוד. והר"ן בשם הרמב"ן ז"ל פי' דמצה איקרי פרפרת לפי שעשוי רקיקים ע"ש והגאון מוהרש"ש ז"ל בהגהותיו שם הוסיף די"ל דלכן קרי למצה פרפרת לפי שמצוה לבצוע בפרוסה והוא מלשון ויפרפרני כמ"ש התויו"ט עכ"ד אבל הרע"ב והתוספות יום טוב ז"ל נראה שפירשו דכל אכילת פת קרוי פרפר דבעת האכילה הוא שובר ומפרפר את הפת וזה שכתב הרע"ב ז"ל לפרפר את הפת דר"ל לאכילת מצה וקמ"ל דבין אכילת ירקות למרור צריך לאכול מצה קודם המרור ע"ש אולם למש"ל מד' הגר"א ז"ל דהביאו לפניו מצה א' שלימה לבד הנה נ"ל לפרש בפשוטו לפ"ז דמ"ש לפרפר את הפת (כגי' הרע"ב ז"ל הנ"ל) דר"ל שאז צריך לפרפר ולחלק מצה אחת לשנים כשהגיע אז הזמן להביא לפניו המצות לומר עליהם ההגדה אז כדתנן התם אח"כ מזגו לו כו' וכאן הבן שואל תחילת ההגדה המתחלת משאלת הבן כו' שאז צריך לחלק תחילה מצה א' מהן לשנים ואין מביאין לפניו רק מצה א' שלימה בלבד כדתנן אח"כ וטעם חילוק המצה אז משום דכל הסיפור דיציאת מצרים צריך להיות ג"כ על המצה הפרוסה וכמ"ש דתרתי הנך דרשי דנפק"ל מעוני שעונין עליו דברים וכדרך העני בפרוסה יש לקיימם כאחד לענות כל הדברים על הפרוסה דוקא וכמש"ל (וכדא' בפסחים ל"ו דדרשי דעוני ועני הוא ממקרא ומסורת ע"ש) וכל זה הוא על שצריכין לחלק המצה קודם ההגדה. אך על מה שמשיירין מחצה השנית רק לאכילת האפיקומן וכמ"ש הפוסקים ז"ל כ' הגר"א ז"ל בביאורו בסי' תע"ג ס"ק ל"ו שהוא כדי ששתי האכילות שאוכל לשם מצוה יהיו בפרוסה עכ"ל. והנה כבר כתב דעיקר הטעם שאוכלין החציה השניה אחר כל אכילתו דוקא שהוא רק זכר לפסח שהיה נאכל על השובע דוקא. וכמ"ש הרא"ש ז"ל ובשו"ע ר"ס תע"ז ע"ש. ומכל מ"ש בזה נראה לנו פי' נכון ואמת בנוסח הא לחמא שהוא בא לפרש הטעם על מה שהוצרך לחלק אז את המצה ולשוברה לשנים ומשייר החציה השניה לאוכלה בסוף סעודתו. והחצי הראשון בתחילת סעודתו דוקא. ולמה לא יוכל לצאת ידי חובתו בכזית הראשון או בכזית האחרון בלבד ומה נשתנה ג"כ לחם מצה דליל פסח שאינה נילושה רק במים לבד ולא ביין ושמן כו' ונפק"ל ג"כ מהך קרא דלחם עוני כדאר"ע בפסחים ל"ו וכל זה נכלל במ"ש הא לחמא עניא כו' כלומר שהיא שבורה כדרך אכילת לחמו של העני בפרוסה וגם היא נילושה רק במים ולא בשמן וכו' דאיקרי מצה עשירה ועל זה אמר די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כלומר דגם כשאכלו מצות בליל פסח במצרים קודם שנגאלו ודאי לא היתה נילוש גם אז ביין ושמן רק במים להראות שיגאלו מהר משם מלוש בצק עד שלא תהיה שהות שתתחמץ העיסה אז עדיין ואין זה אות רק כשנילושה עם מים לבד דבאה לידי חימוץ רק שלא היה אז זמן להתחמץ עדנה אבל כשנילוש ביין ושמן שאינה באה כלל לעולם לידי חימוץ כדא' בפסחים ל"ה ובכ"ד דבמי פירות אינו מחמיץ העיסה כלל וא"כ גם כשאוכלה מצה דהיינו שממהר לאפות אותה מיד אחר הלישה אין בה אות על החיפזון כלל. ובהכי א"ש מ"ש בקרא דלחם עוני כי בחפזון כו' כלומר דלכן צ"ל לחם עוני דוקא לפי שבא לאות דבחפזון היה היציאה ממצרים ואין האות בזה רק בלחם עוני לבד ולא כשנילש בשמן דאינה באה לידי חימוץ כלל וכמ"ש. והנה פשוט דמפני טעם זה החמירו חכמים ביותר במצות אכילת מצה להזהר בה יותר שתיאכל לתיאבון ועל כן אסרו לאכול משעה עשירית בערב פסח שלא יבוא לאכול מצה אכילה גסה כדא' בפסחים ק"ז משום דבנילוש יין ושמן גם אם יהיה קצת שבע מקודם אינו קץ כ"כ באכילת לחם משובח גם כשהוא שבע דרווחא לבסומי שכיח כדא' במגילה ז' ב' משא"כ בנילוש במים לבד דצריך ליזהר בה ביותר שלא לאכול מקודם פת אחר כלל. משום שלא יבוא לאכול אח"כ את הלחם עוני רק אכילה גסה ויהיה קץ באכילה ואינה אכילה כלל (וכן כתב הגאון הצל"ח ז" בפסחים דף ק"ח דר"ש הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא ומסקינן שם משום דאיסטניס הוה דאי טעים מידי בצפרא באורתא לא מהני ליה מיכלא והקשה הצל"ח שם דא"כ למה לא יתיב בתעניתא במעלי דיומא דחג הסוכות דהא בליל יום ראשון דסוכות מחוייב לאכול כזית דהא ילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות ותי' דהתם יכול ללוש הכזית ביין ושמן ודבש ורווחא לבסימא שכיח משא"כ במצה דבעינן לחם עוני דוקא בודאי לא יהיה לתאבון אם יאכל ביום) וכ"כ הרשב"ם ז"ל בפסחים ק"ז ב' דלהכי נקט התם דילמא אתי למיכל למצה דוקא אכילה גסה ולא לפסח. משום דלגבי לחם גם באכילה מועטת שאכל מקודם הוי אכילת הלחם שאח"כ כאכילה גסה ע"ש. ויש להוסיף עליו דבמצה גרע טפי לפי שנילושה במים לבד וכמ"ש. וא"כ פשוט דמה"ט ודאי מחויב לאכול מצה מיד בתחילת הסעודה קודם שאכל ושתה כלל. והכל משום הך גזירה דדילמא אתי למיכל מצה אכילה גסה וכמ"ש (רק הירקות שתיקנו חכמים לאכול בטיבול ראשון דבאמת על ידם מיגרר האכילה טפי. וכמ"ש הרשב"ם ז"ל שם ק"ז ב' ד"ה (מטביל) בירקא כו' וכן השני כוסות שתיקנו חכמים קודם הסעודה גרירי נמי לליבא טפי וכדא' בברכות ל"ה ב' דחמרא טובא גריר ע"ש וטובא היינו שתי רביעיות וכמ"ש המרדכי ז"ל) ובהכי א"ש מ"ש בנוסח הא לחמא עניא כל דכפין כו' דנ"ל דאחר שהוא לחם עוני הנילוש רק במים ולכן מחויב לאכול הכזית מצה הראשון קודם כל סעודתו דוקא בשעה שהוא רעב עדיין דאל"כ יש לחוש שמא יבוא לאכול הכזית מצה הראשון ג"כ אכילה גסה וזהו טעם על הכזית ראשון שצריך לאכול קודם כל אכילתו דוקא משום שצריך לאוכלו כשהוא רעב עדיין וזהו כל דכפין ייתי ויכול הכזית ראשון. והכזית אחרון שצריך לאוכלו זכר לפסח כמ"ש צריך לאוכלו אחר כל סעודתו זכר לפסח הנאכל על השובע כמ"ש רק שלא יהיה שבע כ"כ שיהיה קץ באכילתו וכמש"ל שצריך שלא יהיה אכילה גסה וזהו כל דצריך יתי ויפסח והיינו במי שצריך עדיין לאכול שעדיין אינו שבע לגמרי יתי ויפסח והיינו שיאכל כזית מצה דאפיקומן שהוא זכר לפסח) אלא שלכאורה יש להעיר על מה שכתבנו דכזית מצה הראשון צריך לתאבון דווקא ואסור לאכול מקודם בלילה מהא דהקשו התוספת בפסחים צ"ט ב' מהא דא' שם מ' א' בבציקות שנעשו בלא שימור לשם מצה דממלא כריסו מהם בתחילה ואוכל כזית מצה המשומר באחרונה ואע"ג דאינו אוכל הכזית מצה לתיאבון כלל. ודחקו בזה משום דבאותה הסעודה הוא נזהר יותר מלאכול כל שבעו כו'. ע"ש ולפ"ז היה נסתר מ"ש לעיל בזה וגם הרא"ש ז"ל הוקשה לו ברייתא דדובשנין כו' שהוא מצה עשירה בפסחים קי"ט דקתני נמי התם דממלא כרסו מהם והכזית מצה אוכל באחרונה ודחק הרא"ש ז"ל לאוקמא בזמן הבית דוקא וכהלל. ולכן צריך שיאכל המצה באחרונה דוקא בהדי פסח שנאכל על השובע (ועי' ברא"ש ז"ל סו"פ ערבי פסחים סי' ל"ה ובקרבן נתנאל שם סי' ק"כ שהאריך מהך דבציקות הנ"ל בזה ע"ש) ואמנם נראה לנו לחדש בזה בעז"ה דבאמת נראה עיקר להלכה בעיקר מצות עשה דאכילת מצה בליל פסל, שמפורש בתורה במ"ע זו פרטים מיוחדים דבעינן שיהיה משומר מחימוץ לשם מ"ע דמצה דוקא כדנפק"ל בפסחים מ' מקרא דושמרתם את המצות כו'. וכן שיהיה לחם עוני הנילוש במים לבד (וכן שתהיה מצה הראויה לשבעת הימים ושאינה משתמרת לשום זבח ושתהיה ראויה לאכול אותה בכל מושבות וכדפקא לן הכל מקראי בפסחים ל"ח ע"ש) דאף אם נאמר דכל הדרשות הללו מקראי הנ"ל עיקר דרשות הם ולא אסמכתא בעלמא (ודלא כמ"ש במשבצות זהב סי' ת"ס בשם הב"ח והחק יעקב (וכ"כ הגאון בעל נודע ביהודה מה"ת סי' ע"ט לדעת הרמב"ם ז"ל פ"ה מהל' חמץ ומצה ה"ט ע"ש) דס"ל דמאי דבעינן שימור לשם מצה הוא רק מדרבנן וקרא דושמרתם כו' דמייתי בש"ס הנ"ל הוא רק אסמכתא בעלמא ע"ש. ובאמת בירושלמי פסחים פ"ב סוף ה"ד ובסוף פ"א ה"ב נראה ג"כ שעיקר השימור במצה לשם הפסח הוא רק מדרבנן דהוה בעי למימר התם דלביתה הלל דמכשרי בסוכה ישנה שעשאה ל' יום קודם לחג ולא לשם חג ה"נ דמכשרי במצה בכה"ג ומשמע דאף לצאת בה ידי חובת מצות מצה קאמר הכי דומיא דסוכה ומסיק ר"י שם דבאמת במצה גם בית הלל מודו דכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור שלא דקדק בה ומשמע דעיקר טעמא דבעינן במצה לכו"ע שיעשנה לשם פסח דוקא הוא רק מטעם כדי שיזהר ביותר לדקדק בה עי"ז ולשומרה מחימוץ כראוי (ולפ"ז פשוט דבכל מצה שאוכל בפסח צריך שיעשנה לשם פסח דוקא אם מלישה או גם מקצירה דאל"ה אמרינן דדבר ברור שלא דקדק בה וצ"ע) וא"כ אין זה רק מדרבנן (וע"ש בירושלמי דממעט מן ושמרתם כו' לרבוכה מפני שאינה צריכה שימור כו' ואכמ"ל) אולם הדבר ברור דכולהו הנך מילי דנפק"ל מהנך קראי דבעינן להו לעיכובא או רק למצוה בלבד במ"ע דמצה (דבירושלמי שם פ"ב ה"ד איכא מ"ד דהא דבעינן בכזית מצה שלא יהא בו משקין (כגון יין ושמן ודבש) שהוא רק למצוה ע"ש) שאינם רק למצוה בפני עצמו ואינם מתנאי המצוה כלל שהדבר פשוט דאם אין לו בליל פסח רק מצה שלשו אותה בפני ישראל ויודע בה שלא נתחמצה כלל רק שלא נילושה בפירוש לשם מצות מצה כלל דודאי הוא מחויב לאכול אותה בליל הפסח לקיים בה המ"ע דבערב תאכלו מצות עכ"פ ואף שלא קיים בה מצות ושמרתם כו' כלל מכל מקום שתי מצות בפני עצמן הן שמצוה לאכול מצה בליל פסח ומצוה לאכול מצה שמורה ג"כ ואם אין לו מצה שמורה אז עכ"פ ודאי הוא מחויב לאכול אז כל מצה שיהיה לו באפשרי להשיג אז אף שאינה שמורה כלל לקיים מ"ע דתאכלו מצות וכמ"ש (וכ"ש אם אין מצות שמורה רק מדרבנן ודלא כמו שהאריכו האחרונים ז"ל בסי' ת"ס בזה) וכן אם אין לו רק מצה שנילוש בשמן דמחוייב עכ"פ לאכול מצה זו אז אף שאינו מקיים מ"ע דלחם עוני בזה וכמ"ש באשל אברהם סי' תע"א סק"ה דאף בנילוש בלי מים מ"מ י"ל דנהי דלא מקיים מ"ע דלחם עוני מ"מ מקיים עכ"פ מ"ע דאכילת מצה גם במצה הנילוש בשמן ע"ש (ועי' מ"ש בזה בספרי ראשית בכורים ד' ח' להביא ראיה לזה ממצה שאינה ראויה לשבעה דע"כ דאם אין לו מצה אחרת דודאי מחויב לאכול אותה עכ"פ כדמוכח מדברי הירושלמי שהובא בתוס' קידושין ל"ח א' ד"ה אקרוב ובהכי א"ש דלא תקשה על הפמ"ג הנ"ל ע"ש. ובאמת היה אפשר לומר דזו היא מחלוקת בירושלמי הנ"ל אם למצוה או לעיכוב ויש להאריך בזה ואכמ"ל) א"כ לפ"ז פשוט דלק"מ מהך דבציקות כו' ומהך ברייתא דהדובשנין כו' הנ"ל דלא חששו חכמים שלא יכל שום דבר קודם הכזית מצה של מצוה רק כשאוכל דבר הרשות לגמרי אבל כשאוכל מקודם מצה של מצוה באמת רק שחסר בה מצוה אחרת שיש במ"ע דמצה עוד בזה כגון שלא נעשית לשמה או שאינה לחם עוני לא גזרו חכמים בדבר זה כלל כיון דמ"מ גם באכילה זו מקיים מ"ע דמצה עכ"פ ומשום מצות לחם עוני לבד או שיקיים מצות מצה שמורה ג"כ לא גזרו שמא יאכל הכזית הזה לבד באכילה גסה כלל ועדיף טפי שיאכלנו לבסוף כדי שישאר בפיו טעם מצה שמורה ולחם עוני ג"כ הנוספים על מ"ע דמצה ג"כ וכמ"ש ומשא"כ כשאוכל מבעוד יום או שאוכל גם בלילה דבר הרשות לגמרי בסעודתו קודם שיאכל מצה כלל דודאי חשו חכמים בזה שלא יאכל מצה אכילה גסה אח"כ וכמ"ש וא"ש בעז"ה (והגם שידענו נגד ד' האחרונים ז"ל בזה אך מה שנ"ל מהש"ס דילן ומהירושלמי הנ"ל ג"כ כתבנו בעז"ה):

הקדמה לביאורי רבי שלמה הכהן

הקדמה לביאורי רבי שלמה הכהן:

אמר המו"ל הנה באתי להודיע פה שהחידושים על הגדה של פסח מהרב המאוה"ג מהור"ר שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק לא יכולתי להדפיסו בשלימות כפי אשר מסר לי יען שהזמן לא הספיק לזה לכן לא הדפסתי ממנו רק איזה חידושי דינים אשר כתב בדין קידוש והבדלה ועוד באיזה דברים הנוהגים באותו הלילה וגם איזה חידושים במ"ע דסיפור יציאת מצרים כפי מה שיכילם הגליון הלז. וז"ל הטהור:

קדש

בעז"ה סדר הלילה קדש וכו'. הנה במצות קדוש דליל פסח נראה פשוט דאף אם מקדש קודם בין השמשות בתוספת יום טוב בוודאי יוצא מצות קידוש כמו בכל יום טוב דהא תוספת יום טוב דאורייתא בכל יום טוב. אכן מצות ד' כוסות לא יצא דד' כוסות שתקנו חז"ל צריך להיות דוקא בלילה כמו מצות פסח מצה ומרור [וכ"מ במגן אברהם ר"ס תע"ב ודברי הט"ז שם צ"ע ועיין שם בחק יעקב] והלכך אם קדש ביום צריך לשתות בלילה פעם שנית לשם כוס ראשונה ואח"כ יאמר ההגדה על כוס שני כי בכוס של קדוש לא יצא:

וכתב השולחן ערוך (בריש סימן תע"ג) דאם חל במוצאי שבת קודש ושכח להבדיל עד שהתחיל ההגדה ישלים ההגדה עד גאל ישראל ואחר כך יבדיל. ויש להסתפק בדבריו אם ר"ל דיבדיל על אותו כוס שאחר ההגדה או דמוטב טפי שיבדיל על כוס אחר דהא אין אומרים שתי קדושות על כוס אחד וכעין שכתב המגן אברהם שם בסק"ב לענין כוס של הלל, ואיסור דמוסיף על הכוסות לא שייך בזה דהא בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה. ומדברי החק יעקב שכתב טעם דמשו"ה אינו מבדיל באמצע הגדה משום דיהיה הפסק בין הבדלה לברכת הכוס באמירת הגדה ואין לומר שיברך על הכוס וימזוג כוס אחר לאמירת הגדה משום שזה נראה כמוסיף על הכוסות וכו' עיי"ש וא"כ משמע מדבריו דמפרש בשולחן ערוך דיבדיל על אותו כוס ואדרבה על כוס אחר אסור משום דנראה כמוסיף על הכוסות. ואף דמותר לשתות בין הכוסות מ"מ כוס של הבדלה גרע משום דכיון דנוטל כוס קבוע להבדלה מחזי טפי כמוסיף. ומ"מ נראה דאם לא הזכיר רק אחר שכבר שתה הכוס השניה אז וודאי לוקח אחר ומבדיל עליו מיד קודם שנוטל ידיו להמוציא דהא החק יעקב גופא לא כתב שם דאסור להוסיף רק משום דאפשר אבל הכא הא אי אפשר. ומיהו יש להסתפק אי צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן על כוס הבדלה או אפשר שיוצא בברכה שבירך על הכוס השניה וצ"ע בזה:

ואם שכח להבדיל עד אחר ברכת המזון כתב המגן אברהם דאומר הלל והבדלה על כוס אחד משום דאי אפשר בענין אחר עיין שם. אמנם יש להסתפק אם שכח להבדיל עד אחר ששתה כוס הרביעי אם ימתין עד למחר ויבדיל על כוס של קדושא רבא ומדברי המגן אברהם שכתב דאי אפשר בענין אחר אינו ראיה דהתם באמת אי אפשר להמתין עד למחר דהא אינו רשאי לשתות כוס רביעי בלא הבדלה אבל בנדון דידן יכול ליזהר שלא יטעום כלום עד למחר או אפשר שכיון דחביבה מצוה בשעתה י"ל דלא גרע מאיסטניס או שהוא תאב לשתות שכתב הרמ"א בהג"ה בסי' תפ"א דיכול לשתות כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדול והכא נמי יכול ליקח כוס חמישי להבדיל עליו ולכן הדבר צ"ע להלכה ולא מצאתי דין זה מבואר באחרונים:

ורחץ

ורחץ. לדעת כמה פוסקים צריך לברך על הנטילה משום דס"ל דכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים בברכה וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא בריש פ"ח מהל' חמץ ומצה שצריך לברך כשרוחץ ידיו לטבול ראשון. ומאוד יש לתמוה על הרב בית יוסף בסי' קנ"ח שהוצרך להוציא דהרמב"ם ס"ל כן ממשמעות דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות. ובאמת שמשם אינו הכרח כל כך, אבל באמת מפורש כן בריש פ"ח מהל' מצה וצ"ע. וכן דעת הגר"א ז"ל בבאוריו בסי' תע"ג ואף דמבואר בשו"ע דאינו אוכל לכרפס רק פחות מכזית כדי שיסתלק מחשש ברכה אחרונה ומבואר בסי' קנ"ח דאם אוכל פחות מכזית אינו צריך נטילה בברכה, צריך לומר דדבר שטבולו במשקה גרע טפי משום דנוגע במשקה ומשקה מקבל טומאה בכל שהו ולא דמי לפת שלא חייבו חכמים ליטול רב בכשיעור דחייב עליו בברכת המזון. והלכך אף דבאוכל נמי איכא כמה דעות דס"ל דמקבל טומאה בכל שהוא, מ"מ אין צריך נטילה בברכה רק לכזית. ודעת הרוקח באמת דאף לפחות מכביצה אין צריך נטילה בברכה והובא דעתו בשולחן ערוך שם ועיי"ש במגן אברהם. ונראה דס"ל כדעת הפוסקים דאוכל אינו מקבל טומאה בפחות מכביצה אפילו לטומאת עצמן, ובספרי בנין שלמה הארכתי בזה בעז"ה וכאן אין מקום להאריך בזה:

מגיד

מגיד. מוזגין כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה וכו'. ובקושיא הרביעית אומר שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כלנו מסובין. ונ"ל דכיון בזה שני דברים, א' דכולנו יושבין מסובין וגם דכל הלילה בהסבה דהא מכל מקום מצוה לכתחלה מיהא איכא שיהא כל הסעודה בהסיבה דהא טבול ראשון נמי ליכא חיובא ואף על פי כן הבן שואל דהלילה הזה שתי פעמים:

ודע דהא דמחויב לאכול מצה בהסיבה היינו מדרבנן דחז"ל תקנו שיאכל בהסבה ובמדרש שמות רבה פ' בשלח (פ"כ פי"ח) סמך זה אקרא דויסב אלהים את העם מכאן אמרו רבותינו אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב שכך עשה להם הקב"ה שנאמר ויסב אלהים עכ"ל. ועכ"פ אינו אלא תקנת חכמים ולפיכך אני תמה על מה שכתב בשולחן ערוך (סי' תע"ב סעיף ז') דכל מי שצריך הסיבה אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה, ומשמע דאף אם אכל כזית מצה הראשון בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול בהסיבה, ואמאי הא יכול לצאת בכזית מצה דכורך דהטעם דאין יוצאין במצה דכורך לחוד משום דאתי מרור מדרבנן ומבטל למצה מדאורייתא. אבל בנדון דנן הרי יצא ידי דאורייתא וא"כ יוכל לצאת בכורך דלדידיה שניהם דרבנן. ואין לומר דכיון דאוכל מרור בפני עצמו בתחלה חיישינן שמא הלכה כרבנן דאפילו בפני עצמו יצא, ונמצא שכבר יצא ידי חובת מרור ואתי מרור דרשות דכורך ומבטל למצה דרבנן דהא ליתא דלא יאכל באמת מרור בפני עצמו כלל ויצא במרור דכורך דהטעם דאין יוצאין במרור דכורך משום דשמא הלכה כרבנן דיצא כבר במצה שאכל בפני עצמו ואתי מצה דכורך דהוי רשות אליבא דרבנן ומבטל למרור דרבנן וכמו שמבואר בסוגיא דפסחים קט"ו ועיי"ש בתוס'. אבל בנדון דנן דאכל בלי הסיבה הרי חייב מדרבנן לאכול שנית ולא יבטל כלל דהא מחויב במצה מדרבנן מיהת. ולכן נראה לי דמה שכתב השולחן ערוך דאם אכל בלא הסיבה צריך לחזור ולאכול מיירי שנזכר לאחר שכבר אכל מרור בפני עצמו או דמיירי במצה דכורך דבעי הסיבה דהא כבר הסכים בבית יוסף בסי' תע"ה [לדברי] המנהיג שהביא הטור דכורך בעי הסיבה. או דמיירי בכזית מצה דאפיקומן. אבל בכזית מצה הראשון נ"ל כמו שכתבתי בעז"ה דלא יאכל מרור בפני עצמו כלל רק יאכל כורך לחוד ובזה יהיה יוצא הכל ומ"מ צ"ע להלכה בזה:

בענין חיוב מ"ע דסיפור יציאת מצרים בליל הסדר

ולענין עיקר אמירת הגדה בליל פסח כתב הרמב"ם בריש פרק ז' וז"ל מצות עשה של תורה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת [ור"ל דכמו דהתם פירושו דזכור בעצומו של יום הכי נמי בעיצומו של יום] ומנין שבליל ט"ו תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר וכו' ע"כ והנה מדברי רבינו ז"ל אלו מבואר דעיקר המצות עשה נלמד מקרא דזכור וקרא דוהגדת לבנך אינו אלא לגלות דהחיוב אינו אלא בלי ט"ו.

ולכאורה דבריו צריכים עיון דחדא דזה נלמד מקרא דזכור גופה דהא מדמה לילה לזכירה דשבת דהתם בוודאי בשבת גופיה דהא ילפינן מיניה מצוה דקדוש היום ועוד דבמכילתא בפרשת בא על פסוק דזכור את היום הזה משמע להדיא דמפרש הך קרא על מצות עשה דזכירת [יציאת] מצרים דכל ימות השנה ולא קאי אפסח כלל דז"ל המכילתא שם ויאמר משה אל העם אין לי אלא שמזכירין יציאת מצרים בימים בלילות מנין ת"ל למען תזכור וגו' ע"כ הרי דמפרש ליה ליציאת מצרים דכולי שתא. והמגיד משנה שם ציין על דברי הרמב"ם דכ"ה במכילתא וצ"ע דהרי במכילתא אדרבה דריש ליה לדרשה אחריתא. וכן רש"י ז"ל בפירוש החומש כתב וז"ל זכור את היום הזה למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום עכ"ל, והיינו כדרשת המכילתא.

והן אמת שמדברי הרמב"ם בספר המצוות נראה שהיה לו גירסא אחרת במכילתא, וכבר הגיה על נכון לדברי המכילתא מר אחי הגאון הגדול נ"י בחידושיו להגדה זו באות ד'. אכן לקיין הגירסא שלפנינו במכילתא ובפרט שנראה שגם רש"י ז"ל היה גורס כן, נראה לי לומר וליישב דברי רבינו הרמב"ם על פי דרך החידוד, דהנה לכאורה לפי דרשת המכילתא דראי אכל ימות השנה תמוה טובא מאי דמסיים הכתוב ולא יאכל חמץ דמאי שייך אכילת חמץ לכאן הלא לא מיירי בחג הפסח כלל, ונראה דמשום זה דריש ליה רבי יוסי הגלילי לפסח מצרים ולמד מכאן שפסח מצרים אין חמוצו נוהג רק יום אחד דכתיב ולא יאכל חמץ היום והיינו משום דמפרש קרא דזכור אכולה שתא וא"כ אי אפשר לפרש דלא יאכל חמץ קאי אזכור דלמעלה והלכך ע"כ הוצרך לדרוש דקאי אקרא דלבתריה דכתיב היום אתם יוצאים, דשבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה, ועל פי דרשה זו א"ש דברי הכתוב דמתחלה הזהיר לעם דיזכרו את היום לדורות והיינו דיזכרו יציאת מצרים בכל יום ואחר כך הזהירם בהוראת שעה דאותו היום לא יאכלו חמץ.

ובזה יש לעמוד על דברי רבי יוסי הגלילי דסבירא ליה בפסחים (דף כ"ג ודף כ"ח ודף ל"ב) דחמץ בפסח מותר בהנאה ואמר דתמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, ולכאורה צריך להבין דלמה לא יליף חמץ לאסור הנאה כמו שאר התנאים, ועוד מהו הלשון היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, מה הוצרך להזכיר זה, הוה לי למימר סתמא דהיאך חמץ אסור בהנאה בפסח וממילא ידעינן דאכל ז' ימות הפסח קאי.

אמנם באמת דברי רבי יוסי הגלילי עולין כמין חומר בעז"ה דהנה הא דילפינן דחמץ אסור בהנאה אליבא דחזקיה היינו מקרא דלא יאכל חמץ. אמנם רבי יוסי הגלילי לשיטתו דדריש הך קרא דלא יאכל לפסח מצרים והלכך אף דיש לומר דילפינן פסח דורות מפסח מצרים מכל מקום דיו לבא מן הדין להיות כנדון והתם לא נהג רק יום אחד והלכך דיו לאסור בהנאה רק ביום הראשון וזהו דאמר רבי יוסי הגלילי דתמה על עצמך דהיאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה דכל שבעה בודאי ליכא לאסור דהא במצרים גם כן לא נהג רק יום אחד.

[והא דמקשה הש"ס בפסחים כ"ג והרי חמץ דכתיב חא יאכל חמץ ותניא רבי יוסי הגלילי אומר וכו'. כבר כתב הצל"ח שם דהקושיא היא לא' אבהו אבל לחזקיה דלא מפקינן איסור הנאה רק מקרא דלא יאכל לא מקשה מידי דלרבי יוסי הגלילי הך קרא דלא יאכל לפסח מצרים אתי. ובזה נסתלק גם כן קושית התוס' שם ע"ש בצל"ח].

אמנם כל זה לרבי יוסי הגלילי, אבל לדידן דקיימא לן דחמץ אסור בהנאה כל שבעה ע"כ דסברינן דהא דלא יאכל חמץ אתי אזהרה לדורות ולא סבירא לן כרבי יוסי הגלילי דדריש ליה אפסח מצרים. ואם כן ע"כ רישא דקרא נמי על פסח קאי וכן משמע באמת במתניתין דספ"ק דברכות דהא דריש שם מצות עשה דיציאת מצרים דכל יומי בין ביממא ובין בליליא הכל מקרא דלמען תזכור וא"כ אייתר לן קרא דזכור למצות עשה דסיפור דליל פסח והיינו כדעת הרמב"ם.

חיוב נשים באמירת הגדה

[בספר חיי אדם מסתפק אי נשים חייבות באמירת הגדה ע"ש. ולפי מש"כ בשם הרמב"ם הנ"ל דמצות עשה דיציאת מצרים נפקא לן מקרא דזכור את היום הזה והרי בסיפא דקרא מסיים ולא יאכל חמץ וא"כ י"ל כל שישנו וכו' וכמו שדרשו לענין מצה ונ"ל דהיינו נמי טעמא דתקנו חז"ל לומר ההגדה על הכוס משום דכל זכירה על היין הוא וכמו שתקנו לומר קידוש על היין דווקא וסמכו עצמן אקרא דזכרו כיין לבנון וכמש"כ התוספת בפסחים דף ק"ו]:

מצה שמורה מדאורייתא או מדרבנן

[ובדין שימור לשם מצה אי הוי מן התורה או מדרבנן, עי' בב"ח בסי' תפ"ב שכתב דמדברי בעל העיטור שהובא בטור שם מוכח דס"ל דאינו אלא מדרבנן. אמנם באמת המעיין בבעל העיטור עצמו יראה דאינו כן והרבה יש לנו לפלפל בדברי בעל העיטור שם ואכמ"ל]:

וה' יזכנו לקיים מצות הפסח ככל משפטו והלכתו וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר ציונו אמן. דברי הכותב הצעיר מפרחי כהונה שלמה בלא"א מו"ה ישראל משה הכהן זלה"ה מ"ץ דפ"ק: