הגדה של פסח (כוס אליהו)/הלל/גמר ההלל

הגדה של פסח || הגדה של פסח (כוס אליהו)     שפוך חמתך • הודו

שפוך חמתך • הודו ‏מעבר לתחתית הדף לנוסח ההגדה דפים מקושרים צור דיון על קטע זה לדיון כללי על קטע ההגדה הנוכחי

הגדה של פסח מפרשי ההגדה אפוד בד כוס אליהו מעשה נסים מרבה לספר קמחא דאבשונא

הגדה של פסח   הללמוזגין כוס רביעי וגומרין ההלל:

לֹא לָנוּ יְיָ לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם: וֵאלֹהֵינוּ בַּשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה: עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם: פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן: יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לׁא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם: כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּייָ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַייָ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: יִרְאֵי יְיָ בִּטְחוּ בַייָ עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:

יְיָ זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן: יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְיָ הַקְּטַנִים עִם הַגְּדֹלִים: יֹסֵף יְיָ עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם לַייָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַייָ וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ־יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְיָ אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי: כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא: וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא אָנָּא יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי: חַנוּן יְיָ וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם: שֹׁמֵר פְּתָאִים יְיָ דַּלוֹתִי וְלִי יְהושִׁיעַ: שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי: כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי: אֶתְהַלֵךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד: אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב:

מָה אָשִׁיב לַייָ כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי: כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא: נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו: אָנָּה יְיָ כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי: לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא: נְדָרַי לַייָ אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: בְּחַצְרוֹת בֵּית יְיָ בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם הַלְלוּ־יָהּ:

הַלְלוּ אֶת יְיָ כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת יְיָ לְעוֹלָם הַלְלוּ־יָהּ:

הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב		כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל		כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן		כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:
יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְיָ		כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ:

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחַב יָהּ: יְיָ לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם: יְיָ לִי בְּעוֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְּשׂוׂנְאָי: טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בָּאָדָם: טוֹב לַחֲסוֹת בַּיְיָ מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים: כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי: בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם: סַבּוּנִי כִדְּבֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם: דָּחֹה דְּחִיתַנִי לִנְפֹּל וַיְיָ עֲזָרָנִי: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָיִל: יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָיִל: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ: יַסֹּר יִסְּרַנִי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ: זֶה הַשַּׁעַר לַיְיָ צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ:

אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה אודך: אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְראשׁ פִּנָּה אבן: מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ מאת: זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ זה:

אָנָּא יְיָ הוֹשִיעָה נָּא: אָנָּא יְיָ הוֹשִיעָה נָּא:

אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא: אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָא:

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ ברוך: אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ אל: אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ אלי: הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ הודו:

יְהַלְלוּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ: כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדות וּלְשִׁמְךָ נָאֶה לְזַמֵּר כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל:

---

---

כוס אליהו

---

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לא לנו ה' לא לנו וגו'. והוא בהקדים דיש מן האומו' שהם כופרים בהשגחתו ית' דלרוב רוממותו על השמים כבודו בלבד. ואינו משגיח בשפלים. ויש מהם שאינם מאמינים כלל במציאותו ית'. ולז"א דלא תעשה למענינו בגלות החיל הזה. כ"א לשמך תן כבוד שהם כופרים שתי כפירות. הא' כפירת ההשגחה. וזהו על חסדך שגבר עלינו לשעבר שזהו מצד ההשגחה שאתה משגיח עלינו. והב' כפירת המציאות. וזהו על אמתך שתעשה למען יכירו אמתתך. ומציאותיך. ולכן כפל אומרו לא לנו זה פעמים כנגד שתי הכפירות. והם מחזיקים ידיהם בשתי הכפירות באומרם אם אמת שהוא מצוי ושהוא משגיח איה הוא עתה שאתם טובעים בגלות ואינו מציל אתכם מידינו. אלא ודאי דחדא מתרתי איכא או שאינו מצוי ח"ו. או שאינו משגיח עליכם. וזהו למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם. ורמז שתיהם בתי' איה ובתי' נא. שאם הוא מצוי איה מקום כבודו. ואם אמת שהוא משגיח איה הוא עתה שאינו משגיח עליכם. והאמת שהוא מצוי ומקום כבודו הוא בשמים ממעל. וזהו ואלהינו בשמים וגם כן הוא משגיח שהרי כל אשר חפץ עשה בארץ. ומכלל חפצו ורצונו עזבנו בגלות למרק עונינו:

או יאמר לא לנו ה' לא לנו וכפל א' לא לנו שני פעמים שלא תעשה בשבילנו. לא לנו בגלות בית רא' ולא לנו בגלות הזה האחרון. כי לשמך תן כבוד. דכתיב שם ביחזקאל ואת שם קדשי אודיע בתוך בנ"י וגו' ופי' הענין ואמר על חסדך אשר עשית עמהם לשכבר נסים ונפלאות. על אמתך לאמת החסדים ההם לדורות האחרונים אשר לא ראו בעיניהם ומכחישים אותנו. כי למה יאמרו הגוים אם אמת היה הדבר שעשה עמכם נסים לשעבר איה הוא עכשיו שאינו עושה לכם נסים כבראשונה. והאמת שאלהינו עם שעיקר כבודו בשמים כל אשר חפץ עשה בארץ אפי' בדרך נס אבל עצבי הגוים אינם כ"א חתיכת כסף וחתיכת זהב והצורה שיש לאותם חתיכות אינה כ"א מעשה ידי אדם. וא"א לדמותה כלל למעשה ידי יוצר שהוא יתברך יוצר בריותיו בחכמה נפלאה. שגם שהם מציירים צורה החציונה הפה והעיניים והאזנים והאף. אינם יכולים לצייר פנימיות כל צורה מהם וחדריה הנעלמים. באופן שאינו נקרא פה ועינים ואזנים ואף. רק להם בלבד למראה עיניהם מבחוץ. וכ"ש שעיקר סגולת כ"א מהם אינם יכולים לעשות שעיקר סגולת הפה הוא הדבור. והדבר אין בהם. וכן העינים והאזנים והאף. והשתא א"ש אומרו להם בכל חלוקה וחלוקה. משא"כ בידים ורגלים וגרון. דלא כתיב ידים להם רגלים להם גרון להם. שעיקר צורתם היא הצורה החיצונה הנראית לעין. וזה יכולים הם לעשות דוגמתה. אך עיקר סגולתם דהיינו המשוש וההילוך אינם יכולים. ואמר לא יהגו בגרונם ר"ל שאפי' תנועה בעלמא כאדם אלם שעושה תנועה בגרונו בלי חיתוך האותיות. או כהנה וצפצוף העפים אינם עושים ולזה לא אמר גרונם ולא יהגו דומיא דאינך. שאין עיקר הגרון עשוי להניעה ההוא דומיא דאינך שעיקרם עשויים לסגולה האמורה בהם ולזה ג"כ לא הזכיר הגרון בתחילה סמוך לפה כי שם ביתו הראוי. ואמר פה להם ולא ידברו ולא אמר ולא ידבר. וכן לא אמר אף להם ולא יריח דלשון רבים קאי על העצבים. לא על האיברים עצמם. ומשו"ה לשון רבים האמור בשאר החלוקות קאי נמי על העצבים אף שיצדק הלשון על האיברים עצמם. ואמר כמוהם יהיו עושיהם וגו' הכוונה דכתיב בע"ז פסילי אלהיהם תשרפון באש. ולז"א כמוהם יהיו עושיהם. שגם הם עתידים להיות נשרפים בגיהנם כמותם מעין מאמר הכתוב ולא תבוא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו. ולמה אני אומר שיהיו כמוהם לכל אשר בוטח בהם ומאמינם בלבו ולא לעושה בלבד ואינו בטוח כגון שעושה לאחרים. וגם לפ"ז אינה קללה אלא הודעה שהודיעם מה יהיה בסופם. ולפ"ז אין צריך לתוס' היי"ו. ישראל בטח בה' וגו' יש לדקדק בפסוק זה דפתח בל' נוכח דבטח בה' הוא ציווי לנוכח. וסיים בלשון נסתר. ועוד פתח בלשון יחיד וסיים בלשון רבים. אבל הענין שדוננו דוד עומד ומזהיר לכל א' ישראל להיות בוטח בה' ולא בע"ז. וכשיהיה בוטח בו הגם דתחלת בטחונו אינו שלם הקב"ה עוזרו להיות בטחונו שלם. ומגין עליו מכל צרה כענין חנניה מישאל ועזריה שלא היה בטחונם שלם בתחלה שאמרו הן איתי אלהנא די אנחנא פלתין יכול לשיזבוחנא. ועזרם ה' להיות בטחונם שלם וחזרו לו' והן לא ידוע וגו' והגין עליהם ה' ונעשה להם נס וז"ש ישראל בטח בה' שהרי כמה וכמה בנ"א הבוטחים בה' הוא ית' עזרם ומגנם כחנניה מישאל ועזריה שעזרם ה' להיות בטחונם שלם והגין עליהם:

א"נ יאמר דקאי אקרא דלעיל. דבכלל כלל אשר בוטח בהם הוא איזה יחיד מישראל העובד ע"ז ולז"א לאותו יחיד ישראל בעת בה' יחזור בך מע"ז לבטוח בה' דאע"פ שחטא ישראל הוא. ולא תאמר הואיל וע"ז נמשלת לנדה קשה לפרוש הימנה שהרי עזרם ומגינם של כל השבים הוא ית' דמן השמים מסייעין אותם ומגין עליהם בשכר שכבשו את יצרם וכינוי עזרם ומגנם שב אל הבוטחים שהם בכח מאמר מלת בטח:

או יאמר ע"פ מאי דאיתא במכילתא פ' בשלח וז"ל לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמנה שנא' ויאמן העם וגו'. ואין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה דכתיב אחי מלבנון תבואו תשירי מראש אמנה וגו'. וארשתיך לי באמונה ע"ש הרי דבשכר שהאמינו בו יבטחו בישועתו נגאלו ממצרים ועתידים ליגאל. וז"ש ישראל בטח בה' שהרי עזרם ומגנם של ישראל שהיו במצרים הוא ית' שעזרם לשעבר במצרים ויגין עליהם לעתיד בשכר הבטחון. בית אהרן ג"כ בטחו בה' והם הכהנים והלוים כל שבט לוי כפי' הרד"ק שהרי עזרם של שבט לוי במצרים הוא יתברך דלפי שבטחו בו והיו עוסקים בתורה לפיכך לא נשתעבדו כמאמרם ז"ל שעזרם לעסוק בתורה והגין עליהם מן השעבוד. יראי ה' בטחו בה' ג"כ שהרי עזרם ומגנם של יראי ה' במצרים הוא ית' דכתיב ותראן המילדות את האלהים ולא עשו וגו' ותחיין את הילדים. דלפי שבטחו בה' ולא חששו לדברי המלך היה עזרם כדכתיב ויעש להם בתים בתי כהונה ולויה ומלכות והגין עליהם מפורענות המלך. ומה שחלקם לשלש חלוקות משא"כ במזמור קל"ה דכתי' בית ישראל ברכו את ה' בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה' יראי ה' ברכו את ה' הזכיר כהנים לבד ולוים לבד. וכאן כלל הלוים עם הכהנים במאמר בית אהרן. נראה דנקט שלש חלוקות כנגד שלשת האבות דלפי שבטחו בה' היה עזרם ומגנם והיינו ישראל בטח בה' נגד יעקב שממנו נשתלשלו כל זרע ישראל ונקראו בשם ישראל על שמו. בית אהרן בטחו בה' היינו שבט לוי שהוא היה המעשר על השבטים והעשירי קדש לה' כנגד יצחק שנתקדש בהר המוריה. יראי ה' בטחו בה' כנגד אברהם דכתיב ביה כי יראה אלהים אתה. וכפ"ז יבואו הפסוקים הנמשכים אח"ך על נכון:

ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וגו'. דיש לדקדק כפל אומרו יברך יברך זה פעמים. וכפל אומרו עליכם עליכם ג"כ תרי זמני. וכפל אומרו השמים שמים. ומה ענין אומרו השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לענין ברכת ישראל. אבל הענין הוא שהאבות שבטחו בה' בטחון גמור היה עזרם ומגנם. וג"כ בברכתו ברך אותם והזכיר גם בניהם בכלל הברכה דבאברהם נאמר כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך גו' וביצחק נא' וברכתך והרביתי את זרעך וגו' וביעקב נאמר והנה אנכי עמך וגו' והיה זרעך כעפר הארץ. וז"ש ה' אשר זכר אותנו בברכת האבות הנרמזים בשלש חלוקות הנז' הוא יברך אותנו וסתם ברכה הוא הריבוי והתוספת. וחזר לפרש יברך את בית ישראל כנגד יעקב יברך את בית אהרן כנגד יצחק יברך יראי ה' כנגד אברהם שבכולם הוזכרה ברכת זרעם לעורר זכותם. וחזר להזכיר זכות משה ג"כ באומרו יוסף ה' עליכם והיינו ברכת משה עצמה. דכתי' ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' ור"ל שברכת יוסף ה' עליכם של משה תחול עליכם ועל בניכם הוסיף על של משה גם את הבנים ואמר ברוכים אתם לה' וגו' דהנה רש"י ז"ל פי' בפסוק יוסף עליכם ככם אלף פעמים שנתרעמו ישראל עליו ואמרו לו אתה נותן קצבה לברכתינו וכבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וכו' עד שהשיב להם זו משלי היא אבל הוא ית' יברך אתכם כאשר דבר לכם ע"ש. ומעין זה אמר דוד דשמא האמר היאך אתה מזכיר ברכת משה שיש לה קצבה לז"א דזו משלי היא אבל כבר ברוכים אתם וגו' ברכה שאין לה קצבה וזהו שהזכיר שמים וארץ באו' עושה שמים וארץ שבהם נתברכו. דבברכת אברהם כתיב ככוכבי השמים לרוב ובברכת יעקב כתוב כעפר הארץ והיינו אין לה קצבה. או יהיה אומרו ברוכים אתם כמו ברוכים תהיו. וכמוהו ברוכים אתם לה' כי חמלתם עלי (שמואל א' כ"ג) ברוך אתה לה' הקימותי וגו' ואמר השמים שמים ה' וגו' דוגמת מה שאמר משה הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וגו' וכפל מלת שמים מורה על שמי השמים. ואומרו והאץ נדרש לפניו שגם הארץ לה'. ולאחריו ג"כ שנתנ' לבנ"א אחר ברכה דוקא ליהנות כדי להודות לשמו ולברכו. וא"כ צריך שיחיו ויאריכו ימים בעוה"ז על דבר כבוד שמו ותהלתו כי לא המתים יהללו יה ע"ד לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה. וצריך ג"כ שיחיו ויזכו לעוה"ב שאז כל הנשמה תהלל יה בג"ע משא"כ ביורדי גיהנם וזהו ולא כל יורדי דומה וחזר לכלול עצמו עמהם ואמר ואנחנו נברך יה מעתה וע"ע ר"ל בין בעוה"ז בין בעוה"ב:

אהבתי כי ישמע ה'. והדקדוקים רבו מלמנות וכפל הענינים במלות שונות ונראה לו' דבמזמור זה ג"כ עומד ומזהיר את ישראל על הבטחון בה' שהוא היה בוטח בה' אפי' במקום סכנה שהרי היה נרדף משאול וצודה את נפשו לקחתה והיה יכולת ביד דוד להרגו כשנפל בידו פעם א' ושניה כדי להציל את עצמו שהתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו ובטח בה' כי לא יעזבנו בידו ובאמת לא היה לו לעשות כן לבטוח בה' שיצילהו במקום סכנה גדולה כזאת מאדם בחירי ובפרט שהוא מלך ויש ספק בידו לעשות כל תו"ר ולית מאן דימחי בידיה. ונראה לו' בהקדים מאמרם ז"ל דלא סמך דוד להלחם עם גלית והכנים עצמו בסכנה גדולה אלא ע"י מעשה הארי שהרי כשאמר לו שאול לא תוכל לו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו. השיבו דוד גם את הארי גם הדוב הכה עבדך והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם כי אמר לא לחנם נזדמן לי הדבר ההוא וכפי' רש"י שם הרי דממעשה הארי סמך להלחם עם גלית שהיה גבור כארי וממעשה גלית שניצול ממנו לא בחרב ולא בחנית שלא כפי הטבע סמך ג"כ שינצל מיד שאול ובטח בה' ולא רצה להרגו. וז"ש אהבתי כי ישמע ה' וקאי על הבטחון בה' שנזהיר עלי למעלה שאומרו ישראל בטח בה' וגו' ואמר תדעו שאני כ"כ אהבתי הבטחון הנז' בענין שאול שהיה רודף אותו ואפי' במקום סכנה וכמו שיתבאר בפסוקים הנמשכים בטחתי שישמע את קול תחנוני ויצילנו מידו וש"ת על מי סמכתי בזה היכא דבריא הזיקא הא קי"ל אין סומכין על הנס לז"א כי הטה אזנו לי בענין גלית וע"ז סמכתי שכמו כן יצילנו מיד שאול ואף שהוא מקום סכנה וזהו ובימי אקרא וגו' ור"ל עם שבימי אני קורא בהם בפה מלא כי אפפוני חבלי מות וגו' ונמצא שנכנסתי בסכנה גדולה והיה לי להרגו להציל את עצמי עם כ"ז ממעשה גלית בו ית' בטח לבי ונעזרתי ג"כ בתפלה וזהו ובשם ה' אקרא שאני מתפלל ומתחנן לפניו לומר אנא ה' מלטה נפשי. והוא ית' חנון ה' וצדיק וגו' וכפ"ז יהיה יו"ד קולי יתירה:

א"נ יאמר אהבתי כי ישמע ה' וגו' וחסר וי"ו (כמו שמש ירח עמד זבולה) מתחנוני ור"ל מה שאהבתי ובקשתי ממנו יתברך הוא שישמע את קולי ואת תחנוני מכאן ולהבא כאשר הטה אזנו לי לשעבר כדכתיב ביום צרתי אקראך כי תעניני. אי נמי יתפרש קרא כדכתיב בלי יתרון יו"ד וחסרון וי"ו והכונה לומר שאת זה אהבתי ובקשתי שישמע ה' את קולי קול בעלמא כאלו הוא תחנה ולא תחנה אחת בלבד אלא כאלו תחנונים רבה. שאפילו קול בעלמא שאינו ל' תפלה ותחנה יחשב לפניו כאלו הוא תחנה כי בתחנה ותפלה כבר הטה אזנו לי כמה פעמים כמ"ש ואיני מבקש מלפניו רק על קול בעלמא שישמענו שאז כשאפנה מטרדת הצרות בימי אקרא שאהיה עוסק בתורה כל ימי בלי טרדה כדין המלך דכתי' ביה וקרא בו כל ימי חייו וחוזר ומפרש מהו הקול שאני מבקש שישמע. ואמר דהיינו אפפוני חבלי מות וגו' שאינו לשון תפלה רק הודעה בעלמא אבל כאשר בשם ה' אקרא לו' אנה ה' מלטה נפשי שהוא ל' תפלה אז ודאי חנון הוא וצדיק ומרחם שהוא תמיד מרחם עלי בקראי אליו. ובפ' אפפוני חבלי מות וגו' הזכיר שלש חלוקות שנראה כפל ענין במ"ש. וכן בפסוק חנון ה' הזכיר בו ית' שלשה תוארים. אבל הענין הוא. שבברחו מפני שאול מצאוהו צרות רבות לולי ה' שהיה לו והקשות שבכלם הם ג' חלוקות א' בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו וגו' ונמלט מן החלון וברח ולקחה מיכל את התרפים ותשם במטה ותאמר חולה הוא ושלח שאול מלאכים להעלותו במטתו להמיתו ולא מצאוהו. ב' כשהלך שאול לבקשו הוא ואנשיו ומצאוהו. ויהי הוא ואנשיו עוטרים את דוד שהיו מקיפים אותו כעטרה. ושלח ה' מלאך אל שואל לאמר פשטו פלשתים על הארץ וישב מרדוף אחרי דוד. ג' כשברח את אכיש מלך פלשתים ונקבצו פלשתים למלחמה עם ישראל. יצא דוד ואנשיו עמהם לזרתם ובצאתם פשטו העמלקי על עיר צקלג שישב בה דוד ואנשיו ושרפוה באש וישבו את נשיהם ובניהם ובוא דוד ואנשיו מצאו העיר שרופה ובניהם ובנותהם נשבו ויבכו בכי גדול ורדף אחריהם דוד ואנשיו והציל מהם כל אשר לקחו לא נעדר דבר ולקח מהם רכוש גדול ושלל רב וכנגד שלש מאורעות הללו נקט שלש חלוקות. כנגד הראשונה שהקיפו את הבית להמיתו אמר אפפוני חבלי מות. אך לא מצאוני. וכנד השניה שהקיפוהו כעטרה. ואין דרך לנטות ימין ושמאל. אמר ומצרי שאול מצאוני. והם גבולי הקבר שאין שם דרך לנטו. וכפרש"י ולכן אמר מצאוני כי בפעם הזאת מצאוהו. והרי הוא מסור בידם להרגו. וכנגד הג' צרה מצד עצמו כי אמרו העם לסקלו על נשיהם ובניהם שנשבו כי מרה נפשם ויגון מצד נשיו שנשבו והעיר שרופה. וכנגדם נקט ג' תארים. כנגד הראשונה שנמל מן החלון אמר חנון ה'. וכנגד ב' שהקיפוהו כעטר'. אמר וצדיק שלהיותו ית' צדיק עשה עמו צדקה וישלח מלאך להושיעו ע"ד כי צדיק ה' צדקות אהב. וכנגד הג' אמר ואלהינו מרחם ואמר שומר פתאים ה' וגו' ג"כ כנגד הג' חלוקות לו' שמכלם הצילו ה' כנגד הא' שהקיפו את הבית בלי ידיעתו ובצאתו מן הבית יתפשוהו אמר שומר פתאים ה'. כנגד הב' שהקיפוהו כעטרה והיה נחשב באותה שעה כמת. אמר דלותי ולי יהושיע. שאין לך דל מן המת. כמ"ש ז"ל ע"פ מלוה ה' חונן דל. ור"ל שהייתי כמת בידם. ועכ"ז ולי יהושיע ששלח מלאך לפניו להושיעני. וכנגד הג' צרה ויגון אמר שובי נפשי למנוחייכי לא אמר למנוחכי בציר'י החי'ת היינו מנוחה אחת. אלא למנוחייכי שתי מנוחות א' מצרת עצמו שאמרו העם לסלקו וא' מיגון שתי נשיו שנשבו ולא זו בלבד שהחזירו את כל השביה אלא כי ה' גמל עליכי שגמלך כל טוב לבוא ברכוש גדול ובשלל רב. ועל החלוקה הזאת סיים ואמר. כי חלצת נפשי וגו' ומדבר עם השכינה לנוכח שעכשיו שרתה עליו מתוך שמחה. ואמר חלצת נפשי ממות. לפי שאמרו העם לסלקו. את עיני מדמעה לפי שבכו בכי גדול. את רגלי מדחי שברודפי את השבאים הם נדחי ונפלו לפני פגרים מתים ולא נדחיתי אני מפניהם. וכל זה לא ידי עשתה אלא בעזר משדי כי נער הייתי ולא למדתי טכסיסי מלחמה והיא שרמז באומו נ'פשי ע'יני ר'גלי ר"ת נע'ר ולכן אמר כי חלצת כי אתה תפעל ולא אני:

או יאמר כי חלצת נפשי ממות וגו'. שאני בוטח בך באשר חלצת נפשי ממות בשעת הסכנה. ואת עיני מדמעה. כך הציל את רגלי שנדחית מפני שאול לברוח לח"ל אבל אתהלך לפני ה' בארצות החיים. דהיינו א"י. ואמר האמנתי כי אדבר וגו'. דהנה כשכרת כנף המעיל אשר לשאול ויצא מן המערה. קרא לשאול והיה מתוכח עמו על מי ועל מה הוא רודף אחריו. וכן בהיותו ישן ובא דוד ונטל את החנית אשר תחת מראשותיו. קרא להם והרבה לדבר עם אבנר ועם שאול ודבר אליו חזית. וזהו הכוונה שלא תאמר היאך אתה אומר שאתה בטוח בה' לעשות לך נס שתנצל מאדם בחירי ותחזור לארץ ישראל. והרי אתה כסותר את עצמך שסיכנת בעצמך פעם ראשונה ושניה לדבר עם שאול והיה יכול באותה שעה לשלוח ביד הרצים רוכבי הרכש לתופשך. ומה גם בדברו אליו קשות. ועל מי בטחת לסמוך על הנס. ולז"א מה שהאמנתי בו ובטחתי שלא יזיקני אף כי אדבר אליו קשות ה"ט שאני באותה שעה עניתי מאד. ר"ל נהגתי עמי עניה גדולה שהיה מסיר בידי להרגו וחמלתי עליו ולא נתתי רשות לאחרים ליגע בו שאין ענוה אלא אחר היכולת וע"ז סמכתי דבר שעתה מיהא ודאי לא ישיב רעה תחת טובה ואפי' בזמן שהקיפוני כעטרה והייתי נחפז ללכת שכלם אמרו באותה שעה הרי הוא כמת לעל דבריו אני אמרתי כל אדם כוזב ודבריהם מהבל ימעטו לגבי דבריו ית' שכבר משח אותי למלך וכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר:

ואחרי כתבי ראיתי לרד"ק שמפ' כן פשט הפסוק ומה שהקשה לפי"ז פ' ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך תי' הוא ז"ל דהתם בתחלת המחשבה והכא בסוף המחשבה ע"ש ולעד"ן ליישב דדרך הוא באדם שהוא נבהל ונחפז להוציא מפיו דברים אשר לא כן. ומרוב שיחו וכעסו דבר. ובאותה שעה עצמה לבבו לא כן יחשוב וכפי"ז יהיה פי' ואני אמרתי בחפזי נגרזתי היינו בפיו וי' אני אמרתי בחפזי היינו בלבו. ומצינו אמירה בלב. שבפסוק כי אמר אכפרה פניו. פי' הראב"ע ז"ל בלבו. וכפי"ז מצינו לפר' קרא דלעיל האמנתי כי אדבר בסגנון זה. שאומר האמנתי בלבי שלא אמות. שנמשחתי למלך. אפי' כאשר אדבר בפי הפך זה לו' נגרזתי מנגד עיניך כי יודע אני שדברתי יותר מדאי מרוב שיחי וכעסי ולא מלבי. וחוזר ומפ' מה שהאמנתי הוא אני אמרתי בלבי בהיותי נחפז כל האדם האומר שאמות ע"י שאול כוזב הוא לגבי מאמרו ית'. ואם היינו מפרשים אני אמרתי בחפזי כפי' רש"י שפי' בחפזי לנוס מפני אבשלום. לק"מ דהתם שהיה נחפש מפני שאול ומסוכן יותר למות אמר נגרזתי והכא שהיה נחפז לנוס מפני אבשלום שלא מסוכן כ"כ אמר כל האדם האומר שאמות בידו כוזב. וא"ש לפירושינו הנ"ל עם שרש"י ז"ל בכל האדם כוזב לא פירש כן:

והנה הרב מוהר"ם אלשיך ז"ל פי' וז"ל האמנתי כי אדבר שאתהלך שהנה אני עניתי מאד בעה"ז ועה"ב נקנה ע"י יסורין והוא בהיותי נרדף משאול מהר לגבעה באימות מות ע"כ וכי דרך הרב אפשר לפרש הפסוקים ע"כ השלש מתנות טובות שהם תורה וא"י ועה"ב. אתהלך לפני ה' היינו עולם הבא שיהיה לפני ה' בישיבה של מעלה. בארצות החיים היינו א"י ומלת אתהלך מושל עצמו ואחר עמו. האמנתי כי אדבר היינו ד"ת שאף שאני גולה ונדח ואין לי פנאי כ"כ לעסוק בה. האמנתי בעצמי כי אדבר. אח"ך בפני גדולים ולא אביש באומרו ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. והטעם לשלשתם שאני עניתי מאד ביסורין:

מה אשיב לה' וגו'. הנה במזמור זה פסוק נדרי לה' אשלם הוא כפול. גם אומרו נגדה נא לכל עמו במקום זה אין לו מובן דאם פי' נא עתה לא יתכן כלל. ואם הוא ל' בקשה ולא הזכיר הבקשה מה היא ואיך יצדק מלת כי נתינת טעם על אנא ה'. ועוד כפל אומרו אני עבדך זה פעמים ובשניה הזכיר בן אמתך ולא כן בראשונה. ועוד כפל אומרו ובשם ה' אקרא. ונראה לומר דדוד ע"ה כשמת שאול וראה שהציל ה' אותו מכף כל אויביו ומלך על שבט יהודה בחברון והקים את דברו הטוב שמשח אותו למלך אמר כשואל מה אשיב לה' מה גמול אוכל להשיב לו על כל החסדים אשר עשה עמי הלא כל תגמוליו הטובים הביא עלי ואיני יכול לשלם א' מני אלף וכן נראה מתרגום יהונתן ולזה נראה שכיון באומרו תגמולוהי ולא תגמוליו כאלו אמר תגמוליו היו אך מה שאני יכול לעשות עכ"פ אעשה והיינו שרוצה להזמין קרואים לשמוח עמהם בשמחה של מצוה כדי להודות לשמו הגדול בפניהם על הנסים ההם וז"ש כוס ישועות אשא וגו' שבעת השמחה אקח בידי הכוס לשתות ולו' עליו שירה על הנסים ועל התשועות שלכך נקר' כוס ישועות וזהו ובשם ה' אקרא ואף גם זאת נדרי לה' אשלם וגו'. והענין שבברחו מפני שאול היה נחשב בעיני כל העם כמת לכל דבריו שכמה פעמים הגיע לסכנה גדולה והוא ית' עשה ההפך ונהרג שאול שהיה רודפו והוא נמלט ובכל צרותיו היה נודר לתת צדקה לעניים ולת"ח וז"ש נדרי לה' אשלם שהרי הפך עשה עתה לכל עמו שהם היו סוברים שאני אמות בידו והוא יחיה ונהפוך הוא שהרי הוא מת ואני חי ויהיה אומרו נגדה ל' ניגוד והפך כמ"ש ז"ל ע"פ עזר כנגדו לא זכה מנגדו וכן פי' הרב כלי יקר פסוק אך נגד ה' משיחו ע"ע. באופן שמעשה ה' מנגד לכל עמו. ופי' מ"ש ובשם ה' אקרא ואמר מה אקרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו כמוני היום דמכל צרה הצילני. ולמות לא נתנני. בעבור כי חסיד אני. וזוהי השירה שאומר על היין. אנא ה' כי אני עבדך וגו' אומרו אנא ה' ל' בקשה נמשך לפסוקים שאחריו לך אזבח זבח תודה וגו' נדרי לה' וגו' בחצרות בית ה' שמבקש מה' בהיותו בחברון שיזכה שיזבח זבח תודה ונדרי קרבנותיו בירושלים בחצרות בית ה' שהוא מקום המקדש. אומר אנא ה' בשביל שחביבתני לעבד לך שמשחת אותי למלכות ואני נחשב ג"כ לעבד לך שהתרתני לבוא בקהל דמואבי ולא מואבית תחשביני ג"כ לעבד להיות מקריב קרבנות בביה"מ שבעבודת הקרבנות נק' עובד כמ"ש ז"ל ע"פ מתוקה שנת העובד וזהו כי אני עבדך שמשחת אוי למלך דכתיב מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו. ועוד אני נחשב עבדך בן אמתך רות המואביה. אשר פתחת למוסרי והתרתני לבוא בקהל ומואבי ולא מואבית. כן תחשביני עבד בעבודת הקרבנות והיינו לך אזבח זבח תודה. על הנסים שעשית עמי כדין מי שנעשה לו נס שמביא קרבן תודה. ואומר עליו דברי שבח והודאה לה' על הנס שנעשה לו וזהו ובשם ה' אקרא ונדרי ג"כ שנדרתי להקריב שם כשאמליך על ישראל. לה' אשלם שהרי אני נגיד על מקצת וסוף נגיד לכל עמו כמאמר ה' ואתה תהיה לנגיד על ישראל (שמוא' ב' ה') ונגדה לשון נגידות כמ"ש הרד"ק שורש נגד שראש העם נקר' נגיד ל' נגד שכל העם שמים פניהם נגדו ופונים אליו בכל ענייניהם. וביאר שהתודה והנדרים הנז' יהיו בחצרות בית ה' בתוכך ירושלים כאלו מדבר עמה לנוכח ויו"ד בתוככי נוסף כמ"ש המפרשים:

הללו את ה' כל גוים וגו' כי גבר עלינו חסדו וגו'. והענין בהקדים מ"ש בפסקת לא לנו דיש מן האומות שכופרים במציאותו ית' ויש מהם כופרים בהשגחתו דלרוב רוממותו כל השמים כבודו דוקא ואינו משגיח בשפלים ובא דוד לשלול מדעתם שתי הכפירות ולכן לקם לשתי חלוקות גוים לחוד ולאומים לחוד כנגד שתי הכפירות. ואמר שראוי להם להלל ולשבח לשמו ית' הוא מצוי ומשגיח ואמר הללו את ה' כל גוים הכופרים בהשגחתו. שבחוהו כל האומים הכופרים במציאותו. ואמר על הא' תדעו שהוא משגיח כי גבר עלינו חסדו מעת יצירת מצרים עד היום הזה וזה מרוב השגחתו עלינו. ומהשגחתו עלינו תכירו אמתתו ומציאותו וזהו ואמת ה' דממה שגבר עלינו חסדו תדעו ג"כ שהוא מצוי. ואין לו ח"ו זמן מוגבל למציאותו רק ואמת ה' לעולם שהוא בלתי בעל תכלית:

או יאמר שכל שבטי ישראל נק' גוים דכתי' ביה באברהם ונתתיך לגייס ושאר האומות נק' לאומים דכ' הן עד לאומים נתתיך. ואמר הללו את ה' כל גוים כנגד ישראל. שבחוהו כל האומים כנגד שאר אומות עובדי ע"ז שראוי להם לכפור בע"ז. ולהודות לשי"ת מכמה טעמי. חדא שאלהיהם הבל ואין בהם מועיל. והוא ית' מטיב לכל ומחיה את הכל אפי' לעוברי רצונו בתור' חסד שהרי הוא נותן מטר ע"פ ארץ ואין בהבלי גוים מגשימים. ב' שהם אלהי שקר דמה שקוראים אותם אלהים הוא שקר שאין בהם שום כח אלהות והוא ית' אלהי אמת. ג' שהם כלים ונרקבים והוא ית' קיים לעולם. וז"ש כנגד הא' כי גבר חסדו עלינו כלנו ולכן ראוי לכם לשבחו. וכנגד הב' ואמת ה' שהוא אלהי אמת לא כן בע"ז. וכנגד הג' אמר ואמת ה' לעולם שהוא ית' קיים לעולם:

הודו לה' כי טוב וגו' יאמר נא ישראל וגו' יאמרו נא בית אהרן וגו' יאמרו נא יראי ה' וגו'. פשט הענין נראה דקאי אדלעיל שכלכם גוים ולאומים צריכים להודות לה' כי טוב ה' לכל. ועוד שאין הפסק לטובותיו. כי לעולם חסדו. וכפי"ז יהיה כי לעולם חסר וא"ו. ועוד יל"פ בלי חסרון וא"ו כי טוב קאי על הודו דרישא. שנותן טעם ע"ז כי טוב להודות לה'. והטעם כי לעולם חסדו. או יש לפרש דקאי לבניו ולזרעו אחריו שהבטיחו ה' למלכות הוא וזרעו אחריו דכי' לעולם שמור לי חסדי וגו' ושמתי לעד זרעו וגו' וכשנעשה מלך הוא אומר להם הודו לה' כי טוב לנו וביאר הטובה מה היא כי לעולם חסדו עמנו. ולא יסור שבט המלכות ממנו. עד כי יבא שילה. ולהיות שמלכותו היתה טובה לישראל שהיה נלחם מלחמותיהם ולכל דרכיו משכיל ונמצא שמגיע מאותו החסד גם לכל ישראל לכן אמר יאמר נא ישראל ר"ל עתה שמלכתי יאמר ישראל הודו לה' כי טוב וגו' כנזכר שגם להם נמשך החסד מלכותי וזהו כי לעולם חסדו ויאמר קאי על הודו לה' וכ"ן מדברי רש"י שכתב יאמר נא ישראל לפי שלעולם חסדו. וכן יאמרו עתה בית אהרן הם כלם שבט לוי הודו לה' כי טוב וכן יאמרו עתה יראי ה' הודו כנז' שלכלם נמשך החסד וחלקם לג' חלוקות כנגד ג' אבות כמ"ש במזמור לא לנו קחנו משם:

מן המצר קראתי יה וגו' ע"ס המזמור. והדקדוקים רבים ונזכיר מהם העיקריים א' אומרו ה' לי לא אירא וגו' היינו ה' לי בעוזרי. ועוד אומרו טוב לחסות בה' וגו' היינו טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים. ועוד או' כל גוים סבבוני היינו סבוני גם סבבוני. ומה גם שחזר סבוני כדבורים. ועוד צריך להבין מהו הדמיון שדימה ביאתם למלחמה לדבורם. ומפלתם לש קוצים. ועוד מה היא הכוונה באומרו עזי וזמרת יה. ועוד אומרו קול רנה וישועה באהלי צדיקים אין הישועה באהלי הצדיקים. כ"א קול רנה לבד. ועוד כפל אומרו ימין ה' עושה חיל ב' פעמים. ועוד כפל אומרו לא אמות כי אחיה. דכשלא ימות ודאי שיחיה. ועוד פתחו לי שערי צדק מה הם השערים הללו. ופתח בל' רבים וסיים בלשון יחיד. זה השער. ועוד אומרו אודך כי עניתני. היינו ותהי לי לישועה. ואגב נבין כונת המשל והנמשל באומרו אבן מאסו הבונים וגו' ועוד דעד כאן דבר בל' יחיד ובפ' מאת ה' היתה זאת ובפ' זה היום נקט לשון רבים. ועוד אומרו ברוך הבא וגו' מי האומר ולמי אומר. ומה היתה הכוונה באומרו ברכנוכם מבית ה' ומה היתה הכוונה באומרו אל ה' ויאר לנו וגו'. ונראה לי בהמשך הפסוקים וא"ז. אמר מן המצר קראתי יה היינו גבולי הקבר שאין דרך לנטות כמו שפירשנו ומצרי שאול שהקיפוהו בעטרה והיה נחפז מפני שאול דכתיב ויהי דוד נחפש ללכת. אז ענני במרחב יה ומצאתי מנוס ומפלט והתחיל בזה שאז היה בסכנה גדולה. ואח"ך חזר להודות על מעשה גלית הקודם לו. והנמשכים אחריו ואמר דממעשה הארי דכ' ביה אריה שאג מי לא ירא שאז היה ה' לי עוז ולא יראתי ממנו. סמכתי שלא אירא נס מגלית. ואמרתי מה יעשה לי אדם. אדם ולא מלך והוא גלית ובהיות ה' לי בעוזרי בענין גלית סמכתי שאני אראה בשונאי בשאול ודואג והדומים להם. שהקב"ה יפילם חללים לפני ואני במפלתם אראה. ובמלחמת גלית הנז' לא סמכתי על מה שנדר שאול לתת את בתו לאיש אשר יכנו. כי טוב לחסות בה' מבטוח באדם. גם לא סמכתי על מה שנדר לו עושר גדול כי טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים המתנדבים מתנה מרובה כשאול שהתנדב עושר גדול. ולא הכנסתי עצמי בסכנה להלחם עמו כ"א בעבור שמו הגדול כי חרף מערכות אלהים חיים ומזה נמשך קנאת שאול שנתקנא בי ושמני לראש הצבא. והיתה כוונתו שאמות באחת מהמלחמות כי אמר אל תהי ידי בו ותהי בו יד פלשתים. ועכ"ז כל גוים אשר סבבוני במלחמה בטחתי בשם ה' כי אכריתם ואף כאשר הקיפו עלי יחד שלא הקפות זו לפניו מזו וזהו סבוני גם סבבוני גם לרבות הקפה שלישית. עכ"ז בטחתי בשם ה' כי אכריתם. ואמר סבוני כדבורים דימה חנייתם עליו לדבורים לשני דברים. א' לענין הריבוי כנחיל של דבורים המקיף את האדם ואין מספר לגדודיו. שנית לענין הקולות שנותנים הדבורים כן רבו מלמנות ונתנו עלי בקולם קול ענות גבורה לייראני ולבהלני ודימה מפלתם כאש קוצים שעם שמגבהת למעלה ומשמעת קול דכ' כקול הסירים תחת הסיר (קהלת ז׳:ו׳) תו"מ היא כבה ובלי נשמע קולה. וכן קרה לכם. וגם בפעם הזאת בטחתי בשם ה' כי הכריתם. ואמר כמדבר לנוכח עם שאול דלא אהנו מעשיו ולא יצתה כוונתו לפועל ואומר לו אתה דחה דחיתני כמה פעמים לנפול ביד פלשתים כן בענין מאת ערלות פלשתים. הן במה ששמתני שר הצבא. וה' עירני והצילני מכלם לשתי סיבות א' עזי שהיא התורה שנק' עוז כמ"ש רז"ל ע"פ עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי נראה לרגלינו שיעמדו במלחמה עריך ירושלים שעוסקים בתורה. ב' וזמרת יה הם שירות וזמירות שהיה מזמר לה' ית' שהם מסוגלים להכרית ולזמור כל המקטרגים. וזה אצלי כוונת הפ' זמירות היו לי חקיך בבית מגורי כי מה שחקקתי וקבעתי זמן חצות לילה לקום להודות לך ולזמר לשמך עליון הם היו לי זמירות במקום יראתי משונאי לזמור ולהכריח אותם ובית היינו מקום כמו כבית סאתים זרע. ובית אבנים יחזה ל' מקום וכמ"ש רד"ק שורש בית ומגורי לשון מגור מסביב. או יהיה פי' חקיך כמשמעו והם חקי התורה שגם הם גורמים הנז'. ואמר ששני אלה גורמים שהיה ה' לי לישועה. ובהצלחתי. הצדיקים שמחים ומודים ומשבחים לשמו ית'. כמ"ש רצה ה' להצילנו וגו' וכתיב בתריה ישישו וישמחו בך כל מבקשיך יאמרו מיד יגדל אלהים אוהבי תשועתך. וז"ש קול רנה וישועה באהלי צדיקים שנשמעים באהליהם קול רנה וקול ישועה. ומפרש מהו הקול ימין ה' עושה חיל. כי יד ימינו ית' הנאדרת בכח היא העושה ופועלת כח וגבורה בדוד לנצח אויביו שלא כפי הטבע:

או יאמר בהקדים מה שפי' ת"י בפ' נאום ה' לאדוני וגו' וז"ל חלף דיתיבת לאולפן אורייתא דימיני אוריך עד ראשוי בעיל דבבך בביש לרגלך. הרי דפי' לימיני היא התורה שנתנה בימין. וז"ש קול רנה וישועה באהלי צדיקים. ר"ל קול רנה של תורה וישועה הנמשכת ממנה. כמ"ש לעיל שניהם נשמעים באהלי צדיקים. ופי' הענין שכן אומרים ימין ה' שהיא התורה שניתנה בימינו יתברך היא העושה חיל ותשועת ה':

ימין ה' רוממה וגו'. בהקדים מה שפירש"י ז"ל ע"פ ימינך ה' נאדרי בכח וגו' וז"ל ימינך ימינך ב' פעמים כשישראל עושים רצונו של מקום. השמאל נעשית ימין. יינך ה' נאדרי בכח להציל את ישראל וימינך השנית תרעץ אויב ולי נראה אותה ימין עמה תרעץ אויב מה שא"א לאדם לעשות ב' מלאכות ביד אחת ע"כ וכפי פי' הראשון יאמר כי ימין ה' רוממה להציל את דוד ואת אנשיו. וימין הב' עושה חיל חדש מאת ה' מן השמים להלחם עם אויביהם כענין סיסרא דכ' ביה מן שמים נלחמו הככבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא נחל קישון גרפם. וכפי פי' הב' אומר ככי ימין ה' אשר רוממה להציל את דוד היא עצמה העושה חיל להנקם מאויביהם נמצא לפי"ז שימינו ית' פועלת ב' דברים הפכיים טוב לדוד ורע לשונאיו. ומעין זה ג"כ יאמר ימין ה' אשר רוממה לדוד מאחרי הציון להיות מלך על ישראל היא עצמה עושה חיל להנקם משונאיו וש"ת הלא אין תועלת במלכות רק להחיות נפשו בעוה"ז בהיות שלחנו שלחן מלכים ומאכלה בריאה והוא יתן מעדני מלך ומזה ימשך לו נזק שימות לעוה"ב כאמרם ז"ל הרוצה שימות יחיה שר"ל הרוצה שימות בעוה"ב יחיה ויענג עצמו בעוה"ז שנמצא אוכל עולמו בחייו. לזה בזאת אני בוטח שלא אמות בעוה"ב כאשר אחיה בעוה"ז שלא אמרו כן אלא במחיה עצמו בלבד ומתרפה מד"ת אבל אני אספר מעשי יה ומודיע לעם את חקי האלהים ואת תורותיו ואת המעשה אשר יעשון ומה שאני מחיה את עצמי אינו אלא להברות גופי לעבודתו ית':

או יאמר בהקדים מאי דאיתא בזוה"ק דדוד היה נזהר שלא לישן שתין נשמי רק חסר חד כדי שלא יטעם טעם מיתה ולכן דוד מלך ישראל חי וקיים לעולם. וז"ש אני בוטח שלא אמות לעוה"ב והטעם כי אחיה בעה"ז ואיני טועם טעם מיתה רק שתין נשמי חסר חד וכל הלילה אני עוסק בתורה וזהו ואספר מעשי יה. ועוד טעם אחר שעוה"ב נקנה ע"י יסורין ומחמת היסורין אשר יסרני לכן למות לעוה"ב לא נתנני:

או יאמר לא אמות וגו' יסור יסרני וגו' כפי מ"ש רז"ל שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלם ע"י יסורין ואלו הם תורה וא"י ועוה"ב וז"ש לא אמות היינו לעוה"ב כי אחיה היינו א"י שנק' ארץ החיים שמתיה יחיו בתח"ה ואספר מעשי יה היינו תורה וכלהו טעמא מאי כי יסור יסרני יה יסורין כפולין ומכופלים. ועוד הועילו לי היסורין כי גם בעוה"ז למות לא נתתי שע"י יסורין הוא ית' ממרק עונותי:

ואמר פתחו לי שערי צדק וגו' הענין הוא. דדוד המע"ה כשהיה בורח מפני שאול היה מצטער על שהוצרך לצאת מא"י לח"ל דהוי כעובד ע"ז דכ' כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים (שמואל א כו יט). כפרש"י שם וכשחזר לא"י ונעשה מלך על יהודה בחברון עדיין היה משתוקק לעלות לירושלים שהיא מקודשת יותר ולישב שם מן הסנהדרין בשבת תחכמוני ולכן לרוב חשקו היה אומר פתחו לי שערי צדק היא ירושלים שהיא עיר הצדק דכתיב בה קריה נאמנה צדק ילין בה. וכאשר אבוא בם אז אודה ואשבח לה' שזיכני למקום קדוש כזה ולא עוד אלא שזה המקום הוא השער לה' ששם מקום מושב הסנהדרין והוא השער המיוחד לה' כי ממנו תצא תורה ופירש מהו השער אותו אשר הצדיקים יבואו בו. הם הסנהדרין ואו אודך ה' כי עניתני בקראי אליך ופעמים ותהי לי לישועה מאליך גם בלי תפלה. ועוד אודך כי אבן אשר מאסו הבונים היתה לראש פנה. הנה מדברי המפרשים נראה שהאבן הזאת היא אחת מאבני הבנין שמאסו הבונים לתתה בבנין זכתה והיתה לראש השנה ודרך להיות שם אבנים גדולות ויפות לחזק הבנין. אכן מדברי רש"י ז"ל (זכריה ד י) נראה שהאבן הזאת היא האבן התלויה בחוט המשקולת שבה מכוין האדריכל ראש הבונים את ראש הפנה. וכפי"ז יהיה פירוש אבן מאסו הבונים היא אבן המשקולת שהיא עגולה וחלקה שאינה ראויה לבנין וזכתה לכוין בה ראש הפינה. והנמשל הוא דוד שמאסו אותו הבונים הם ת"ח הנק' בונים כשאול וכדואג ואחיתופל ודומיהם שגירשוהו מא"י לחו"ל זכה לעלות לירושלים שהוא הראש והמובחר שבא"י וממנו יתד ממנו פנה:

א"נ אבן מאסו הבונים וגו'. עפ"י מאי דאיתא ביבמות דע"ו ע"ב דמה ששאל שאול בן מי זה הנערא בנר היינו לומר אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי. א"ל דואג עד שאתה שואל אי הגון הוא למלכות שאל אם ראוי לבא בקהל ראתי מרות המואביה א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. והק' לו ע"ז כמה קושיות אישתיק אבנר וגו' עד שיצא ושאל בבית המדרש א"ל עמוני ולא עמונית וגו' אקשי להו כל הני קושיין אישתיקו ובעו לאכרוזי עליה עד שעמד יתרא הישמעאלי וחגר חרבו וגו' ואמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית גו' ומסיק דטעמא הוי דכתי' על דבר אשר לא קדמו ואין דרך אשה לקדם אפי' לנשי דכל כבודה בת מלך פנימה. וז"ש אבן מאסו הבונים הם ת"ח שאפי' בבית המדרש מאסו בו מלבוא בקהל ובעו לאכרוזי עליה ואמר שלא בלבד היתר לבוא בקהל אלא שזכה גם למלכות. וזהו היתה לראש פנה. וכלפי היתר הקהל אמר מאת ה' היתה זאת על בירור הדבר והותר לבוא בקהל דלכאורה היא נפלאת בעינינו שנתעלמה ממנו הלכה. וכלפי המלכות אמר זה היום הידוע שהועמד דוד בו מלך עשה ה' ג"כ ושלא כפי הטבע. ולכן נגילה ונשמחה בו וממאי דנקט לשון רבים נראה דקאי על אבן מאסו לומר דאף אותם שמאסו בו יאמרו על יום מלכותו זה היום וגו' ע"ד שאמרו מלאך רע עונה אמן בע"כ. ויתכן שלזה כיון רש"י ז"ל שכ' וז"ל זה היום כך יאמרו הכל וכפי מה שכתבנו בפ' מאת ה' יש לפרש ג"כ שגם אותו פסוק יאמרו הכל ומלת בו קאי על היום. ואיפשר דקאי על ה' כמש"ה נגילה ונשמחה בך. ולפי שכבר הזכיר תשועת ה' לשעבר באומרו ויהי לי לישועה. אמר אנא ה' הושיעה נא מכאן ולהבא כשם שהוספתני לשעבר. אהא ה' הצליחה נא שהיה דעתו לבנית בית המקדש ובמקש מה' שיצלח בידו לבנותו. אחרי כן אמר:

ברוך הבא בשם ה' וגו'. פירש"י ז"ל יאמרו למביאי הבכורים ולעולי הרגלים ע"כ ונראה להמשיך כל הפסוקים ע"פ דרכו ז"ל ונקדים מ"ש הרמב"ם ז"ל בענין הבאת הבכורים בפ"ד מהל' בכורים וז"ל כיצד מעלין את הבכורים כל העיירות שבמעמד מתכנסות וכו' משום ברוב עם הדרת מלך והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות הב וכו' והחליל מכה לפניהם וכו' וקורין שמחתי באומרים לי וכו' הגיעו קרוב לירושלים שלחו שלוחים להודיע לאנשי ירושלים וכו' והפחות והסגנים והנזכרי' יוצאים לקראתם מירושלים וכו' וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים מפניהם ושואלין בשלומן אחינו אנשי מקום פלוני באתם בשלום וכו' והחליל מכה לפניהם עד שהם מגיעים להר הבית וכו'. הגיעו לעזר דברו הלוים בשיר ארוממך ה' כי דליתני וגו' ע"כ והוא ממשנה פ"ג דבכורים. למדנו מזה שני דברי הא' שהיו מסבירים פנים להם ומכבדים אותם כדי שירגלום לבוא תמיד ולא יהיו מתעצלים ונראה ודאי שגם לעולי רגלים היו מסברים פנים דחד טעמא הוא. והשני שבשמחה גדולה ובשירים היו מביאים הבכורים כשמחת החג וטעונים קרבן שלמים לשמחה כרגלים שנאמר בבכורים ושמחת בכל הטוב וברגלים כתיב ושמחת בחגך מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלימים כמ"ש הרמב"ם שם פ"ג וגם עולי רגלים היו שמחים הרבה בעלייתם לראות את פני ה' כמ"ש אדדם עד בית אלהים בקול רנה ותודה המון חוגג. ונבוא אל הענין שכבר ביקש מה' שיצליח בידו לבנות בה"מ. וכלפי מ"ש היו מסבירים להם פנים אמר דאז יאמרו לכ"א מהם ברוך הבא בשם ה' והטעם אשר ברכנו אתכם הוא מחמת בית ה' שר חבבתם לבוא אליו ולא נתעצלתם במצוה. או שהם דברי הכהנים שבהגיעם לבית המקדש הם מהדרים אותם ויאמרו להם ברוך הבא בשם ה' וכבר ברכנו אתכם מבית ה' היינו ברכת כהנים שבביה"מ שבכלל הברכה הוא יאר ה' פניו אליך וז"ש אל ה' ויאר לנו שם אל חסד ושם ה' רחמים. שבחסד וברחמים הוא ית' מסכים על ידינו בברכה ומאיר לנו משם ע"י השראת שכינתו שם. וכלפי מה שהיו שמחים הרבה כנז' בא להזהיר אותם לעשות גבול לשמחה ואמר אסרו חג בעבותי פי' מלת חג לשון שמחה ובעבור היות החג מיוחד לשמחה קורא לשמחה בשם חג כמו אוכלים ושותים וחוגגים בכל השלל הגדול שר לקחו וגו' (שמואל א, ל טז) שפירושו שמחים ור"ל שיעשו רסן וגבול לשמחה דבמקום גילה שם תהא רעדה ובפרט בהגיעם עד קרנות המזבח להביא בכוריהם ולהקריב קרבנותיהם אז צריך רעדה יותר משום מורה מקדש והשראת שכינתו ית' אשר שם. ואז מביאי הבכורים יאמרו אלי אתה ואודך היינו מקרא בכורים שהוא מודה לשם ית' על כל הטובה אשר חננו ה'. ועולי רגלים יאמרו אלהי ארוממך שע"י עלייתם בכל רגל להשתחוות לפניו ניכר רוממותו ית' וכן היא אומר רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו. הודו לה' כי טוב אמר שצריכים אתם להזכיר בהודאה שם ה' כי טוב שהוא מורה על ג' זמנים היה הוה ויהיה ומפרש מה הוא הטוב כי לעולם חסדו שכשם שהוא ית' מתמיד בכל זמן כן חסדו ית' מתמיד לעולם:

א"נ אלי אתה ואודך וגו'. ע"ד שאז"ל ע"פ חסד ומשפט אשירה. אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. והכא נמי אלי אתה ר"ל בזמן שאה מתנהג עמי בחסד. ואודך אלהי שאתה מתנהג עמי בדין ארוממך. הודו לה' כי טוב אמר שראוי לכם להודות לשם ה' שהוא שם הרחמים כי טוב ה' לכל אפי' למי שמתנהג עמו בדין והטעם שאפי' בעת דין הוא רחום בדין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף ·