האלף לך שלמה/אורח חיים/רכט
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. | |||
ע״ד שאלתו צר לי מאר על שרמזתי לו מכבר היתר מכירה בשבת כי מ״ש שטר מכירה זו היא ליחיד ועסקו היה בזה שאין לו במה להתפרנס וגם לאו אוושי מלתא אבל הני אנשים המכוונים להיות ככל הגוים בית ישראל ולהיות מבטלין שבות דרבנן בפרהסיא ואין צריכין לכך רק להרווחה אין בדעתי לפרש מה אני קורא בהם ובפרט ענין מכירת חמץ הוי היתר התלוי בשערה מכח דחק גדול ומכ״ש מכירת בהמות שהוא עון פלילי והעולם הכניסו עצמן כעת בשאט נפש ולקנות כפרים ועיירות וזה מעשה של הסט״א וגוזר אני עליו שמהיום לא יכתוב שט״מ בשמי וקבלתי עלי בנדר שלא יזקק ידי לזה ורצו בק״ק זאלקווא ליתן לי הון רב ודברתי להם סרה על כך:
ובנדון שאלתו אם טוב יותר למכור הבהמות לאחד וחמץ לאחר או לשניהם יחד ולדידי היה נראה יותר דטוב למכור לאחד דאז אזיל ליה החשש השני של התב״ש דאם אינו גומר ומקנה הבהמות גם מהחמץ יוכל הנכרי לחזור וגמר ומקנה. לדעתי אינו נראה כן כי באמת דברי התב״ש בחשש השני אין מובנים דגם בחמץ למה יהי' גומר ומקנה הרי כיון דסוף סוף אפילו אם לא יהיה גומר בלבו נמי יוחזר אחה״פ א'כ למה יגמר בלבו ובע״כ בשביל האיסור דאם לא יגמור בלבו יהי' אסור לכן גומר ומקנה וא״כ בשביל האיסור גומר ומקנה אף בבהמות דהוי הפסד מועט היינו דהברירה בידו שלא יאכילם חמץ אבל השתא דמוכרם א״כ אוכלין חמץ א״כ אם לא יגמוד בלבו איסורא קעביד ונהנה מחמץ א״כ בשביל איסורא נימא דגמר ומקנה ולא ידעתי שום הפרש בין זה לזה ועיקר החשש הוי בשביל טעם הראשון דבדאורייתא לא מהני הערמה וכן כתבתי בתשובה באריכות לברר דבריו בכמה ראיות דבדאודייתא לא מהני הערמה וא״כ שפיר הוי מעלה אם מוכר החמץ לאחר והבהמות לאחר לא ניכר הערמה כ״כ. ומה גם לפמ״ש בתשובה מה שנתעורר גדול אהד בספרו מחדש על כל מכירת חמץ הרי אין הנכרי מכוין לקנותו ואי בשביל דעת אחרת מקנה הקצה״ה בסי' ער״ה הוכיח דדעת אחרת מקנה לא מהני רק מכח שליחות ואין שליחות לנכרי ואני ישבתי זה והעליתי דבמכירה מהני דעת אחרת מקנה אף בנכרי משום דאית הנאה אף למוכר וביש לו שותפות בגוי' מהני שליחות אף בנכרי והארכתי בזה וא״כ כיון דמכח דעת אחרת מקנה מהני כל מכירת חמץ א״כ הרי דעת המקנה הוי שלא להיות תלוי זה בזה וא״כ לא יתוקן חשש השני של התב״ש אף אם יכתבו חד שט״מ ולכן עכ״פ לחשש הראשון עדיף טפי להיות נמכר לשנים ואין ניכר הערמה כ״כ ואני הייתי תמיד מן המחמירין ביותר כאשר באדתי בתשובה אך כאשר נתפשט שיחזיקו ישראל גראלנים למאה שוורים ויגיע היזק גדול והדור פרוץ אני מתיר למכור השוורים לאדון אחד שבידו לשלם ואין ניכר הערמת כ״כ ויתנה עמו שמקבל כל אחריות על נפשו והנה גוף החמץ לא יקנה האדון כי לבושה הוא לו וממילא מוכרח למכור לשנים וה׳ הטוב יכפר בעד כל זה. ומה ששאל על מ״ש בשט״מ למכור על יום השבת עיין בספר החיים סימן רמ״ו ויבין: