דרישה/יורה דעה/קי

דרישה ‏ יורה דעה קי

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חתיכה הראויה להתכבד פו' (באו"ה כלל כ"ה דבר פשוט דכל דבר שאינו בטל מכח חשיבתו מדרבנן הוא דמדאורייתא בטיל ברוב ולכן ספיקא לקולא וכ"כ הרמב"ם פי"ו מהמ"א ד"מ עכ"ה) ודברים שדרכן למנות בפרק ג' דערלה תנן שהיה ר"מ אומר את שדרכו למנות מקדש כלומר אוסר בכל שהוא אפי' באחד באלף וחכ"א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר"ע אומר ז' ואלו הן אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחילפי תרדין וקולתי כרוב ודלעת יוונית רבי עקיבא אומר אף ככרות של בעל הבית ואתמר עלה רבי יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו ור"ל אמר כל שדרכו למנות שנינו פי' אליבא דר"מ פליגי ר"י ור"ל דרבי יוחנן סבר דר"מ את שדרכו למנות קאמר כלומר דוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר"מ דלא בטל אבל שנמכר לפעמים באומד אע"פ שלפעמים נמכר במנין בטל ור"ל פליג ואמר כל שדרכו למנות אפילו לפעמים לא בטל לר"מ וכתב ב"י ולכאורה משמע דכיון דפליגי רבי יוחנן ור"ל אליבא דר"מ הלכתא כוותיה וכדר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו וכן כתב סמ"ג בסימן קמ"א שריצב"א פוסק הלכה כר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו וביצים פעמים מוכרים סל מלא באומד אבל בספר התרומה כתב ביצה שנמצא בתוך התרנגולת שנתנבלה בשחיטה אסורה מדרבנן ואם נתערבה בשאר ביצים אינה בטילה כמו ליטרא קציעות דריש ביצה והוי דרבנן ואפילו באלף לא בטיל עכ"ל ב"י ור"ל במ"ש כמו ליטרא דקציעות משום דבפ"ק דביצה דף ג' ע"ב דקאמר התם אחד ביצה שנולדה בשבת כו' אין מטלטלין אותה כו' נתערבה באלף כולן אסורות הניחא לריש לקיש דאמר כל שדרכו למנות שנינו שפיר אלא לר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר אמר רב פפא האי תנא תנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטיל ע"כ ולכן כתב ב"י אבל בס' התרומות ר"ל דלכאורה היה נראה דהלכה כר"מ וכר"י דאמר את שדרכו למנות כו' אבל מס' התרומה משמע דהלכה כתנא דקציעות ורבי יוחנן לא בא לפסוק הלכה כר"מ אלא שביאר דבריו אבל גם ר"י סובר הלכה כתנא דקציעות וכן הוא דעת בעל העיטור. ואפשר דס"ל דרבי יוחנן פליג אליבא דר"מ אף על גב דהלכה כחכמים משום דלר"מ נשמע לרבנן דאפילו באת שדרכו למנות פליגי רבנן עליה וס"ל דבטל. וז"ש את שדרכו שנינו כלומר כך קבלתי שר"מ שנה בדבריו את שדרכו ואפ"ה פליג חכמים עליה וק"ל:

ב

הר"ר יהודה הורה כו' כדאמרינן בני מעים אוכליהן כו' (יש לתמוה דמזה משמע שקורקבן הוי בכלל בני מעים בלשון הגמרא דזה לשון הגמ' הוא ולעיל בסי' נ' הסכים לדברי רבי' יונה דס"ל דקורקבן לא הוי בלשון בני מעים בלישנא דגמרא כמבואר שם בב"י ע"ש. ורמ"א בת"ח כלל מ' דין ד' שגם בזמן הזה הם בטלין ובשאר דברים כתב שהכל לפי הזמן והמקום ע"ש יותר עכ"ה.) עיין בשערים כתבתי שעכשיו משתנין דינים אלו מ"ו:

ג

ה"ה נמי לכל בני מעים אלא שע"י מעשה הורה כן להתיר קורקבן ועיין מ"ש לעיל סי' ע"ה וגם נלע"ד להוכיח מכאן דחתיכה ראויה להתכבד א"צ להיות גדולה כ"כ ששבע ממנה שהרי קורקבן מעוף הוא וקטן:

ד

לפיכך מי שלקח בשר כו' עד כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצא הטריפה מותר הב"י תמה על רבינו שכתב כן סתם דברי הרשב"א שהם כדעת ר"ת ולא כר"י ובסמוך כתב סתמא כדעת ר"י ובסמוך כתבתי דלא קשה מידי:

ואיני מבין שכתב להתיר בחתיכות שאינן ראוין להתכבד כו' ז"ל ב"י ותמיהני עליו היכי חשיב להרשב"א לקטול קני באגמא ולא ידע דין קבוע כמחצה על מחצה שהתלמוד מלא ממבי ולא עוד אלא שבתחלת דבריו ידעו וכשבא לגמור דבריו שכחו ונעלם ממנו לפי מה שעלה על דעת רבינו וזה דבר שא"א לאומרו על שום מעיין כ"ש על מעיין המתגבר עמוד העולם אשר באורו נראה אור ומבואר הוא שדבריו נכונים וברורים דבשנתערבו חתיכות הטריפה עם חתיכות הכשרה במקולין עצמה דינם כמו שנתערבו בבית וכאן וכאן בטלים הם ברוב ואם אינם ראויות להתכבד כמ"ש בסימן ק"ט ואין זה ענין לקבוע כמחצה על מחצה כלל דהתם כשלקח מאחת מהחנויות ולא נודע אם לקח מהמוכרת כשרה או מהמוכרת טריפה דאמרינן דלמא מהמוכרת טריפה לקח ואע"ג דרובן מוכרות כשרה מאחר שהאיסור קבוע וניכר במקומו אינו בטל אבל הכא שיודע שלא לקח מהחנות המוכרת טריפה הניכרת אלא שבמקולין נתערבו חתיכות הטריפה עם חתיכות הכשרה והם חתיכות שאינם ראויות להתכבד וידוע שהכשרות מרובות פשוט הוא שהם מתבטלות ברוב חתיכות הכשרה כדין כל יבש ביבש ומותר לכתחילה ליקח ממקולין שמוכרים חתיכות אלו שאין כאן דבר איסור כלל עכ"ל. ומ"ש רבינו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דמה שלקחו קודם הספיקא הכל מותר כו' כתב ב"י ע"ז וז"ל ואני אומר שלא מצאתי להרא"ש שכתב בלשון הזה ממש ואף אם היה כותב כן אין משם ראיה כלל דהא איכא למימר דמיירי כשהיו חתיכות ראויות להתכבד שאינו בטלות או בהיו חתיכות שאינן ראויות להתכבד ולא היו שם רוב כשרות. אבל כשהם חתיכות שאינן ראויות להתכבד ויש שם רוב כשרות פשיטא דלהרא"ש נמי בטילי כדין יבש ביבש וכמ"ש דעתי סימן ק"ט וזה דבר ברור לא הוצרכתי להאריך בו אלא להוציא מדברי רבינו עכ"ל. גם מ"ו תמה ג"כ על דברי (רבינו במ"ש ואיני מבין דבריו כו' (וז"ל רש"ל ואיני מבין דבריו דמה קבוע איכא מאחר שלא נודע חתיכות הטריפות בין הכשרות א"כ בטילי ברוב דלא שייך קבוע אלא כשהאיסור ניכר במקומו וא"כ יפה כתב הרשב"א עכ"ה) מכל זה נראה שהב"י הבין דברי רבינו שביאר דברי הרשב"א באין שם דלא מקולין אחת וכן הבין מ"ו. ויש לתמוה הפלא ופלא דלפי מה שהבינו הם דברי רבינו קשה לדברי רבינו איך מצינו דין יבש שבטל ברוב ולא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ורבינו בעצמו כתב הדין יבש ביבש בסמוך בלי חולק ופקפוק וע"ק דבריש האי ענינא גופא כתב ז"ל והא דחד בטל בתרי ביבש בדבר שאינו חשוב דוקא כשהאיסור אינו ניכר במקומו או בטל דבר שאינו חשוב ש"מ דס"ל דבאינו חשוב בטיל ולא אמרינן דכמחצה על מחצה דמי. ותו דשם מיד אחר זה כתב ודבר חשוב אינו בטיל ואפי' פריש ולא אמרינן מרובא פריש וק' מאי זה דקאמר ולא אמרינן מרובא פריש הא אין כאן רוב כיון דאמרינן דכמחצה על מקצה דמי אפילו באינו ניכר. לכן נלע"ד דזה פשוט דגם רבי' ס"ל שאם נתערבה חתיכה אחת של איסור שאינה ראויה להתכבד בחתיכות אחרות שאין חתיכות האיסור ניכר והתערובות הוא במקולין דפשיעא דלא אמרינן בזה קבוע כמחצה על מחצה דמי דאדרבה בזה אמרינן דבזה אמרה תורה רוחרי רבים להטות והמיעוט לא נחשב לכלום אלא בעל במיעוטו נגד הרוב. ורבינו הבין דברי הרשב"א דמיירי ביש שם מקולין הרבה ואין ידוע באוזה מקולין האיסור וכמ"ש בפרישה. ובאמת נראה שגם דעת הרשב"א כן שמיירי במקולין הרבה ואין ידוע באיזה מהן האיסור דאל"כ תיבת לפיכך אין לה קישור למה שסמך לה וגם מ"ש הרשב"א מקולין דמשמע רבים מכל זה יש להוכיח ג"כ דעת הרשב"א ואז תיבת לפיכך נקשרת עם שלמעלה וכמו שביארתי הכל בפרישה (שוב מצאתי שכ"כ ג"כ בד"מ בישוב קושיית ב"י בהדיא כמ"ש (עיין מ"ש רמ"א בת"ח כלל מ"ה דין ס' עכ"ה) ומסיק וז"ל ובאמת שדברי הרשב"א בספר ת"ה שהביא הב"י מבוארים כמ"ש שהבינם הטור ולא כמו שהבינם הב"י עכ"ל) ואך שהתורה אמרה אחרי רבים להטות אף אבני אדם שאינן נכללין התם ג"כ קאי אדיינים בשכל אחד מהרוב מגיד דעתו לזכות או לחובה אזי דעת המיעוט בטלה בתוך דעתם ודו"ק. ובלאו הכי צ"ל כן דהא שם היו יושבין קבועין ועומדים ובקבוע אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ואפשר לומר דהב"י ס"ל דדוקא בתערובת ממש ס"ל לרבינו דאמרינן יבש ביבש חד בתרי בטל משא"כ בתערובת דמקולין דהיינו שנשחטו בו ג' בהמות שוות ובשרו דכל אחד מונחת במקולין במקום מווחד ואינו יודע איזה מהן טריפה דזה ס"ל לרבינו דלא מיקרי תערובות להיות בטל ברוב והב"י בשם הרשב"א ס"ל דגם זה מיקרי תערובות ונראה דמש"ה כתב הב"י בתחלת ישובו זה ז"ל ודבריו ברורים ונכונים הן דכשנתערבו החתיכות במקולין עצמו דינם כמו שנתערבו בבית וכאן וכאן בטלים דמשמע דכשנתערבו בבית גם לרבינו פשיטא דנתבטלו ואינו חולק כ"א במקולין וק' מ"ש תערובות דהא מדהא אלא ודאי כדכתיבנא דבמקולין מונח כל אחד בפני עצמו משא"כ בתערובות דבית דמסתמא לוקח ומערב ומניח הכל במקום אחד זה תוך זה. אלא דגם לפ"ז אין תמיה כ"כ ארבינו איך חשבו לטועה דלא ידע דין ביטול יבש ביבש דלמא שאני ליה זה דאינו תערובות ממש וגם בהיות כן נוכל לומר שגם הב"י הבין לדברי רבינו דמיירי שפי' לדברי הרשב"א במקולין הרבה וכמ"ש ואפ"ה ס"ל דחתיכה שבמקולין זה נתבטלה בעקולין אחרים כיון דאין מקום מקולין של טריפה ניכרת בעינה ובכה"ג שהמקולין עצמן נתבטלו זו בזו כאילו נתערבו החתיכות בזו בבית והטור לא הסכים עמו בזה וכמ"ש לפי פירוש שלי וק"ל:

ה

וכתב הרשב"א דוכא כשהפרישן במתכוין אבל אם פירש ממילא שרי ודעת הרשב"א כדעת ר"ת. וא"א הרא"ש כתב דאפי' פירש ממילא נמי אסור כו' דעת הרא"ש הוא דעת ר"י ופלוגתת ר"י ור"ת בהא דאמר בגמרא ובנמצא הלך אחר הרוב הקשו התוס' וא"ת אפילו פירש אמאי שריא ליה והא איכא למיגזר שמא יקח מן הקבוע וכדתנן פ' התערובות כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' הן רבוא ימותו כולם ואקשינן עלה בגמרא ונכבשינהו כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני שמא יקח מן הקבוע תירץ ר"י דהתם היתר ואיסור מעורבים זה בזה ואי שרית ליה כשפירש אתי למשקל מן הקבוע כיון דאין מקומו ניכר אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר לא חיישינן דברשיעי לא עסקינן שמא יקח מן האיסור הברור ור"ת תירץ דכל שפירש מעצמו שרי ולא אסרו שם בשור הנסקל גזרה שמא יקח מן הקבוע ביד כו' וכתב ב"י (הב"י ציין לעיל לפיכך מי שלקח בשר מן המקולין כו' והביא נ' ת"ה הארוך ואח"כ כתב ויש לתמוה עכ"ה) ויש לתמוה על רבינו שכתב לעיל דבר חשוב אינו בטל חד בתרי ואפי' אם פירש אחד מהתערובות אסור פו' שזהו כדעת ר"י ולפי דבריו אם לקח בשר מן המקולין ואח"כ נמצאת טריפה במקולין אסור וכמ"ש הרשב"א לפי דבריו והיאך כתב כאן הסכמת הרשב"א דשרי בלקח בשר מן המקולין ואח"כ נמצאת טריפה במקולין ומדהביא דבריו משמע דהכי ס"ל וצ"ל שרבינו לא ראה דברי הרשב"א בת"ה הארוך ולא עלה על דעתו ששני דינים אלו תלוין זה בזה כמו שתלאם הרשב"א ולפיכך אע"פ שכתב דברי ר"י כמו שהיא הסכמת התוס' והרא"ש לא נמנע מלכתוב דינו של הרשב"א ז"ל אבל לפום קושטא דדינא כבר למדנו הרשב"א שהם תלויים זה בזה ואם איתיה להאי ליתיה להאי עכ"ל. ואומר אני שלא על רבי' תלונתו כי גם של הרא"ש תלונתו לפי סברתו שהוא סובר ששני דינים אלו תלויין זה בזה שהרי הרא"ש פסק כר"ן כמ"ש הב"י דאפי' פירש מעצמו אסור ואפ"ה כתב הרא"ש בתשובה הביאה רבינו וב"י שאם פירש קודם שנודע התערובות מותר ודברים של טעם הם כמו שמבאר דהואיל ולא נודע התערובות עדיין הם בחזקת היתר וכן הוא דעת רבינו לבאר דברי ר"י שאף שסובר פירש ממילא אסור מודה בזה שאם פירש קודם שנודע התערובות מותר ובזה נסתלק תמיהת ב"י ואמת אמר ב"י שרבינו לא ראה דברי הרשב"א בת"ה הארוך שאילו ראה את דבריו היה כותב עליו שהיא לא ראה דברי הרא"ש שכתב מילתא בטעמא שאין שום קישור לתלות שני דינים הללו זה בזה והרשב"א שכ"כ בשם ר"י נראה שהוא היה מבאר כן דעת ר"י דהואיל וכתב ר"י פירש ממילא אסור ס"ל לרשב"א דלר"י ה"ה פירש קודם שנודע התערובות אסור וראיה לזה שהרשב"א הביא ראיה לדברי ר"י מדברי ר' שמשון ז"ל ור"ש לא כתב אלא פירש ממילא ולא הזכיר בדבריו פירש קודם שנודע התערובות. גם מ"ו כתב כן שאין לתלות שני דינים זה בזה דהרא"ש סובר פירש ממילא אסור ופירש קודם שנודע התערובות מותר וזה פשוט דלא פליגי ר"י ור"ת אלא בפירש מאליו אבל הפרישו במתכוין לאחר שנודע האיסור ד"ה אסור. וקשה דלעיל ס"ס י"ו וס"ס נ"ז כתב רבינו נכבשינהו דניידי וזה אסור אליבא דכ"ע וכבר כתבתי שם ישובים ומ"ש שם בשם רמ"א (ועיין בת"ח כלל מ"ו דין ב' שכתב שם ג"כ זה ושכן השיב לו הגאון מהר"ר שכנא ומתיר אמנם המדקדק בתוס' ואשר"י דפג"ה ופ"ק דפסחים משמע דלית להו חילוק. וכן רש"ל ז"ל לא חילק בזה שום דבר ואוסר בסתם עכ"ה) דמיירי שנעקרו כולם ממקום קביעותם ואח"כ פירש אחר מהם כן מוכח בטור א"ח בסי' שכ"ח וכן מוכח בהדיא מדברי הרשב"א בת"ה הארוך הביאם ב"י וז"ל אבל כשפירש שלא בפנינו או שנתפזרו כולן ואפי' בפנינו כבר נתבטל הקביעות ומותר:

ו

והא דשרי כשנאבד כו' עד או שאכלם כולם אדם א' אסור ז"ל ב"י זה לא מצאתי מבואר וקשה לי דמדכתבו התוס' בפרק התערובות והרא"ש בפג"ה דליהנות מכולן בבת אחת פשיטא דאסור משום דודאי אכיל בהאי אכילה חד דאיסורא משמע דלאוכלן שתים שתים אפי' לאוכלם אדם אחד שרי דאם לא כן לאשמעינן דלאדם אחד אסור אפי' שתים אחר שתים וכ"ש שהוא אסור לאוכלם בבת אחת ושמא י"ל דרבינו מפרש דליהנות מכולן בבת אחת דאסור אפילו בששני בני אדם נהנין מהם אסור דכיון דבשעה אחת נהנין מכולן ודאי חד מתהני מאיסורא בההיא שעתא ואסור וכך לי אכילת אדם אחד שתים אחר שתים כמו אכילת כולם בבת אחת לשני בני אדם עכ"ל ב"י. ומ"ו כתב בא"י שלו בהלכות תערובות אמ"ש הי"ד כאן והא דאסור לאוכלם כולם לאדם אחר אפילו שנים שנים היינו מאחר שהן בחזקת איסור לא יועיל מיגו מאחר שאכל כולן וכן גבי טבעת (שמבאר לקמן בסי' ק"ה שהיא משמשי עכו"ם עכ"ה) נמי לא הותרו אלא למכור שנים שנים אבל כולם כאחד נמי אסורים למכור ומ"מ למכור שנים שנים שרי אפילו לאדם אחד דאינו דומה ענין מכירה לאיסור אכילה כו' עכ"ל ולפי מ"ש נסתלק תמיהת ב"י ע"ש בפרישה:

ז

ולא מיבעיא אם פירש אחד מהן אלא אפי' פירשו מהן הרבה אין להתיר הרוב הנשארים אלא המיעוט כתב ב"י דכל זה דברי הרשב"א בת"ה וכתב עוד ומ"ש דמיעוט שפירשו מותרים לאו למימרא דמיעוט מותרין כמות שהן דהא ליכא מאן דשרי להו כמות שהן ועוד דא"כ היאך כתב אח"כ אבל אם המיעוט נפל למקום אחר מותר שאם הם עצמם מותרין כשנפלו למקום אחר מהיכן היה יכול לבא להם איסור עד שהוצרך להשמיענו שהן מותרין אלא מותרין דקאמר היינו לעניין שאם נתערבו באחרים בטלות ברוב ומותרים משא"כ במרובים הנשארים כו' עכ"ל ותמיה בעיני שכתב דהא ליכא מאן דשרי להו כמות שהן דהא בהדיא כתב הרשב"א אם פירש אחד ממילא שרי דאמרינן מרובא פירש ומה לי אחד ומה לי יותר מאחד כל זמן שהוא המיעוט שרי מה"ט וב"י מסיים בסוף דבריו דמותרים לגמרי משמע והא דנקט ואם נפלו באחרות כדי נסבא וכדי להשמיענו דברוב אף אם נתערב באחרות אסור ועפ"ר: (אבל אם המיעוט נפל למקום אחר מותר ז"ל רש"ל דלא תימא חזרו לתערובתן ול"ד לפירשו המיעוט דמותרין דאיסורא ברוב איתא מאחר שפירשו יצאו מכלל התערובות אבל נפלו כך מתחילה למקום אחר ה"א דלא וכן איתא ברשב"א להדיא שמתחלה כתב דין פרישה ואחר כך דין נפילה עכ"ה):

ח

וי"א דאפילו בספק ספיקא שע"י תערובות אין להתיר בדברים החשובים כו' כתב ב"י כבר נתבאר שזהו דעת ר"י עכ"ל נראה דר"ל דעת רבי יודא אבל ר"י בעל תוס' נתבאר לעיל ס"ס נ"ז ונ"ח בסימן זה דס"ל דבטל:

ט

ולא נהירא דספק ספיקא מותר בכל האיסורים ואפילו בעכו"ם כמ"ש לקמן סי' ק"ה כתב ב"י כבר כתבתי בסימן נ"ז שאין זו קושיא כלל ע"ש דאינו מוכרח:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.