דרישה/חושן משפט/רעח

דרישה ‏ חושן משפט רעח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

ולא נוטל פי שנים כו' עד אפילו כו' ב"ב דף קכ"ג וקכ"ד ת"ר הבכור נוטל פי שנים בזרוע בלחיים כו' ובשבח ששבחו הנכסים לאחר מיתת אביהן כיצד הניח להן אביהן פרה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים או שהיתה רועה באפר וילדה בכור נוטל בה פי שנים אבל בנו בתים ונטעו כרמים אין בכור נוטל בה פי שנים עכ"ל הברייתא וקאמר בגמרא השתא מוחכרת או מושכרת דלאו ברשות דידהו קיימא אמרת שקיל רועה באפר מיבעיא הא קמ"ל דמוחכרת או מושכרת דומיא דרועה באפר מה רועה באפר שבחא דממילא ולא קא חסרי בה מזוני אף מוחכרת ומושכרת שבחא דממילא קאתי ודלא קא חסרי בה מזוני (ע"ש בתוס') מני ר' היא (וז"ל רשב"ם שם ה"ג מני ר' היא ול"ג ומני דלא קמהדר אדלעיל) דתניא אין בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן ר' אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם כו' מ"ט דרבנן כו' אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה מה מתנה עד דאתי לידיה אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה כו' עד אמר ר"פ דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דכ"ע ל"פ דשקיל כי פליגי בחפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי דמ"ס שבחא דממילא ומ"ס אשתני ע"ש בפירוש ר"ש וגרסינן תו א"ר בר בר חנא אמר ר"י עשה כדברי ר' עשה עשה כדברי חכמים עשה מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו אי הלכה כרבי מחבירו ואפילו מחביריו אמר ר"נ אמר רב אסור לעשות כדברי ר' קסבר הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ור"נ דידיה אמר מותר לעשות כדברי ר' קסבר הלכה כדברי ר' מחבירו ואפילו מחביריו אמר רבא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קא סבר מטין איתמר עכ"ל הגמרא והנה דעת רבינו מבואר דס"ל ג"כ דגרסינן מני ר' היא ולא גרסינן ומני וכגירסת ר"ש הנ"ל ומילתא באפי נפשיה הוא דבעי תלמודא הך ברייתא מני והשיב ר' היא וכיון שאוקמא הברייתא כר' ואסקינן דאסור לעשות כדברי ר' ממילא לא קיי"ל כהברייתא ולהכי פסק דמוחכרת ומושכרת ובולד ובשחת ותמרים בכולהו אינו נוטל פי שנים כ"א בדיקלא ואלים דבדידיה מודים רבנן דנוטל וכמ"ש ר"פ ואע"פ שרבא שבתראה הוא אמר בהדיא שאם עשה כדברי ר' עשה מ"מ ס"ל לרבינו כיון דר"פ אמר אחר כך (בדף קכ"ה) הילכתא אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל פ"ש במלוה כו' פסקינן כוותיה דר"פ ושבקינן להא דרבא וכ"כ שם רשב"ם דלא סמכינן ארבא מה"ט ואהא דתני בברייתא או שהיתה רועה באפר וילדה פר"ש באפר באחו דלא מחסר מזוני וילדה בכור נוטל פ"ש בהאי ולד הואיל דשבחא דממילא הוא ודאי כאילו הוחזק בו אביהן ע"כ משמע דברייתא חדא מילתא קתני פרה שרועה באפר וילדה דהוו שבח דממילא בכור נוטל בו ומתוך כך יש שרוצים להגיה בדברי רבינו או שהיתה רועה באפר וילדה כו' כלשון הברייתא וכן נדפס בקצת ספרים אבל לא נ"ל דא"כ מש"ר ולא בשבח שהשביח גוף הפרה לא נזכר כלל בברייתא ומנין לו לכן העיקר כגי' הספרים דל"ג בתחילת דברי רבינו וילדה אלא אח"כ גורסים לא בולד ולא בשבח כו' ולא ס"ל לרבינו כפי' רשב"ם אלא ס"ל דברייתא תרתי קתני וה"ק או שהיתה רועה באפר פי' והשביח בגופה שדרך הפרות להשביח ע"י מרעה טוב וילדה כלומר או ילדה בכור נוטל בה פ"ש כלומר בהאי שכתב דאשבח הפרה נוטל פ"ש הן שבח עצמה הן שבח ולדה ונראה דגם דעת רשב"ם בפירושו הי"ל כן אלא שקיצר ודוק ולרמב"ם שיטה אחרת בכל זה וכמ"ש בסמוך: ור"ח פסק כו' בפרישה כתבתי שלא מצאתי בשום מקום שפוסק ר"ח כן שיהא נוטל לכתחילה אך זה מצאתי שכתב הרמב"ן בחידושיו ז"ל והא דאמר רבא הילכתא אסור לעשות כדברי ר' ואם עשה עשוי קסבר מטין איתמר כלומר הכי איתמר הלכה כר"י מחבירו אבל מחביריו מטין ומסקנא דשמעתתא הוא והילכתא הכי וכן פר"ח ז"ל כו' ע"ש הרי דלא פסק כן אלא בדיעבד לכן היה נ"ל להגיה ר"ת במקום ר"ח שכ"כ שם התוס' בשמו ז"ל מספקא ליה אי הלכה כר' מחבירו כו' תימה דבכולה תלמודא אומר דאין הלכה כר' מחביריו והכא מספקא ליה ותו דר"נ דידיה אמר אפילו מחביריו וקיי"ל כר"נ בדיני והא קיי"ל דאין הלכה כר' מחביריו ומפרש ר"ת דוקא הכא מספקא ליה בעלמא לא וכן לר"נ עכ"ל הרי לך דס"ל לר"ת דר"נ פסק בהך דהכא כר' והלכתא כר"נ בדיני וכ"כ הרמב"ן בשמו שם בחידושיו ואע"ג דהקשו שם בתוס' דר"נ גופיה אמר מותר לעשות כר' ולא אמר חייב לעשות כר' י"ל דר"ת ס"ל כמ"ש רשב"ם שם אמ"ש ר"נ משמיה דרב אסור לעשות כדברי ר' משום דאין הלכה כר' מחביריו והא דקאמר אסור ולא קאמר אין הלכה כרבי היינו משום דאמר לעיל עשה כדברי רבי עשה אמר איהו נמי אסור לעשות עד כאן לשונו ועל דרך זה י"ל דאמר ר"נ משמיה דידיה מותר לעשות ור"ל חייב לעשות ודו"ק:

ה

והרמב"ם כתב כו' כבר כתבתי בסמוך לשון הגמרא וביאורה לדעת רשב"ם לרבינו ולפום רהיטא יש לתמוה על הרמב"ם דכיון דאוקימנא ברייתא כרבי איך פסק הוא כוותיה אחר שכבר פסק בעצמו דלא כרבי והמ"מ תירץ דס"ל לרמב"ם דע"כ לא אוקמא ברייתא כרבי אלא קודם דידענו חילוק דר"פ אבל משבא ר"פ וקאמר דבדיקלא ואלים כ"ע מודים הברייתא אתיא אפילו כרבנן (ע"ש שהאריך וב"י הביא קצת דבריו) וק' דמנ"ל לרמב"ם זה ועוד דאכתי הוקשה לו מפרה וילדה וכמ"ש ב"י לכן נ"ל להוסיף נופך משלו ולומר דגירסת ספריו דהרמב"ם היה ומני ר' היא ואדלעיל אסתם ברייתא קאי ותמה ואמר מני ר' היא כלומר בתמיה וכי תפסי הברייתא דברי יחיד במקום דרבים פליגי עליה ומימרא דרב פפא שבסוף הענין פירוקא דקושיא הוא ולומר דאתי שפיר אפילו כרבנן משום שאין דברי הברייתא דומה כלל לפלוגתת ר' ורבנן כמו שהבין המקשן דע"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא בשבח דאשתני כגון חפירה והוה שובלי שלופפי והוה תמרי אבל כגון דיקלא ואלים וארעא ואסיק שירטון דלא אשתני שמה וגם הוי שבחא דממילא בהאי אפילו רבנן מודים דנוטל וברייתא אתיא אפילו כרבנן דפרה מוחכרת או פרה רועה באפר הוה למי שבחא דממילא ולא אישתני שמה ואפילו ילדה ולד נמי לא מיקרי שינוי דעובר ירך אמו הוא וכמ"ש המ"מ דה"ט דילדה וא"כ הך ברייתא הילכתא היא להכי פסק הרמב"ם כוותיה ואע"ג שהפסיקו שם בגמרא בין הא דאמר מני ר' היא ובין מימרא דר"פ כו' בנתינת טעמייהו דרבי ורבנן ס"ל להרמב"ם דהמקשן דפריך מני ר' היא הוא דאסוקי אסיק לטעמייהו כדי להסביר קושייתו וכאילו אמר כיון דטעמייהו דרבנן ור' כך הוא א"כ זיל בתר טעמייהו ולרבנן אינו נוטל פ"ש בשום שבח ור"פ השיב לו דאין הדברים כן והא דנקט ר"פ בלישניה דיקלא ואלים ולא נקט פרה מוחכרת או מושכרת או רועה באפר שאיתא בהו רבותא טפי משום דראה שהמקשן האריך בקושייתו למיתן טעם לדברי רבנן דס"ל דחלק בכורה מתנה קרייה ליה ובעינן שיהא דומיא דמתנה דמטי לידו ונגד זה השיב לו ר"פ דלא מטי לידו לגמרי בעינן דמדלא נקטו רבנן בלישנייהו דיקלא ואלים מסתברא למימר דבדיקלא ואלים כ"ע מודים דנוטל בו פ"ש אע"ג דג"כ לא מטי לידיה אלא ה"ט כיון דממילא ימטי לידו הו"ל כאילו בא לידו כבר א"כ ה"נ ס"ל לרבנן בפרה רועה באפר וכמ"ש וק"ל ונראה דפי' הרמב"ם כן משום דגירסת ספריו היו ומני וכמש"ל ורשב"ם הוצרך לכתוב דל"ג ומני ש"מ דכן היה גי' הספרים ועוד דקשה ליה אס"ד דר"פ מילתא באפי נפשיה קאמר הול"ל אמר ר"פ ע"כ ל"פ אלא בחפירה והוה שובלי כו' אבל דיקלי ואלים כו' או הול"ל לא שנא כו' כדרך מימראות המפרשים לדברי התנאים ועוד ק"ק לדעת רבינו דכיון דקיי"ל כר"פ דבדיקלא ואלים כ"ע מודים דנוטל מטעם דלא אישתני שמיה אם כן למה לא קיי"ל לפחות כהברייתא במוחכרת ומושכרת או רועה באפר דגם כן לא אשתני שמייהו ואע"פ שכבר כתבתי בפרישה טעם לחלק ביניהן אין החילוק מסתבר להרמב"ם: ומש"ר ודעת א"א ז"ל נוטה לסברא הראשונה היינו מדלא הביא הך ברייתא והביאה הך דר"פ לחוד משמע דס"ל דר"פ מילתא באפי נפשיה קאמר ולא לתרוצי ברייתא קאתי ואין הלכתא כהברייתא דאילו היה ס"ל כהרמב"ם לא היה (משמע) [משמיט] הברייתא וק"ל ודע דר"ן מכריע קצת כדברי הרמב"ם וקצת כדברי רבינו הטור שכתב ז"ל דפרה רועה באפר ונתפטמה כדיקלא ואלים היא ונוטל בה בכור פ"ש והא דפליגי רבנן עליה לעיל היינו כשילדה דוקא דאין לך שבח דאשתני גדול מזה עכ"ל הרי לך דס"ל דודאי הברייתא אתיא כר' ולית הלכתא כוותיה אלא שבחדא מינייהו מודו רבנן וק"ל:

ו

ואם מיחה כו' בב"ב דף קכ"ו אר"ה אר"א בכור שמיחה מיחה ומוקי לה רבה בענבים ובצרום אבל דרכום לא ור"י אמר אפי' דרכום דרכום מעיקרא ענבים והשתא חמרא ליתן לו דמי היזק ענביו ומסיק ר"ש ע"ז ז"ל וכתב מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ רבינו כתב כאן דין זה ע"פ פי' רשב"ם ובסמוך סי"ג כ"ר דברי הרמב"ם שהם נלמדים גם ממימרא זו ע"פ פי' ר"מ וכמ"ש שם בפרישה ע"ש: ומש"ר משלמים דמי הענבים כו' כבר כתבתי בפרישה את הנ"ל בדעת רבינו ושגם דעת רשב"ם כן הוא והשתא אפרשנו דשם אמה שאמר הגמרא ליתן לו היזק ענביו כתב ר"ש ז"ל מיירי שפחת היין ונשפך או נתקלקל שאין שוה כדמי ענבים ואתא ר"י למימר דאפילו דרכום ופחתו נוטל בכור פ"ש בענבים בצורים בדמים שהיו שווים הענבים דכיון שמיחה בהן לא הו"ל לדרוך ענבים שלו ומשלמין לו דמי ענבים כשעת הגזילה עכ"ל והנה מכפל ואריכת לשונו גם ממ"ש כשעת הגזילה משמע דס"ל דמשלם כמו שהיו שווים בעוד היותם באילן ומ"ש ונוטל פ"ש בענבים בצורים ר"ל בענבים הנבצרים ונדרכו ונתקלקלו נוטל בדמים שהיו שווים הענבים כו' כנ"ל לדעת רבינו ורשב"ם אבל ממ"ש ב"י בשם ר"ן ע"ש מוכח מדבריו דלא כרבינו והתימה על הב"י שהביא דברי הר"ן על פי' רשב"ם ועל דברי רבינו כאילו ל"פ ודע דדברי ר"ן אלו ליתנייהו בספרים שלנו ואדרבא בנ"י משמע כדעת רבינו ע"ש דף רי"ו וכן מצינו הרבה פעמים בב"י ובודאי היה ביד ב"י דברי הר"ן שאינו נמצא בידינו ומה שנדפס סביב הרי"ף בג' בבות הוא נ"י ולא ר"ן והא ראיה דבתוך הנ"י עצמו נמצא כתוב כמה פעמים שהביא דברי הרנב"ר והוא רבינו ניסן בר ראובן וק"ל:

ז

פי' רשב"ם כו' שם אמימרא דר"פ כתב ז"ל ואי תפס עלה משכון אפילו לר"פ נוטל בה פ"ש דקיי"ל דבעל חוב קונה משכון עד כאן לשונו ולכאורה קשה למה שינה רבינו לשון רשב"ם וכתב דכמוחזק דמי במקום שכתב רשב"ם הטעם דקיימא לן בעל חוב קונה משכון ויש נפקא מינה גדולה בין דא לדא דלטעמא דבעל חוב קונה משכון אין נוטל פי שנים אלא במשכון שיש לו מישראל דיש בו משום טעמא דר"י דולך תהיה צדקה אבל לא במשכון שיש לו מעכו"ם דאינו קונה וכ"פ מהרי"ק שורש קמ"ה מה"ט גופיה ע"ש ואילו לטעמא דכמוחזק דמי זה שייך ג"כ במשכונא שיש לו מעכו"ם וי"ל דס"ל לרבינו כדעת התוס' דאין ב"ח קונה משכון אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו וכמ"ש ל' סימן צ"ז וע"ב ורשב"ם מסתמא איירי במשכנו בשעת הלואה כי כן הוא סתם הלואה במשכון וכ"כ מהרי"ק וע"כ צ"ל דכוונת רשב"ם היא במ"ש דקיי"ל ב"ח קונה משכון כאילו אמר כיון דלפעמים קונה משכון לגמרי והיינו כשמשכנו שלא בשעת הלואה מש"ה אף כשמשכנו בשעת הלואה נוטל בה פ"ש משום דמוחזק בו ודייקא נמי כן לשון רשב"ם דכתב ואי תפס עלה משכון ול' תפס משמע דל"ק אלא שתפסהו בידו והיינו משהוחזק בו כמש"ר ומש"ר אפילו משכנו בשעת הלואה בזה רימז ולמד דבישראל איירי דאי בעכו"ם אין שייך חילוק בין משעת הלואה ללא משעת הלואה ושוב מצאתי כעין תירוץ זה בתוס' פ' א"נ ד' ס"ז שכתבו בד"ה ושביעית משמטת ז"ל ול"ד למלוה על המשכון דאינו משמט דשאני מטלטלין דתפיס להו וקני להו שלא בשעת הלואה מדר"י ולהכי אפילו בשעת הלואה חשיב ליה אחיך בידיך אבל קרקע לא עכ"ל ולא כע"ש שלא דק בזה בכני מקומות כמו שכתבתי בסמ"ע ע"ש:

יא

וכתב הרשב"א ז"ל על דבריו כו' עד אבל לדידן אין כופין בפרישה כתבתי דנראה דצ"ל ר"פ במקום רב הונא ועתה אבוא לבאר ולהוכיח זה והוא דבפ' שום היתומים דף כ"ב אמרינן אהא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כו' מ"ט ר"פ אמר פריעת ב"ח מצוה ויתומים (קטנים) לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דר"י אמר אומר צררי אתפסיה מאי בינייהו כו' (וכתבתי ל' ר"ס ק"ח גם בר"ס ק"ז ע"ש) ובכתובות דף כ"ו גרסי' ז"ל אמר ר"ה לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה מאי א"ל תנינא בד"א (דלוקה ארבעים) במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה כו' מכין אותו עד שתצא נפשו (קודם שעובר על העשה ויש בידו לקיימו) עכל"ה וכתבו התוס' שם בד"ה אמר לא ניחא לי דאעבד מצוה כו' ז"ל האי פשיטא דכופין כו' עד וי"א דאתולה מעותיו בעכו"ם קאי דבשלמא לר"ה דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי וכיון דדין הוא שיתן כו' אבל לדידך דאמרת מצוה ואע"ג דאית להו ליתמי לא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום שיש מצוה כו' ע"ש הרי לפנינו דלר"פ דאמר פריעת החוב הוה מצוה משום הן שלך צדק ממילא ס"ל דאין החיוב מוטל על נכסיו כ"א אגופו דהלוה ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיימו משא"כ לרב הונא דס"ל דחיוב פריעת ב"ח הוא מוטל על נכסיו ואין מכין אותו אלא מורידין אותו לנכסיו ואינו דומה להא דתנן בעבר על מ"ע דלוקין אותו עד שתצא נפשו דשם מיירי במצוה המוטל על גופו כהא דקאמר עשה סוכה ולולב משא"כ פריעת ב"ח ולא מירמי אהדדי שם בגמרא אלא רב פפא דס"ל דגם פריעת ב"ח מצוה דרמי' אגופא הוא וכמ"ש ואף שהנ"י כתב בפ' מי שהיה נשוי דלר"פ כיון דכופין אותו בגופו כופין אותו ג"כ בממונו ובהורדת נכסיו הא נתבאר מדבריו שם דכפייה דממונו הוא מכח כפיית גופו דמה לי דכופין אותו בשוטין או בממון והא ראיה דבדליתא הוא שם דלית כפיית גופו כתב דליכא כפיית ממונו ג"כ משא"כ לר"ה דכפיית ממון בהורדת נכסיו היא לעולם אם לא ביתומים קטנים ומשום צררי וכפיית גופו לתשלומין אפילו בלוה עצמו ליתא וק"ל ובזה דברי הרשב"א שכ"ר מבוארין דכתב דר"י הלוי דכתב דבחלק הפשיטות כופין אותו להטפל בדבר למכור אותן ולהגבותן מפני שהוא במקום מורישו ש"מ דס"ל פשוט דמוריש דהוא הלוה עצמו פשיטא ליה דהיה מוטל עליו הטיפול בהמכירה ולשלם להמלוה זה אינו אלא לר"פ דס"ל פריעת ב"ח בלוה וה"ה ביתומים הגדולים הוא משום מצוה דגופו המוטלת עליו היא והוא דומה למצות סוכה ולולב דתנינן בה דכופין אותו עד שתצא נפשו לקיימה אבל לדידן דקיי"ל הלכה כר"ה בריה דר"י דאינו משום מצוה אלא דהחיוב מוטל על נכסיו דשיעבוד דאורייתא נ"מ לקולא דאין הטיפול מוטל על גופו כ"א על נכסיו ובהורדת נכסיו סגי ודוק: והראב"ד כתב כו' אין כופין אותו עיין מ"ש בפרישה פי' דבריו ודברי ר"י הלוי הנ"ל ועיין בבע"ת שער ס' שכתב שם דברי ר"י הלוי כאשר הביאם רבינו אבל דברי הראב"ד לא הביא שם בל' פלוגתא אדברי ר"י הלוי אלא ז"ל ויש לי לברר בכור או פשוט שאמרו אין אנו נוטלין ואין אנו נותנין ובאו שאר האחין ופרעו חוב מורישן ואח"כ רצו לחזור ולומר לאחיהם שיקבלו מהם חלקם המגיע להן כדי שיטלו חלקם בירושה אם שומעין להם או לאו ע"ז פסק הראב"ד דפשוט יכול לחזור בו בכור אינו יכול לחזור בו דפשוט כי אמר לא בעינא להאי ירושה כי הדר אמר בתר דפרעי אחוהון לב"ח בזוזי הבו לי מנתי ואתן לכו זוזי דידיה דינא הוא דמצי הדר ביה ושקלי מיניה זוזי ומהדרי ליה מנתיה דחלק הפשוט משעת מיתת אביו זכה בה והא דאמר להו מעיקרא לא שקילנא ולא פרענא לאו זביניה הוא ולא מתנה הוא ולא לשון הפקר הוא ומש"ה מהדר ומהדרי ניה אבל חלק בכור כיון דאיהו כו' עכ"ל ונראה דרבי' דייק מכלל דבריו דפליג אדברי ר"י הלוי מדכתב ויש לברר בכור ופשוט שאמרו כו' אי מצי לחזור והשיב דפשוט (אינו) יכול לחזור ש"מ דמצי מסתלק מב"ח ולומר איני נוטל ואיני משלם לך אלא דלגבי אחיו לאחר שפרעו הן מצי לחזור ביה ואף ע"ג דל' דשם מיירי באם אין נ"מ להמלוה בסילוקו כגון ששאר האחין הן לפנינו והן כולם גדולים מ"מ (מכלל) [מדכלל] בכור ופשוט יחד משמע ליה דדין א' יש להן לענין (החזרה) [הסילוק מב"ח] ודוק:

יב

בכור שמכר כו' בב"ב דף קכ"ו אמר ר' אסי בכור שנטל חלק כפשוט ויתר מאי ויתר אמר רב פפי ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה מדאחיל בהא אחיל בכולהו ומסיק דהא דר"פ לאו בפי' איתמר אלא מכללא דההוא בכור דזבין נכסי דידיה ודפשוט אתו לקמיה דרבא א"ל לא עשה ולא כלום ופר"ש רב פפי סבר לא עשה כלום בפלגא בחלק פשיטותו וכ"ש בחלק פשוט אחיו אבל בחלק בכורה יפה מכר דיש לו לבכור קודם חלוקה עכ"ל ואיפסיקא הלכתא כרב פפי נמצא דס"ל לרשב"ם לפסק הלכה דבחלק פשיטותו אינו יכול למכור וליתן ומש"ר ול"נ כו' כ"כ שם התוס' עליו וז"ל פ"ה כו' ואין נראה דחלק פשיטותו פשיטא דמכר כדאמרי' לעיל מה חלק פשוט אע"ג דלא אתי לידיה אלא נראה כו' וק"ל דאמאי לא הקשו התוס' פי' רשב"ם דידיה אדידיה דבהדיא כתב אברייתא שהבאתי בסעיף י' דאם אומר איני נוטל ואיני פורע רשאי דדוקא מחלק בכורה יכול לסלק נפשו אבל מחלק פשיטות אינו יכול לומר כן שהרי מוריש הוא בע"כ עכ"ל הרי לך שהוא עצמו כתב לעיל דלחלק פשיטות הוא יורש בע"כ והוא ברשותו וממילא יכול למכרו וליתני וע"ק למה לא הביא רבינו סברת הרשב"ם לעיל בסעיף הקודם אדברי ר"י הלוי דהא ס"ל דבחלק פשיטות כופין אותו לשלם וע"ק מש"ר כאן ומיהו אינו יכול להסתלק כו' מה התלות יש להאי ומיהו עם ולא נהירא שכתב לפני זה לכן נ"ל דהתוס' לא רצו להקשות דברי רשב"ם אהדדי די"ל דודאי ס"ל לרשב"ם דחלק פשיטות אינו שלו עד דמטיא לידיה ואינו יכול למכרו וליתנו וכמש"ר בשמו כאן והא דכתב לעיל דבחלק פשיטות אינו יכול לסלק עצמו לא משום דדידיה וברשותו הוא אלא ה"ט דחלק בכורתו דהוי מתנה שניתן לו וכאילו זכה ביה דמי לכן אם אינו רוצה במתנה שנתנו לו יכול לסלק עצמו ממנו אבל חלק פשיטות דלא זכה עד דמטו לידיה היאך יסלק את עצמו ממנו כיון דאין לו עדיין כלום לא שייך ביה סילוק כדאמרינן גבי בעל דאמר לארוסתו דין ודברים אין לי בנכסייך דלא הוי סילוק כיון דעדיין לא זכה בהו ה"ה נמי הכא ולכן הקשו התוס' עליו מל' הגמרא ובזה מיושב ג"כ שלא הביא רבינו לפלוגתתן גם כן לעיל אדברי ר"י הלוי דיכול להיות דס"ל לרשב"ם ג"כ דאינו יכול לסלק עצמו מיהו לאו מטעם דזכה ביה מיד במקום מורישו כמ"ש הר"י הלוי אלא כיון שעדיין אינם שלו והשתא אתי נמי שפיר האי ומיהו שכ"ר ר"ל אע"ג דס"ל דיכול למכור וליתן דיש לו בו זכות קודם חלוקה אל תטעה לומר דלדידיה יכול לסלק עצמו כמו שס"ל לרשב"ם דהאי שאינו יכול לסלק תלי במה שלא זכה עדיין בפשיטותו אלא אדרבא דכיון שזכה ביה והיה שלו להכי אינו יכול להסתלק בלשון אי איפשי אא"כ אמר בל' מתנה או ל' הפקר וק"ל והא דכתב ר"ש שם בברייתא דבחלק פשיטות אינו יכול לומר כן מטעם שהרי יורש הוא בע"כ משום דגם לה"ט צריכין דאל"כ כיון שלא זכה בה עדיין ואין זכין לאדם בע"כ איך ב"ח גובה ממנו מש"ה כתב דאע"ג דעדיין לא זכו בו מ"מ יורש הוא בע"כ ודוק:

יג

וכתב הרמב"ם כו' כן כתב בפ"ג דה' נחלות וז"ל המ"מ ע"ז שם א"ר אסי בכור שמיחה מיחה אמר רבה מסתברא טעמא דר' אליעזר בענבים ובצרום וזיתים ומסקום אבל דרכום לא ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקיימא לן דרבה ור"י הלכתא כוותיה דרבה ופירש רבינו (הרמב"ם) בזה מובן מדבריו וכבר נזכר פי' זה בדברי רבו אבן מיגא"ש והוא פי' ר"ח ומסיק דרשב"ם פירשו בע"א ואין בא' מהפירושים הכרע בגמרא עכ"ל והב"י הביא לשון המ"מ במ"ש וקיי"ל דרבה ור"י הלכתא כוותיה דרבה וכתב עליו ז"ל ויש לתמוה עליו דכיון דאסיקנא בדר"י דלא אמר אפילו דרכום אלא ליתן לו דמי היזק ענביו (וכמ"ש לשון הגמרא לעיל בס"ו בדרישה) ומשמע בהדיא. דמחאת הענבים לא מהניא היכא דדרכום לכ"ע ודלא איירי ר"י אלא לענין אם דרכו הפשוטים הענבים שלא מדעת הבכור ונפחתו שמשלמין לו דמי היזק ענביו פ"ש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ עכ"ל ב"י ור"ל אם כן למה כתב דהלכתא כרבה הא ל"פ אהדדי ואני אומר שהמעיין בדברי הרמב"ם ובפירוש ר"ח שהביא רשב"ם והמ"מ יראה שלא היו גורסין הקושיא דאיתא בגמרתינו על אחר דברי ר"י ז"ל דרכום מעיקרא חמרא כו' וזה מוכח בכמה הוכחות חדא דהרי לא העתיקו המ"מ ועוד שסיים שאין לאחד מן הפירושים הכרע ואי גרסו אותה ק' הא ע"כ מוכח מסיפא שמסיק וקאמר לענין דמי היזק ענביו וצ"ל כפירוש רשב"ם ומינה דגם רישא נפרש כן כי דוחק הוא לפרש דברי ר"י כפי' רשב"ם ודברי רבה כפי' ר"ח ושל"פ אהדדי גם רשב"ם הביא שם פי' ר"ח ולא הביא זה עליו וגם אם איתא דהיו גורסין אותה נמצא דמר אמר חדא ומר א"ח ול"פ ולמה השמיט הרמב"ם האי דינא שמחוייב ליתן לו דמי ענביו לאחר שמיחה או שגרסו הקושיא השייכה אף לפירוש ר"ח והרמב"ם ולא גרסו התירוץ ומכח שנשאר בקושיא אין הלכה כר"י אבל זהו ג"כ דוחק דכיון דבפי' רשב"ם נזכר שם הקושיא והתירוץ ומביא אח"כ פי' דר"ח הו"ל לרשב"ם לכתוב שלפירושו דר"ח ל"ג הקושיא או התירוץ וגם אי לא גרסו אותו אכתי קשה הא מכל מקום מר עוקבא בר חמא אמרה כדאיתא שם בגמרא אח"ז ולא הו"ל להרמב"ם להשמיטו וצ"ע:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.