דרישה/חושן משפט/רנט

דרישה ‏ חושן משפט רנט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הרואה את האבידה כו' עד שנאמר השב תשיבם מיד אחר זה מסיק רבינו וכתב דהשב תשיבם אינו עובר אלא משעה שבאה לידו וקודם לכן אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם וא"כ צ"ל דמש"ר הרואה את האבידה ל"ד קאמר אלא ר"ל שראה ונטלה אלא דא"כ ק' למה לא כתב דגם קודם הנטילה עובר משום לא תוכל להתעלם לכן נראה דהרואה דוקא קאמר ומ"ש שחייב שנאמר השב תשיבם רישא דקרא נקט וכוונתו אסיפא דקרא דשם בפ' כי תצא כתיב לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך וגו' עד וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם וכיוצא בזה מצינו כמה פעמים דנקט רישא דקרא וכוונתו אסופו וגם בפ' הניזקין יליף מוקדשתו לכבד לכהן ועיקר לימודו מסיפא דקרא דכתיב קדוש יהיה לך (וכמ"ש לעיל סימן צ"ו ובי"ד ס"ס רכ"ח) והקרא גופא מתחיל בלשון לא תראה משום דכתיב בתריה והתעלמת לא תוכל להתעלם דעובר עליו משעת ראיה דמתעלם ומ"ש הכתוב השב תשיבם קאי אמ"ש ומצאתה ולשון מצאתה דאתא לידיה משמע כדאיתא בגמרא ריש פ"ק דב"מ:

יג

המציל מן הארי כו' שם בגמרא וכן היה רשב"א אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וכתב הרא"ש האי מתייאשים אסרטיא ופלטיא ורבים מצויים שם קאי אבל אינך אפילו עומד וצווח על ביתו שנפל ע"כ וגם רבינו חילק הדינין וכתב (בסעיף ה"ו) שהמוצא במקום שרבים כותים מצויים שם הוא שלו מפני שודאי נתייאשו דמשמע הא ראינו שלא נתייאשו לא הוה שלו וכאן בהמציל מן הארי כתב דאף דשמענו דצווח הו"ל כצווח על ביתו אלא שק' הלא בגמרא דהבאתי בפרישה איתא דרב נחמן אמר אההיא דמצאה בשוקא דגלדאי דאף בצווח הו"ל כצווח על ביתו ע"כ נראה דכוונת הרא"ש הוא דמ"ש בברייתא הטעם מפני דהבעלים מייאשים לא קאי אלא אסרטיא ופלטיא דשם בעינן טעם דנתייאשו ולולי זה לא הוה של מצאו והיינו כשנפלה האבידה בלי ידיעתו שם במקום שרוב כיתים מצויים וזה מצאו (והוא דבר שודאי הרגיש בנפילתו קודם שבא ליד זה המוצאו דאז הוה יאוש מדעת) ולאפוקי אם תיכף שנפלה האבידה מיד בעליה בא א' והקדים והגביהה וגם זה שנפל ממנו אפשר דהיה מגביה דלא הוה של מוצאו דהוא ודאי לא נתייאש ומש"ה כתב בהאי בבא לשון המוצא דקתני המוצא בסרטיא כו' משא"כ ברישא דקתני המציל מהארי כו' דבהא אפילו תיכף ומיד שחטפו הארי והדוב בא זה והצילו הרי הוא שלו ואין זה יכול לומר וגם אני הייתי מצילו דבהנך למדנו מקרא דבכל ענין הוה של מוצאו וזהו כוונת הרא"ש שכתב ז"ל אבל אינך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ור"ל דומיא דביתו דאף דראה שנפל והיה שם לא מהני צעקתו ולפ"ז צ"ל דמ"ש ר"נ במצא בשוקא דגלדאי דהוה כצווח על ביתו אינו דומה ממש לצווח על ביתו זה דהזכיר הרא"ש דשם בדברי ר"נ מיירי דוקא בצווח אחר זמן דאבדה ומטעם דודאי נתייאש ודוק:

יד

נפלו בו קורותיו ועציו כו' עד והוא שיהיה בענין כו' בפרישה כתבתי הנראה לי מוכרח בביאור דברי רבי' ע"פ הסוגיא דגמרא ודברי התוס' שמדרך רבינו לילך בפסקיו אחריהן וכאן בדרישה באתי להוסיף ולהודיע שיש עוד שני דרכים. הא' הוא מה שנראה מדברי מ"ו ר"ס ז"ל ע"פ מה ששינה וכתב בהגהות ש"ע שלו עיין שם והיה נראה דמ"ו ר"ס [פי'] דה"ק רבינו אם הבעלים מרדפין אחריהן אז הוכחה שהן שלהן פי' ואין המוצא יכול לטעון מנ"ל שהן שלו ותן לי סי' דכיון שרדפו אחריהן אין לך סי' גדול מזה וודאי שלהן הן וצריך להחזירם להם וב"ד מוציאים מיד המוצא ומפרש רבינו ואזיל הא דאמרינן שצריך להחזירה להם בסתם (דמשמע בכל אופן מחזירין ולא חיישינן דלמא יאושי קא מייאשי הבעלים מינייהו) היינו דוקא שיהיה בענין זה שאם היו הבעלים עומדים שם היו יכולין להציל בקל אז אפילו יטעון זה המוצא מה שיטעון מחויב הוא להחזיר עכ"פ דאם יטעון ויברר שהבעלים היו עומדים שם בשעת השטיפה ולא בקשו להציל ונמצא דודאי יאושי קא מייאשי אינה טענה דאדרבה כיון שהיה יכול להציל בקל ולא הציל ודאי לא אייאוש ממנו דחוקה דאין אדם מפסיד ממונו במזיד והרי יכול להצילו אלא ודאי סמך עצמו ע"ז שכיון שבקל יכול להציל ולא תרחיק האבידה אלא תבוא לידי שכיניו הקרובים אליו היודעים שהיא שלו אף אם ירדוף אחר זמן יתנו לו וע"ז סיים רבינו וכתב נמצא שודאי לא נתייאשו ומש"ה צריך להחזירו ואח"כ כתב או אפילו פי' או אפילו יברר זה שלא היו שם בשעת שטיפה ושהלך הוא והציל ויודע בבירור שאח"כ נתייאשו הבעלים שאמרו וי לחסרון דאבידה זו אפ"ה לא זכה כיון שלא היה ראוי להתייאש והוה יאוש שלא מדעת דקיי"ל דלא הוה יאוש וסיים רבינו וכתב אבל אם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו' דאז היה ראוי שיתייאשו אם עמדו שם כו' פי' אז כשיברר זה שעמדו שם בשעת שטיפה ולא רדפו מיד אחריו ולא בקשו להציל ודאי נתייאשו ממנו וא"צ להחזיר (וכ"ש אם יברר שנתייאשו בפירוש שאמרו וי לאבידה זו דפשיטא דהוה שלו וא"צ רבינו לכתבו מרוב פשיטותו ואח"כ כתב) ואם סתמא פי' ואם אין זה יכול לברר אם נתייאשו או לא דהיינו שאינו ידוע אם היו אצל השטיפה או לא לא הוה יאוש ואף שבש"ע נדפס לפנינו בדברי מ"ו ר"ס וסתמא הוי יאוש צ"ל דט"ס הוא וכן מצאתי בהגהות מ"ו ר"ס בכתיבת ידו וכמ"ש בסמ"ע ונ"ל לכאורה שביאר מ"ו ר"ס ז"ל לדברי רבינו אבל אחר הדקדוק בלשון התוס' שכתבתי בפרישה מבואר ביטול פי' זה דלהאי פירוש בשיכול להציל בקל אפילו עמדו ולא רדפו לא הוה יאוש וכן אם רדפו אפילו אינו יכול להציל נמי לא הוה יאוש ובתוספות מוכח להדיא איפכא דאפילו רדפו לא מהני אם לא ביכול להציל מיד ועמדו ולא רדפו מיד אפילו ביכול להציל ל"מ וא"ל דרבינו חולק עליהם חדא דא"כ מאין לקח רבינו כל אלו החילוקים אי לא ס"ל כתוס' ועוד דמסוגיית המקשן התם מוכח להדיא כדברי התוס' ע"כ יותר נראה לפרש דברי מ"ו ר"ס כמ"ש בסמ"ע ע"ש. והדרך השני הוא ע"פ מה שמצאתי מוגה בטור מ"ו ר"ש ז"ל שבמקום שכתוב בדברי רבינו והוא שיהיה בענין שאם היו עומדים כו' הגיה הוא ז"ל ואם הוא בענין ולפי הגהתו זו נ"ל שהיה ג"כ גורס כגי' ספרים של קלף שגורסים במקום או אפילו אז אפי' וכמ"ש בפרישה וביאור דברי רבינו לדעתו נ"ל דהכי הוא נפלו קורותיו בנהר שאין לו סימן בהם אז יש ג' דינים בדבר אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוא הוכחה שהוא שלהן ושלא נתייאשו מהן וצריך להחזירם להן בכל אופן אפילו אם לא היה יכול להציל אלא ע"י הדחק ואפילו לא רדפו מיד אחריו כ"א לאחר זמן אפ"ה כיון שסוף מגלין דעתם ברדיפה זו שלא אייאשו מינייהו צריך להחזיר להם ואם הוא בענין שאם היו עומדין שם היו יכולין להציל בקל נמצא שודאי לא נתייאשו ר"ל לא יבוא לידי יאוש כי מסתמא אין אדם עומד ורואה הפסד ממונו במקום שיכול להצילו אז אפילו אם אינן שם ואפילו נתייאשו בפי' אחר שנודע להם וממילא אינן רודפין אחריו גם לבסוף אפ"ה לא הוה יאוש כיון שמתחילה לא היה ראוי להתייאש אבל אם היו עומדים שם ולא הצילו אע"פ שהוא דבר שיכולין להציל מיד הוה יאוש אלא שרבינו לא איירי בזה דמסתמא כיון שיכול להציל מציל אם הוא שם וכמ"ש וק"ל ואם הוא בענין שאף אם היו שם לא היו יכולין להציל מיד כו' עד וראוי שיתייאשו אם עמדו שם כששטף תיבות וראוי שיתייאשו נמשך למטה עם תיבות אם עמדו וכאילו אמר ואם הוא בענין שאינו יכול להציל דהיינו שהנהר מוליכו למרחוק באופן שאף אם היו הבעלים עומדים שם בשעת שטיפה ראוי שיתייאשו דלא היו רודפין אחריו להצילו ומ"ש ונתייאשו שלא רדפו כו' ר"ל וגם עתה אחר ששמע מהשטיפה נתייאשו לגמרי שלא בקשו לרדוף כלל ואמרו וי לחסרון כיס הוה יאוש (אבל אין לפרשו דר"ל אם עמדו כששטף ונתייאשו דלא רדפו אחריו דהוה יאוש דזהו פשיטא דאפי' אם הוא יכול בקל להציל אם עמדו שם ולא הצילו כתבתי לעיל בסמוך דהוה יאוש וק"ל) ואם סתמא כו' כלומר ואם אחר ששמעו השטיפה לא נתייאשו בפי' ואינו ידוע אם רדפו אח"כ או לא רדפו אז ג"כ לא הוה יאוש אע"פ שהוא בענין שאינו יכול להצילו סוף סוף הוה יאוש שלא מדעת כנ"ל לפרש דעת מ"ו ר"ש ז"ל והוא קרוב אל דרך התוס' וגם ע"פ דרכו נתיישב לשון שאם עומדים שם שכתב רבינו טפי ממ"ש ע"פ דרכי בפרישה בדרך השני אבל ק' לפי' זה דהא מוכח להדיא מהתוס' דכל דליכא עקולי ופשורי באופן שהנהר מוליכו למרחוק אפי' רדפו מיד אחריה לא מהני ולפי פי' זה מהני ועוד לפי' זה מ"ש רבינו ונתייאשו שלא רדפו הוא לשון מגומגם לכן נראה עיקר כמ"ש בפרישה ודוק ודברי המרדכי ריש פרקין נוטין למ"ש בפרישה אלא שכתב קצת סברות אחרות ע"ש ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.