ב"ח/חושן משפט/רנט

ב"ח ‏ חושן משפט רנט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הרואה את האבידה חייב ליטפל בה וכו'. נראה דלפי שאפילו רואה את האבידה בשדה חייב ליטפל ולהביאה לעיר כדלקמן בסימן רס"ג וגם אפילו רואה מרחוק חייב ליטפל אחריה ובגמרא ס"פ ב' (דף ל"ג) נתנו שיעור רו"ס אמה ראייה שיש בה פגיעה ויליף לה מכי תפגע דכתיב לגבי אבדה ומכי תראה דלגבי פריקה אלמא דחד דינא אית להו ותדע דהא לשם (דף ל"ב) עבד צריכותא לקראי דאבדה ופריקה וטעינה. לפיכך כתב רבינו סתם הרואה את האבדה חייב ליטפל בה וכו' ונסמך על מ"ש שיעור רו"ס אמה וב' שלישי אמה לגבי פריקה לקמן בסימן רע"ב סעי' ו' וצ"ע למה לא כתבה רבינו גבי השבת אבדה גם הרמב"ם לא כתבה אלא גבי פריקה בפי"ג מה' רוצח:

ב

ואם נטלה ע"מ לגוזלה וכו' בפ' אלו מציאות אמר רבא רבא ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש וכו' ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהב ליה ואיסורא דעבד עבד ופי' התוס' והרא"ש דודאי בחזרה תיקן הלאו דלא תגזול דניתק לעשה כדכתיב והשיב את הגזילה וגם עשה דהשב תשיבם תיקן בחזרה אלא דעל הלאו דלא תוכל להתעלם שעבר קאמר דלא תיקן דכיון שלא החזיר קודם יאוש מתנה הוא דיהב ליה וז"ש רבינו ואפי' אם יחזירנה אחר היאוש כבר עבר משום לא תוכל להתעלם דלאו זה לא תיקן בחזרה:

ה

כיצד המוצא מציאה וכו' שם בברייתא וסוגי' דגמ' וכדפסק האלפסי והרא"ש והרמב"ם דלא כהראב"ד ועיין בב"י כל הסוגיא:

ח

מצא חבית צפה בנהר כו' מימרא דרב ושמואל בפרק לא יחפור (כ"ד) והלכה כרב באיסורי דכנגד עיר שרובה ישראל מותר ולא חיישינן לרוב עכו"ם היושבים על הנהר למעלה ויכולה החבית לבא משם לכאן דעקולי ופישורי הוו טבעי לה: ומ"ש אפילו מצא קרוב לבית העכו"ם כ"כ התוספות לשם (בדף כ"ג) בד"ה רוב וקרוב הלך אחר הרוב:

ט

ונודות של יין הנמצאים במקום וכו'. שם הנהו זיקי דחמרא דאשתכחן בי קופאי וכו' ופירשו התוס' ע"ש הערוך בי קופאי מקום וכו' ולא כפי' רש"י טמונים בין גפנים שבכרם דאם כן לא היו נמצאים דרך נפילה וכך הם דברי רבינו שכתב הנמצאים במקום שרוב מוכרי יין ישראל כלומר שנמצאים דרך נפילה:

יג

המציל מן הארי וכו' עד אז לא הוי יאוש דברי רבינו צ"ע וכבר נבוכו בם רבים ולי נראה להגיה מלת או בסוף דבריו וכצ"ל או אם עמדו שם כששטף וכו' ודבריו בזה הם בנויים ע"פ גירסת התוס' ופירושם בד"ה שטף נהר (דף כ"ב) וזה דמתחלה כתב רבינו אם הבעלים מרדפים אחריהם אז הוכחה שהן שלהם ומחזיר להם והוא שיהיה בענין שאם היו עומדין שם וכולי דהיינו סיפא דברייתא דתני אם היו בעלים מרדפים אחריהם חייבין להחזיר דפירושה אליבא דאביי דהלכה כמותו כלומר שהיה יכול להציל בקל בשעת שטיפה אף ע"פ שאין בו סימן לפי שיעכבם המכשולות שבנהר ויקחום מיד אילו היו הבעלים עומדים שם במקום ששטף ונמצא שודאי לא נתייאשו הבעלים ואע"פ שלא היו זריזים כ"כ להציל מיד שהרי אחרים הקדימום ולקחום מ"מ כיון שהיו הבעלים מרדפים אחריהם מיד ניכר שהוא בעליו ומחזירין להם אחר כך כתב או אפילו אם אינן שם כששטף וכו' פירוש השתא דמיירי בענין שהיה יכול להציל מיד ודאי אפילו לא היו שם הבעלים כלל ולא ידעי ששטף עד לאחר שכבר בא אחר והצילו לא זכה בו האחר אפילו נתייאשו בעליו אח"כ כיון שלא היה ראוי להתייאש אין בזה דין המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דה"ה שלו מפני שהיא ראוי להתייאש דאבוד ממנו ומכל אדם משא"כ כאן דאינו ראוי להתייאש והו"ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דרישא דברייתא דתני שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנן בתוך שדה חבירו אם נתייאשו הבעלים ה"ה שלו ודייקינן דוקא שהיו שם הבעלים בשעת שטיפה ונתייאשו שלא רדפו אחריו הוי יאוש אבל אם לא היו שם הבעלים ולא ידעו עדיין ששטפו נהר לא הוי יאוש וכאביי והנה אחר שכתב רבינו ב' חלוקות דלא הוי יאוש וחייב להחזיר חזר וכתב ב' חלוקות דהוי יאוש והרי הוא של מוצאו וזהו שכתב ואם הוא בענין שלא היו הבעלים יכולים להציל מיד וכו' דהשתא בין שהיו שם הבעלים בשעה ששטף בין לא היו שם ראוי להתייאש הוא דאע"פ דכשילך למרחוק דאית ביה עקולים ומכשולים האחרים יכולין להציל מ"מ לא יחזירם לבעליו לפי שאין בהם סימן ואין כאן הוכחה שהן שלהם ודין זה שמעינן ליה מדיוקא דסיפא מדקתני אם היו הבעלים מרדפים אחריהם חייבים להחזיר טעמא דהיה יכול להציל מיד במקום ששטף לפי שיעכבם עקולים ומכשולים אלא שאחרים הקדימום ולקחום התם הוא דחייב להחזיר דניכר שהוא בעליו לפי שרדף מיד אבל אם אין שם עקולים ומכשולים אלא למרחוק דליכא הוכחה במה שמרדף למרחוק שהן שלהם אינו חייב להחזיר אח"כ כתב או אם עמדו שם כששטף ונתייאשו וכו' פי' או אפילו היה בענין שהיו יכולים להציל מיד במקום ששטף אלא שעמדו שם ונתייאשו דהיינו שלא רדפו אחריו דכיון שלא רדפו אחריו בודאי נתייאשו והיינו הא דתני ברישא אם נתייאשו הבעלים ה"ה שלו דכתבו התוס' דה"פ דהיינו שהיו שם בשעת שטיפה ולא רדפו דאפילו אומרים שאינן מתייאשין אין בכך כלום דודאי הן מתייאשין בלבן ואחר זה חזר וכתב חלוקה אחת דלא הוי יאוש וצריך להחזיר ואמר אם סתמא הוא וכו' פי' דכשהוא בענין שהיה יכול להציל מיד במקום ששטף אלא שאנחנו לא ידענו אם היו שם בעלים ולא רדפו אחריו דהשתא ודאי נתייאשו או שמא לא היו שם כששטף דהשתא לא הוי יאוש כיון שלא היה ראוי להתייאש השתא מספק לא הוי יאוש ודין זה ג"כ נשמע מדיוקא דרישא מדקתני אם נתייאשו ה"ה שלו שמעינן דדוקא היכא דודאי נתייאשו דידענו שהיו שם ולא רדפו אחריו הרי הוא שלו הא סתמא דלא ידענו לא הוי יאוש וב"י כתב דמ"ש רבינו ואם סתמא הוא שלא ידענו וכו' היינו מאי דאיפסיקא הלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש עיין עליו ושרי ליה מאריה שהלא רש"י פירש להדיא דיאוש שלא מדעת הוא שהבעלים לא ידעו שנפל מהם כשמצאו זה ורבינו מדבר בכאן שהבעלים יודעים אלא דאנן לא ידעינן דאין כאן מי שיכול להעיד בדבר זה אלא כדפרישית:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.