דרישה/חושן משפט/רנה

דרישה ‏ חושן משפט רנה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי כו' בס"פ גט פשוט (דף קע"ד ע"ב) גרסי' אמר רב הונא שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש מתקיף לה רב נחמן וכי אדם עושה קנוניא על בניו ורב ושמואל דאמרי תרווייהו שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו ה"נ אדם עשוי שלא להשביע את עצמו כי אמר רב הונא התם דנקט שטרא בידיה מכלל דרב ושמואל דלא נקט שטרא אי אמר תנו נותנין מלוה ע"פ הוה ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה ע"פ אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אלא אמר רב נחמן אידי ואידי דנקט שטרא ול"ק הא (דרב הונא) דמקויים הא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטרא לא אמר תנא לא קיימיה לשטרא עכ"ל הגמרא וכתבו שם התוס' אע"ג דרב הונא מיירי כששטר בידו אפ"ה צריך לאשמועינן דנאמן אפילו בלא שבועה מפני דהקדש הוא דומה למשועבדין ואין נפרעין מנכסים משועבדים אלא בשבועה והא דנאמן בלא שבועה הוא דוקא שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו אבל בריא צריך שבועה דחיישינן דעושה קנוניא אפילו אהקדש כיון שהוא יהנה ממנו ואם אינו מקויים אם לא אמר תנו חיישינן לזיוף אפילו ביורשים ואם אמר תנו בזה קיימיה לשטרא וא"ת אכתי למה משגיחינן בדבריו ביורשים באמרו תנו מפני שמחשב לקיום ולא חיישינן דפרוע הוא וכדי שלא להשביע אמר כן וי"ל כיון דנקט המלוה שטר אין דרך הלוה לומר שח"ל כדי שלא להשביע שלא יהא סבורים העולם שח"ל ושלא פרע עכ"ל התוס' בקיצור וכתב הרי"ף והרא"ש דדוקא לרב ושמואל דס"ל דמלוה ע"פ אינו גובה מהיורשין הוצרך הגמרא לומר דמיירי בשטר בידו רק שאינו מקויים ובאמרו תנו קיימיה אבל אנן קיי"ל דמלוה ע"פ גובה מהיורשין א"כ אפילו בלא שטר נמי עכ"ל ובזה דברי רבינו מבוארים במ"ש אבל אם אמר תנו נותנון אפילו אין לו עליו שטר דהיינו כמ"ש הרי"ף והרא"ש הנ"ל ונותנין לו אפילו בלא שבועה וכמש"ר (בריש סימן ק"ח) לענין גביית מלוה ע"פ מהיורשים ע"ש וממ"ש כלמד דבאם השטר הוא מקויים נותנין בלא שבועה אפילו לא אמר תנו וזהו שכתב רבי' אם אינו מקויים אין נותנין דמשמע הא אי הוה מקויים נותנין כצוואתו אפילו לא אמר תנו ודע שבעל המאור תמה על הרי"ף (והביאו בעל התרומות בשער מ"ד דין ד') במ"ש דאי אמר תנו קיימיה לשטרא ואפילו לית בידיה שטרא כלל נותנין כשאומר תנו וז"ל תמה על עצמך אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדים בלא שטר מקויים אם אמרו רב ושמואל ביורשים שרשות ביד אביהן לצוות ולתת ולומר תנו משלי יאמר כן בהקדש ובמשועבדים (והא דמקשי הגמרא מיורשים אהקדש היינו מכח כ"ש דאפילו ביורשין אין נותנין כשלא אמר תנו וק"ל) כו' עד דמסיק בסוף וכתב ז"ל אבל בלשון ההלכות אני רואה דכתב אבל איכא בידיה שטרא דלא מקויים אמר תנו מקיימינן לשטרא ונותנין כו' מדקאמר נותנין ואין נותנין ולא קאמר גובה ואינו גובה משמע דליורשים קאמר אבל אהקדש ולקוחות אפשר כי ליכא שטר מקויים אפי' אמר תנו לא מהימני למיגבי מינייהו ע"כ (ואף שברי"ף שבידינו משמע דגם בהקדש מהני צ"ל דגירסתם לא היה ברי"ף כן או שפירשוהו דמ"ש דמהני אומר תנו ר"ל היאך דשייך לשון תנו דהיינו ביורשים וא"ש דמייתי ע"ז דברי רב ושמואל דמיירי ביתומים) ויש מתרצין דהא דאמר בגמרא הנ"ל וחזר ואמר יש בידי מפ' מנה איירי דבשעה שהקדיש בתוך כדי דיבור הודה כן אבל בשכבר הקדיש לא דלא גרע הקדש מהדיוט דאין יכול לחזור לחוב בהודאתו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ערכין ז"ל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה הערמה על הקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אם אמר תנו נוטל בלא שבועה כו' עד ואם אחר שהקדיש אמר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר ב"ח עכ"ל וכל זה הביא בע"ת שם והעתיקו הב"י וע"ש דב"ת וגם הב"י מכל מה שהביאו לא כתבו טעם וסברא לגבות מההקדש באומר תנו אפילו בשבועה בלא שטר כלל וגם אפילו באיכא בידו שטר ואינו מקויים לא ניחא להו (וא"כ קשה על רבי' דכתב דבאמר תנו נותנין אף מהקדש וכדמסיק) ואף שהרמב"ן בספר מלחמות שלו וב"ת כתוב ישוב להרי"ף דמיירי באומר לבניו תנו לפלוני שיש בידו שטר עלי מנה ואינו מקויים כו' דמגו דמהני אצל בניו כשיש להו מהני נמי ג"כ אצל בניו כשאין להן בנ"ח כו' עכ"פ מוכח מדבריהן דהרי"ף לא מיירי באין בידו שטרא כלל ואדרבא בחידושי הרמב"ן תמה גם כן על הרי"ף במ"ש וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין וכתב ז"ל ונראה דכך הוא אומר דאע"ג דלא נקט שטרא בידיה אלא שכ"מ הוא שצוה ואמר יש לו לפ' עלי מנה בשטר תנו אותו לו נותנין דאיהו ודאי קושטא קאמר והרי הוא כמי שהוציא מלוה לפנינו שטר מקויים דהא אמרינן שכ"מ לא משקר א"נ במודה במנה פקדון או בקרקע והמקום ידין אותנו לזכות עכ"ל הרי הרמב"ן נאמן ביתו דהרי"ף תמה בעצמו עליו במ"ש אפילו אין בידו שטר לגמרי ובא לדונו לכף זכות ונדחק ליישבו ורבינו שסתם דבריו וכתב אבל אם אמר תנו מנה לפ' שיש לו בידי נותנין לו אפילו אין עליו שטרא לא ס"ל כא' מתירוציו דהרי איירי במנה בידי ולא בקרקע ולא בפקדון וגם משמע דמיירי אפילו לא הזכיר השכ"מ שיש להפלוני שטר עליו אפ"ה כתב דנותנין והוא דלא כמאן וגם ק' דלא הזכיר רבינו שום דעת החולקת בזה וגם דוחק לומר דדוקא איורשים כתב כל זה ולא אהקדש ולהסתייע לזה מלשון נותנין ואין נותנין דכתב ולא כתב נמי גובין ואין גובין וכמ"ש ב"ת הנ"ל דיש דייקי כן בלשון הרי"ף דאין מדרך רבינו לסתום דבריו אלא לברר ובפרט שכללן בתחלת דבריו יחד אלא נקט לשון נותנין השייך בשניהן וגם דברי רב ושמואל נקט ע"כ נראה דרבינו ג"כ מיירי שבשעה שהקדיש אמר מיד שמנה לפ' בידו והוא דומיא דיורשים דבשעה שבא להניח ליורשיו אמר שמנה לפלוני בידו ואף לשון הרי"ף והרא"ש שסתמו דבריהן וכתבו בלשון הגמרא שהקדיש כל נכסיו ואמר כו' נראה לי לפרש כן (וכמ"ש גם ב"ת והביאו הב"י הנ"ל דיש מוקמי ליה כן) וגם הלשון מצד עצמו דקאמר שכ"מ שהקדיש משמע כן דבשעה שהוא שכ"מ הקדיש ואמר מיד דאל"כ הול"ל מי שהקדיש נכסיו ונעשה שכ"מ ואמר כו' והשתא א"ש דלא כתב רבינו שום דעת חולקת בזה וגם א"ש דהר"י הלוי ותלמידו רמב"ם כתבו דבריהן כשיטת הרי"ף דכ"כ גם בש"ע כתבו מהרי"ק סתם בלשון הרמב"ם גם מ"ו ר"ם לא כתב עליו שום דבר והא דלא כתב רבינו דאם הקדיש כבר ואמר מנה לפ' דאין שומעין לו סמך על הפשיטות דלא גרע שיעבוד דהקדש משיעבוד דהדיוט דכבר נתבאר לעיל דאין יכול לחוב לאחרים בהודאתו אלא דלפ"ז ק"ק למה לא כתב רבינו טעם להקדש דאין שומעין כשלא אמר תנו משום דאין אדם משביע את עצמו וכל' הגמרא הנ"ל וגם הרי"ף והרא"ש כ"כ ובפרט שהוא טעם גם ליורשים משא"כ טעם דשלא להשביע את בניו דהוא אינו טעם להקדש ואם נאמר דמיירי שהקדיש מקודם ההודאה א"ש דס"ל דבהקדש א"צ טעם להא דאין שומעין לו דפשוט הוא דלאו כל כמיניה לחוב בהודאתו להקדש וצ"ל דרבינו חדא מינייהו נקט או משום שטעם שלא להשביע את עצמו הוא פשוט וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק:

ה

ואמרו פרענו כו' כתב הרמב"ם ז"ל שאינם נאמנים כו' כתב המ"מ שטעמו מדגרסינן בסוף בתרא (דף קע"ה ע"א) אמר רבה שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי ואמרו יתומים פרענו נאמנים תנו מנה לפ' ואמרו יתומים פרענו אינם נאמנים כלפי לייא איפכא מסתברא כו' עד אנא אי איתמר הכי איתמר שכ"מ שאמר מנה לפ' בידי ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים מ"ט אידכורי מידכר תנו מנה לפ' ואמרו יתומים חזר ואמר פרעתי אין נאמנין מ"ט דאי איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו עד כאן ומפרש הרב ז"ל דכלפי לייא זה האמור בגמרא במשמע שאיפכא הוה דינא דכשאומר תנו נאמנים וכשלא אמר תנו אינם נאמנים בשום אופן (והטעם כמ"ש בפרישה) אבל הראב"ד [ורבינו] ז"ל מפרשים דמאי דאמר כלפי לייא ל"ד קאמר אלא הכי קאמר אי הוה לן למימר בכי הא נאמנין ואין נאמנין איפכא הול"ל אלא שבאמת דבין הכי ובין הכי נאמנין דכל שאמר מנה לפ' בידי ומת ידעי אינהו דעלייהו לקיומי מצות אבוהון וכן דעת רשב"א ז"ל והקשה על דעת רמב"ם ז"ל ז"ל כיון דאמר כלפי לייא לא הו"ל אלא לאפוכי ולמימר אלא אי איתמר איפכא איתמר ע"כ והמ"מ ממליץ בעד הרמב"ם בזה וכתב ז"ל יש לי לדחות קושיית הרשב"א ז"ל דאה"נ דהוה מצי למימר איפכא איתמר כדאקשו ז"ל דדינא הכי הוה אלא שאם אתה אומר כך הרי היה מטעה האומר הראשון מהן ללאו ומלאו להן ואינו מצוי להטעות בכך אבל כשתירץ ואמר דמימרא היא באומר אמר אבי פרעתי לא הטעה האומר הראשון אלא שהפרעון שתלה להיתומים היה לו לתלות באומרים שהאב האומר הראשון ובזה כל דבריו קיימין דבלא אמר תנו נאמנים ובאומר תנו אין נאמנים והוא דבר שהדעת נוטה ששמע פרעון האב וטעה ותלהו ביתומים כנ"ל דעת המחבר רבו ז"ל עכ"ל ונראה שכך כוונת התוספות שם עיין שם:

ז

תבעוהו והודה ואמרו כו' ופירש ר"י ברישא כו' אבל הרמ"ה ז"ל כו' כבר כתבתי לשון הגמרא בסמוך וכתב ב"י פשטיה דלישנא דגמרא משמע כפי' ר"י דקאמר מ"ט אדכורי מידכר ואם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו כו' דכל הני לישני לא שייכי אלא באומר שפרעו קודם לכן ע"כ ונ"ל דלדעת הרמ"ה ה"פ מ"ט כלומר כיון דא"ל בלשון צוואה שחייב לפלוני מנה ודאי היה דעתו שהן יפרעו ואיך נאמנים לומר שחזר ואמר פרעתי ומשני אדכורי מידכר כלומר כיון שלא צוה אותם בזירוז לומר תנו יודע שלא נתנו מיד ולהכי אפשר שחזר הוא עצמו ופרע ואדכורי מידכר לבניו לאמר אל תפרעו כי פרעתי אני משא"כ כשאמר תנו שצוה אותם בזירוז שיפרעו סתמא דמילתא דלא פרעיה הוא עוד שחושש שמא כבר פרעו בניו מיד ולפיכך אינם נאמנים ועיקר מאי שדחק להרמ"ה לפרשה הכי משום דקשיא ליה למה יהיה כח הבנים עדיף מכח האב הא אב עצמו אילו חזר ואמר פרעתי קודם לכן וטעיתי בחשבוני אע"פ שלא אמר תנו לא היה נאמן (כדלעיל סימן קכ"ו) כ"ש הם והתוספות ורבינו ס"ל דה"מ בבריא אבל שכ"מ אין דעתו מיושבת עליו ובקלות בא לטעות לפיכך בין הוא בין הם נאמנים דאפשר שטעה ומסייע לזה ל' אדכורי מידכר וא"ת מאי דוחקיה דהרמ"ה למוקי תלמודא בדאיכא עדים אהודאה ולא אאמירת פרעתי ורישא באומרים חזר ואמר לנו בפי' פרעתי לאחר ההודאה ומש"ה נאמנים נוקי לה אפילו באומרים וחזר ואמר פרעתי סתם אפ"ה נאמנים וכגון דאיכא עדים גם אטענת פרעתי וי"ל דמדקאמר תלמודא ואמרו יתומים חזר ואמר פרעתי נאמנים כו' דמיירי בדליכא עדים על אמירת פרעתי דא"כ היה תולה הדבר בעדים לא באמירת היתומים וק"ל. ויש להסתפק בדעת הרמ"ה היכא דליכא עדים כלל אי מהימן לומר פרעתי אפילו באומר תנו או לא דלכאורה כיון שלא הזכירו רבינו בפרטות דבריו משמע דבתנו בכל אופן אינו נאמן וצ"ע:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.