דרישה/חושן משפט/רכז

דרישה ‏ חושן משפט רכז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואין לוקין עליו לפי שבכלל לא תגזול הוא ק"ק למנ"מ כתב רבינו ואין לוקין עליו והלא אין עסק רבינו בחיבורו לכתוב מלקיות ומיתות וטומאות ודברים שאינן נוהגין בזמנינו ונראה דרבינו כתבה כאן להקדמה ולהצעה למה שיכתוב בסמוך בשם הרא"ש דס"ל דיש דין אונאה בשוה פרוטה ובכלל לא תגזול הוא וכמ"ש בפרישה ומש"ה הקדים וכתב הא דילפינן נמי אונאה מגזל לענין מלקות: ובלבד שאינהו במעה כו' כן פסק הרי"ף כו' ומה שפשט לרבינו לכתוב בשם הרי"ף אע"פ שרש"י כתב שם בהדיא דאפילו לרב כהנא יש אונאה באיסר גם הרמב"ם בפ' י"ב כתב דיש אונאה ביתר על פרוטה ה"ט שרש"י כתב שם דיש אונאה בכאיסר לר"כ משום שהוא מטבע של כסף הרי דגם רש"י מצריך שיהיה של כסף והרא"ש דחה דברי רש"י והוכיח כן מהתוספתא דקתני הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו ל' איסר בדינר כסף ה"ז קנה כסף בכל מקום שהוא ש"מ דאיסר אינו מטע של כסף אלא של נחושת ואותה תוספתא עצמה הביא הרי"ף בר"פ ועוד ראיה אחרת ע"ש וס"ל לרבינו דמ"ש הרמב"ם יתר על פרוטה נמי ה"ק אין אונאה עד שתהיה יתר מפרוטה וכיון דאפיקתיה מפרוטה ממילא נשמע שצריך להיות מעה דפרוטה ואיסר שוים ואין כסף פחות ממעה ולא נקטו הרי"ף והרמב"ם פרוטה אלא משום דהמשנה קתני ה' פרוטות הן וגם אמוראין פליגי בפרוטה כן הוא דעת רבינו ונכון הוא ודלא כמ"ש ב"י דדברי רבינו אינם מוכרחים ודנוכל לומר שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם וכבר כתבתי שגם דעת הרמב"ם ז"ל נ"ל לפרש כן ומשה"נ דקדק הרא"ש וכתב שם ז"ל והביא הרי"ף לההיא תוספתא עכ"ל ללמדנו מדהביאה הרי"ף ש"מ שג"כ ס"ל כן ודו"ק:

ד

כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' דינר ופרוטה כו' כל' הזה כתב גם כן הרמב"ם פי"ב דמכירה וכתב עליו המ"מ ז"ל היתה אונאה פחות מזה כו' כגון שוה ס' בנ' ופרוטה זה נמצא בספרי הרב ז"ל ואני תמה בזה אחר שפסק דשוה שבעה בששה הוא אונאה ובודאי שכן הוא היאך פסק דשוה ס' בנ' ופרוטה הוי מחילה והלא נתאנה יותר מוכר בזה משאם מכר שוה ז' בששה שהרי כשתעשה ז' חלקים מששים יהיה החלק שמונה וחצי [ועוד] ונ' ופרוטה אינם ששה חלקים מששים ואנו בפירוש שנינו בגמרא ובהלכות דאליבא דשמואל כי אמרינן מחילה דוקא היכא דליכא שתות לא שתות מקח ולא שתות מעות ה"ד כגון דזבין שוה ח' בז' או שוה ז' בח' ז"ל הגמרא והתם נמי אמרינן וביטול מקח ה"ד כגון דזבין שוה ארבעה בה' או שוה חמשה בד' וכל היכא דאיכא שתות מצד אחד או מן שיווי המקח או מן המעות והעולה מזה הוא דכל היכא שהאונאה הוא משוה שש בחמש עד שוה שבע בשש הוה אונאה למוכר וכן היכא שהוא משוה ה' בשש עד שוה שש בשבע הוה אונאה ללוקח פחות מכל הצדדים הוי מחילה יותר על כל הצדדים ביטול מקח וזה נ"ל מוכרח משם ואולי דעת המחבר שכיון שבשוה ששים בנ' ופרוטה דחשבון גדור לשש חלקים ר"ל שעשר שהוא חשבון גדור כלומר שאין בו שבר הוא חלק ששית מששים אף על פי שנתאנה יותר מהאונאה שוה שבע בשש אין אנו הולכים אלא אחר חשבון השתות וה"ז פחות משתות והוי מחילה ועל דרך האמת שאין זה כדאי והדבר צ"ע והעיקר שראוי להיות לשונו שוה שבעים בששים ופרוטה ומה שנמצא בספריו טעות סופר עכ"ל. ביאור דברי המ"מ הוא כיון דקיי"ל אם מכר שוה ז' בו' הוה אונאה א"כ תמצא כשתמכור שוה ששים דהיינו ז' פעמים שמנה וחצי ומעט יותר שהרי ישאר חצי דינר תחלקהו ג"כ לז' חלקים שי"ד מהן הוא שלם ותתנהו בעד נ"א דינרים וחצי פחות חלק א' מי"ד בדינר דהוה ו' פעמים שמנה וחצי וחלק קטן הוה אונאה למוכר דהרי זה שוה ז' בי' איך נוכל לומר שאם ימכור שוה ששים בעד חמשים ופרוטה דהוה מחילה וזהו שכ' וחמשים ופרוטה אינם ו' חלקים מששים ואיך תאמר שהוא מחילה והלא הוא פחות מהו' חלקים הנ"ל דאמרת דהוי אונאה והומ"ל בקיצור הלא חמשים ופרוטה שנתאנה כמעט שתות הוא ואיך תאמר שהוה מחילה כיון שקיי"ל דאפילו נתאנה שביעית הוה אונאה אלא שהמ"מ הניח חשבון לפנינו כמה הוא גדול שתות משביעית וכ' דשביעית מששים דינרין עולה ח' וחצי דינרין ועוד ושתות מס' דינר עולה י' דינרין נמצא דיש ביניהם דינר וחצי פחות חלק י"ד מדינר וזה שמסיק וקאמר ז"ל והעולה מזה הוא דכל היכא שההונאה משוה שש בחמש (דהוא ההונאה יותר גדול שנתאנה מוכר דרך משל שמכר ס' בנ') עד שוה שבע בשש דהיא ההונאה היותר קטנה במוכר (דהיינו שמוכר שוה ס' בנ"א וחצי פחות מעט דהיינו שוה ז' פעמים ח' וחצי ומעט לכל אחד בו' פעמים ח' וחצי ומעט לכל אחד דו' פעמים עולה לנ"א וחצי פחות חלק י"ד מדינר וכנ"ל) הויא אונאה נמצא דהמוכר שוה ס' הן שנתנו בחמשים דהוה שש וחמש הן שנותן לו בעדו מעט יותר כגון חמשים ופרוטה או חמשים וחצי דינר או נ' ודינר ויותר עד חמשים ואחד וחצי פחות חלק י"ד מדינר דהוא שבע בשש הנ"ל וכן להיפך בלוקח שנתאנה משום חמש ושש דהיינו שוה חמשים דינרין בעד ס' דהוא אונאה דהיותר גדולה עד שוה שש בז' דהיינו שתחלק שוה נ' על ו' חלקים עולה על חלק אחד ח' דינרין ושליש דינר וכשנתאנה הלוקח ונותן בעד שוה ו' הני חלקים דהם יחד חמשים נותן ז' הני חלקים דהיינו שנותן נ"ח דינרין ושליש דהוא האונאה היותר קטנה דלא נתאנה אלא שביעית הוי אונאה וכן אם נתן הלוקח יותר מנ"ח ושליש עד ס' וס' בכלל הוה בכלל אונאה ולא הוה ביטול מקח אע"פ דהוה האונאה יתר משתות מקח מ"מ לא יצא מכלל שתות כל דלא הוי יתר מהאונאה הגדולה דהיינו חמש בשש וז"ש משוה ה' בשש דהיינו ס' עד שוה שש בשבע דהיינו נ"ח ושליש ובתיבת עד למדנו דהוא הדין וכל שכן למאי דביני וביני וכן ברישא באונאת מוכר אמר מ"ה תיבות עד שוה שבע בשש וכנ"ל. ומה שכתב פחות מכל הצדדים הוי מחילה כו' ר"ל אם נתאנה מוכר בפחות ונתן שוה ס' בעד נ"א דינרין וחצי דלא נתאנה אפילו שביעית אלא חלק א' מי"ד בדינר פחות מהשביעית הוי מחילה ואי יהיב פחות מנ' הוי ביטול מקח. ובנתאנה לוקח ונתן בעד שוה חמשים נ"ח ורביעית שהוא פחות משליש הנ"ל הוי מחילה והיכא שנתן יותר מס' הוי ביטול מקח. (אילו) [ומ"ש ואולי] דעת המחבר כו' נראה שעיקר ישוב דהמ"מ להרמב"ם הוא במ"ש שכיון שבשוה ששים החשבון גדור לששה חלקים ומ"ש אח"כ ז"ל ר"ל כעשרה שהוא חשבון גדור לו' חלקים הוא חוספת ביאור למ"ש ראשונה וה"פ לא מסתבר להרמב"ם לחלק המקח השוה ס' ונתאנה בו ונתנהו בפחות כמו כאן שנתנהו בנ' ופרוטה לחלוק שיווי המקח לשבע חלקים אלא לשש חלקים דהוא מינין מגודר בלי שבר דהיינו עשרה משא"כ כשתחלקהו לשבע חלקים שלא יהיה המנין מגודר בלי שבר וז"ש ר"ל שעשרה שהוא חשבון בלי שבר הוא חלק ו' מששים מש"ה לוקחין אותו וחושבין כן באונאה ואין חולקין הס' לשבעה חלקים ותחשבנו האונאה אף שהיה בו האונאה יותר [אין] אנו הולכין אלא אחר השתות לחלק בשתות ולא בשבע ולפ"ז ה"ה אם היה המקח שוה ו' דינרים ונתנהו בה' ופרוטה דהוי מחילה כיון דששה חשבון המגודר ממנו הוא א' ולא שתחלק הששה בשבעה כן נ"ל ביאור דברי המ"מ והב"י השמיט כל דברי המ"מ הנ"ל והביא במקומו דברי המרדכי בפ' הזהב שכתב ז"ל שם מכר לו שוה נ"א בס' (כצ"ל נ"א ולא כס"א שכתוב בהן נ"ח) או שוה כך בנ"א דהשתא ליכא שתות מקח ולא שתות מעות אבל לגבי חד הוי ב"מ ולגבי אידך הוי מחילה לעולם אזלינן בתר מקח הן לענין מחילה הן לענין ב"מ דטעו אינשי בדמי מקח ולא טעו במעות עכ"ל ביאור דבריו נ"ל עד"ש לפני זה בביאור דברי המ"מ והוא כי שוה נ"א בס' מצד קבלת המעות הוא פחות משתות דהרי שתות מס' הוא י' והוא לא נתן יותר כ"א ט' ומצד שיווי המקח הוא יותר משתות דהרי כשתחלק נ"א לו' חלקים לא תגיע לחלק מהן רק ח' וחצי בשלימות והוא נתן לו יותר ובשוה ס' בנ"א הוא בהיפך דלא טעה בשתות שיווי המקח שהם י' ובקבלת המעות נתאנה המוכר יותר משתות שהרי נתאנה בט' ושתות מנ"א אינו אלא ז' וחצי בשלימות וקאמר דלעולם אזלינן [בתר] שתות שיווי המקח וכשמכר נ"א בס' הוי ב"מ וכשמכר ס' בנ"א הוי מחילה ונראה דטעמא דהמרדכי הוא דודאי כשיש בא' מהצדדין שתות ממש כגון שוה ו' בז' דהוה שתות מקח ואינו שתות מעות שקיבל או שוה ז' בשש דהוה שתות מעות שקיבל ולא שתות מקח אמרינן דקנה ומחזיר אונאה אע"פ שיש בצד השני יותר משתות או פחות משתות לא הוי ב"מ או מחילה דבעינן שלא יהיה שתות ממש בשום צד וכדאמר שמואל שתות מעות נמי שנינו וכמ"ש ל' בפרישה אבל כי ליכא בשום צד שתות ממש לא בצד שיווי המקח ולא בצד מעות שקיבל או עכ"פ אין דנין אותו כדין חזרה אלא איכא לספוקי אי דנין אותו כדין ב"מ או כדין מחילה ע"ז קאמר דמסתבר דאזלינן אחר צד שיווי המקח ומטעם דכתב דטעו אינשי בדמי מקח כו' פירוש דזה שכיח ורגיל שאדם טועה בשיווי הדבר וסובר ששוה כך וכך ואינו שוה כ"כ אבל שיטעה בחשבון קבלת או נתינת הדמים זה לא שכיח ולכן בין נתאנה מוכר בין נתאנה לוקח אזלינן אחר הטעות של שיווי המקח ודוק. ונראה דגם הרמב"ם ורבינו ס"ל כהמרדכי דהא לא כתבו דאם מכר שוה נ' ופרוטה בס' דהוי מחילה אלא דקדקו וכתבו דאם מכר שוה ס' בנ' ופרוטה דהוי מחילה והוא ממש כמ"ש בשם המרדכי דכיון דאין בו שתות בשום צד אזלינן בתר טעות דהמקח וה"ה במכר שוה ס' [פחות פרוטה] בנ' (ופחות פרוטה) דהו"ל מחילה משא"כ במכר שוה נ' ופרוטה בס' דכי אזלינן בתר צד טעות דמקח הו"ל במ' וכמ"ש המרדכי ודוק. אבל המ"מ הנ"ל א"א להיות דס"ל כדברי המרדכי לא בקושייתו ולא בישובו. לפי קושיתו דהא להמ"מ במכר שוה ס' בנ"א או איפכא הוה בשניהן אונאה ולהמרדכי לא הוי אונאה בשניהן וגם לפי התירוץ דהולכין אחר חשבון המגודר ותאמר דהס' בנ"א בעינן להיות השתות מגודר מש"ה הוי מחילה אבל בשוה נ"א בס' לא בעינן מגודר כיון דשוה נ"א דהוא חשבון שאינו מגודר אכתי דלהמ"מ מהדין אונאה לא נפקא ולהמרדכי בכה"ג הו"ל ב"מ ומש"ה לא הביא הב"י אלא דברי המרדכי ולא המ"מ כיון שדברי הרמב"ם ורבינו נתיישבו בו והוא מנגד למ"ש המ"מ בישובו הדוחק ועל מור"ם בש"ע [צ"ע] שהמחבר כתב בתחילה כדברי המ"מ בס"ג ואח"כ בס"ד כתב מור"ם בהג"ה דברי המרדכי הנ"ל בלי חולק והן שני הפכים בנושא א' ועי' מ"ש בסמ"ע:

ו

(ז) היתה האונאה יותר כו' כ"כ הרי"ף כו' אבל הר"י כתב כו' הנה אעתיק לפניך ל' הגמרא ודברי הרי"ף והרא"ש ומתוכן יתבאר לך מש"ר כאן ובסמוך סי"ב. בב"ב דף פ"ד אמר רב חסדא מכר לו כו' [עב"ח שהביאו] וכתבו התוספות והרי"ף והרא"ש ע"ז דאנן לא קי"ל כר"ח בהא דאמר במכר לו שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור אלא קיי"ל כרבא דפסיק הלכה כר' נתן דשתות קנה ומחזור אונאה מיהו עיקר מלתא דר"ח דאשמועינן דאין מוכר יכול לחזור אע"פ שהוקרו מטעם דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' בהא קיי"ל כוותיה ונ"מ לעניין ב"מ כגון שמכר לו שוה ד' בה' ולא הפסיק בכדי שיראה לתגר עד שהוקרו ועמדו בז' לא מצי מוכר הדר ביה דא"ל אי לאו דאוניתן כו' והקשו שם בתוס' ואשיר"י על הך סברא דר"ח דאמר דיכול הלוקח למימר אי לאו דאוניתן כו' ז"ל וא"ת הא אמרינן בפ' הזהב בביטול מקח דשניהן חוזרים ואמאי לא קאמר המתאנה למאנה אי לאו דאוניתן כו' ותירץ ריב"ם דודאי כשלא בא המתאנה ומתרעם על אונאתו אלא מוחל עליה ורוצה להעמיד על המקח ודאי לא יתכן שהמוכר יערער לומר איני רוצה שיתקיים המקח דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' וכמו שאמר ר"ח והא דאמר התם שניהם יכולין לחזור כשזה ובא ומתרעם על אונאתו ורוצה לחזור או תובע אונאתו אז הרשות ביד המוכר לחזור אבל באונאת שתות אין חשוב כ"כ כמו מקח טעות הלכך אפילו כשתובע המתאנה אונאתו אין המאנה יכול לבטל המקח וכתב שם הרא"ש ונראה שזה דעת הרי"ף מדפירש דלדידן נ"מ במילתא דר"ח לענין ב"מ דלא מצי מוכר הדר ביה משום דא"ל אי לאו כו' אלמא דבביטול מקח ליתא חזרה לגבי מוכר אם אין המתאנה תובע אונאתו ועוד כתב שם הרא"ש וז"ל והקשה ר' יונה דהא דקאמר בפרק הזהב ביותר משתות שניהן חוזרין א"א לפרש כמו ריב"ם דהא שניהן חוזרין סתמא קאמר לא בתובע אונאתו מיירי שהרי אין יכול לתבעו אונאתו אלא דוקא באונאת שתות אבל ביתר משתות או יתרצה בו או יבטל המקח (ואי מיירי שהנתאנה בא לחזור במקח א"כ מה לנו חזרת המאנה הלא המקח בטל מחזרת המתאנה) ועוד טפי הוה מסתבר לומר דהיכא דתובע אונאתו שגילה דעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו שהמאנה אינו יכול לבטלו ופי' הר"י ז"ל דהא דקתני שניהן חוזרין היינו כל זמן כו' (וכמש"ר בשמו כאן) עד אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר כו' וסיים הרא"ש ז"ל והשתא ל"צ למימר דהרי"ף סבר שאין המאנה יכול לבטל המקח אלא כשהמתאנה תובע אונאתו דלמאי דפרישנא בשם הר"י ניחא כמו הכא דמסתמא כיון דהוקרו אין הלוקח עומד לחזור בו כו' ע"כ. והנה באמת פשטא דלישניה דרי"ף שסתם וכתב דנ"מ בהא דר"ח לעניין ב"מ שאין המוכר יכול לחזור דא"ל הלוקח אי לאו דאוניתן כו' משמע דלעולם מסתמא אין המוכר יכול לבעל המקח מדעתו אלא א"כ בא זה הלוקח וגילה דעתו שרוצה לחזור והיינו כריב"ם דלר"י כיון שהוא יתר על שתות מסתמא דעת הלוקח לחזור אא"כ אמר בפירוש שרוצה בקיום המקח אבל מסתמא יכול המוכר לחזור והרא"ש שכתב והשתא ל"צ כו' ה"ק קודם שידענו פי' הר"י היינו מוכרחים לומר שהרי"ף מפרש כריב"ם ובאמת אותו פי' דחוק דהא קתני סתמא שניהן חוזרין וכמו שהקשה ר' יונה אבל השתא יש לנו תירוץ אחר בדבר ואפשר לדחוק ולומר דגם הרי"ף ס"ל כוותיה וכיון דפשטא דלישנא דהרי"ף לא משמע כהר"י מש"ה ב"ר בשם הרי"ף כפי' ריב"ם הנ"ל וכ"כ הב"י שמש"ה כ"ר כן בשם הרי"ף גם משום דהרמב"ם כ"כ בהדיא ומסתבר לומר שהרמב"ם בשיטת רבו הרי"ף אמרו ע"ש בב"י ומש"ר כן בשם הרמב"ם ז"ל פי"ב דמכירה היתה האונאה יתירה על שתות בכ"ש כגון שמכר שוה ס' בנ' פחות פרוטה בטל מקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא קנה כלל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רוצה זה וקיבל ע"כ ואף שמל' אם רוצה זה וקיבל משמע לכאורה שכל זמן שלא גילה זה הלוקח שרוצה במקחו יכול המאנה לחזור והיינו כהר"י דאי כרי"ף הכי הול"ל א"י לחזור אם זה אינו תובע אונאתו אבל עכ"פ ז"א דלר"י לעולם שניהן שווים דכל זמן שלא גילה המתאנה דעתו שחפץ בהמקח שניהם יכולין לחזור בהמקח ולאחר שגילה המתאנה דעתו ואמר שחפץ בהמקח שניהן אינם יכולין לחזור בהמקח ודוק: אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' קשה היכי שייך כאן לומר מוכר לעולם חוזר דהא עיקר טעמא דמוכר לעולם חוזר הוא מפני שאינו יודע ערך ממכרו עד שיזדמן לו מקח כו' וזה לא שייך אלא אם נתאנה הוא ובפרישה כתבתי הנ"ל לומר כאן בדברי רבינו אבל דע דהאי אע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר כו' הוא ג"כ מדברי ר"י וכמ"ש לעיל לשונו ושם לק"מ דהא ר"י הקשה על פי' ריב"ם דהא שניהן חוזרין קאמר סתמא כו' ואם כן גם לדידיה קשיא דשניהן חוזרין קאמר משמע כ"א וא' כדיניה דהיינו לוקח עד שיראה ומוכר לעולם חוזר ואיך אמר הוא שאין המתאנה יכול לחזור וע"כ קאמר ואע"ג דאמרו רבנן מוכר לעולם חוזר הכא אין המוכר יכול לחזור בו כיון דחזרתו תלויה בחזרת הלוקח שנתאנה והלוקח שנתאנה אין יכול לחזור בו אפילו בב"מ אחר בכדי שיראה:

יב

ולא עוד אלא שחייב ליתן סלע האחד להלוקח כו' כתב ב"י בפ' הספינה כתב הרא"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י"א שצריך להחזיר לו אונאתו דכיון שאם תבע קודם שהוקרו היה צריך להחזיר לו אונאה גם עתה כשהוקרו ברשות דידיה אייקור והר"י ז"ל כתב שאין יכול לתבוע אונאתו דכיון שהיה יכול לחזור בו לא נתקיים המקח עד עתה ואין המתאנה יכול לתבוע אונאתו אלא כשיש שם אונאה בשעה שהמקח מתקיים כו' ואע"ג דמשמע מדברי הרא"ש שדעתו נוטה לדעת הר"י סתם רבינו דבריו כדברי י"א כו' עכ"ל ותמה אני מה ענין דר' יונה לכאן הא דברי הי"א ור"י שהביא הרא"ש שם על רב חסדא קאי ולפרש דברי דר"ח קא אתו וזה מוכרח להמדקדק בל' הרא"ש שם שבתחילה הביא שם דברי ר"ח וכתב עליו דלא קיי"ל כוותיה בדיניה וכנ"ל בס"ו ואח"כ כתב סוגיית הרי"ף ור' יונה לפי מאי דקיי"ל בטעמא דר"ח ואחר סיום דברי ר"י כתב ז"ל ואם אין הלוקח רוצה לחזור בו אלא תובע אונאתו מן המוכר י"א שצריך להחזיר לו אונאתו כו' כיון שאם תבע קודם כו' היה צריך להחזיר לו אונאתו כו' וזה ע"כ אדר"ח דמיירי מאונאה שתות קאי דאי אדרבי יונה שכתב לפני זה דמיירי ביתר משתות הרי ב"מ היה ולא היה יכול לתבוע אונאתו ומ"ש ואם אין הלוקח רוצה לחזור כו' היינו נמי אליבא דר"ח דאמר לוקח יכול לחזור בו ועוד הרי ההוכחה השניה שהביא ר"י לדבריו הוא מל' הטעם שנתן ר"ח לדבריו כו' ש"מ דהכל קאי אליבא דר"ח דס"ל דבאינה שתות הברירה ביד המתאנה רצה תובע אונאתו רצה חוזר במקח ואליביה פליג ר"י עם הי"א ואף שהרא"ש והרי"ף לא פסקו כר"ח מ"מ כבר אפשר דר"י ס"ל כר"ח שהרי התוס' שם דף פ"ד וגם בפרק הזהב כתב שם וגם הקשו כמה קושיות והוכיחו שהלכתא כר"ח וכן הוא שם במסקנת התוס' ע"ש אבל לפי מאי דקיי"ל דבשתות קנה ומחזיר אונאה ודלא כר"ח אפילו ר' יונה מודה שחייב ליתן ללוקח הסלע האחד וכמש"ר ומטעם הי"א וכדברי רבינו וזה ברור ואין לי ללמוד מקום זכות לדברי ב"י אלו כלל:

יח

ומיהו מדת חסידות הוא כו' עד ובלבד שתצא ע"י הדחק כו' ז"ל הרמב"ם פי"ב ממכירה הנותן כו' [עב"ח שהביא ל' הרמב"ם] יכול להחזירה וכתב המ"מ ז"ל מל' המחבר נראה שדעתו שהמשנה שנתנה זמן עד ע"ש היא דוקא ביכול להוציאה אבל באין יכול להוציאה אף ע"י הדחק כגון שהיתה חסירה כ"כ חייב להחליפה אפילו לאחר י"ב חודש ולפי הנ"ל בגמרא בין שהסלע חסר כ"כ שאינו יכול להוציאה אפילו ע"י הדחק בין יכול להוציאה אינו חייב להחליפה מן הדין לאחר זמן בכדי שיראה לשולחני או ע"ש בכפרים וצ"ע עכ"ל גם בעיני יפלא כי זה ל' המשנה [עב"ח שהביאה] ופריך בגמרא היכא כו' [עב"ח שהביא מסקנת הגמרא] ומדלא מתרץ כאן ביוצא ע"י הדחק כאן באינו יוצא ע"י הדחק ש"מ דאפילו אינו יוצא ע"י הדחק אינו מחויב לקבלה אחר זמן רב יותר מכשיעור ומל' רבינו משמע לכאורה שדעתו כדעת הרמב"ם אבל העיקר כמ"ש בפרישה חדא שאי איתא שרבינו כהרמב"ם ס"ל הכי הול"ל אין המאנה חייב להחליפה אם יוצא ע"י הדחק ומיהו מדת חסידות כו' ועוד שהרי"ף והרא"ש לא כתבו האי ובלבד שתצא ע"י הדחק אדין זה אלא אסיפא דמתני' דתנן שם ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ובגמרא אמר רב פפא ש"מ האי מאן דמיקם אזוזא פי' המדקדק ומקפיד בנטילת מעות שאם יש בו שום פגם אינו נוטל מיקרי נפש רעה וה"מ דנפקי ע"י הדחק עכ"ל הגמרא והם העתיקו ז"ל אות באות ודוחק לומר שלא יסבור רבינו כהרא"ש אבל לפי מאי דפרישנא א"ש שרבינו ג"כ ס"ל כהרא"ש ורי"ף דמ"ש בגמרא וה"מ דנפקי ע"י הדחק לא קאי ארישא דמתני' דהיה משמע שאם אינה יוצאת ע"י הדחק מחויב לקבלה אלא אסיפא דמתני' קאי אך ס"ל לרבינו כיון שאר"פ דאם אינה יוצאה ע"י הדחק אפילו נפש רעה לא מיקרי אם אינו נוטלה ממילא נשמע שגם ממדת החסידות אינו מחויב לקבלה כיון שאינה יוצאת כלל והוא המתין מלהחזירה כל כך וזה ברור בעיני ודוק:

כו

אבל אם פירש ואמר חפץ זה כו' לדעת הרמב"ם דס"ל דאין אדם מקנה ומוחל דבר שאין לו קצבה דוקא קתני הברייתא דמזכיר סך דידע הלה כמה מחיל (וכמש"ר בהדיא בסימן רל"ב ס"ו) אבל לדעת רבינו דס"ל דמקנה דבר שאין לו קצבה ל"ד קאמר דאף באומר חפץ זה אני מוכר בכך וכך ואומר אני לך שאינו שוה כל כך ע"מ כו' גם בכה"ג אין עליו דין אונאה והברייתא דקתני יודע אני שאינו שוה אלא מנה לרבותא קתני הכי דאפילו באונאה גדולה כ"כ מהני תנאו והשתא א"ש דלא קשיין דיוקי אהדדי דמתחילה אמר אם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא מהני דמשמע הא פירש ואמר יודע אני דיש בו אונאה ע"מ כו' מהני וק"ל ועמ"ש עוד שם בדרישה ס"ו דא"ל דגם לרבינו דוקא קאמר גם כתבתי שם ישוב למה כ"ר שם פלוגתא על הרמב"ם ולא כתבו כאן:

לו

הכנעני עובד כוכבים אין לו אונאה וכנעני שאינה לישראל כו' וא"ת כיון דמדכתיב לא תונו איש את אחיו ילפינן לה כמ"ש בפרישה כנעני שאינה לישראל ג"כ ליפטר כמו שפריך בגמרא גבי שור של ישראל שנגח שור של כנעני בב"ק דף ל"ח ע"א ואע"פ ששם תירצו בגמרא אמר ר' אבהו אמר קרא עמד וימודד ארץ וכו' מ"מ קשה אמאי לא הקשו בגמרא גם כאן כמו שהקשו שם ועוד דשם מייתי ברייתא ת"ר וכבר שלחה וכו' שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל כו' והקשו להם קושיא דשור הנ"ל וא"כ אמאי לא קשיא להו גם באונאה מיהו בזה י"ל משום דהא דכנעני שאינה לישראל חייב להחזיר אינו מפורש בגמרא בהדיא אלא שהרמב"ם כתבה וכמ"ש בפרישה וי"ל דשאני כאן באונאה דסברא הוא דחייב כנעני מטעם דכ"ר דלא יהא כח הכנעני חמור משל ישראל והא דישראל המאנה כנעני עו"כ פטור זהו גילה קרא בהדיא ואין לומר דאיפכא נמי יהיה הכנעני במיעוט דאין טעם לדבר דלמה יהיה הכנעני חמור מישראל וכמ"ש משא"כ בשור שנגח דאם נגח של ישראל אינו משלם אלא חצי נזק ובשור של כנעני שנגח של ישראל משלם נזק שלם ובשל ישראל שנגח לשל כנעני פטור לגמרי ע"ז יש לתמוה:

לז

וי"מ דאפילו לא אמר לו כו' ול"ד למש"ד בסכ"ה דאפילו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו אונאה משום דאמר לא ידעתי שיהיה בו אונאה דהתם קונה החפץ מן המוכר בתורת מקח וממכר מש"ה יכול לומר כן אבל כאן שלא קנה כלום ממנו אלא חייב עצמו לעמוד במקומו ולשלם כמו שקנאו הוא להכי לא הוה אונאה ודוק:

מ

ואלו דברים שאין להן אונאה כו' ע"ש בב"מ דף נ' דמני בהדייהו ג"כ הקדשות ויליף לה בגמרא מדכתיב אחיו ולא הקדש והרי"ף והרא"ש אף שהביאו ל' המשנה כצורתה כו' דקתני בה והקדשות מ"מ בגמרא השמיטו להאי לימוד ואינו מתמעט הקדש ונראה דה"ט משום דס"ל דהקדש דמיירי מינה המשנה הוא הקדש דבדק הבית דאילו הקדש דגופו קדוש [אין שייך ביה אונאה] ואותו אינו נוהג בינינו כ"א [הקדש] מעות עניים ושל בית הכנסת ודין חולין יש לו וכמ"ש הרא"ש הביאו רבינו בס"ס צ"ד ובס"ס רי"ב דכתב שם בפירוש ז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה כו' ואחריהן נמשך רבינו דלא כתב והקדשות ונראה שזהו כוונת הב"י במ"ש בסמ"א ז"ל כתב רב האי אין להקדש עניים אונאה ולא להקדש ב"ה ולא נראה כן מדברי הרי"ף עכ"ל ב"י וצ"ל מדלא הביא הרי"ף בהלכותיו בגמרא לומר דמיניה אתמעטו הקדשות והא דלא כתב ג"כ בשם הרא"ש משום דהרא"ש נמשך אחר דברי הרי"ף ומעתיק לשונו על הרוב:

מא

וכתב הרמב"ם כו' ור"ת פסק דדוקא כו' מקור פלוגתתן מהא דאמרינן בב"מ דף נ"ז אר"נ הדר אמר רב חסדא פשיטא לר' אמי אונאה אין להם ביטול מקח יש להם וכתב הרי"ף ז"ל ומסתבר לן דהאי מימרא דר' אמי ליתא משום דחזינן לר"נ דהוה בתראי ס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ואפילו שוה ק' בר' כדאמרינן בפ' המקבל בענין דינא דבר מצרא ועוד דגרסינן בפ' האיש מקדש אמר רבא אר"נ האחין שחלקו כו' יתר על שתות מקח בטל ולא אמרן אלא במטלטלי אבל בקרקעות אין אונאה לקרקעות ועוד אמרינן בב"ק דף י"ד שוה כל כסף ומאי הוא קרקע דאין להם אונאה שמעינן מכולהו דאפילו ביטול מקח ליכא בקרקע כלל ובתריה גריר הרמב"ם תלמידו והא דהקדים רבינו דברי הרמב"ם לדברי הרי"ף משום דבדברי הרי"ף יש לומר שג"כ ס"ל כר"ת דאף דאין להם ב"מ היינו דוקא עד פלגא אבל השתא דמצינו דהרמב"ם כתב בפירוש אפילו אלף בדינר יש לפרש סתימת דבריו כוותיה דמסתמא הרמב"ם בשיטת רבו אמרה וק"ל וז"ל התוספות בפ' הזהב (אהא דאר"נ משמיה דרב חסדא ב"מ יש להן וכנ"ל) וקשה לר"ת דבפרק המקבל אמרינן זבין ר' ושוה ק' כו' אר"נ אין אונאה לקרקעות ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ב"מ ויש להן כו' עכ"ל והרא"ש בפרק הנ"ל האריך לדחות דברי הרי"ף וראייותיו ותמה עליו והסכים לדעת ר"ת והוסיף לומר דההיא דהמקבל ל"ד ר' בק' קאמר אלא מעט פחות או יותר ואחריו נמשך רבינו לעיל סימן קע"ה בדין מצרן ובסימן זה דפלגא גופיה ב"מ וא"ת הא מלשון ר"ת משמע דדוקא מפלגא ואילך הוה ב"מ אבל פלגא עצמו מחילה הוא וכ"כ בב"ק ז"ל כל כסף ל"ד דיתר מפלגא יש להם אונאה כו' ע"כ ומאי דוחקיה להוציא לשון הגמרא דפרק המקבל ממשמעותיה שלא לצורך י"ל דס"ל להרא"ש כהסמ"ג שכתב בלאווין ק"ע דף ס' כדי ליישב גם גמרת ירושלמי ולהשוותה עם תלמודא דידן דבפרק אלמנה ניזונית אהא דתנן אלמנה שמכרה ר' בק' או ק' בר' אמאי נתקבלה כתובתה הא סופה לחזור משום מקח טעות ומשני י"ל אין המקח הונייה לעולם כלומר אין לקרקעות אונאה כלל ור"י אומר אם היה דבר מופלג יש לו הונייה (ומפרש המתניתין בהוקר המקח) ופריך על ר"י ממתניתין דהזהב אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו' ומשני פתר לה באינה מופלג ע"כ הרי לפנינו דס"ל דמכר שוה ר' בק' מיקרי דבר מיפלג ויש בו אונאה ומזה למדו דפלגא גופיה הוי אונאה ואם כן מ"ש ר"ת אבל מפלגא ואילך מיקרי ב"מ ר"ל פלגא ממנו ואילך ב"מ הוא וכן דייק ריש לישניה שכתב עד פלגא משמע אבל פלגא עצמו לא וכן הוא בהדיא בקיצור פסקי תוס' ומ"ש בב"ק ל"ד ודוק:

מב

ובחטין שזרען כו' כגון שמכר לחבירו כו' ל' הרמב"ם אינו כן אלא ז"ל פי"ג שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראויה כו' וכתב בכ"מ נראה ששכרו בקבלנות ואע"פ שכ"ר שקבלן יש לו אונאה ה"מ בקבלן דמטלטלין אבל לא בקבלן דקרקעות וזה ששכרו לזרוע לו קרקע מספקא לן אם הוא בקבלן דקרקע או בקבלן דמטלטלין וא"ל כיון דלא זרעה כראוי הפסיד שכרו שהרי עכ"פ שבחה בזריעה אלא שלא שבחה כראוי לה ול"ד לאם אוביר כו' שלא שבחה כלל וכיון שיש לו שכר איבעיא לן אי נותן לו כל מה שפסק עמו דהוה כקבלן דקרקע או ינכה לו מה שהיתה ראויה הקרקע להשביח אילו זרעה כראוי דהוה כקבלן דמטלטלין עכ"ל. וכתב המ"מ בשם הראב"ד וא"ת וליהוי נמי כקרקע וליהדר תו לזרוע עד כדי הראוי לה וי"ל תוספת הזריעה אינו מועיל לה שמא למקום שנפל הראשון יפול השני ויתקלקל זה עם זה עכ"ל וקושיא ותירוץ זה דוקא לפירושו ולא לפי' רבינו ודוק. ולרמב"ן ור"פ שיטה אחרת דמפרשי לה לענין יוקרא וזולא וכמוזכר שם בדברי המ"מ ע"ש:

מג

וכשם שאין אונאה לקרקע כך כו' ז"ל הגמרא בפ' הזהב בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר רחמנא אבל לא שכירות א"ד ל"ש א"ל מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב והאי נמי ליומיה ממכר הוא ע"כ נראה פשוט מזה דקודם דידעינן דשכירות ליומיה ממכר הוא מסתבר לומר דאפילו בשכירות מטלטלין לית ביה אונאה וכ"ש שכירות קרקע וא"כ ל' רבינו אינו מדוקדק שהתחיל וכתב כשם שאין אונאה לקרקע כך אין אונאה לשכירות קרקע כאילו היה מסתבר לומר דיש אונאה לשכירות והיינו ע"כ מטעם דממכר הוא ואח"כ כתב אבל במטלטלין כו' והיה לו להפך ונראה דמשום דסיים רבינו באונאת קרקע מש"ה התחיל נמי בהך בבא דאונאת שכירות קרקע וקמ"ל דלא תחלק בין מכירה לשכירות קרקע וכמ"ש בפרישה ואח"כ כתב קושטא דדינא כפי מה שהוזכר בגמרא וכאילו אמר אבל אי לאו טעמא דשכירות קרקע הרי הוא כקרקע הוי ביה מקום אונאה ול"ת דשכירות הוא ולא ממכר שהרי לשכירות מטלטלי יש בהן אונאה וק"ל:

מז

וקבלן יראה שיש בו אונאה ז"ל המ"מ דעת המחבר כיון שאין זה שכירות ימים כשאר פועלים יש בהן אונאה וכבר כתבתי דעת המפרשים החולקים על זה גם ק"ל דקיי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי הוא כשכירות לענין בל תלין כדאיתא בפי"א דשכירות עכ"ל ונ"ל ליישב דנהי נמי דהוא לא קנה הכל מ"מ בעל הכלים לא קנה אותו דבשלמא פועל מחויב לגמור לו מלאכתו בתוך זמן ששכר עמו נמצא שהוא משועבד לו ככל עבד גמור ולכן אין בו דין אונאה אבל קבלן אף שקיבל עליו לגמור מלאכתו זו מ"מ יש ברשותו לפעול ולעשות בה אימת שירצה ולא הוה משועבד לזה כ"כ כמו פועל ועיין בת"ה סימן שי"ח כתב ג"כ קצת מזה:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.