ב"ח/חושן משפט/רכז

ב"ח ‏ חושן משפט רכז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

אסור לאדם להונות וכו'. ברייתא בת"כ ומביאה בפ' הזהב (ד' נ"ח) וכי תמכרו ממכר אל תונו איש את אחיו באונאת ממון הכתוב מדבר שהרי באונאת דברים כתוב מקרא אחר לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך (ובדף נ"א) שנינו אחד הלוקח ואחד המוכר יש להן אונאה ובברייתא וכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה המוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו ואיצטריך למיכתב לוקח ואיצטריך למיכתב מוכר דאי כתב רחמנא מוכר משום דקים ליה בזבינתיה כמה נתן בה ובמזיד הוא עושה אבל לוקח דלא קים ליה בזבינתיה ובשוגג הוא עושה אימא לא אזהריה רחמנא וכו' משם יש ללמוד דבין מוכר ובין לוקח עובר בלאו אם הוא במזיד ואם הוא בשוגג הוא באיסור לאו כמ"ש רבינו: ומ"ש ואין לוקין עליו לפי שבכלל לאו דלא תגזול וכו'. האריך בזה משום דאינו מפורש בלאו דלא תונו שניתק לעשה דהשבון ולפיכך הוצרך לומר דבכלל לאו דלא תגזול הוא כדאמר ר"פ א"נ אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל לאו באונאה ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון הוא שמחסר את חבירו וקאמר התם דצריכי אלמא דבכלל לאו דלא תגזול הוא וכיון דלאו דלא תגזול ניתק לעשה דהשבון ה"נ לאו דלא תונו וכן מפורש סוף פ' הזהב רשב"ג אומר גדול אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון: ומ"ש ובלבד שאינהו במעה. בפ' הזהב איפליגו אמוראי רב כהנא אומר אין אונאה לפרוטות ולוי אומר יש אונאה לפרוטות וכתב הרי"ף דלית הלכתא כוותיה ופי' נ"י שכוונתו דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר וכמו שפסק הרמב"ם בפי"ב מה"מ וכן נראה מדברי ה' המגיד דהרי"ף והרמב"ם שניהם תופסים דכל שהוא יתר מפרוטה חייב להחזיר אבל הרא"ש כתב דלמ"ד אין אונאה לפרוטות אינו פחות ממעה כסף וז"ש רבינו ובלבד שאינהו במעה וכו' וכן פסק רב אלפס וכו' כלומר דמאחר דפסק רב אלפס כמ"ד דאין אונאה לפרוטות א"כ כיון דאפיקתיה מפרוטה אינה פחותה ממעה שהיא מטבע הקטנה הנמצא מכסף אכן רש"י כתב ז"ל אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר שהוא מטבע של כסף עכ"ל והכי משמע בסוגיא ר"פ הזהב דעל מה ששנינו הנחושת קונה את הכסף אמרינן סד"א הני פריטי באתרא דסגיא וכו' ותו תניא התם הפורט סלע ממעות מעשר שני דהיינו פרוטות של נחושת שנקראו בשם מעות בסתם וכדפי' רשב"ם פ' בית כור ולא הוזכר נחושת בסוגיא אלא לגבי פרוטות דשמעת מינה דליכא נחושת בכל המטבעות דסלע צורי כי אם הפרוטות אבל הדינרי' והמעות והפונדיונות והאיסרי כולן של כסף הן ובפ' ג"פ נמי משמע מדקא משני באתרא דלא סגי פריטי דכספא אלמא דוקא פרוטות אין עושין של כסף אבל כל היתר מפריטי עושין של כסף ונתבאר לעיל בסי' מ"ב. והרא"ש הקשה על פירש"י וז"ל נ"ל דלא דק דאין מטבע של כסף פחותה ממעה והכי קתני במתני' האונאה ד' כסף מכ"ד כסף לסלע ולא פירש שם המטבע לפי שידוע היה להם שאין מטבע של כסף פחותה ממעה והא דאמרינן נמי ההודאה שתי כסף זהו שתי מעות דדרשינן בפ' הדיינין מדכתיב כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים ואם היה מטבע של כסף פחותה ממעה אמאי בעינן ב' מעות נפרש מטבע הפחותה עכ"ל ול"נ דאין מכל אלה ראיה לדחות דברי רש"י המאיר עיני ישראל בפירושו דאיכא למימר דכיון דאי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה בפחות ממעה שהוא גרה אין לך לחייב בפחות ממטבע זה וכן פי' הר"ן לשם שזהו פירוש מה שאמרו בירושלמי סוף מטבע כסף מעה ובזה אפשר נמי ליישב הקושיא הראשונה דלכך נקראת המעה כסף בסתם כסף בלשון משנתינו לפי שלא נזכרה מטבע כסף בתורה בפחות ממעה ומה שהקשה עוד מדתניא בתוספתא הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו ל' איסר בדינר כסף וכו' אינה ראיה דכשם שיש שני מטבעות שנקראין בשם מעה האחד נקרא מעה כסף דשש מהן בדינר והאחר נקרא בשם מעה בסתם והם הפרוטות כמו שפי' רשב"ם בפ' בית כור כך יש שני מיני איסר האחד נקרא איסר האיטלקי והוא של כסף שהוא אחד מכ"ד בדינר של כסף כדתניא בפ' הזהב פרוטה שאמרו אחד מח' באיסר האיטלקי למנ"מ לקדושי אשה איסר א' מכ"ד בדינר של כסף אבל יש איסר אחר שהוא של נחשת והוא אחד מל' בדינר כסף ולכן נראה עיקר כפי' רש"י. ולא קשה כמ"ש הרא"ש דלרב כהנא אין אונאה אלא למעה כסף אמאי קאמר אין אונאה לפרוטות לישמעינן רבותא דאין אונאה לאיסרין וכ"ש פרוטות די"ל דלרבותא דלוי קאתי לאורויי דאפי' לפרוטות איכא אונאה:

ב

ומ"ש בשם הרמ"ה דאפי' פרוטות נמי חייב להחזיר. טעמו דפסק כדלוי והאריך הרא"ש בטעם מחלוקתם והסכים להרמ"ה:

ג

כמה תהיה האונאה שחייב להחזיר שתות בין שתות במקח וכו'. משנה שם (דף מ"ט) האונאה שתות למקח ובגמרא אמר רב שתות מקח דוקא שנינו ושמואל אמר שתות מעות נמי שנינו שוי שיתא בחמשה שוי שיתא בשבעה כ"ע ל"פ דבתר מקח אזלינן ואונאה הויא כי פליגי שוה חמשה בשיתא ושוה שבעה בשיתא לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה הויא לרב דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשה בשיתא ביטול מקח הויא שוי ז' בשיתא מחילה הויא ושמואל אמר כי אמרינן מחילה וביטול מקח היכא דליכא שתות מב' צדדים אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הויא ופסקו הפוסקים כשמואל דתניא כוותיה וזהו שדייק רבינו וכתב בין שתות במקח וכו' כלומר ל"מ שתות במקח אלא אפי' שתות במעות. ודע דבמסקנא (סוף ד' נ') איתא אמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח יותר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ופירש"י שתות קנה. ואין אחד מהן יכול לחזור ומחזיר אונאה ולית ליה לרבא ידו על העליונה דמתני' דס"ל כר' נתן דברייתא וכו' ואע"ג דר"ת הקשה כמה קושיות על פרש"י ופר"ת דרבא דאמר שתות קנה היינו אם רצה קנה אם רצה חוזר ולא חש רבא לפרש וכו' ע"ש בתוספות אנן לא קיי"ל בהא כר"ת אלא כרש"י דרב אלפס הסכים עמו שכתב על מתני' מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה וכו' מתני' רבי יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כוותיה דהא פסיק רבא שתות קנה ומחזיר אונאה עכ"ל וכ"כ הרא"ש וכ"נ מדברי שאר הפוסקים:

ד

היתה האונאה פחותה מכן כל שהוא כגון שמכר שוה ס' דינר בחמשים דינר ופרוטה וכו'. כ"כ הרמב"ם בפי"ב ממכירה וה"ה תמה בזה דהיאך פסק דהויא מחילה והלא נתאנה יותר מוכר בזה משאם מכר שוה שבע בשש דהוי שתות במעות ובמוכר שוה ס' בנ' ופרוטה הוי יותר משתות במעות ואמר שט"ס הוא וכן יש להקשות במ"ש גבי יותר משתות כשמכר שוה ס' בע' ופרוטה דפסק דהוי ביטול מקח ואמאי הלא הוא פחות משתות במעות. ומ"ש הוא ממכר שוה חמשה בששה דליכא אלא שתות במעות והמקח קיים אכן לדעת התוס' והמרדכי לשם ל"ק ולא מידי דנראה מן הסוגיא דלשמואל דוקא כשטעות שתות בשוה בין במקח בין במעות אז המקח קיים ומחזיר האונאה ואע"ג דבחד צד הוה ביטול מקח או מחילה לא תלינן הטעות אלא בשתות דטעי אינשי בשתות אבל כשאין שם שתות בשוה לא במעות ולא במקח אלא בצד אחד הויא מחילה ובצד שני הויא ביטול מקח אזלינן בתר מקח בין לענין מחילה בין לענין ביטול מקח דדרך לטעות בדמי החפץ שצריך שומא ולא במעות דא"צ שומא ואין אונאה וטעות תלויה בהם ע"ש בתוס' בד"ה שתות מעות נמי שנינו ובסוף (דף נ"א) בד"ה שני פונדיונות ובמרדכי שם בד"ה מצאתי מכר שוה נ"א וכו' ומביאו ב"י ובש"ע סעיף ג' כתב וז"ל היתה האונאה פחותה מזה כל שהוא כגון שמכרו שוה ע' בס' ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול עכ"ל הנה שינה לשון הרמב"ם שכתב כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה לפי שהקשה ה"ה על זה דהו"ל יותר משתות במעות ולכך אמר ה"ה שיש להגיה בדברי הרמב"ם כגון שמכרו שוה ע' בס"ט ופרוטה דהשתא הוי פחות משתות מכל צד במקח ובמעות אבל אין צורך דהדבר ברור ופשוט כדפרישית וכך נראה מדברי הרב בהגהת ש"ע שכתב דברי המרדכי בסתם בהלכה פסוקה ולא חשש הרב כלל לכתוב כלום כנגד מ"ש למעלה כגון שמכרו שוה ע' בס' כיון שאינו משמע כלל הלשון שכתב כן לדיוקא דפשט הלשון משמע דלאו דוקא כה"ג אלא ה"ה כגון שמכר שוה ס' דינר בנ' ופרוטה וכך הוא העיקר והכי נקטינן כמ"ש הרמב"ם ורבינו ואין כאן ט"ס אלא הטעם כמ"ש התוס' והמרדכי ומהרו"ך האריך בכאן בחשבונות שלא לצורך והניח הגהות הרב בצ"ע ול"ק ולא מידי. והא דשביק הרמב"ם ורבינו מנין חמשה וששה ושבעה דפתח ביה וסיים במנין חמשים וששים ושבעים ופרוטה נראה דאתא לאורויי רבותא דאע"פ שהטעות הוא סך חשוב כיון שהוא בפחות משתות כל שהוא אע"פ שהוא דבר מועט הויא מחילה וכן לגבי ביטול מקח הוי רבותא דאפי' בדבר מועט יותר משתות הוי ביטול מקח:

ה

וכתב א"א הרא"ש ז"ל ויראה וכו'. שם בפסקיו וכוונתו דבמטבע ליכא ספק דמותר לכתחלה להוציאה ביפה אף לירא שמים אבל בסחורות ובחפצים איכא לצדד להיתר ולאיסור וירא שמים יוצא ידי שתי הסברות ונזהר שלא יכניס עצמו בספק איסור:

ו

היתה האונאה יתר על שתות וכו' אלא אם המתאנה תובע אונאתו וכו'. כן כתבו התוספות בשם ריב"ם בפרק הספינה (תחלת דף פ"ד) ומביאו הרא"ש לשם וכתב עוד דכך היא דעת רב אלפס לשם ואף על גב דלאח"כ כתב הרא"ש דא"צ לפרש כך בדברי רב אלפס אלא איכא לפרש דבלא תובע אונאתו אמר רב אלפס דאין המאנה יכול לחזור אם המתאנה נתרצה במקח וכמ"ש ה"ר יונה אפילו הכי נראה לו לרבינו עיקר כמ"ש הרא"ש תחלה:

ז

ומ"ש רבינו אבל ה"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו'. משמע דה"ק דל"מ אם המתאנה תובע אונאתו דפשיטא דיכול המאנה לבטלו ולאו כל כמיניה לקיים המקח ושיחזירו לו האונאה וכרב אלפס והרמב"ם אלא אפילו היכא דהמתאנה שותק ואינו שואל אונאתו מאיזה טעם דס"ל לרב אלפס והרמב"ם דאין המאנה יכול לבטלו כלל ואע"פ שעדיין לא עבר הזמן שיוכל המתאנה לחזור בו דמ"מ גרע כח המאנה שאין בידו לבטלו כיון שאין המתאנה שואל אונאתו אבל הר"ר יונה ס"ל דאע"פ שאינו שואל אונאתו כיון שיכול המתאנה לחזור יכול גם המאנה לחזור אם לא שנתרצה המתאנה בפירוש שאמר בפני עדים שהוא רוצה במקח וקבלו עליו אז אין המאנה יכול לחזור וכן בנתאנה לוקח ושהה בכדי שיראה וכו' כיון שנתקיים המקח ללוקח גם המוכר אינו יכול לחזור אפי' הוקר אח"כ ותימה שהרי כשכתב הרא"ש לדברי הר"ר יונה בפ' הספינה דאין לפרש כפי' ריב"ם דחזרת המאנה הוא כשהמתאנה תובע אונאתו מכח הקושיא שהקשה על פירושו כתב עוד הרא"ש ע"ש ה"ר יונה שכתב וז"ל וטפי הוה מסתבר דהיכא דתובע אונאתו הרי גילה בדעתו שחפץ בקיום המקח אלא שתובע להחזיר לו דמי אונאתו וכיון שחפץ בקיום המקח לא מסתבר שהמאנה יבטל המקח עכ"ל הרי מבואר דלא סבירא ליה להר"ר יונה כהרי"ף ורמב"ם דכשהמתאנה תובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא ס"ל איפכא דהמתאנה היה חפץ בקיום המקח אלא שתובע אונאתו לא יוכל המאנה לבטלו אח"כ וא"כ אמאי כתב רבינו אבל הר"ר יונה כתב אפילו אם אין המתאנה תובע אונאתו וכו' דמשמע דמודה הר"ר יונה לרב אלפס והרמב"ם היכא דתובע אונאתו דיוכל המאנה לבטלו אלא דמוסיף עליהם דאפי' היכא דאין המתאנה תובע אונאתו והא ליתא וצ"ל דהאי אפי' אם אין המתאנה תובע אונאתו ה"פ אפילו אם אין המתאנה תובע בעד אונאתו לומר למאנה אני חוזר במקח שהטעיתני ביותר משתות דהשתא ניחא דה"ק ל"מ היכא דהמתאנה היה חוזר במקח דפשיטא דגם המאנה יוכל לחזור בו אם הוקר אח"כ אלא אפי' היה שותק ולא היה תובע בעד אונאתו יכול המאנה לחזור בו כל זמן שהמתאנה יכול לחזור בו ולפי זה לא כתב רבינו דין היכא דהמתאנה רוצה לקיים המקח אלא דתובע שיחזיר לו האונאה אם המאנה יכול לחזור בו אליבא דהר"ר יונה וה"ט משום דהר"ר יונה לא פסק בזה הוראה פסוקה אלא דכתב בקושייתו אפירוש ריב"ם וטפי היה מסתבר וכו' ואפשר דלהלכה היה מסתפק כנ"ל ליישב דברי רבינו אע"פ שהוא קצת דוחק שלא יהא משמעות לשון אם אין המתאנה תובע אונאתו האחרון כמשמעות הראשון: גרסי' בפ' הספינה א"ר חסדא מכר לו שוה ה' בו' והוקרו ועמדו על ח' מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השת' דאוניתן מצית הדרת בך וכתב רב אלפס דלא קיי"ל כרב חסדא במאי דקאמ' שוה ה' בו' לוקח יכול לחזור בו דהא קיי"ל כרבא בפרק הזהב דבשתות קנה ומחזיר אונאה ולא יוכל לחזור בו והביא ג"כ מה שפי' הגאון לתרץ הקושיא דרב חסדא ודאי מודה לרבא דבשתות ליכא ביטול מקח אלא דרב חסדא מיירי במכר לו שוה ה' בו' ונתן לו מעות ולא משך וקאמר דלוקח יכול לחזור בו וליכא מי שפרע כיון דטעה בשתות ולא מוכר אלא צריך לקבל מי שפרע ונראה דמה שפסק הגאון הלכתא היא ואע"ג דהאלפסי השיג עליו ואמר וכד מעיינין בהא שמעתא לא סלק בהאי סברא כל עיקר עכ"ל לא השיג עליו אלא לפי דלדעת הגאון היכא דמכר ד' בה' דהוי ביטול מקח משמע דשניהם חוזרין כדאיתא בפ' הזהב ומוכר ולוקח שוין בה והשיג עליו האלפסי דכיון דתלמודא לא איירי שפרע אלא בדין קנייה גמורה והיכא דמשך השתא לא בטלה הא דרב חסדא והיכא דמכר ד' בה' או ה' בד' כיון דאיכא ביטול מקח המתאנה יכול לחזור בו אבל לא המאנה והא דקיי"ל בביטול מקח שניהם חוזרים היינו דוקא כשהמתאנה שואל אונאתו וכמו שנבאר בסמוך אבל דינו של הגאון אמת ואין חולק על הדין דכשנתאנה בשתות ונתן דמיה ולא משך המתאנה יכול לחזור בו וא"צ לקבל מי שפרע אבל המאנה אינו יכול לחזור בו עד שקיבל מי שפרע אבל בפחות משתות שניהם עומדים במי שפרע והכי נקטינן נ"ל:

ט

לשון א"א הרא"ש ז"ל ואם נתעצל וכו' ויש לדקדק בלשונו וכו'. כתב ב"י איני יודע למה הוצרך רבינו להוציאו מדיוק לשונו שהרי מבואר הוא בדבריו עכ"ל ואפשר ליישב דאיכא לפרש דהרא"ש לא אמר אלא דבלא עיכוב אונס פשיטא הוא דמחיל אבל בעיכוב אונס לא פשיטא לן והמע"ה אבל רבינו הכריע מדקדוק לשונו דפשיטא הוא דבעיכוב אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציאין מיד המוכר דאל"כ לאיזה צורך כתב כלל בלא עיכוב אונס דהו"ל לומר ואם נתעצל ולא חקר לידע אם נתאנה מחל על אונאתו ומסתמא ודאי מיירי דאין שם עיכוב אלא שנתעצל אלא ודאי לא בא הרא"ש להוסיף בלא עיכוב אונס אלא לדיוקא דדוקא בלא עיכוב אונס אבל כשאירעו אונס יכול לחזור בו עדיין ומוציא מיד המוכר ואין זה אלא כשמברר דבלא בירור מנ"ל דאירעו אונס המע"ה: גרסינן בפ הזהב (דף נ"א) ההוא גברא דהוי נקיט ורשכי (פי' קישורי משי) לזבוני ושאל בדמיהם ששה זוזים ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא הוה שקיל אתא ההוא גברא ואמר אי יהבינא ליה ה' ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא אתא לקמיה דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל בלוקח מבע"ה אין לו עליו אונאה ותו הוה עובדא דכוותיה בגברא דנקיט כיפי לזבוני ופסק רב חסדא ג"כ הכי וכתב במרדכי בשם ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותבעו לדין לא הויא שתיקתו מחילה כדחזינן הכא בורשכי וכיפי שהרי רבא ורב חסדא לא פטרו משום דידע אלא משום דב"ה העשוי למכור כליו הוה אבל מפני שידע הלוקח כשלקח שנתאנה לא פטרוהו עכ"ל ונראה דמ"ש אם ידע הלוקח וכו' פי' אם ידע בשעת לקיחה וע"ז הביא ראיה מורשכי וכיפי דאע"פ שידע הלוקח בשעת לקיחה דאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה כדי לתבעו בדין לא אמרינן דידע ומחיל ומ"מ ודאי צריך לומר דלא איירי אלא דומיא דהני עובדא שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעיניה לדינא התם ודאי כיון שנתברר דידע ולא מחיל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר דהיה דעתו לתבעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא ה' וקנאו בשש אמרינן מתנה הוא דיהיב ליה דהא אפילו היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דאמרי' דידע ומחיל כדלקמן בסעיף י"א ומפורש כך בפ' הספינה (דף ע"ח) וכדלעיל בסימן ר"ך סעיף ו' כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בו' דאמרי' ידע ומחיל אלא בע"כ הך דראבי"ה צ"ל דאמ' בפני עדים אתן לו ו' ואתבעיניה לדינא ולפי זה ודאי דאפילו תבעו לאחר בכדי שיראה וכו' נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דלא ידע וטעה ביוקר וקבעו לו זמן לחקור ולידע אם נתאנה ואם נתעצל ושהה יותר מבכדי שיראה ולא חקר מחיל אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בו' לתבעו לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתן לו ו' וכו' התם ודאי יכול לתבעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכתב ראבי"ה אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותובעו לדין דלא הוי שתיקתו מחילה דאפילו לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר כיון דידע בשעת לקיחה ולא מחיל לא בתחלה ולא בסוף כנ"ל והב"י הביא דברי ראבי"ה וכתב וז"ל ואיני מבין דבריו שזה היפך מה ששנינו עד מתי מותר להחזיר וכו' עכ"ל ואיכא לתמוה דאם הבין ב"י דראבי"ה מיירי בידיעה דלאחר שטעה במקחו אם כן מאי קאמר כדחזינן הכא גבי ורשכי וכיפי דמה ענין זה לזה אלא בע"כ דלא דן ראבי"ה אלא על הידיעה דבשעת לקיחה דומיא דעובדא דורשכי וכיפי דהתם ידע ולא קמחיל ומוציא ממנו אף לאחר זמן בכדי שיראה וכדפי' וא"כ ניחא ולא קשיא מידי והרב בהגהת ש"ע הבין כפירושינו דראבי"ה מיירי בידיעה בשעת לקיחה אלא שפי' מ"ש ושתק עד לאחר זמן היינו לאחר המכירה תובעו תוך זמן בכדי שיראה לתגר ושרי ליה מאריה דא"כ לאיזה צורך אמר ושתק עד לאחר זמן אדרבה הו"ל למימר ושתק עד תוך בכדי שיראה לתגר ותבעו לדין ותו הא ודאי מסתמא כיון דידע דאית ביה אונאה שתות וקנאו מתנה הוא דיהיב ליה דלא דמי לעובדא דורשכי וכיפי דאמר מקודם לקיחה בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל אבל מסתמא ודאי מחיל אלא כדפי' הוא עיקר דראבי"ה מיירי נמי בכה"ג דאמר בפני עדים אתן ששה ואתבענו לדין דכיון דגילה דעתו בפני עדים דלא מחיל מוציאין האונאה מיד המוכר אפילו לא תבעו אלא לאחר זמן הרבה מבכדי שיראה לתגר שוב ראיתי שמהרו"ך האריך בזה בדברים דחויים והאמת הוא מאי דפרישית והכי נקטינן:

יב

מכר לו שדה ד' בה' וכו' אפ"ה אינו יכול לחזור בו והלוקח יכול לחזור בו. אע"ג דלעיל סעיף ז' כתב ע"ש הרא"ש דהסכים לה"ר יונה דכל זמן שהמתאנה יכול לחזור המאנה ג"כ יכול לחזור אין זה סותר לכאן דהתם לא מיירי שהוקר ועמד על שבע והמתאנה יכול לחזור מטעם אחר ואפשר וקרוב שיחזור המתאנה הילכך גם המאנה יכול לחזור אבל הכא כיון דהוקר דמסתמא אין הלוקח עומד לחזור בו שוב אין המאנה יכול לחזור בו אלא דמכל מקום לוקח יכול לחזור בו אע"פ שאין כאן עוד אונאה ולא אמרי' דלאלתר כשהוקרו כמי שנתרצה בפירוש דמי דטוב לו שיהא בידו לחזור אם ירצה וכן כתב הרא"ש בפ' הספינה:

יג

כשם שיש אונאה להדיוט וכו'. משנה פרק הזהב ופירשו בגמ' הדיוט זה בעל הבית המוכר סחורה העומדת לימכר אבל בחפציו אין בו דין אונאה כמ"ש סעיף כ"ז:

טז

ואף במטבע יש בו אונאה. משנה שם: ומ"ש יתר מכן בטל מקח פחות מכן מחילה. פי' יתר מכן בכ"ח ופרוטה פחות מכן בכ' ופרוטה דבתר דמי החפץ שהוא המטבע אזלינן דטעה בשומא דידה והילכך בכ' ופרוטה הוי מחילה אע"ג דמצד אחר הוי ביטול מקח ודלא כהרב המגיד דפי' יתר מכן בכ"ט פחות מכן י"ט נמשך לדעתו שכתב דבעינן דוקא ביטול מקח מכל צד ומחילה מכל צד וליתא אלא כדעת התוס' וכבר נתבאר לעיל סעיף ד':

יח

ושיעור חזרה וכו' עד ע"י הדחק. משנה שם עד אימתי מותר להחזיר בכרכים עד כדי שיראה לשלחני בכפרים עד ע"ש אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש מקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומות ונותנה למעשר שני ואינו חושש שאינו אלא נפש רעה ופי' רש"י שאינה מדה זו של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה ובגמרא אסיקנא הא דתנן אם היה מכירה וכו' א"ר חסדא מדת חסידות שנו כאן הא אחר אע"פ שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזי מיקרי נפש רעה וה"מ הוא דסגי להו פירוש דיכול להוציאה ע"י הדחק וכ"כ רב אלפס והרא"ש השתא שמעינן דכולה מתני' ביוצאה ע"י הדחק היא ומש"ה מדת חסידו' היא דמקבל' אפי' אחר י"ב חודש ואחר שאין מקבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומות דמדינא א"צ לקבלו לאחר הזמן כיון דיוצאה ע"י הדחק ומשמע אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק לעולם חייב להחליפה מדינא אפי' לאחר הזמן וכ"כ הרמב"ם וז"ל הנותן סלע לחבירו אם היה מכירה אפילו לאחר י"ב חודש ה"ז מחזירה ואם היה אפשר להוציא ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן אא"כ קבלה ממנו במדת חסידות עכ"ל משמע דברישא דקאמר דמחזירה לאחר י"ב חודש בשאינה יוצאה אפי' ע"י הדחק הוא ומדינא חייב להחזירה אבל אם יוצאה ע"י הדחק אינו יכול להחזירה לאחר זמן מדינא אא"כ קבלה ממנו בתורת חסידות וכן פי' ה"ה אלא שהקשה עליו ממאי שנראה לו בגמרא דאפי' אינו יכול להוציאה ע"י הדחק נמי אינו חייב להחליפה מדינא עכ"ל נראה דס"ל דמתני' דאם היה מכירה וכו' סתמא תנן ומשמע בין ביוצאה ע"י הדחק בין באינה יוצאה ע"י הדחק והא דקתני ונותנה למעשר שני וכו' לא קאי אסיפא דאם היה מכירה אלא ארישא דמתני' דלעיל קאי דקתני עד כמה תהא חסירה ולא תהא בה אונאה א"כ סלע יפה הוי ומי שאינו מקבלה הוי' נפש רעה וכן כתבו התוס' ע"ש ריב"ם וכן פי' בנימוקי יוסף מיהו תמוה לי טובא על רב גדול כמוהו הלא ראה מ"ש האלפסי להדיא וז"ל ואם היה מכירה וכו' פרישנא הכי אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חודש מקבל ממנו במדת חסידות ואם לא קיבלה ממנו אין לו עליו אלא תרעומת שאינו אלא נפש רעה א"ר פפא ש"מ האי מאן דמוקים אזוזא מיקרי נפש רעה וה"מ דנפיק ע"י הדחק עכ"ל אלמא דקאי נמי אסיפא אאם היה מכירה וכו' ואחריו נמשך גם הרמב"ם וכך היא דעת רבינו ומ"ש בסוף ובלבד שתצא ע"י הדחק פי' התם הוא דאינו מקבלה לאחר זמן אלא ממדת חסידות אבל באינה יוצאה אפי' ע"י הדחק חייב מדינא להחליפה אפי' אחר י"ב חודש וכל זה נראה פשוט דלהרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש ורבינו מפורש בגמרא דכולה מתניתין ביוצאה על ידי הדחק היא ובזו דוקא תנן דמדת חסידות היא אבל באינה יוצאה ע"י הדחק לא איירי מתני' כלל ומשמע דחייב להחליפה מדינא אף לאחר זמן הרבה דבזו לא קבעו חכמים זמן. שוב ראיתי למהרו"ך שהפך הקערה על פיה ופירש דעת רבינו דמדת חסידות היא להחליפה אם יוצאה ע"י הדחק אבל באינה יוצאה ע"י הדחק אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה ושרי ליה מאריה כי לא ירד לאמיתו של הפשט כלל:

כא

מכור לי באלו כתב הרמב"ם שיש בו אונאה וכו'. בר"פ הזהב אמר רבה א"ר הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה קנה אף ע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד קנה דכי חליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קא"ל ר' אבא אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין עליו אונאה ומשמע דס"ל לרבי אבא דאע"ג דא"ל מכור עשאוהו כדין חליפין לגמרי גם לענין דאין לו עליו אונאה ומפרש בגמ' דכ"ע ס"ל אין מטבע נעשה חליפין והני לאו חליפין נינהו אלא דמים דהא מכור לי קאמר אלא דדמים כה"ג דלא שכיחי עשאוהו כחליפין וטעמו של הרמב"ם דפסק כרבה א"ר הונא ולהרא"ש מספקא לי' דדילמא הלכה כרבי אבא ומספיקא לא מפקינן ממונא מיד המאנה ויש להקשות דלעיל בריש סי' ר"ט כתב רבינו דברי הרמב"ם דבאומר ערימה זו של חטין אני מוכר לך בנך וכך מרתף זה של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' דקנה ויש עליו אונאה דהיינו דין זה שכתב כאן מכור לי באלו דמ"ש כשאין הדמים שבחפציו ידועים ומ"ש כשאין הפירות ידועים ואעפ"כ לא כתב שם דהרא"ש נחלק ע"ז וכאן כתב דהרא"ש נחלק ונ"ל דרבינו סובר דדוקא בתופס מעות בלא מנין ואומר מכור לי פרתך או חפץ שלך באלו התם הוא דדמי לחליפין וס"ל לר' אבא דלגמרי דינו כחליפין וכין דמספקא ליה להרא"ש אי הלכתא כוותיה לא מפקינן מיד המאנה אבל גבי ערימה ומרתף של יין אני מוכר לך בכך וכך וכו' כיון דא"ל בכך וכך לא דמו לחליפין אפי' לר' אבא והילכך יש לו עליו אונאה לדברי הכל:

כד

אמר המוכר וכו' אין זה תנאי. כלומ' תנאי זה בטל וה"א בפ' הזהב אמר רב ענן משמיה דשמואל ע"מ שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה אלא שרשב"ם מפרש דהו"ל כאילו לא התנה שום תנאי וחזר הדבר לדין תורה דבשתות קנה מחזיר אונאה אבל לפרש"י ה"פ דאין זה לשון מחילת אונאה כמו שנתכוין אלא הלשון משמע איפכא שלא יהא בו תביעת אונאה דהיינו שימכרנו לו בשויו ולפיכך אם הונהו הרי עבר על התנאי והמקח בטל אפי' לא הונהו אלא בפחות משתות וחוזר בו אם ירצה והיינו דכתב רש"י חוזר בו לגמרי דלשון לגמרי משמע דאפי' פחות משתות חוזר אם ירצה:

כה

ומ"ש ואפי' אם התנה וכו'. שם פלוגתא דרב ושמואל ופסקו הפוסקים כרב דאמר הכי וטעמא דמי ידע דאיכא אונאה דמחיל הוא סבר דאין בו אונאה ומש"ה תניא בד"א בסתם אבל במפרש וכו' אין עליו אונאה דהא ידע דאיכא אונאה ומחיל וע"ל בסי' רל"ב סעיף ז' ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש ומיהו כתב הרמב"ם וכו'. בפט"ו כתב המוכר שפחה וא"ל גידמת היא חיגרת היא סומא היא וכו' ולא היו בה מום מאלו המומין שמנה ונמצאת נכפית ה"ז מקח טעות מכאן אני אומר המוכר חפץ לחבירו בק' דינרין ואמר חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד וכו' כלומר לכך אמר שאין שוה אלא זוז להשליך מעליו תרעומת שלא יתרעם עליו אח"כ מכרת לי ביוקר וכיוצא משאר חסרון בחפץ כי הלא ישיב לו דבר לאמר הלא גליתי לך בתחלה שאין שוה אלא זוז והיינו פי' להשביח דעתו פי' להשקיט דעתו מלשון משביח שאין ימים שפי' ענין השקט והנחה דהיינו שלא יהא עליו תרעומת שמכר לו דבר שאינו חשוב מאוד על כן הודיעו מתחלה שיש בו מום וכמו שפירש"י בפ' האומנין (דף פ') גבי פרה זו נשכנית היא וכו' וע"ל בסי' רל"ב סעיף ח' ומיהו אם הוא בכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה כמ"ש למעלה סעיף י"א ובסי' ר"ך סעיף ו':

כו

בעל הבית המוכר כליו ואינה וכו'. שם (דף נ"א) בעובדא דורשכי וכיפי קאמר רבא ורב חסדא הכי והכי אמר רב דימי ור' אלעזר ודוקא במאני תשמישתיה דיקירי עליה אבל לא בסחורות העומדים לימכר כמו בגדי קנבוס: ומ"ש ומיהו פי' ר"י וכו'. כ"כ הרא"ש בשמו וטעמו משום דהני עובדי דורשכי וכיפי הכי הוה באונאה בשתות ואמרו עלה ל"ש אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה אבל ביתר משתות לא אשכחן דמחלק תלמודא בהכי ואמרי' הבו דלא לוסיף עלה שתות גופיה חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ובס' ב"ה כתב וז"ל ומדברי הרמב"ם שכתב אין לו אונאה יש לדקדק דס"ל כתוס' והרא"ש עכ"ל מיהו נראה מדכתב הרמב"ם בפי"ב שאילו לא הרבה לו הדמים לא היה מוכר כלי תשמישו אלמא משמע מלשונו דאפילו הרבה ביותר משתות וכ"כ ה"ה בשם המפרשים. ומספק אין להוציא מיד המאנה נ"ל:

כח

ומ"ש ופי' א"א הרא"ש דוקא שהלוקח יודע וכו'. פי' דהשתא ניחא דאיכא למיהב טעמא דפי' רש"י ע"ש השאילתות דהו"ל כאילו היה מפרש הבעה"ב ללוקח יודע אני שיש בו אונאה כך וכך ע"מ שלא יהא לך עלי אונאה ואם לא ידע א"נ קנאו מסרסור אע"ג דידע הלוקח שהוא של בעה"ב מ"מ הבעה"ב מסרו לסרסור ומכרו בסתם וליכא למימר הכא דהו"ל כמפרש וקשיא לי היאך כתב הרא"ש ע"ש ר"י דמחלק בין שתות ליתר משתות דכיון דטעמו הוי דהו"ל כמפרש וכו' אפי' ביתר משתות נמי איכא למימר דהו"ל כמפרש וי"ל דאע"ג דלגבי מוכר ודאי אפילו ביתר משתות הוה ליה כמפרש מ"מ לגבי לוקח לא אמרינן דסבר וקיבל אלא עד שתות אבל ביתר משתות אינו מקבל עליו הטעות כל כך שיהא המקח קיים לגמרי ודוק:

כט

וכתב הרמ"ה וכו'. נראה דדעתו דאע"ג דבגמר' קאמר משום דמאני תשמישתיה יקירי עליה לא מזבין להו וזה מיירי בנתאנה לוקח מבעה"ב מעשה שהיה כך היה אבל ודאי ה"ה איפכא כשנתאנה הבעה"ב דקנה כלים ביוקר דמאני יקירי עליה ולוקחן ביוקר אם הם מקובלין בעיניו להשתמש בהן וכן כתב במרדכי ע"ש ר"ת ומביאו ב"י וכן היכא דלקח ואינה איכא טעמא שאם לא היה מוצא כלים בזול לא היה מוציא מעותיו שהוא נושא ונותן בהם לקנות כלים שונים שיש לו בביתו וכן היכא כשנתאנה הבעה"ב ומכר בזול איכא למימר דמפני דוחק שצריך למעות להוצאת ביתו מכר כליו בזול וכל זה לא שייך בסתמא לגבי תגר הקונה מתגר:

לד

ששאלת על סרסור וכו' אבל אם הוא בעה"ב וכו'. איכא למידק ומה בכך ששמעון הוא בעה"ב הלא מכר החפץ על ידי הסרסור ויש לו על הסרסור אונאה כדכתב הרא"ש לעיל סוף כ"ח ולשם ודאי איירי אע"פ דיודע הלוקח שהחפץ של בעה"ב אפ"ה יש בו דין אונאה כיון שלקחו מן הסרסור כדפי' לשם וי"ל דהנחה זו שהניח הרא"ש ואמר אבל אם הוא בעל הבית אין לו אונאה בכלי תשמישו וכו' לא מיירי אלא בלוקח שלקח מבעל הבית עצמו ע"פ הדין המפורש בגמרא בלוקח מבעל הבית וכשלא היה שם תנאי התם הוא דאין אונאה בכלי תשמישיו ואחר כך אמר זהו לדינא דגמ' אבל בנדון זה וכו':

לז

הנושא והנותן באמונה אין לו דין אונאה ופירש הרמב"ם שא"ל וכו' וי"מ אפילו לא א"ל בכך וכך לקחתיו וכו'. כתב ב"י וז"ל משמע לרבינו שהוא פי' מחודש ולי נראה דבכלל דברי הרמב"ם הוא עכ"ל ולא נהירא דלפע"ד הדברים מבוארים דלהרמב"ם צריך הוא שיודיענו מתחלה קודם משיכה בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני משתכר בו התם הוא דאין בו דין אונאה שאם יטעון לאחר משיכה איני נותנו בכך וכך אין שומעין לו ומשמע דאם לא הודיע קודם משיכה בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר וכו' ומשכו ואח"כ כשהודיעו בכך וכך לקחתיו תובעו אוניתני כי לא ידעתי בשעת משיכה שיהא בו אונאה יש בו דין אונאה אבל ליש מפרשים אפילו לא הודיעו עד אחר שמשכו אפ"ה מאחר שאמר לו תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך וכו' ומשכו ואחר כך הודיעו בכך וכך לקחתיו אין בו דין אונאה אפילו אם נתאנה לוקח ראשון דאדעתא דהכי משכו לוקח שני ליתן לראשון כמו שאמר דבכך וכך לקחו וכך פי' בהגהות אשיר"י לשם כי"מ אבל מדברי התוס' לשם נראה כמ"ש הרמב"ם ע"ש:

לח

והנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונה והיפה בשויו וכו'. איכא לתמוה טובא והיכי ס"ד למיעבד הכי הא ודאי שקר הוא ולא לאמונה ונראה דהכי פי' כגון אם קנה עשר יריעות וכו' ובא חבירו וא"ל אני רוצה בחמש יריעות כמו שקנית אותן ואתן לך עוד שכרך מעה לכל יריעה לא יתן לו ה' יריעות הרעות ויאמר הרי לקחתים בדינר דינר ואיני משקר לו כלום ואח"כ ימכור לו היפות בשויין אלא יאמר לחבירו אם אתה רוצה לישא וליתן באמונה קנה כל העשרה ביחד בעד עשרה דינרין וכך וכך תוסיף לי שכר על כולן או קנה לך בשווין הן רע הן יפה מה ששוה וכך מפורש להדיא בדברי ה' המגיד פי"ג ממכירה וכ"כ התוספות (בדף נ"א):

מא

וכתב הרמב"ם אפילו מכר לו שוה אלף בדינר וכו'. כבר הביא ב"י טעם שתי הדיעות באורך וע"ל בסימן ס"ו סעיף ל"ח וסימן קע"ה סעי' י"ד ודע דבפ' בית כור (ק"ו) במשנה בסימניו ובמצריו תופס בפשיטות כרב אלפס ע"ש וצ"ע במ"ש רבינו ע"ש ר"ת והרא"ש דעד פלגא ולא פלגא בכלל דבהטעהו בכפל המקח בטל וכ"כ בסימן ס"ו סעיף ל"ח והתוספות פ"ק דב"ק (דף י"ד) כתבו אהא דאמר התם דמאי דתנן שוה כסף זה קרקע דבר השוה כל כסף שנותנים עליו משום דאין אונאה לקרקעות וז"ל דבר השוה כל כסף לאו דוקא דיתר מפלגא יש להם אונאה כדמשמע פ' הזהב אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי עכ"ל הרי דבכפל ממש המקח קיים וכן כתב בפרק הזהב (דף נ"ז) בד"ה א"ר נחמן וז"ל וקשה לר"ת דבפ' התקבל אמר זבן בר' ושוה ק' סבור מינה וכו' א"ר נחמן אין אונאה לקרקעות אלמא אפי' ביטול מקח איו להם ותירץ ר"ת דאין אונאה עד פלגא אבל מפלגא ואילך מיקרי ביטול מקח ויש להם וכו' עכ"ל וי"ל דהרא"ש מפרש להדיא דהך דזבן בר' ושוה ק' לאו דוקא ר' אלא מעט פחות מר' או שוה ק' ומעט יותר ולפ"ז הא דקאמר אבל מפלגא ואילך מפלגא ופלגא בכלל מיקרי ביטול מקח וכן הא דכתבו בב"ק דיתר מפלגא יש להם אונאה ר"ל יתר מפלגא ופלגא בכלל יתר יש להם אונאה ומ"ש הרב בהגהת ש"ע וז"ל וי"א דדוקא עד פלגא אבל יתר מפלגא כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוה אונאה עכ"ל לא דק דלא בעינן יותר אלא בהטעהו בכפל שוה נמי הוה אונאה:

מב

ובחטין שזרען בקרקע וכו'. בפ' הזהב (סוף דף נ"ו) בעי רבא חטין וזרען בקרקע מהו יש להם דין אונאה או אין להם אונאה ואסיקנא כגון דאמר איהו שדאי בה כדבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא ביה כדבעי ופי' רש"י יש להם אונאה. אם מכרן עכ"ל משמע דמפרש לה במי שזרע חטים בקרקע ומכר הזרעים לחבירו לקצור התבואה כשתגדל וא"ל שדאי בה כמה דבעי לה ואגלאי מילתא דלא שדא בה כדבעי לה ובשעה שמכר הזרעים לא השרישו וקמיבעיא לן כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה א"ד בטלינהו אגב ארעא ולית להו אונאה והתוס' הקשו היינו מקח טעות דבעי לה שיתא והוא לא שדא אלא ה' וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא"ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא [א"כ] לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי"ל דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוין אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע עכ"ל אבל רבינו כתב כגון שמכר לחבירו קרקע ואמר זרעתיו כראוי וכו' נראה שכך היה מפרש דברי רש"י שכתב יש להם אונאה אם מכרן דהיינו שמכרן לחבירו עם הקרקע ומה שלא היה מפרש במכר הזרעים בלבד לקצור התבואה כשתגדל כדפירש' היינו משום דהוה קשיא ליה דזו פשיטא היא דכיון דלא השרישו בקרקע כמאן דשדי בכדא דמיין ויש להם אונאה דליכא למימר הכי בטלינהו אגב ארעא כיון שלא מכר לו גם הקרקע אלא הזרעים בלחוד אבל כשנפרש דמכר הקרקע עם הזרעים ניחא דאיכא למימר דבטלינהו אגב ארעא מיהו אין א' משאר הגאונים שפי' כך שמכר הקרקע דהרמב"ם ס"פ י"ג ממכירה פי' בשכרו לזרוע לו קרקע וכו' וה"ה ע"ש ר"ח פי' במי שמכר לחבירו החטין שזרען בקרקע ומיבעיא ליה במכרן ביותר מדמיהן או בפחות ולא גרס ואשתכח דלא שדי בה כדבעי לה ולזה הסכים הרמב"ן מיהו התוס' דחו פי' זה שכתבו וז"ל וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיט' דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטין שבשוק עכ"ל מיהו נראה דלמה שפירש רבינו שמכר הקרקע עם הזרעים לפי זה אם לא היתה האונאה כ"א במה שמכרן ביותר מדמיהן או בפחות לא מיבעיא לן דפשיטא דאין בה אונאה דאע"ג דאת"ל דבזרעים יש אונאה מ"מ כיון שמכר הקרקע עם הזרעים בתר קרקע אזלינן דלית בה אונאה הכי נמי בזרעים הנמכרים ולא קמיבעיא ליה אלא היכא דאשתכח דלא זרעה כדבעי לה ואע"ג דבת"ה סימן שי"ח מסיק דלא אמרינן מגו דלגבי פועל ליכא אונאה לגבי בהמה נמי ליכא אונאה ואע"ג דשכירות פועל ושכירות בהמה נכללין בסך אחד איכא לחלק דשכירות פועל שכרו ידוע בכמה ליום כדאיתא פרק האומנין דחזינן הירא מיתגרי פועלי' בההוא מתא ואזלינן בתריה כדמסיק בסוף אותה תשובה משא"כ הכא בשמכר הקרקע עם הזרעים:

מה

וכתב עוד השוכר את הפועל וכו'. הא דמחלק בין פועל לקבלן לענין אונאה הקשה ה"ה הלא קי"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וקבלנות הרי היא כשכירות לענין בל תלין עכ"ל ר"ל דכיון דאומן דהוא קבלן שקיבל עליו לתקן כלי בכך וכך אינו קונה בשבח כלי א"כ דין פועל יש לו וכן כיון דבקבלן נמי עובר על בל תלין א"כ נקרא פועל מיהו כבר כתב מהרא"י בת"ה סימן שי"ח דה"ט דלגבי פועל אמר בפ' האומנין דיכול לחזור בו אפילו בחצי היום משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים וקבלן אינו יכול לחזור מה"ט אלמא פועל דמי לעבד ולא קבלן והכי מדמה ליה במרדכי שם בדין מלמד שכיר לדין עבד עברי דגופו קנוי כל כמה דלא הדר ואע"ג דעבד כנעני הוקש לקרקעות שאין בהן אונאה ועבד עברי לא איתקוש מ"מ הא אשכחן נמי בפ"ק דקדושין דע"ע נמי דין קרקע יש לו לענין שבועה ע"ש (בדף כ"ח) וה"ה לענין אונאה:

מח

שליח שמכר וטעה אין בו דין אונאה וכו'. כלומר אפילו פחות משתות מקחו בטל וכ"כ בא"ה סי' ק"ד ע"ש וכן מ"ש רב האי דאם אינה הוא את הלוקח שמכרו בטל היינו נמי לומר שבטל בכל שהוא וכ"כ בא"ה בשמו בפירוש וכ"כ לעיל בסי' קפ"ב סעיף ט' ואע"ג דרבינו האי כתב דמכרו בטל בשתות והרא"ש בפרק אלמנה ניזונית השיב עליו כבר כתבתי בסי' קפ"ב דלא נעלם מעיני הרא"ש דלרב האי מכרו בטל אפילו בפחות משתות ולא השיב עליו אלא שלא הו"ל להזכיר בדבריו שתות וע"ש במ"ש בס"ד. וקצת קשה דבסי' ק"ט סעיף י"ג ובסי' קפ"ב סעיף ט' כתב רבינו דהרא"ש הסכים לדעת הר"ר יונה וכאן ובא"ה סימן ק"ד לא הזכיר דעת הרא"ש כלל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.