דרישה/חושן משפט/קצ

דרישה ‏ חושן משפט קצ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אמר המוכר ללוקח תן הכסף כו' מקור דין זה בקידושין [עב"ח שמביא ל' הגמרא עד וצריכא ועפ"ר] וצריכא דאי אשמועינן קידושין משום דאשה ניחא לה בכל דהו אבל ממונא אימא לא ואי אשמועינן ממונא משום דאתייהיב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא. ופירש"י וכן לענין ממונא הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן הדין ג"כ לענין ממונא כו' ע"ש. וכתב הר"ן כו' [עב"ח שמביאו] והרי"ף השמיט הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב עליו הר"ן דלא ידע למה השמיט ע"ש והרא"ש ג"כ השמיטה ע"ש. ומ"מ כתבו רבינו וכדעת רש"י ור"ח הנ"ל. והרמב"ם בפ"א מה"מ כתב דין הנ"ל הנלמד מערב ולא אינך דינים והניחו ג"כ הר"ן בצ"ע למה לא כתבו. והב"י כתב ואפשר דהרמב"ם גרס האי דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לאותו דין קמא הנלמד מערב וס"ל להרמב"ם דרבא גופיה אינו משוה ממונא לדין אשה הנלמד מעבד ומשניהם דוקא אשה ועבד הוא דאיתקשו אהדדי דגמרינן לה לה מאשה ולא לענין ממונא עכ"ל בקיצור וק"ל הא עבד הגמרא צריכותא למה איצטריך רבא למימר דינו לענין אשה וגם לענין ממונא ונצטרך לפרש דהצריכותא הוא אדין קמא הנלמד מערב לחוד וא"כ איך מתורץ דאי אשמועינן בממונא ולא כתבו באשה הו"א לענין אשה לא הא אותו דין קמא נלמד במכ"ש מדין בתרא דאשה הנלמד משניהם. בשלמא בלא תירוץ ב"י לא קשיא ארבא למה ליה למימר דינא קמא ולא סמך אדין בתרא משום דדין בתרא נלמד משני דינים קמאי ומש"ה הקדימם רבא. אבל לפי תירוץ ב"י הגמרא מקשה דלא הול"ל דין קמא באשה ונלמוד מדין ממון ולא ניחא ליה לומר דכתבוהו משום דדין בתרא נלמד מיניה וז"א מיושב דאיך אמר דהו"א באשה לא הא נלמד במכ"ש מדין בתרא. ולכאורה קשה לי על הר"ן ועל הב"י במ"ש הרמב"ם לא כתב האי דינא דנלמד מעבד בממונא מהא דכתב הרמב"ם בפ"ה מה"מ בדין ז' ז"ל הקנה א' כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח ע"מ להחזירו כו' והנה לשון זה משמע שאחר מקנה כלי שלו למוכר כדי שיקנה המוכר ללוקח והיינו דין עבד ממש הנ"ל. וא"ל שהם ז"ל לא פירשו דברי הרמב"ם כן אלא שר"ל שהלוקח עצמו הקנה כליו למוכר כדי שיקנה לו המוכר ע"י וקמ"ל אף על גב דלא נתן לו הכלי אלא על מנת שיחזירו לו מכל מקום הוי קנין ומ"ש הקנה אחד ר"ל אחד הבא לקנות הקנה לזה שבא למכור כדי שיקנה זה הנותן הבא לקנות ואף על כי שהלשון דחוק לפירוש זה מסתבר להו ז"ל לפרשו כן דאל"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב זה בפ"א דמכירה אצל מה שכתב שם דין קנין הנלמד מערב וכן נראה לי דז"א שהרי הב"י עצמו הביא דברי הרמב"ם הללו בסימן קצ"ה ס"ס ז' ופירשו דאאחר קאי שהקנה כלי למוכר בשביל הלוקח שכתב שם ז"ל ומדברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מכירה שכתב הקנה כלי למוכר כו' נראה שסובר כהרא"ש (דאמר אפילו אחר נתן למקנה כלי) שהרי לא חילק בין הוא בפניו לאינו בפניו. וצ"ל דס"ל להר"ן ולב"י דאינו דומה ההוא דאחר נותן כלי לקנות בו בשביל הלוקח אבל גוף דמי הקנין נותן הלוקח להמוכר לההוא דעבד דהתם כל דמי הקנין נותן האחר והעבד הזוכה לנפשו לא נתן כלום וק"ל: ולענין קושיא גדולה שהקשה ר"ן וב"י הנ"ל למה השמיטו הרי"ף והרא"ש האי מימרא דאמר רבא וכן לענין ממונא נלע"ד דהם לא פירשוה להא דאמר רבא וכן לענין ממונא דקאי אהאי דינא הנ"ל הנלמד מערב ועבד ומדין שניהם אלא אדין אחר וכ"מ בלשון המימרא הנ"ל דקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ולשון נמי ולשון וכן בוי"ו לא נתיישבו אהדדי אם קאי למאי דסמיך ליה לפנינו אלא הול"ל איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא או הול"ל איתמר נמי משמיה דרבא כן לענין ממונא בלא וי"ו דהא לא נזכר שם בגמ' לפני זה שאמר רבא כן לענין ממונא בהנך דינים הנ"ל ונראה דהם ז"ל פירשו דקאי אשלפני פניו אמ"ש שם לפני דינים הנ"ל ז"ל אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר ל"ק באשה אינה מקודשת כו' עד ועוד הא רבא הוא דאמר מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כו' אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה כו' א"ר הונא לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך והנה אף שרש"י פירש שרב אשי משמיה דרבא אמר כן הם ז"ל לא פירשו כן דהא רבא לא הזכיר בדבריו הנ"ל חילוק בין אשה למכר ואינך. ועוד דא"כ לא הוי ליה לרב הונא למימר לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך כיון דגם רב אשי משמיה דרבא אמר אלא הול"ל גם אנחנו אמרינן משמיה דרבא כוותך. אלא סבירי להו דרב אשי משמיה דנפשיה אמרה ורב הונא אמר לרב אשי גם אני אמרינן משמיה דרבא כוותך רצה לומר דקני ולא כדאמרינן משמיה דרבא דבכולהו לא קני אבל לא מוכח מדברי רב הונא הללו שאמר משמיה דרבא כוותיה דרב אשי גם במה שכתב בר מקידושי אשה די"ל דסבירא ליה לרבא השוה וסבירא לי' בכולו קני כמו שהשוה בשמו תחילה לומר בכולהו לא קני והאתא א"ש דאסיק וכתב ע"ז וקאמר איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא דמשמע מתרתי קאמר דמדקאמר איתמר נמי משמיה דרבא ר"ל דאיתמר נמי דרבא אמר דהוי מתנה והיינו בקידושי אשה דמכילתין איירי מיניה וכן לענין ממונא למדנו דלא לענין קידושי אשה לבד אמרינן אלא גם לענין ממונא אמרינן ועל זה קאי הצריכותא דמסיק הגמרא למה הוצרך רבא לומר האי דינא בקידושי אשה וגם לענין ממונא והשתא א"ש דהשמיטו הרי"ף והרא"ש להאי מימרא משום דלא קיי"ל כרבא אלא כרב אשי הנ"ל ודוק. ובא"כ הוא נראה שגם כן פי' נמי הרמב"ם ומש"ה לא כתב אינך הבבות והא דכתב האי דינא דנלמד מדין ערב לא מכח האי מימרא כ"כ אלא מפני שפשוט ליה כמו שערב משעבד נפשיה לענין תשלומי ממון כן יכול לשעבד נפשיה לענין להקנות קרקע לזה שנתן לפלוני ממון ע"פ צוויו. ואף שנדחקתי בפירוש המימרא דוכן לענין ממונא מ"מ ניחא לי לסבול דוחק זה מלסבול הקושיא הגדולה למה השמיטו ממרא שלימה והצריכותא דעבד הגמרא ואפשר דבגירסת הספרים שלפני הרי"ף והרמב"ם והרא"ש היה כתוב האי איתמר נמי כו' עם הצריכותא לעיל אחר דברי רב הונא כו' הנ"ל ודוק. ואמר לו יקנה כו' נלע"ד דסבירא ליה לרבינו דכשנותן לוקח למוכר א"צ לומר כן בפי' וכמ"ש ר"ס קצ"ה לענין חליפין ז"ל ואין נוהגין עתה שיאמר לו הקונה כן כי מסתמא אדעתא דהכי הוא נותן לו עכ"ל וה"ה לענין כסף ומש"ה ברישא כשנותן לוקח למוכר עצמו הכסף סתם רבינו ולא כתב שצ"ל שיקנה לו בזה הכסף השדה שקנה ממנו ודוקא בהני ג' מצריך משום דאינו נותן הלוקח ליד המוכר. ובש"ע אפילו בהנך ג' בבות לא הזכיר שצריך שיאמר. ומור"ם ז"ל בהגהותיו כתב ג"כ ב' בבות (אמצעתא) דהיינו הנלמד מדין עבד ומדין שניהם הנ"ל דצריך שיאמר כמש"ר וכתב הטעם בצדו דצריך שאותו פ' שיזכה בו יגלה דעתו שחפץ בו ומה"ט נמי בבא ראשונה ואחרונה דמיירי דמדברים עם הזוכה ברישא א"ל תן לפלוני מנה וקנה קרקע שלי ונתן דודאי חפץ במקח דאל"כ למה נתן וכן בסיפא דקיבל המנה ממנו וכדי שיזכה על ידו הקרקע מש"ה א"צ לדבר כלום אבל רבינו ס"ל ברישא כיון שלא אמר ליה המוכר כן בשעת נתינה מש"ה צריך לחזור הלוקח ולומר כן בהדיא אחר שנתנו. וא"ת מ"ש מדין ערב שאמר תן ואני ערב דמשתעבד וא"צ המלוה לחזור ולומר לו אחר הנתינה הרי אתה משועבד לי במאי שנתתי לפלוני ע"פ ציוויך וי"ל דשאני ערב שאינו משתעבד לו רק לחזור וליתן לו מה שהוציא ע"פ דיבורו משא"כ כאן שהוציא ע"פ מנה ורוצה לקנות ע"י וק"ל. אבל בסיפא דנתן המוכר ללוקח וא"ל קנה בזה שדה שלי דקנהו אם הוא אדם חשוב לא כתב דצריך הלוקח לחזור ולומר שדה שלך [קנוניא] [יקנה] לי בהנאה זו שקבלתי ממך כיון דבשעה שא"ל כן זוכה הוא בהשדה מיד ואף על גב שכתב רבינו ס"ס נ"ז בא"ע בכה"ג לענין קידושי אשה האיש המקבל מהאשה שיאמר תתקדש לי במה שקבלתי ממך שאני התם בקידושין דאפילו אם האיש נותן להאשה עצמה צריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי דילפינן לה מדכתיב כי יקח איש אשה משא"כ בקנין שבשדה דכשהלוקח נותן בעצמו למוכר א"צ לומר כלום כמ"ש: והב"י שכתב בסוף ענין זה ז"ל וכ"ר בג' בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנוי כו' כמו שצ"ל האיש לאשה כו' ע"ש אין כוונתו לתלות אמירת לוקח בקידושי אשה דשאני התם דכתיב כי יקח וכמ"ש אלא בא לומר ששוין הן בזה וצריך שתדע דכאן איירי אפילו נתן זה לזה שלא בשעה שעסוקין בענין המקח דאל"כ אפילו בקידושין א"צ לומר הרי את מקודשת כשעסוקין כבר באותו ענין ועיין בא"ע ס"ס כ"ז ור"ס כ"ט:

י

בד"א שלא נתן כו' אלא אמר ליה הנה לך ערבון כו' ז"ל הגמרא פרק הזהב דף מ"ח ע"ב הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני אחזור בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי רבי יוסי ר"י לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון אבל אם מכר לו בית או שדה באלף זוו ופרע לו מהם ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש"י בד"א שיכול לחזור ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו בזמן שנתנו לו בתורת ערבון ולא בתורת תחילת פרעון דא"ל ערבוני יקון הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך ע"כ. וכתבו התוספות ז"ל רשב"ג מפרש דפליגי ר"י ור"י כשלא נתן לו אותן מעות בתורת פריעה כו' ופי' רש"י שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימא דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבוני לבד יקנה לו מן המקח א"כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י"ל של' ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיהא קונה לו במקח שוה יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו א"ל בהדיא תכפיל לי ערבוני עכ"ל ור"ל כמו שאני נותן לידך סך מעות הללו בתורת ערבוו וקנס אם אחזור בי כן אתה אף שאינך מניח לי מעות לקנס מכל מקום במשיכתך וקבלתך מעות שלי יקנה לו מעותי בקרקע זו בכפל משיעור מעותי באופן שאם תחזור בך הרי מעותי שנטלת מידי יקנה לי בכפל ויהיה לי קנס ממך כשיעור קנס שנתתי לידך והמוכר נתרצה וזהו מ"ש והמוכר אומר דכיון שנתרצה הרי הוא כאלו אמר כן בהדיא ונתקיימו הדברים לר' יוסי דס"ל אסמכתא קניא ולר' יודא לא קנה אלא כשיעור מעותיו אם חזר המוכר ואם חזר בו הלוקח מזה לא איירי רבינו כאן יתבאר מתוך דברי רבינו בסימן ר"ז סעיף ט"ו וי"ו דלהרמב"ן קנה המוכר הערבון אע"פ שהוא קנס כיון שהוא בידו ולהראב"ד ורש"י לא קנהו ע"ש) כנ"ל ביאור דבריהן לפי' התוספות ונראה דגם לרש"י רשב"ג לפרש דברי רבי יוסי ורבי יהודה אתא ולא לאפלוגי (וכן מוכח לשון התוספות דכתבו בפשיטות דרשב"ג לפרש אתא) אלא שלפרש"י דברי ר' יוסי הכי פירושו ע"פ פירוש דרשב"ג שבשעה שנתן לידו הערבון א"ל ערבוני זה יקנה (לך ר"ל) [לי כל] שדך ואם אחזור בי הרי הוא מחול לך והמוכר א"ל בהדיא גם אני מבטיחך שאם אחזור בי אכפול לך ערבונך אבל אם נתן לו המעות מתחילה סתם מודה ר' יוסי לרשב"ג דמחשבינן ליה לתחילת הפרעון וקנה הכל והמותר יהיה מלוה אצלו אם לא עייל ונפיק אזוזי. והנה רבינו מדסתם וכתב בד"א כו' עד הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני וסיים וכתב שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל קרקע באלו הדמים משמע דפירש דברי רשב"ג כפי' רש"י דאילו כפי' התוספות כל הקרקע מאן דכר שמי' גם הב"י כ' דרבי' ס"ל כפי' רש"י אף שלכאורה לא היה נראה לומר כן דהא מדרך רבינו לימשך אחר דברי התוספות בפרט במקום שסתרו דבריו וכנ"ל גם מדהשמיט רבינו תיבת הכל ועוד במ"ש הנה לך ערבון אין נפקותא לפי פירש"י גם רש"י לא הזכירו [אלא ל'] דערבוני יקון וכדי דל"ת נהי דלא קנה ליה מתורת אסמכתא מ"מ באמר כיון שקיבל ממנו ת"ק וא"ל ערבוני יקון מסתמא בתורת פרעון כל הקרקע נתנו לו ונתרצה לו למכור מש"ה כ"ר שהרי לא אוזיל כו' אלא דא"כ כוונת רבינו לא הו"ל לסתום אלא לפרש לכן נראה יותר כמ"ש ראשונה. ולקושיית התוספות לא חש רבינו מטעם שכ"ר כיון דאמר ערבוני יקון ור"ל יקנה בו כל הקרקע ואין דעת המוכר להוזיל גביה כ"כ משא"כ בשנתנו בתורת תחילת פרעון ויודע שאין המוכר מוזיל גביה רצונו שיהיה לגביה מלוה כיון שלא עייל ונפיק אזוזי דבזה מסתבר לומר שקנה הכל. והשתא א"ש דרבינו לא כתב כאן אלא דברי רשב"ג בדאמר למוכר ערבוני יקון מאי דינו (ולא אתא לדקדק דא"ל ערבוני דמשמע ל' קנס אלא כמ"ש בפרישה דלא בא רשב"ג אלא לחלק בין נתנו אדעתא לקנות בו הכל ובין נתנו לתחלת פרעון) ולקמן סימן ר"ז סעיף ט"ו וי"ו כתב דין אם אמר הלוקח למוכר אם אחזור בי ערבוני מחול לך והמוכר אמר ליה אם אחזור בי אכפול לך ערבונך וא"ש משום דרבינו ס"ל דרשב"ג לא לפלוגי אתא וכמ"ש ומש"ה כתב כאן דברי רשב"ג ושם דברי ר' יודא דהלכתא כוותיה דאסמכתא ל"ק ומש"ה כתב דהלוקח עכ"פ לא קנה הכפל אם חוזר המוכר ובאם חוזר הלוקח אם יקנה המוכר הערבון בתורת קנס כתב שם שהוא פלוגתא בין הגאונים ע"ש מה שכתבתי בזה ודוק:

יא

אי עייל ונפיק אזוזי כו' עד וכנגד המעות שנתן כו' אלא שהחוזר בו כו' כבר כתבתי בפרישה דעיקרא דהאי מילתא ס"פ האומנין וגם כתבתי שם לשון הרא"ש דס"ל דהמקח נתבטל אפילו כנגד המעות שכבר נתן אלא שיד החוזר על התחתונה ואחריו נמשך רבינו וכמ"ש ביאורו בפרישה באר היטב בס"ד ע"ש. אבל להר"ן בפ"ק דקידושין שיטה אחרת במה שכתב שם ז"ל ואע"ג דאמרינן דעייל ונפיק אזוזי ל"ק היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרינן התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן הכחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם ירצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכא מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פיסוק המכר שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל. מפורש ומבואר בדבריו דס"ל דאפילו בעייל ונפיק אזוזי אינם יכולים לחזור אלא בההיא פלגא שלא שילם עדיין אבל בההיא פלגא שנתן כבר המעות אין א' מהם יכול לחזור והא דתני בברייתא בזמן שהמוכר חוזר כו' אינו ר"ל שהרשות בידו לחזור לגמרי אלא ה"ק בזמן שהמוכר בא לחזור מכל המקח אז ידו על התחתונה במה שכבר נתן והברירה ביד שכנגדו לחזור בו או לקיים. אבל אין נראה לפרש דבחזרה דאידך פלגא שלא שילם עדיין קא מיירי ושה"ק מי שמכר לחבירו קרקע באלף ונתן לו ה' מאות זוז והמוכר בא לחזור באותו החצי שלא שילם עדיין אף שאינו מבקש לחזור בפלגא קמייתא אפ"ה יד החוזר על התחתונה והברירה ביד שכנגדו. דא"כ עיקר חסר מן הספר וגם אין ל' הר"ן משמע כן להמדקדק בו וגם הרא"ש ורבינו לא פירשו כן לפי שיטת' וכמ"ש בפרישה ומהראוי למעט ההפרש שבינייהו כמה דאפשר. ולפי שיטת הר"ן ה"פ דהברייתא בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה עומד במקח חצי הראשון ואע"פ שנתייקר השער רק שדינו בכחוש רצה אומר תן לי מעותי כי איני רוצה בחצי הקרקע מהיכא מגבהו מעידית כלומר כשהלוקח רוצה שיחזיר לו המוכר מעותיו והמוכר כבר כילה המעות ואין לו מעות לשלם לו נמצא שיש להאי לוקח חוב על המוכר וגובה אותן מעידית שבאותה קרקע שמכר לו בתחילה והטעם משום דקנסינן ליה למוכר משום דחזר בממכרו (וכ"כ התוס' פרק האומנין) ומגבה לו בשער של עכשיו ככל הגובה חובו וכן בזמן שהלוקח חוזר בו אזי יד המוכר על העליונה רצה שלא למכור חצי קרקע אפילו כשער שפסק עמו [רצה] א"ל הרי לך מעותיך רצה אומר הרי לך קרקע כנגד מעותיך וכשער שפסקתי עמך וע"כ תעמוד במקחך ונותן לו מזיבורית שבה כדין לוקח חצי שדה ואע"פ שהאי בבא אינו מפורש בדברי הר"ן שבאם חוזר הלוקח שיכול המוכר לכפותו שיעמוד במקחו כשיעור המעות שנתן ושיטול מהכחוש מ"מ פשוט הוא ולא הוצרך לכתבו וסמך אמ"ש ברישא דאין המוכר יכול לחזור ולא כתב הר"ן בסיפא אלא שאם המוכר אינו מבקש להכריחו שיעמוד במקחו אלא רצונו להחזיר לו מעותיו ואין לו מעות שהרשות בידו להגבותו מזיבורית שבאותה השדה שמכר לו ראשונה כשער של עכשיו וזהו שדקדק ברישא ובסיפא לכתוב ל' מגבהו משום דאיירי בשניהן כשבא להגבותו לו קרקע כשיעור מעות שנתן וכדין מגבה לו חובו. ודוק בל' הר"ן שכתב ז"ל רצה אמר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם כו' כתב תחלה בפשיטות דנוטל כשער המקח וכ' עליו כו' כאילו מפורש בברייתא או בגמ' דנוטל כשער המקח ואני לא מצאתי כן לא בברייתא ולא בגמ' וגם הרא"ש ורבינו לא ס"ל הכי וכמ"ש בפרישה וצ"ל דלשון או קרקע כנגד מעותי דקתני בברייתא משמע ליה הכא סתמא כפירושו ודוק. וממ"ש נתבאר דיש עוד חילוקים בביאור הברייתא בין פי' הרא"ש ורבינו ובין פי' הר"ן הנ"ל דלר"ן הא דתניא בברייתא מהיכן מגבהו כו' אאומר תן לי מעותי קאי כלומר כשבא לגבות קרקע במקום מעותיו בתורת גביית חוב ולרבינו אתן לי קרקע נמי קאי שאף אם אומר איני רוצה במעותי אלא דוקא בקרקע כשיעור מעות שנתן גם בהא קתני בברייתא מהיכן מגבהו מהעידית ועוד יש חילוק אחר דלהר"ן האי מהיכן מגבהו מהעידית מעידית שבה קאמר ולקנסא בעלמא כר"נ בר יצחק (ובהא ס"ל להרמב"ם כר"ן כמ"ש בסמוך) ולרבינו מעידית שבנכסיו קאמר ומטעם דגרם לו היזק להוזיל נכסיו ודין מזיק יש לו וכרב אחא בריה דרב איקא וכ"פ הרא"ש כוותיה. ויש לתמוה על הב"י שכתב דברי הר"ן במרובה ולבסוף כתב ז"ל וכדברי הר"ן כתב הרמב"ם בפ"ח מה"מ והם דברי רבינו וממ"ש נתבאר דהרמב"ם והרא"ש הם כמעט בשיטה אחת ודלא כהרי"ף גם יש לתמוה על הגאון מ"ו ד"מ ז"ל שהגיה בש"ע על דברי המחבר (והם דברי הרמב"ם אות באות) גבי חזרת המוכר כשער שפסקו וגבי חזרת הלוקח כשער של עכשיו ובד"מ כתב שכ"כ הר"ן ע"ש בהגהתו לד"מ מה שכתבתי עליו דז"א וגם בסמ"ע כתבתי דאין ברורין לי דבריו. וגם דברי ע"ש נמשכין אחרי הגהות מ"ו ר"מ ז"ל ונתן טעם לדבריו קצת ולא הועיל בדברי טעמו כלום דא"כ גם ברישא דאמר מגבהו כשער שפסק ע"ש ודוק. ונ"ל דגם דעת הרמב"ם פ"ח דמכירה הכי היא דכי עייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי גם בפלגא קמייתא שכתב שם ז"ל יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל מן היפה שבה ע"כ משמע דהאי נוטל מהיפה שבה אתן לי קרקע קאמר וכ"כ בהדיא בפירוש המשניות ואי ס"ל כר"ן שבחצי שקנה כבר המקח קיים א"כ אין טעם לדבר למה יטיל חצי הקרקע מהעידית שבה הא כיון שהמקח [קיים] הו"ל קונה חצי שדה שנוטל מהגרוע שבה (בשלמא להר"ן א"ש שפי' מגבהו מהעידית אתן לי מעותי ואין לו מעות קאי אבל להרמב"ם קשיא אי ס"ל כהר"ן) אלא לאו ש"מ דס"ל כרבינו שהמקח בטל לגמרי אפילו בחצי שקנה כבר אלא שהחוזר ידו על התחתונה ולהכי כשחוזר המוכר הרי בטל מקח ראשון לגמרי ויש ללוקח חוב בעלמא וידו על העליונה אם רצה יאמר תן לי מעותי ואם אין לך מעותי אגבה מעידית כשער של עכשיו ואם ירצה יאמר איני רוצה במעות אלא דוקא בקרקע ומעידית שבה כשער של עכשיו כיון שחזרת בך:

יג

אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח כו' וכתב הרמב"ם לפיכך כו' דע שלא אהאי דינא כתב הרמב"ם כן אלא ז"ל כו' [עב"ח שמביא לשון הרמב"ם] ורבינו נמשך אחר גירסתו שכ"כ האיבעיא וכן הוא בספרי הגמרא שבידינו וסיים עליה כדברי הרמב"ם כמ"ש לפי גירסתו בגמרא בהאיבעיא וגם המ"מ כתב שם שגירסת הרמב"ם לא היתה כגירסת רש"י וספרים שבידינו אלא היה גורס כן שוה ק' בר' כו' וביאור דבריו המה גם לפי אותה גירסת כמ"ש בפרישה ע"ש. ורבינו הביא סוף דברי הרמב"ם אגירסתו מפני שהיא היא לדינא והב"י תמה על רבינו למה לא הביא רבינו גירסת הרמב"ם לדינא (ולקמן שכיח לרבינו בקיצור):

יט

אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק. כגון שמכר לו חמור כו' ז"ל הגמרא פ' האומנין סוף דף ע"ז ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפק אזוזי יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי קני או לא קני א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כווזי דמי ול"ק וז"כ הנ"י פ' האומנין וכיון דפשיטא ליה דלא ניחא ליה לאינש למיהוי שותף בכאן וזה אינו ראוי ליחלק קא בעי משום חד זוזא שהיא דבר מועט מי אמרינן דמצי למיהדר וא"כ לא קני כלל א"ד לא מצי למיהדר וקנה הכל עכ"ל. וכתב עוד הר"ן ז"ל אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א"כ שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי דלא גרסינן חמארא באל"ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא ליה כה"ג דלא פש גביה אלא זוזא אי אמרינן זוזא כמאן דליתא וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה גה בזה אלא כנגד מעותיו ומיהו רי"ף ורש"י גורסי חמארא באל"ף עכ"ל. וגם הרא"ש גורס חמארא והביא מתחלה מההוא עובדא דחמרא ראיה אקניית קרקע דאפי' קנהו בק"ס או בשטר אפ"ה בעייל ונפיק אזוזי מצי למיהדר דהא כאן משך לוקח בחמור אפ"ה מסקינן דמצי הדר ובסוף מסיק הרא"ש וכתב שם ז"ל והא דאמרי' גבי חמרא שהמקח בטל לגמרי היינו לפי שהחמור אינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף בו אבל במידי דבר חלוקה אי המקח בטל אלא כנגד המעות שחייב לו עכ"ל. והנה לכאורה משמע דמדמה קניית קרקע לקניית מטלטלין ושגם בקרקע המקח קיים כנגד המעות שכבר יבל ממנו. אבל א"ל כן כמ"ש לעיל בפרישה ודרישה וצריכין לפרש דברי הרא"ש כמ"ש לעיל בפרישה דלא מייתי ראיה מעובדא דחמרא הנ"ל אלא שלא מהני ק"ס כמו דלא מהני שם המשיכה. ומש"ר ז"ל והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי' כל דין מקרקע טעמו מדכתב הרמב"ם בפ"ח דמכירה אחר דין קרקע הנ"ל ז"ל וכן הדין במוכר מטלטלי' אע"פ שמשך הלוקח כו' עד לא קנה ויד החוזר בו על התחתונה כמו שביארנו עכ"ל. הרי דכ' דגם במכירת המטלטלין אמרינן דיד החוזר על התחתונה ומשמע ליה לרבינו מדסתם הרמב"ם ש"מ דאפילו אינם ראוי' ליחלק המטלטלין אם חוזר במה שנתן דידו על התחתונה אלא יהי' שותף עמו בכנגד מה שנתן לו ואם אינו רוצה להיות עמו שותף יכריחנו לדין גוד או אגוד או ישתמשו בו זמן אחר זמן וק"ל. והב"י כתב על דברי רבי' ז"ל אע"פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלין אין ראיה לומר דלא ס"ל דין זה דהא במקרקעי ג"כ שייך דין זה כגון שהדמים שקיבל יעלו בשדה לפחות מט' קבין או בגינה לפחות מחצי קב שאינה ראויה ליחלק כמ"ש אבל מה שאפשר להכריח מדבריו היא דל"ג חמארא באל"ף אמצעית שפירושו חמור אלא גרס חמרא ופי' יין דאל"כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והו"ל לכתבו עכ"ל ב"י. ביאור דבריו דהשיג על רבינו וכתב די"ל דגם הרמב"ם מחלק בין אם הוא בר חלוקה דאז דינו דידו על התחתונה בין בקרקע בין במטלטלין אלא דהרמב"ם לא כתב אלא מה שנזכר בברייתא ובגמרא דקאמר שם בברייתא הנ"ל דהחוזר ידו על התחתונה ומיירי בדבר שהוא בר חלוקה ומאינו בר חלוקה מזה לא איירי הגמרא אבל סברא הוא דהמקח בטל לגמרי מטעם דלא ניחא ליה להיות שותף עמו. ומסיקן הב"י וכתב דלפי זה יש להוכיח דלא גרסינן חמארא באל"ף דפירושו חמור דא"כ הגמרא איירי בההיא עובדא מדבר שאינו בר חלוקה ובו הדין שהמקח בטל לגמרי ואם כן הו"ל להרמב"ם לכתוב ג"כ דין זה כיון שנזכר בגמרא כך דעת ב"י בהשגתו אבל רבינו ס"ל בקרקע אליבא דכ"ע אין לומר בו דחוזר בו לגמרי דאף אם אין בו דין חלוקה מ"מ יכול למכרו למי שיש לו קרקע בצד אותו קרקע ואם כן לא הוה ליה להרמב"ם להשוות דין מטלטלין לקרקע אם לא שס"ל שגם במטלטלין דאין בהם חלוקה אמרינן דידו על התחחונה וק"ל:

מעבר לתחילת הדף · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.