דרישה/חושן משפט/קנז

דרישה ‏ חושן משפט קנז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הלכתא היזק ראיה כו' ז"ל המשנה דפ"ק דב"ב השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. ואיכא תרי לישני בגמרא לישנא קמא כו' מאי מחיצה גודא כדתנן מחיצת הכרם כו' וקמ"ל המשנה שאם רצו לבנות כותל בונים ואם אינן רוצים אין כופין זא"ז דהיזק ראיה לאו שמיה היזק ודחוה הרי"ף והרא"ש להאי לישנא ופסקו כלישנא בתרא דפי' מאי מחיצה פלוגתא דכתיב ותהי מחצת העדה (ופירש"י פלוגתא חלוקת חצר שהשוהו דעתן לחלקה) וכיון דרצו לחלוק בונין הכותל על כרחן אלמא היזק ראיה שמיה היזק א"ה מאי איריא רצו אפי' לא רצו נמי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה והוא דרצו וכי רצו מאי הוי להדרי בהו א"ר אסי אר"י כשקנו מידן כו' וכי קנו מידן מאי הוי הא קנין דברים בעלמא הוא כשקנו מידן ברוחות רב אשי אמר כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק וזה בתוך שלו והחזיק. וכתבו התוס' ז"ל כי רצו מאי הוי ניהדרינהו בהו למ"ד מחיצה גודא לא פריך דאיכא למימר דקנו ושעבדו נכסיהן לבנין הכותל אלא למ"ד פלוגתא ל"מ קנין דקנין דברים בעלמא הוא רב אשי אמר כגון שהלך וכו' תימא לר"י מאי בא רב אשי להוסיף וכי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין. ונראה לר"י כו' [עב"ח שהביאו]. וכתבו עוד התוס' תימה לר"י למה נקט תנא דמתני' דינו באין בו דין חלוקה. וקתני רצו לא ליתני רצו וליהוי איירי ביש בו דין חלוקה. וי"ל דסלקא דעתך אמינא כשאין בה דין חלוקה מצי למימר כי אתרצי לך לחלוק על מנת שלא לעשות גודא אבל על מנת לעשות גודא לא אתרצי לך קא משמע לן ע"כ. וכל זה כתב גם הרא"ש וכתב עוד ז"ל רב אשי אמר כגון שהלך זה בשלו והחזיק כו' לא שיהיו שניהם צריכים להחזיק אלא כיון שהחזיק אחד מהן נסתלק מהחצי האחר ונקנית לחבירו כדרך ששנינו כו' ע"כ ובזה דברי רבינו עד סי"ג מבוארים. ומ"ש בס"ט בשם הרא"ש ואם חלקו ולא תבעו כו' כ"כ שם הרא"ש וכן מ"ש בס"ך נתבאר מדברי הרא"ש אלו ויתבאר עוד במקומו. ומ"ש בס"ג י"א הא דכופין כו' שם מסיק ותנא בהך מתניתא הנ"ל ז"ל וכן בגינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו ואסיקנא בגמרא דה"ק סתם גינה כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבי' אותו וכתב הרא"ש ע"ז י"א דה"ה וכ"ש נמי חצר (פי' דתליא נמי במנהג ואם נהגו שלא לעשות מחיצה אין כופין אותו) דהא נפיש היזק דראייה בגינה מבחצר ללישנא קמא דמחיצה גודא דלית ליה היזק בחצר ומודה בגינה דאסור. וי"מ דודאי למאן דלית ליה היזק ראיה גרע גינה מחצר דבגינה איכא טעמא אחרינא שהעומד על קמת חבירו שליט ביה עינא בישא אבל למאן דאית ליה היזק ראיה שמיה היזק בחצר דתדירי ביה תשמיש צנוע וגם משמשים ביה בכניסה וביציאה נפיש היזקא מהיזק גינה וכן עיקר ע"כ. ומדברי הרמב"ם שהביא רבינו לקמן סי' קנ"ח ס"ב נראה דס"ל דבגינה אין איסור כלל אלא חסידות. וכמ"ש שם וזה כדעת הרא"ש ודו"ק:

יג

לפיכך כו' עד וכתב הר"ר יונה כו' אהא דתנן במתני' לפיכך כו' [עב"ח שהביאו] ע"ש בתוס' במשנה בד"ה לפיכך שהאריכו [והיוצא מכלל דבריהם הביא הב"ח]. אכן מדברי רבינו מוכח דגם במשתהה בידו זמן רב אינו נאמן לומר לקחתיה ממנו. מדכתב תחילה דהן ברשות שניהן אפי' שהו זמן רב כו' וכתב ע"ז דהר"י כתב דוקא שהאבנים ניכרים כו' ל"מ אם טוען לקחתי כו' דנאמן במיגו דאינם מאבני זה הכותל כו' דיש לדקדק מזה תרתי חדא דס"ל לרבינו דאם מכירין אינו נאמן לטעון לקוח אפי' שהו זמן רב דהא לפני זה איירי רבינו בשהו זמן רב ומייתי דברי ר"י וכתב עליו ודוקא כו' ור"ל הא דכתבתי דאפי' בשהו אינו נאמן דוקא במכירין אבל אינן מכירין ל"מ בלקוח דנאמן כו'. ועוד מדכתב ר"י דבאינן מכירין האבנים נאמן לטעון לקוח במיגו דהיה לומר אינם מאבני זה הכותל. ולא קאמר שנאמן מכח חזקתו שהם ברשותו ונשתהו בידו זמן רב ואף שי"ל דר"י בא ליתן טעם דאפי' לא נשתהה בידו זמן רב אפ"ה נאמן באינן מכירין. (דמדכתב אפי' שהו ש"מ דאיירי נמי בלא שהו) דאכתי ק"ל דהו"ל להר"י לכתוב גם זה כיון דבא לומר לא מיבעיא והו"ל לכתוב כ"ש בשהו דנוסף עליו ג"כ החזקה דנאמן לטעון לקוח. גם מריש דברי רבינו שכתב ושהו ברשותו זמן רב כו' מדסתם ולא כתב דהיינו דוקא בדטען אני בניתי הכותל הוא דהוה ברשות שניהן משמע דאפי' בטוען לקחתי הן המה ברשות שניהן אפי' שהו זמן רב וכן משמעין לי דברי הרי"ף בענין זה ע"ש שהעתיק לשון הגמרא וכתב עלה ושמעי' מהא דמילתא דידיע לתרי שותפי אע"ג דאיתא השתא ברשותא דחד מינייהו לא נפק מחזקתא דאידך מ"ט דשותפין לא קפדי אהדדי הלכך לית להו חזקה אלא בראיה או לאחר חלוקה ע"כ ביאור דבריו דהוא פירש המשנה והגמרא דמיירי שהאבנים הם לפנינו וידוע לנו שהאבנים הללו משל כותל השותפות היה אלא שזה טוען חזרתי ולקחתי ממך חלקך. והשתא א"ש דלמד מזה דה"ה כל מילתא דידוע לתרי שותפי פי' שברור לנו שאותה הסחורה היה מתחילה של שניהן אע"ג דהשתא לפנינו הסחורה ביד אחד מהן א"נ לומר לקחתיה ואע"ג דהוא מוחזק בה אמרי' שותפין לא קפדי ורבינו כתב דין זה בסי' קע"ט שמע מינה דה"נ איירי בידוע לנו שהאבנים היו של השותפין וטוען לקחתיה דא"נ וכן ביאר דבריו המ"מ בספ"ב דשכנים ע"ש הרי לפנינו דס"ל דא"צ לטעון לקחתים ואיירי אפילו בשהו בידו זמן רב וכמש"ר דין זה דמילתא דידיע' לתרי שותפי כו' לקמן סימן קע"ט דא"נ אפילו בשהו זמן רב. וכן מוכח מל' הרא"ש דכתבה בהאי עניינא [עב"ח שהביאו] מדסתם וכתב כל' הרי"ף והוסיף עליו דמיירי אפילו בנשתהו והרי"ף כתב בהדיא דאיירי הגמרא דא"נ אפי' לטעון לקוח ש"מ דהרא"ש ג"כ איירי בזה דאל"כ הו"ל לפרש נמצא למידין מדבריו שהן פליגי אהדין ואהסברא דתוס' הנ"ל וס"ל דאפילו נשתהה ברשותו זמן רב אפ"ה אמרינן שותפין ל"ק אהדדי ואף ע"ג דלא פי' הרא"ש דבריו לכתוב בהדיא נשתהה זמן רב מ"מ סתמא כפירושו דמי דאל"כ מאי אפילו דקאמר הא כבר כתב דנמצא ביד אחד מהן. וגם הא כ"ר בהדיא זמן רב כאן ובסימן קע"ט ודוחק לחלק בין סחורה דהתם דאינו עומד למכור אחד לשותפו אלא לאחרים ואדעתא דהכי נשתתפו לאבנים שהוא של שותפין דהכא גם מל' הרמב"ם משמע כן ע"ש בספ"ב דשכנים בדין נפל הכותל. גם בפ"ה דשותפין דין ח' בדין מילתא דידיע דהיה משל שותפין כו' דבשניהן כתב דא"נ לטעון לקוח הוא בידי עד שיביא ראייה ודו"ק. ואף שק' לומר שהרא"ש ורבינו סתמו דבריהן נגד התוס' מ"מ המדקדק בדברי הרא"ש יראה בעין שלא הלך בזו בשיטת התוס' שהרי הרא"ש התחיל לכתוב הקושיא בגמרא כל' התוס' במ"ש ז"ל פשיטא דהרי אפילו לא היה מוטל מתחילה על שניהן לבנות היו חולקין בשוה כו' והוא כל' התוס' הנ"ל שהתוס' כתבו ז"ל ומשני ל"צ דנפלה לרשותו דחד מינייהו פי' ושהו ברשותו הרבה מ"ד כיון דשהו ברשותו הרבה כו' הרי דשנה ושלש וגילה דעיקר התירוץ הוא במאי דשהו ברשותו הרבה. והרא"ש לא כתב מזה כלום אלא ז"ל ל"צ דנפל לרשותו דחד מינייהו כיון דהוא מוחזק באבנים כו' וע"כ צ"ל דמש"ה לא הזכיר הרא"ש האי דאפילו שהו ברשותו הרבה משום דס"ל בשותפין דל"ק אהדדי אין זה רבותא וגילה זה במ"ש בסוף דבריו הנ"ל שכתב דשותפין ל"ק אפי' נשתהה כו' ואין לו ראייה בעדים וק"ל והעולה מכלל דברינו דלהרי"ף והרמב"ם והרא"ש וה"ה ורבי' כולהו ס"ל דאמרינן שותפין ל"ק אהדדי אפילו שהו ביד אחד מהן זמן רב והיינו דוקא דיש עדים שמכירין אבנים הללו שהיו משל שותפות וה"ה מידי אחרינא הידוע שהיה משל שותפין ואז א"נ לטעון לקוח הוא בידי ממנו שמכר לו חלקו וכ"ש דא"נ לטעון אני בניתי הכותל כולה דבסתמא על קרקעות שניהן ובהוצאות שניהן נבנה אבל אם אין מכירין שהאבנים הללו מן הכותל זה וכ"ש אם אין האבנים כלל לפנינו כל הני רבוואתא הנ"ל יכול להיות דמודים לסברת ר' יונה דנאמן אפילו לטעון אני בניתי במגו דלא באו ברשותי או החזרתיהו לך וכ"כ המ"מ בפ"י מה"ש שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרשב"א ואבן מאג"ש ולפני זה כתב שם המ"מ בד"ה לפיכך כו' ז"ל ופירשו אפילו אין האבנים יוצאים מתחת יד זה ואין אנו רואין אותן ברשותו וחבירו תבעו במקצת האבנים והלה טוען לא כי הכותל היה כולה שלי אינו נאמן ואע"פ שהיה יכול להכחיש ולומר אין בידי וכגון שיש זמן רב מן הנפילה דאפילו שותפין מקפידין זע"ז בזמן מרובה ה"ז מיגו במקום עדים דאנן סהדי דהכותל היא של שניהן ושיטה אחרת יש בהלכות כתב המחבר בסמוך עכ"ל המ"מ ור"ל בשיטה אחרת הוא מ"ש שם בס"פ וכתבינהו לעיל ומשמע לי מדבריו אלו דלשיטת התוס' א"נ לטעון אני בניתי הכותל כו' אפילו אין האבנים לפנינו מפני דהוי מגו במקום עדים וכמ"ש המ"מ כאן סברת המפרשים וכ"כ הב"י ואע"פ שאינו מוכרחת כולי האי די"ל כיון דאין שום דבר לפנינו לא שייך חזקה וכמ"ש לעיל ודו"ק וצ"ע דקצת דוחק דפליגי בהאי סברא אי שותפין קפדי אשהייה ברשותן זמן רב לטעון עי"ז לקוח הוא בידי וצ"ל דס"ל דאף שאמת הוא שגם שותפין אין מדרכן לשהות כ"כ זמן רב מ"מ כיון שהאבנים ניכרים הם שהן מזה הכותל וכל כותל עומדת לחצי ובחזקה הוא שכותל היתה של שניהן מהני החזקה לומר דלא קפדי מאיזה טעם שהיה או בשאלת מקום או בשכירות או משאר טעם ועיין בב"י שדבריו אינם נוחים לי במ"ש דהרא"ש ס"ל כשיטת התוס' והוכחתו אינה הוכחה ע"ש:

כ

אבל אם קנו מידו כו' ע' מ"ש לעיל בסימן קכ"ו סעיף ט': ויראה מדברי א"א כו' שם אהא דפריך וכי קנו מיניה מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא כתבו התוס' והרא"ש ז"ל ולמ"ד מחיצה גודא ניחא דכיון דקנו ושיעבדו נכסיהן לבנין הכותל לאו קנין דברים הוא ע"כ ומשמע לרבינו דה"ק כיון דקנו לבנות הכותל כאילו שיעבדו נכסיהן לכך ולא קנין דברים הוא וכתב ב"י ז"ל ול"נ דאדרבה לכך האריך בלשונו לומר דבעינן שיקנו מידי כלומר שמשעבד נכסיו לבנין הכותל הא לא"ה קנין דברים הוא עכ"ל ואני אומר שהדין עם רבינו דאי ס"ד דזאת כוונת הרא"ש תיהדר הקושיא לדוכתא דאכתי למ"ד מחיצה גודא נמי לפרוך וכי קנו מידו מאי הוי ולהדר דמיירי דקנו מיניה ושיעבד נכסיו דהא האי אוקימתא דשיעבוד נכסיו ודאי לא פשיט לן יותר מאוקימתא דמוקי למ"ד מחיצה פלוגתא דהוצרך לפרש אליבי' כותל חצר כו' דמיירי בקנו מיניה ברוחות וע"ש בתוס' בד"ה קנין דברים בעלמא הוא דשם משמע כדברי:

כג

ואם לאחר זמן טען כו' ז"ל המשנה כותל חצר [עב"ח שהביאו] פירש נימוקי יוסף שהסכימו לבנותו מתחילה למעלה מד' אמות ונפל מחייבין אותו לבנותו עד ד' אמות משום היזק ראייה אבל למעלה מד"א אין מחייבין אותו אע"ג דמתחילה הסכים לכך השתא לא בעי ואם טען אחד לחבירו שיתן חלקו מבנין הכותל וזה אומר נתתי לך חלקי נאמן דכיון דהיה חבירו יכול לכופו אנן סהדי דלא יהיב איהו ויצטרך אח"כ לבא עמו לדין ואע"ג שהתחיל זה לבנות משלו וזה מסרב דדין זה גלוי לכל לכן הוא בחזקת שנתן עכ"ל. והרמב"ם פ"ג משכנים העתיק ל' המשנה כותל חצר שנפל כו' ומשמע דס"ל כפירוש הנ"י דאל"כ למנ"מ נקט הדין בכותל שנפל שוב מצאתי בכ"מ שכתב שם ז"ל נוסחא אחרינא מ"כ כאן ואפילו שהיה גבוה יותר מד' כשנפל דיכול לומר אם מתחילה נתרצה לך אולי היה עשיר ועתה הוא עני או שדה אחרת יש לו עכ"ל וכ"כ הרשב"א בתשובה והביא ראיה לדבר וא"כ לא ידעתי למה השמיט רבינו זה דלמעלה מד"א אין כופין אותן אפילו אם כבר הסכימו יחד ובנו כותל אחד למעלה מד"א כיון שכן נראה מוסכם בלי חולק ואף שבמרדכי ר"פ הבית והעליה כתב שם מהר"ם כותל שבין שני שותפין למאי דאחזיק אחזיק כו' אין ענין לזה דהתם אחלונות שהיה לו כבר ודוגמתו קאי וצ"ע:

כד

ואפילו שטוען שפרעו כו' שם דף ה' אר"ל הקובע זמן לחבירו ואמר ליה פרעתיך בתוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו ע"כ כך גירסת הרי"ף והרא"ש ואסיק בגמרא שם דהלכתא כר"ל ולא כאביי ורבא דפליגי עליה וכבר כתבתי בסימן ע"ח דהתוספות פירשו להא די"ל דאע"ג דעמד ביום דמישלמי זמנו ואמר פרעתיך בתוך הזמן א"נ ע"ש סימן ע"ח וכאן בפרישה שכתבתי מילתא בטעמא וחידושי רמב"ן ס"ל דאפילו באמצע יום דמשלם זמנו נאמן לומר פרעתיך בתוך הזמן במיגו דפרעתיך עתה ע"ש אבל הוכחתי שם בסימן ע"ח כהרמב"ן ע"ש. ופריך שם בגמרא אר"ל ז"ל תנן כו' [עב"ח שהביאו] וכתבו התוספות והרא"ש ומילתא דר"ל איירי כשקבע לו זמן בפני עדים דאל"ה נאמן לומר פרעתיך בתוך זמני במיגו דלא קבעת לי זמן או תפשוט מהכא דלא אמרינן מיגו במקום חזקה (ומדסלקא האיבעיא שם בתיקו ש"מ דהכא מיירי בקבע לו זמן בפני עדים דליכא מיגו) והלכתא כר"ל עכ"ל וכתב הרי"ף וצ"ע מאי מקשה שם בגמרא מהא דכותל הא שאני התם שמצי לכפות אותו לכתחילה לסייע שיבננו עמו נמצא דאין כאן תוך הזמן דהא זמנו מתחילה היה משא"כ בהא דר"ל דמיירי בקבע לו זמן לפורעו בו וכמ"ש התוס' והרא"ש הנ"ל וצ"ל דמיירי ג"כ בידוע שהאחד בנאה משלו וכמש"ר כאן וכשהוא בונה משלו מסתמא אינו תובעו עד שיגמור שאז ידע כמה הוצאה צריך זה הבנין דאם היה דעתו לתבוע לא היה מתחיל כלל לבנות משלו אלא מעמידו בדין קודם שמתחיל לבנות כדי שלא יצטרך להפסיק בצורך התביעה ולילך בדינא ודייני באמצע הבנין והו"ל כהלווהו וקבע זמן לפרעון דהיינו אחר כלות הבנין לפחות וה"ק אי דא"ל פרעתיך בזמני באיזה אופן שיהיה שמיקרי בזמנו דהיינו או שאינו ידוע שהאחד בנאה דאז לעולם מיקרי בזמנו או שידוע והוא אומר שפרעו לאחר שגמרה ק' פשיטא אלא לאו דא"ל פרעתיך בתוך זמני ר"ל שידוע שהאחד בנאה והוא אומר שפרעו קודם שנגמרה וקשה לר"ל והתרצן השיב לו כל שורה ושורה מיחשב בנין בפני עצמו ודרך האדם לבנות שורה ולתבוע חבירו שיפרע לו המחצה וגם חבירי בלא תביעה דרכו לשלם מעצמו אחר כלות כל שורה ושורה מפני שנחשב לגמרי ובזה גם דברי רבינו מבוארים: ומש"ר ול"ד כל שורה ושורה כו' ה"ט דאל"ה אכתי ק' למה יהא נאמן לומר שפרעו בתוך זמנו דהיינו קודם כלות הבנין או השורה אם אמר שפרע כל השורה וא"ל דמיירי דאומר שפרע כל שורה ושורה אחר שכבר בנאה וקמ"ל דנאמן משום דוה מיקרי זמנו ואין זה פשיטא כ"כ דל' המשנה והגמרא משמע לרבי' דאחר כלות כל הכותל אמר פרעתיך כל הכותל בתוך זמנו ונאמן ובזה מיירי נמי הא דר"ל לפי' התוספות ומייתי האי מתניתין עליה לאקשויי מינה וא"כ ע"כ צ"ל דמיירי שפרעו כולה קודם כלות הבנין ואי כל שורה ושורה דוקא א"כ לא יהא נאמן לומר שפרעו כולה קודם כלות הבנין דהא שורה אחרונה עדיין היא לא הגיע זמנו לפרוע אלא ודאי צ"ל דכל שורה ושורה ל"ד אלא כיון דכל שורה ושורה זמנו מש"ה דרכו לפרעו ואף קודם שיגמר כל שורה הואיל וניתן לפרוע כל שורה ושורה ונמצאים למדין שמש"ר ואפי' שטוען שפרעו קודם שגמר בנין הכותל נאמן משום דכל שורה זמנו ול"ד שורה כו' איירי שתבעו לאחר כלות הבנין וביומא דשלם זמנו וכמ"ש בפרישה ע"ש ודוק: ול"ד דכל שורה ושורה אלא כו' ז"ל ב"י ומדברי רבינו שכתב ל"ד כו' נראה שטעמו משום דאמרינן כשרצה לבנות השורה פרע לו חלקו עכ"ל וממ"ש בסמוך ובפרישה נתבאר דכוונת רבינו הוא דדבר שצריך ליתן לו בגמר השורה נתן לו זמן מה קודם גמרה:

כו

וא"א הרא"ש ז"ל כתב שחבירו מעכבו כו' וכתב והא דקתני במתניתין למעלה מד' אין מחייבין אותו לבנות אין למידן מינה שהרשות ביד חבירו לבנות בע"כ אלא ה"ק אם שתק ולא מיחה אין מחייבין אותו דל"ת כיון ששתק והניחו לבנות ולמעט אוירו ודאי ניחא ליה ודעתו לסמוך קמ"ל עכ"ל וזהו שמסיק רבינו וכתב ז"ל לא מנע חבירו מלהגביהו והגביהו כו' וע"ל ס"ס קס"ד בדרישה מ"ש שם:

כח

ואם אח"כ בנה השני הכותל כו' ז"ל סיפא דמתני' הנ"ל סמך לו כותל אחר אע"ג שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ובגמ' דף ו' א"ר הונא סמיך לפלגא סמיך לכולה ור"נ אמר למאי דסמיך סמיך ולמאי דלא סמיך לא סמיך ומודה ר"נ באפריזא ובקבעתא דכשורי ע"כ ופסקו הרי"ף והרא"ש הילכתא כר"נ וע"ש בפרש"י ותוס' פירושה דבקבעתא ואפריזא וכ' הנ"י הרבה פירושים נאמרו בו כללא דמלתא כל היכא שצורת הבנין מוכיח שדעתו להוסיף בכה"ג מודה ר"נ דסמך לפלגא סמך לכולה וכתב ב"י וזה דעת רבינו שכ' פי' רש"י והתוס': ומ"ש כגון שחפר בראשו כו' היינו מ"ש רש"י שעשה נסרים קטנים ועמ"ש בסמוך:אם יטעון אין דעתי להוסיף אלא שורה אחת כו' וכ"כ נ"י ודומה לזה כתב לעיל ס"ס קמ"ז גבי עשאו סי' לאחר שאם טוען שלא הודה לו אלא על תלם א' שומעין לו אבל רבינו כתב הכא ואינו נראה כן בגמרא כו' משום דאין דרך לעשות כן בשביל שורה אחת או שתים ועוד דשאני התם בתלם דמיירי דיש בתלם שיעור שדה וכמש"ר בשם הר"י: ומ"ש רבינו על דברי ר' יונה ואינו נראה כן בגמרא עיין בב"י מ"ש בזה ול"נ דמש"ר וא"נ כן בגמרא כו' כוונתו דאי כדעת ר"י הו"ל לתלמודא לפרש ומודה ר"נ באפריזא וה"מ בדלא טעין לשורה כוונתי. ועוד דא"כ כי קאמר התם תלמודא ומודה רב הונא בלופתא וקרנא הו"ל נמי למימר ומודה רב הונא כי טעין ואמר לא אוסיף אלא שורה זו דנאמן:

כט

ואפילו אם יש לצד זה כו' מקום חפור כו' לשון הגמרא אמר רב הונא בי כוי לא הוי חזקה ואע"ג דעביד ליה הימלטי (ואע"ג דמניח ביה) הימלטי הן נסרים קטנים עבים שנותנים בצידי החורין ולא מצי למימר ראובן אי לאו דסייע בהדך לא טרחת דא"ל שמעון אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לי כותל אחר ותפייסני בממון במה שהגבהתי לתת עליה תקרה ולא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורין להנחת ראשי קורותיך ע"כ וכתב ב"י ז"ל ותמיהני על רבינו שלא כתב אע"ג דעביד ליה הימלטי עכ"ל ולא ידעתי למה לא תמה ב"י על רבינו לעיל סימן קנ"ג שכ' ג"כ האי דינא ולא הזכיר הימלטי ובעיקר הקושיא יש ליישב ולומר דלרבינו ק' על פרש"י דפירש בי כוי לחד פירוש מקום הנחת קורות והימלטי היינו עשיית הנסרים קטנים ליתר שאת שלא ירקיבו הקורות א"כ כי עבד הימלטי אמאי לא הוי חזקה מה אמתלא יש לראובן על עשייתו דכי היכי דלא ליתרע אשיתאי לא שייך בעשיית הימלטי שאין בעשייתן התרעת החומה והוי מצי למעבד אותן אח"כ גם לא הול"ל דעביד ליה הימלטי אלא הול"ל דעביד ביה הימלטי לכן מפרש רבינו בע"א דמ"ש ואע"ג דעביד ליה הימלטי אינו ר"ל דהניח נסרים בחורי הכותל אלא הוא כאילו אמר רב הונא בזה הלשון חורין שבכותל לא הוי חזקה אף ע"פ שכן עשויין להנחת הקורות דאילו בי כוי פשיטא דלית ביה צד חזקה דכמה חורין נשארו בכותל הנעשית בשעת הבנין שעומדים עליו הבונין ולכך הוסיף ואמר אף ע"פ שעביד ליה הימלטי ר"ל שהוא כ"כ גדול ועגול כמו שעושין להנחת הקורות וע' בערוך שג"כ פי' בחד פירוש הימלטי בע"א והשתא א"ש שגם לפני זה כתב רבינו ז"ל ואם יש הוכחה כו' עד כגון שחפר מקום לראשי הקורות כו' שהכל תלוי בחפירה לחוד מיהו אין זה ראיה ששם בכותל [שלו] קתני דאפילו בגילוי דעת זה לחוד צריך לשלם:

ל

ואם סמך על התוספת סוכה שם דף ו' אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד ל' יומין לא הוי חזקה בתר ל' יומין הוי חזקה ואי דסוכה דמצוה היא עד ז' יומין לא הוי חזקה בתר ז' יומין הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוה חזקה ע"כ ונראה מפירש"י שם דלאו לענין מתני' (דחזקת פרעון) איתאמרא האי מימרא אלא לענין חזקה ממש וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ח דשכנים אבל רבינו והרא"ש דס"ל דכל חזקה ג"ש בעינן כדלעיל סי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה ע"כ מפרש לה בע"א והיינו כפירוש התוס' שכתבו ז"ל אר"ת דאמתני' קאי דעד ל' יום לא הוי בחזקת שנתן מכאן ואילך הוה בחזקת שנתן ע"כ וטעם הדבר לפירושם דיותר מל' יום שהוא דבר קבוע ודאי אי לאו שנתן לו חצי ההוצאות לא היה מניחו למסמך על בניינו שבנה הוא לבדו מכיסו שהיה לו לירא שמא כיון שתחתית הכותל הוא חציה של זה שסמך היום או למחר יאמר גם בחלק העליון של הכותל שותפו אני אלא ודאי באמת פרע לו אבל לענין חזקה דעלמא שראובן סמך סוכתו על כותל חבירו שאין לו חלק בו ולא מיחה אינה ראיה שיש לראובן חלק בכותל ההוא כיון דלא מחי ביה חבירו דאפשר דלא חש חבירו להקפיד עמו שנה או שנתיים עד לאחר ג' דאז הוי חזקה וק"ל. וכתבו עוד התוס' דז' יומין ל"ד אלא ר"ל עד ח' ימים וזו דעת רבינו. כתב בהג"א שי"א דסוכה דמצוה עד ל' יום וז' דמצוה לא הוה חזקה עכ"ל ולדעתם ה"פ דגמרא בתר ל' יומין הוה חזקה אבל אם אלו ל' יומין כלין בהתחלת ימי החג שעושין סוכה דמצוה א"נ בתוכן עד ז' יומין לא הוה חזקה וק"ל:

לא

וכל זה מיירי כו' שאין אחד מהם מוחזק כו' ז"ל התוס' אמה דקתני במתני' בחזקת שלא נתן איירי כגון דידעינן דקדים חד וארצי לחבריה והיה מסרהב וכדמשמע לישנא דאין מחייבין אותו ולכך היה בחזקת שלא נתן ואין צריך להעמיד כשעשה חזית עכ"ל ביאור דבריהם כמש"ר דאם ליכא עדים ודאי הוה בחזקת שניהן כיון שאין אחד מהן מוחזק בה יותר מחבירו וע' בב"י בסימן זה סי"ד שמסופק בל' התוס' וכתב ואפשר לומר דס"ל כהרא"ש דמהני תיקון חזית בחצר אלא דהך מתני' בלא תיקון חזית נמי משכחת לה ולהכי כתבו וא"צ להעמיד דמשמע שהיה אפשר להעמיד ביה מתני' ואיפשר נמי דס"ל כהר"י הלוי דל"מ תיקון חזית בחצר וה"ק ואין אנו צריכין לדחוק ולומר דחזית מהני ע"כ ותמה אני על ספיקתו הא בהדיא כתבו התוס' בד"ה לפיכך אם נפל כו' (דכתבי) דהוא פשיטא כיון דאין חזית לא לזה ולא לזה כו" ע"ש משמע מלשונם בפשיטות דס"ל דמהני חזית לחצר אלא ה"פ דהתוס' ואין צריך להעמיד דמיירי דוקא בשעשה תיקון הנזכר במשנה דהיינו חזית וכ"ש דלא איירי המשנה בשאר תיקונים כגון חלון או תקרה ומעזיבה הנ"ל בדברי ר"י הלוי דלא נזכר כלל במשנה וק"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.