דרישה/חושן משפט/קמא

דרישה ‏ חושן משפט קמא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

חזקת המרחצאות והשובכים ובית הבדים כו' משנה ר"פ ח"ה ז"ל חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות והשובכים והמרחצאות ובית הבדים ובית השלחין והעבדים וכל שהוא עושה פירות תדיר חזקתן ג"ש מיום ליום (וכתבו התו' שם ר"פ שגם בית הבדים תשמישן תדיר לקצת בני אדם שמצניעין כל השנה ודורכין במעט מעט) שדה הבעל חזקתו ג' שנים ואינם מיום ליום (ומה היא חזקתה) רבי ישמעאל אומר ג' חדשים בראשונה וג' באחרונה וי"ב חודש באמצע הרי י"ח חדשים ר"ע אומר חדש בראשונה וחדש באחרונה וי"ב חודש באמצע הרי י"ד אר"י בד"א בשדה לבן (שכל פירותיה נלקטין בפרק א' לפיכך צריך ג"ש או י"ח חודש וכנ"ל) אבל בשדה אילן כנס את תבואתו (פי' יינו של גפנים) ומסק את זיתיו כנס את קייצו (תאנים יבשים ועשה מהן קציעות) הרי אלו ג"ש (פי' כיון שלקטן בג' זמנים בשנה א' א' א' לזמנו מחשבי כג"ש) עכ"ל ובגמ' דף ל"ו אר"י אמר רב זו דברי רבי ישמעאל ור"ע דאמרי במתני' דא"צ ג"ש שלימים) אבל חכמים אומרים חזקתן ג"ש מיום ליום וא"ר יודא אמר שמואל זו דברי ר"י ור"ע (דאמרו במתני' דבשדה אילן אם כנס שלש פירות בשלש זמנים בשנה אחת הוי חזקה) אבל חכמים אומרים עד שיגדור ג' גדירות ויבצור ג' בצירות וימסוק ג' מסיקות. מאי בינייהו בין רב ושמואל דהא בין למר ובין למר ג"ש בעינן אמר אביי דקל נערה א"ב (ומ"ש בגמרא דקל נערה א"ב שעושה ג"פ בשנה ט"ס הוא דלא אתיא כחד מהפירושים שאכתוב בסמוך) ואדקל נערה כתב שם ר"ש בשם ר"ח תרי פירושים וז"ל דקל נערה דקל המשיר פירותיו קודם גמרן דלשמואל דאמר ג' גדירות בעינן לא הוי חזקה דהא לא גדר לרב דאמר ג"ש בעינן הוי חזקה שהרי החזיק בזה ג"ש ולפ"ז אפילו שמואל לא בא לגרוע מג"ש והכי קיי"ל ל"א דקל נערה דקל דיופרין שעושה פעמים בשנה לשמואל בשנה ומחצה הוי חזקה דהא איכא ג' גדירות ולרב לא הוי חזקה דליכא ג"ש עכ"ל רשב"ם. וז"ל הרא"ש אמר אביי דקל נערה פי' רב האי גאון דקל המשיר פירותיו דלשמואל לא הוי חזקה עד שיגדור בידים ולרב הוי חזקה והלכתא כשמואל בדיני ולשמואל נמי בעי ג"ש שלימות מדלא קאמר א"ב מקוטעים ואע"ג דאיכא נמי חורפא ואפלא וזימנין דאיכא ג' בצירות בפחות מג"ש שמואל ג"ש שלימות בעי ולא הזכיר ג' בצירות אלא לאפוקי דקל נערה עכ"ל. ומה שהביא הרא"ש הדברים בשם רבי' האי ורשב"ם כתבן בשם ר"ח משום (דא"כ) [דא"ב] דרשב"ם כתב בשם ר"ח המשיר קודם גמרן משמע דוקא נשרו קודם גמרן לאו שמיה גדירה אבל אם כבר נתבשלו מה לי גדרן בידים או נשרו ולרבינו האי כל שנשרו מאליהן אפילו היו כבר בשולין לא שמיה גדירה ולכן הביא הרא"ש לשון רבינו האי דס"ל כוותיה בהאי. וכן מוכח מדברי רבינו שנמשך בזה אחר אביו לקמן סי"ו דכתב דאם האילן משיר פירותיו קודם שילקטם לא הוי חזקה ע"ש ודוק. ובזה דברי רבינו מבוארים והתחיל בחזקת המרחצאות והשמיט רישא דמתני' דקתני חזקת הבתים דכבר כתב דינו דח"ה בסימן ק"ס. ומ"ש אחר זה בשם הרמב"ם דשדה לבן ושדה האילן א"צ מיום ליום כו'. כ"כ בפי"ב מטוען וס"ל כפי' אחרון של ר"ח הנ"ל. והרא"ש והר"י ס"ל כפי' קמא של ר"ח דגם לשמואל בעי ג"ש ולהחמיר בא שמואל ולא להקל. אך לא ידעתי למה לא הזכיר רבינו שרבי' האי ס"ל כהרא"ש גם לא ידעתי למה כתב סתם וכ"כ ר"ח והול"ל דהיינו לחד לישנא דהא באידך לישנא ס"ל כהרא"ש. שוב מצאתי בחידושי רמב"ן שהביא ג"כ לשון קמא של ר"ח איכא בינייהו דקל נערה המשיר פירותיו קודם בישולן ופירש שם שהם התמרים הנושרים ואינם מתבשלים באילן והם מתמתקין בחמה אחר שנתלשו ולהכי לרב דאמר ג"ש שלימות בעינן כיון שנשרו קודם בישולן וצריכין לקרקע למתקן בחמה בין הכיפין לא עלתה לו חזקה עד גמר בישולן בשדה ולשמואל משיכנס לבית ה"ז חזקה שזו גדירתן של אלו ע"כ. והנה אפשר שגם הרא"ש ורבינו הבינו ופירשו כן דברי ר"ח ולהכי הביא הרא"ש רבי' האי ולא הזכיר דברי ר"ת לפי שקיי"ל כשמואל ושמואל להחמיר בא לדעת רבי' האי ואילו לדעת ר"ח להקל בא ולזה נמי סתם וכתב על דברי הרמב"ם וכ"כ ר"ח דגם בלישנא קמא של ר"ח שמואל מיקל יותר מרב והא דלא כתב שר' האי כתב ג"כ כהרא"ש אפשר משום דרבי' האי לא כתב שום דבר לדינא כ"א לפרש פירושו דדקל נערה אבל ר' יונה כ"כ לדינא ורבינו לא בא לכתוב כאן אלא דבעינן כל ג"ש שלימות ובסמוך בסעיף ט"ז כתב דין דבעינן שילקט הפירות דוקא בידו:

יג

אכלה באיסור כגון שאכלה ערלה כו' כבר כתבתי בפרישה לשון הגמרא ופירוש רשב"ם ושהמ"מ כתב דגם בשביעית לא הוה חזקה אלא משום דאכל זמורות בהיתר ע"ש וז"ל התוס' שם ה"ג ר"ת אכלה ערלה שביעית וכלאים הוה חזקה וכ"נ לר"י עיקר ואיירי כשאכלה זמורות וכן מוכח בפרק האשה שנפלו דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה ואכל קימעא מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמר בגמרא עבד ר' יהודה עובדא בחבילי זמורות (כי' אחד שהאכיל לבהמתו מנכסי אשתו חבילי זמורות ואח"כ גירשה וא"ר יהודא מה שאכל אכל כו') ורב יהודא לטעמיה דא"ר יהודא אכלה ערלה שביעית וכלאים הוה חזקה כו' עד וא"ת דהכא משמע דזמורות ועצי כלאים שרי ובפרק כל שעה משמע דאסור וי"ל דהתם מיירי שנזרעו עם זריעת הכרם שגדלו הזמורות באיסור אבל הכא מיירי בזמורות שהיו כבר גדולים קודם שנזרעו כלאים דאותם אינם נאסרים אלא כשהוסיפו מאתיים ומיירי הכא שזמורות לא הוסיפו מאתיים ופירות הוסיפו ולכך לא הוה חזקה אלא בזמורות ואין זה דוחק דהכי הוה אורחא דמילתא שקודם מוסיפים הפירות מאתיים מן הזמורות לפי שהזמורות כבר היו גדולים קודם זריעת כלאים עכ"ל. ובשיטתם אזיל הרא"ש ואפשר דמש"ה הפסיק הברייתא בשביעית בין ערלה וכלאים משום דערלה ושביעית מותרים עציה בכל ענין משא"כ בכלאי כרם דוקא כשלא הוסיפו מאתיים מיהו בלה"נ ל"ק דערלה ושביעית הוא איסור דאתי ממילא משא"כ כלאי הכרם דתולה במעשה הזריעה. והמ"מ כתב דהרמב"ם ס"ל דיש חזקה בתרווייהו בין שאכל הפירות באיסור בין שאכל הזמורות ע"ש ודוק. ועיין בנ"י שכתב וז"ל וכלאי הכרם אע"פ שאסורים בהנאה הוי חזקה ואע"ג דבערלה אמרינן דהוה חזקה משום שיש היתר בחבילי זמורות דמשמע שאילו היה הכל אסור ככלאי הכרם לא עלתה לו חזקה משום דערלה שאני שאין הבעלים מפסידים שום דבר טפי משום המחזיק דערלה איסור דממילא הוא לכ"ע אבל בכלאי הכרם האיסור בא מחמת המחזיק שזרעם כלאים ואילו הבעלים היו יכולים לאכלם בהיתר הלכך היה להם להקפיד ומדלא הקפיד הוה חזקה וכן דעת הרמב"ן עכ"ל:

יח

שדה האילן שיש שם שלשים אילנות כו' בפח"ה דף ל"ו ע"ב מימרא דאביי דאמר מדרבי ישמעאל (כתבתי לשונו לעיל בר"ס זה בדרישה) נשמע לדרבנן כו' ומפורש שם ע"פ פי' רשב"ם ור"ח כמ"ש רבינו ע"ש. ודע שכלשון זה דרבינו כתבו ג"כ שאר כל הפוסקים וק"ק מ"ש דנקט הכי ולא קאמר שדה אילן של בית סאה שיש בה עשרה אילנות ואכל ג' לשנה ראשונה ואכלן מפוזרין וכן ג' בשנה שנייה וד' בשנה שלישית דהוה חזקה כתנאים ואופנים המבוארים וי"מ משום דבעינן דיאכל בכל שנה שליש מכולם לכל הפחות והיינו משלשים יאכל עשרה עשרה משא"כ בבית סאה אחד בעשרה אילנות באם יאכל בב' שנים ג' ג' לא יאכל בכל שנה שליש מכולו וזהו דוחק ונראה דלר"י דצריכים להיות גם הג' שבכל בית סאה מפוזרים וכדמסיק מש"ה נקט ג' בית סאות לרבותא דקמ"ל דאם הג' אינן מפוזרים אלא עומדים יחד אע"פ שבשטח ג' בית סאה עומדי' בעיגול ואוכל בכל שנה מכולן בעיגול מ"מ אין נחשבים כמפוזרים וגם באילנות זקנים דכתב דלא מחזקינן בכה"ג כיון דאינו אוכל בכל שנה כ"א אחד מבית סאה והן אינן מפוזרין יש בג' בית סאה רבותא דאע"ג דהג' אילנות זקנים בג' בית סאה עומדים בעיגול ואוכל מהן אפ"ה לא הוי חזקה. ולהרמ"ה י"ל דדוקא בכה"ג דיש ג' בית סאות דכיון שאוכלין מכולן בכל שנה בעיגול מחשב בזה מפוזר וא"צ להיות מפוזר יותר בין בנטיעות בין בזקינות וק"ל: והוא שיאכל בפיזור שם בגמרא אמרו והוא דבזו בזוזי ופירשוהו ר"י והרמ"ה לשון בזיעה כלומר שאכל בפיזור רק שמחלוקת באיכות הפיזור אבל הרמב"ם פי' בזו בזוזי לשון גזילה וכתב בד"א דכשלא אכל כל הפירות שנתגדל בו בכל שנה דלא הוה חזקה כשאכל מקצת הפירות ובזזוה עם שאר הפירות אבל אם הניח פירותיהם עליהם הואיל ואכל אילן מכאן ואילן מכאן מכל השדה החזיק בכל השדה אע"פ שלא אסף כל פירותיהן ע"ש בפי"ב דטוען ובהמ"מ שם:

כא

שדה האילן שהחזיק אחד באילן ואחד החזיק כו' ז"ל הגמרא דף ל"ז זה החזיק באילנות וזה בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא אם כן אין לו לבעל אילנות בקרקע כלום לימא ליה בעל הקרקע לבעל אילנות עקור אילנך שקול וזיל אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי הקרקע וזה קנה חצי הקרקע. ופי' רשב"ם זה החזיק כו' שני לקוחות שקנו שדה אילן מאדם אחד ביחד וכ"א עשה חזקה בשלו בשטר או בחזקה כולי זה קנה האילנות וחצי קרקע ל"ד חצי הקרקע אלא הצריך לאילנות תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו א"נ דוקא קאמר חצי וכגון שכל הקרקע צריכים לאילנות אם לא מפני שמכר הקרקע לחבירו ואפילו לא הוי אלא ב' אילנות דקיי"ל בהמוכר את הספינה דאין להם קרקע (ויטע אחרים במקומן והיינו לרבנן אליבא דרשב"ם דוקא וכמ"ש בפרישה) הכא בב' לקוחות יש להן דאמר בעל האילנות לבעל הקרקע כי היכי דלדידך בעין יפה מכר ה"נ לדידי. ובתוס' הקשו על פירושו (דפירוש דמיירי שקנו שניהן כחדא ואחד מודה להשני) ז"ל קשה לר"י דא"כ לא הו"ל למיקבעיה אמתני' דהכא דאיירי בחזקת ג"ש וע"ק מ"ש חזקה דנקט ולא שטר וכסף והל"ל מכר סתם ונראה לר"י דמיירי בחזקת ג"ש דלרב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע ואין לבעל אילנות כלום בקרקע וכי ייבשו לא יטעו אחרים במקומם ורב פפא הקשה דא"כ יעקרו לאלתר (ע"ש בתוס' בד"ה לימא ליה כו') אלא בעל אילנות קנה חצי הקרקע ולא שקונה בגוף הקרקע שהרי זה השני החזיק בכל הקרקע אלא לענין שאם יתייבשו יטע אחרים במקומן. ומינה שמעינן בסמוך דמכר לזה אילנות ולזה קרקע דלרב זביד אין לו בקרקע כלום לכשייבשו ולרב פפא ויש לו דסברא הוא דאם מכר לזה אילנות ולזה קרקע בסתם יקנה בעל האילנות הקרקע לנטוע אחרים במקומן לכשיתייבשו גם חזקתו יש לו להועיל לענין זה עכ"ל התוספות וכוונת ר"י הוא דכ"א בא בטענתו שכולו שלו שהקונה קרקע ומחזיק בה קונה ג"כ כל האילנות שעליו וכמש"ר בסימן רט"ו ורט"ז וגם הרמב"ם פי"ב מטוען כתב זה הדין לענין כששניהם באים בטענת חזקה שכ"א טוען ואומר אני לקחתיה כולה ע"ש (ובס"ס רט"ז כתבתי לשון הרמב"ם שכתב דבשניהם מודים זה לזה יש לבעל אילנות חצי קרקע וכתבתי ביאור דבריו בארוכה שם ע"ש) וכן נראה לפרש דברי רבינו דמיירי במחזיק ג"ש ובאים בטענה וכמ"ש בפרישה. והשתא א"ש שכתב רבי' וכ"כ הרמב"ם דבהחזיק כ"א ג"ש כתב הרמב"ם בהדיא דבעל האילן נוטל בקרקע כמלוא אורה וסלו משא"כ במכר דסתם וכתב נוטל חצי קרקע מש"ה לא כתב רבינו בס"ס רט"ז אדברי רשב"ם שכן כתב הרמב"ם ע"ש. והא דלא כתב רבי' כאן ע"ש רשב"ם עוד די"ל חצי קרקע דוקא וכגון שכל הקרקע צריכים לאילנות נראה דה"ט דכיון דרשב"ם כתבו בההוא דשניהן לקחו מש"ה כתב רבי' גם כן בשמו שם בס"ס רט"ז וכאן קיצר כיון דאינו מקומו וגם לא קיי"ל כפירושו כ"א כר"י ולא בא כאן אלא לרמוז שפליגי בזה ג"כ גם י"ל דה"ט משום דכה"ג ס"ל לרבינו כיון שכ"א אומר כולה שלי דאמרינן כל דאלים גבר כמ"ש רבי' בס"ס קל"ט כשכ"א טוען אני ירשתיה ובס"ס קמ"ו סעיף ל"ד כשכ"א אומר הבא עדי חזקה ע"ש מה שאין כן במודה אחד לחבירו שזה קנה אילן וזה קנה קרקע דלא שייך ביה כל דאלים גבר ודוק. ולא כמ"ש ב"י ז"ל וזש"ר וכל אחד בא בטענה שלקחו כלומר דלא איירי בחזקת ג"ש אלא כדפרישית בשם רשב"ם ומ"ש וכ"כ הרמב"ם ז"ל שפירשה גם כן במכר ולא כר"י שפירש לענין חזקה עכ"ל ב"י חדא מדכתב רבינו כאן וכ"כ הרמב"ם ולא כתבו בס"ס רט"ז וכמ"ש. ועוד מדלא כתב כאן פי' ר"ש השני שפירש אמ"ש שבעל האילנות נוטל חצי קרקע וכמ"ש בסמוך. ועוד מדכתב רבי' וכל אחד בא בטענה שלקחו ר"ל לקחו משמע כולו. ומה שהביא הב"י ראיה ממש"ר ולקחו אני תמה על ראייתו הלא גם הרמב"ם בפרק הנזכר איירי בחזקת ג"ש וכתבו ג"כ שכ"א טוען אני לקחתיו וה"ט דכל חזקה צריכה טענה שלקחה או נתנה לו במתנה. גם מ"ש דמש"ר וכ"כ הרמב"ם ר"ל שפירשו ג"כ במכר ולא כר"י א"כ כשכתב רבי' דברי ר"י הו"ל לכתוב דר"י פי' הסוגיא גם לענין חזקת ג"ש. ועוד דלא שייך למכתב בזה וכ"כ הרמב"ם כאילו יש נ"מ לדינא בין פי' ר"י ולפי' רשב"ם דלכאורה נראה דאין נ"מ לדינא בהא דכמו שכתבו התוספות לשיטת ר"י דפירשן בבאים כ"א בטענת חזקת ג"ש דה"ה דפליגי בשנים שקנו דסברא הוא דאילו ס"ל לרב זביד דקנה שם קרקע גם בחזקה הו"ל להיות הדין הכי וכנ"ל ש"מ דס"ל דחדא באידך תליא. וי"ל כן דס"ל ג"כ להרשב"ם דדין שניהם שוין ומש"ה כ"ר ל' רשב"ם כאן בדין חזקה אע"פ שלא כתבו אלא אשנים שקנו משום דס"ל פשוט דחדא באידך שייכי. ומשה"נ סיים רבי' כאן וכתב ז"ל וכן הדין בלא טענת חזקה אלא בשנים שקנו כו' שקאי בין לפי' רשב"ם בין לדברי ר"י שאחר שכתב דברי פלוגתתן בדין חזקת ג"ש כתב שכן ס"ל בשנים שקנו ומודים זה לזה לכל מר כדאית ליה ולפי' הב"י צ"ל דקאי על דברי ר"י לחוד וזה דוחק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.