דרישה/חושן משפט/קלח

דרישה ‏ חושן משפט קלח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנים המוחזקים כו' אחר שישבע כו' לשון ב"י ושבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כ"א תופס בטליתו של חבירו ויאמר שלי הוא ע"כ. גם ה"ט מווכר בדברי הרא"ש שם וגם הרמב"ם בפ"ט מטוען ע"ש. והוא מימרא דר"י שם בב"מ דף ה'. ורבינו נמי כתב ה"ט לעיל סי' ס"ה סי"ח אמלוה ולוה שהם אדוקים בשטר כר ע"ש. ואף שהרי"ף והרא"ש הביאו לדברי אביי דאמר שם דף ו' הטעם משום ספק מלוה ישנה תקנו רבנן שבועה זו ורש"י כתב שם אדברי אביי ז"ל אביי ס"ל טעמא דמתני' לאו כדר"י כו' ע"ש כבר כתבתי בסימן צ"ב דרבינו אזיל בשיטת הרי"ף והרא"ש והם ס"ל דל"פ אביי אדר"י והראיה דהרי"ף והרא"ש לא כתבו אביי אמר כו' בלשון פלוגתא כדכתב רש"י הנ"ל אלא אמר אביי משמע דס"ל דאביי לפרושי לדר"י אתא דהא דקאמר ר"י שלא יהא כל אחד תוקף טליתו כו' לא שהיה כוונתו שיתקוף בחנם דא"כ היה חשוד נמי אשבועה אלא ר"ל כל אחד דאית ליה ספק מלוה ישנה על חבירו יתקוף בטליתו של חבירו וק"ל: שאין לו בה פחות מחציה כך הוא לשון המשנה ובגמרא אמרו על דאית ליה משתבע הבא לישבע וליטול חציה צריך הוא לישבע שיש לו בה חציה או לישבע כו' ע"ש בפרש"י אמר רב הונא שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה ונימא שבועה שכולה שלי ומי יהבינן ליה כולה ונימא שבועה שחציה שלי מרע ליה לדיבוריה השתא נמי מרע לדיבוריה דאמר כולה שלי ולדבריכם שבועה שיש לי בה ואין לי בה פחות מחציה. וכן העתיק הרא"ש שם ל' הגמ' דצריך לישבע שבועה שיש לי בה. והרי"ף גם הרמב"ם פ"ט מטוען ורבינו לא הזכירו שבועה שיש לי בה וכבר תמה הר"ן על הרי"ף בזה ולא כתב בישובו מידי וגם הב"י תמה כאן וכתב כו' [כמו בב"ח] ולעד"נ ליישב דהם סוברים מאחר דבמשנה לא קתני אלא שבועה שאין לי בה א"צ לישבע יותר והגמרא דהקשה על דאית ליה משתבע כו' לא מסתבר להרי"ף והרמב"ם ורבינו לפרשו כדפירש"י דמחמת הא שנשבע שאין לו בה כו' יש חשש רמאות דאין זה הפי' במשמעות לשון הקושיא על דאית ליה כו' אלא ה"פ על דאית ליה משתבע או על דלית ליה הלא ודאי על דאית ליה משתבע כי כן הוא דרך העולם וא"כ למה קתני המתני' שישבע על דלית ליה והו"מ רב הונא לשנויי ע"ז תיכף משום דמרע ליה לדיבוריה אלא משום דהיה קשה א"כ לישבע שכולו שלו מש"ה הקדים ישוב קושיא זו וכולו מדברי רב הונא הוא וקאמר דודאי על דאית ליה משתבע וכוונתו שיש לי בה ואין לי כו'. ולא היה אפשר לחז"ל לתקן שישבע על דאית ליה דאי ישבע כולה שלו כו'. ומ"ש דאומר כולה שלי ר"ל כבר אמרתי לפניכם כולה שלי ודוק. ואפשר גם לזה כיון הב"י במ"ש שר"ל שפי' דברים הללו הוא כאילו אמר כן הוא ודוק. ועוד נ"ל ליישבו גם לשיטת פירש"י ולומר דס"ל דלא הקפידו לישבע דוקא בהאי לישנא שבועה שיש לי בה כו' אלא ללמדנו בא במתני' לישבע באופן שלא יהא מרע לדיבוריה ושוב ישבע באיזו לשון שיהיה רק שלא יהא בו רמאות. ורבינו והרמב"ם שכבר כתבו כ"א בהלכות שבועות שלו איך שהדיינים מצווים להזהר באופן השבועה שלא יהא בו צד רמאות ושמשביעים ע"ד המקום וע"ד הב"ד וכמו שנתבאר שם מש"ה אף שאינו נשבע אלא בלשון זה לחוד שאין לו בה פחות מחציה סגי ליה מאחר שנשבע על דעת המקום ועל דעת הבית דין (ולפ"ז נצטרך לדחוק ולומר בסמוך בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דישבע זה שאומר כולה שלי דאין לו בה פחות משלשה חלקים משום רמאות וכמ"ש שם היינו טעמא דכיון דאינו מרבה בדיבור השבועה מש"ה הזקיקוהו לסלק הרמאות בפירוש גם בשעת השבועה וק"ל) ונראה דה"ט דהרי"ף דכתב דבשעת שבועה יאמר הכי כולה שלי ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה עכ"ל הרי דכתב דיאמר לפני שבועה כולה שלי ולא ישבע אלא שאין לו בה פחות מחציה משום דס"ל נמי דכשאומר כן לפני שבועה תו ליכא למיחש לרמאות מאחר שאנו משביעים אותו ע"ד המקום וק"ל. אבל הנ"י כתב שם דף ס"ו ע"ב שהרנב"ר תמה על הרי"ף והרמב"ם שלא כתבו שיאמר שבועה שיש לי בה כו' ע"ש והנלע"ד כתבתי:

ז

היו שניהם אדוקין כו' שם דף ו' בעי רבי זירא תקפה אחד בפנינו מהו היכי דמי אי דשתק אודויי אודי ליה ואי דקא צווח מאי הוה ליה למיעבד ל"צ דשתק מעיקרא והדר קא צווח מאי מדשתק אודויי אודי ליה א"ד כיון דקא צווח השתא איגלאי מילתא דהא דשתק מעיקרא סבר הא קא חזו ליה רבנן כו'. עד את"ל תקפה אחד בפנינו מוציאין אותו מידו הקדישה אינה מקודשת ואת"ל תקפה אחד בפנינו אין מוציאין מידו הקדישה בלא תקפה מהו כיון דאמר מר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי כמאן דתקפה דמי א"ד השתא מיהא הא לא תקפה כו' ועלה האיבעיא בתיקו. וכתב הרא"ש כיון דלא איפשיטא לא מפקינן ממונא ועמ"ש בסמוך: כתב הרמב"ם שאם חזר האחר כו' בפרק ט' מטוען כ' ברישא דין דהיו שניהם אדוקין ותקפה א' ושתק חבירו ה"ז כמודה ואח"כ כתב חזר זה ותקפה כו' וכ' המ"מ שם ז"ל היו שניהם אדוקין בעיא שם ולא איפשטא ולזה פסק רבינו שאין מוציאין אותה מיד זה שתפסה כיון שהדבר ספק. ועוד שאמר שם את"ל תקפה כו' ודרך [רבי'] לפסוק כאת"ל כו' עד וכתב רבינו חזר השני ותקפה חולקין והטעם לפי שחזר הענין למה שהיה בתחלה שהרי שניהם תקפוה זה מזה ואע"פ שהראשון לא צווח מתחילה וזה צווח מעיקרא מ"מ ע"כ לא אמרינן דאם לא חזר ותקפה השני דאין מוציאין אותה מן הראשון אלא משום ספיקא והמע"ה אבל עכשיו שחזר זה ותקפה ודאי חולקין והארכתי בזה לפי שכתוב בהשגות א"א אין לזה טעם ע"כ ולא ידעתי לדברי הר"א ז"ל טעם וריח עכ"ל המ"מ. והנה מ"ש המ"מ שטעם הרמב"ם ברישא לפי שדרכו לפסוק כאת"ל כו' אע"ג דאין זה האת"ל כמו בשאר דוכתי שהרי תרי את"ל קאמרי שם בגמ' הנ"ל א' לכל צד ס"ל להמ"מ דאזלינן בתר את"ל בתרא דעלה קבעיא הגמ' בעיותה ואמר הקדישה בלא תקפה מהו מיהו צ"ל דגם להאי ועוד כו' דכתב המ"מ אינו ר"ל דמכח האי את"ל נפשט האיבעיא ואין מוציאין מידו מן הדין קאמר דהא מסיק המ"מ וכתב טעמו של הרמב"ם דאם חזר ותקפה מידו דיחלוקו משום דמעיקרא דלא הוציאה מיד התוקף היה מכח ספק אלא ה"ק ועוד כו" דגם הגמרא רמזה דאין מוציאין מיד התוקף מספק באת"ל דקאמר ודוק:

ח

השכרתיה לו אינו נאמן לשון הגמרא שם הב"ע דאתו לקמן בדתפסי לה תרווייהו ואמרינן להו זילו פלוגו ונפקו והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו ואמר אודויי אודי לי והאי אמר בדמי אגרתיה ניהליה דאמרינן עד השתא חשדת ליה בגזלן השתא מוגרת ליה בלא סהדי עכ"ל. והנה לדעת הרא"ש א"ש כפשוטו הא דמהימנינן ליה כשטוען שתקפה ממני וכשטוען בדמי אגרתיה לא מהימן דאל"כ הו"ל להגמרא למימר רבותא דאפילו בטוען ממני חטף אינו נאמן ולהרמב"ם צ"ל דגרע בטוען תקפה מטוען בדמי אגרתיה מטעם דאמרינן ליה עד השתא היית תופס בו עמו ולא יכול לתקפה ממך והשתא תקפה ועוד דלא מחזקינן לאינשי בגזלנא (כ"ה) [כ"ש] שאחר שאמרו הב"ד יחלוקו יתקוף ממנו אבל בטוען בדמי אגרתיה ליה סד"א דנאמן קמ"ל בגמרא דגם בזה לא מהימן וק"ל:

י

וימכרוה ויחלקו דמיה וכן בכל דבר שאין בו כדי חלוקה ויפסיד אם יחלקוה בפרישה כתבתי דנראה דתרתי קאמר דאף אם יש בו כדי חלוקה כגון טלית גדול דאם יחלקוה ראוי לעשות ממנו ב' קטנים מכל מקום כיון דאית פסידא קצת בחלוקתו ימכרוהו ויחלוקו בדמיהן וכן מוכח מדברי הנ"י שם בפ"ק דב"מ אהא דכתב שם ברי"ף ויחלוקו דקאמרינן בשטרא לדמי ולא לשטרא דאלת"ה הא דתנן בבהמה כו' וכתב ע"ז הנ"י ז"ל וה"ה לטלית דתנינן ביה יחלוקו לאו גופו של כלי אמרי' אלא לדמיו עכ"ל ומדלא חילק בין טלית גדול לקטן ש"מ דבכל ענין ס"ל הכי. וכן משמע מהרמב"ם שם פ"ט דין י' שכתב ז"ל וכל חלוקה האמורה כאן בדמים לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימותו הבהמה עכ"ל וא"כ בודאי דעת רבינו ג"כ היא שימכרוה ויחלקו בדמים. והא דקאמר בגמרא שם דף ז' ת"ר שנים אדוקים בשטר כו' עד רשב"ג אומר יחלוקו ומסיק שם וקאמר ז"ל ויחלוקו נמי דאמרינן לדמי דאלת"ה שנים שאוחזים בטלית הכי נמי דפליגי הא אפסדוה הא לא קשיא דחזיא לקטנים והא דתנן שנים רוכבים ע"ג בהמה ה"נ דפלגי לה הא אפסדוה בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה למאי חזיא הא אפסדוה אלא לדמי ה"נ לדמי עכ"ל צ"ל דמ"ש הא ל"ק דחזיא לקטנים ר"ל דאין להוכיח מזה דהתנא איירי מחלוקת דמים אלא יחלוקו כמשמעו קאמר אבל אחר שדייק לבסוף מסיפא דמתניתין דהתנא איירי מחלוקת דמים א"כ מסתברא לומר דגם רישא איירי בהכי דאע"ג דחזי לחלוקה ולהלביש ממנו קטנים מ"מ בהיות שיפסד קצת בהכי מוכרים אותו כולו ביחד וחולקים בדמי וכ"ש כשאוחזים שניהם בבהמה טהורה שחולקים בדמים ראיה לזה מדין גוד או אגוד שלא מיקרי בו דין חלוקה אלא כל שלאחר שחלקו מגיע לכ"א חלק ששם הראשון נשאר עליו ובהמה לאחר שחיטתה כשיחלקוה אין שם הראשון נשאר עליה והא דלא כתבו רבינו כ"א גבי רכיבה ע"ג בהמה טמאה ולא בחלוקת הטלית י"ל שהלך בדרך הגמרא שדייקה אותה מחלוקת בהמה טמאה וכמ"ש וסמך עצמו על הכלל שכ' אח"כ מיד והוא מ"ש וכן בכל דבר שאין בו דין חלוקה ויפסיד אם יחלקוהו ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.