דבר אברהם/א/כ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן כ
בענין שליחות לדבר עבירה

ענף א

ענף א

א

[א] שיטת התוס' בב"ק (דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו) דהיכא דשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, וכ"כ במרדכי ובאגודה פ"ק דב"מ ובהג"מ רפ"ב דשלוחין מובא בש"ך תו"מ (סי' שמ"ח סק"ו), והמהרש"ל ביש"ש בפרק מרובה (סי' ל"ג) כתב שכן דעת רוב המחברים, וכבר רבו המדברים בענין זה בספרי גדולי האחרונים ז"ל. וראיתי בקצוה"ח (סי' שמ"ח סק"ד) שכתב דראיה ברורה נגד שיטת התוס' וסיעתם מהא דאמרינן בהמניח (דף ל"ב ע"ב) מתיב רבא הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו והא הכא דשוגג קרוב למזיד הוא דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה וקתני הרי זה גולה אמר רב שימי מנהרדעא דטפי במנינא טפח ליה רבא בסנדליה א"ל אטו הוא מני והתניא גדול שבדיינים קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו אלא אר"ש מנהרדעא דטעה דיינא גופיה:

ואי נימא דהיכא דהשליח לא ידע שלוחו כמותו אפילו לדבר עבירה אם כן שליח ב"ד אמאי גולה כיון דאינו אלא שליח של ב"ד והב"ד הוא המשלחו. אלא ודאי דאפילו בשוגג נמי אין שליח לדבר עבירה ומשו"ה שליח ב"ד גולה. ומסיק דזו ראיה ברורה. והיא באמת לכאורה תשובה נצחת:

ונלענ"ד לתרץ. דהנה ממה שהשליח ב"ד חייב לא קשה מידי לפמש"כ הש"ך חו"מ (סי' רצ"ב סק"ז) דאפילו היכא דיש שליח לד"ע מ"מ כשהמשלח פטור חייב מיהא שליח דלא חידשה תורה אלא לחייב את המשלח ולא לפטור את השליח, ועיקר הקושיא הוא רק ממה שב"ד פטור. [שוב מצאתי שכ"כ גם הנתה"מ שם, ולפנינו יבואר עוד דבלאו דברי הש"ך נמי ניחא מה ששליח ב"ד גולה]. ור"ל דב"ד אינם יכולין להתחייב בגלות. דאם באנו לחייבם משום שלוחו של אדם כמותו יהו כל הב"ד חייבים שהרי שלוחן של כולם הוא, דאע"ג דרק השלישי אומר הכהו מ"מ איהו נמי בשליחותא ואדעתא דכוליה ב"ד קעביד, וא"כ הוו להו כהכוהו עשרה בני אדם דתניא בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין, וכיון דבמזיד פטורין ממיתה בשוגג פטורין מן הגלות. ומה שהשליח ב"ד גופיה חייב גלות ולא דיינינן ליה כהכוהו עשרה בני אדם מחמת המשלחים דפתיכי נמי בהכאתו מצד שליחות. הוא משום דבאמת הוא בעצמו הכהו כולו בלא סיוע המשלחים ומה שהמשלחים נידונים גם הם כאלו הכוהו הוא רק מצד דינא דשליחות אבל לא שסייעו בפועל והלכך אינם מגרעים מעשה השליח בפועל כאלו השתתפו גם הם במעשהו אלא השליח שחייב על הכאתו שבפועל נידון כאחד שהרג שהרי באותו אופן בפועל לא היו לו מסייעים, משא"כ ב"ד שכל עיקר חיובם הוא רק מדינא דשליחות דהוי כאלו עשו בעצמם בזה ודאי הם נידונים כעשרה שהרגו שהרי באותו אופן שהרג האחד מהם דהיינו ע"י שליחות הרגוהו גם אחרים. ומיושב היטב קושי"ת הקצוה"ח דכיון שאין ב"ד המשלחין חייבין גלות חייב מיהא שליח ב"ד מצד עצמו. [ומ"ש רש"י מכות (דף כ"ב ע"ב) במשנה וז"ל הוסיף לו רצועה על האומד ומת ה"ז גולה על ידו ולא דמי להכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דאמרינן בהנשרפין כולן פטור דההיא אוקימנא לה בגוסס בידי אדם עכ"ל אינו שייך כלל לדברינו דרש"י ז"ל לא מיירי אלא מפטורא דבזה אחר זה דס"ל לרבנן דריב"ב דאחרון פטור ולדידהו ה"נ יפטר שליח ב"ד משום דהוי כפשרה בר"א זה אחר זה דלפני הרצועה שהוסיף לו שלא כדין הלקהו מקודם מכות אחרות של חיוב וע"י כולן מת, וע"ז משני דההיא אוקימנא לה בגוסס אבל כל זמן שלא נעשה גוסס מהכאות הראשונות בודאי האחרון חייב לכו"ע ואינו נידון כעשרה בנ"א. ואין כ"ז שייך לדברינו כלל דאנן מכח הכאת עשרה בנ"א בב"א קאתינן עלה ודכו"ע היא. ודברים פשוטים הם כמבואר למעיין, אך מפני שחכ"א חשב שנעלמו ממני דברי רש"י אלו אמרתי לבארו]:

ב

[ב] אך יש לפקפק ע"ז, דדילמא עד כאן לא נפטרו עשרה שהכוהו בעשר מקלות אלא משום דכל חד וחד לא הרגו כולו שהרי סייעו גם אחרים במיתתו וכמה שסייע האחד נגרע ממעשה חברו. משא"כ הכא כשעשו עשרה בנ"א שליח אחד אע"פ שדינם כעשרה שהכוהו מ"מ כל תד וחד הוי כאלו הרגו כולו דכאו"א יש לו שליח שלם ואותו שליח שלו הרגו לגמרי וכיון דשלוחו כמותו הרגו הוא לגמרי, דילמא כה"ג לא אמרינן עשרה שהכו פטורין דכל חד באפי נפשיה הרג ומאי איכפת לן דשלוחו של חברו נמי הרגו לגמרי באותה שעה. ומצאתי לי און לסברא זו מדברי הרשב"א בחי' לב"ק (דף נ"ג ע"ב) שור ואדם שדחפו לבור וכו' לענין כופר ול' של עבד שור חייב וכו' ואיכא למידק אשמעתין כו' היאך השור משלם את הכופר דהא השור פטור ממיתה כו' דהו"ל כהכוהו עשרה בני אדם כו' דבב"א ד"ה פטורין כו' מסתברא לי דל"ק ולא מידי דע"כ לא אמרו אלא שהכוהו עשרה בפשר מקלות דליכא איש כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו ביחד כחד חשבינן ליה ודומיא דכי יכרה איש בור דבעי' אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן אחד יחד שאינו יכול לצאת ממנו חייבים, דאי לא אדתני עשרה בי' מקלות ליתני שדקרוהו שנים בבת אחת דהוי רבותא טפי כו' וצל"ע בזה עכ"ל. ולכאורה כוונת דברי הרשב"א היא דבהכוהו עשרה בנ"א פטורין משום דכאו"א הרג רק מקצתו משא"כ הכא דכאו"א הרג כולו. וכן ראיתי בס' ים התלמוד שם (דף נ"ג) שתירץ לקושיית התוס' שהקשו ג"כ כקושיית הרשב"א מהכוהו י' בר"א וכתב דלא דמי להכוהו י' בנ"א כו' דהתם פטור דכ"א הרג רק מקצת נפש אבל הכא דדחפו אותו בב"א כ"א הרג כל הנפש במה שדחפו לבור משא"כ התם כ"א מחליש מקצת נפש וכולם ביחד הרגו נפש שלם, ומסיק שכן נראה לו ברור לחלק הענינים ומפרשיו הגאונים ז"ל כתבו ע"ז שדבר אמת בפיו וכיוון שמועתו לדעת הרשב"א ז"ל כנ"ל, הנה תפסו גם הם כהבנתנו בדברי הרשב"א, ולפי"ז בהוסיף לו רצועה אחת ומת צריכין היו ב"ד להתחייב בגלות ואינם נידונים כעשרה שהכוהו דכאו"א הרג נפש שלמה:

ג

[ג] ונראה לדון דדבר זה בעשרה שהרגוהו כאו"א נפש שלמה תליא בפלוגתא דרבוותא. דזוהי הצעת הסוגיא בסנהדרין ע"ח ת"ר הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ואיש כי יכה כל נפש אדם רבנן סברי כל נפש עד דאיכא כל נפש וריב"ב סבר כל נפש כל דהו נפש. וכתב רש"י ז"ל בב"ק (דף י' ע"ב) כולן פטורין שאינו ידוע ע"י מי נהרג. וכוונתו דאין לומר דטעמייהו דרבנן דפטרי בב"א הוא רק משום האי טעמא גופיה שבזא"ז דהיינו כל נפש עד דאיכא כולה נפש דא"כ ריב"ב דאית ליה אפילו כל דהו נפש אמאי פוטר בב"א ליחייבו כולם, ולהכי כתב דבב"א איכא פטורא אחרינא שאינו ידוע ע"י מי נהרג ולכן ריב"ב נמי מודי דפטורין. וכן מבואר בשמ"ק ב"ק שם בשם תלמידי הר"פ וז"ל בין בבי"א כו' בין בב"א פטורין משום דאין ידוע ע"י מי נהרג בזא"ז פטורין משום דדרשינן נפש כולה נפש משמע אבל ליכא למימר דמאי דפטרי רבנן בבי"א היינו משום כל נפש דאם כן ר"י דפליג עלייהו דרבנן ודריש כל דהו נפש ליחייב נמי בבת אחת עכ"ל והא דחשבינן לה לר' בן יהודה בתירא כאינו ידוע ע"י מי נהרג ולא אמרינן דנהרג על ידי כולם כל אחד בכל דהו נפש וליחייבו כולם, צ"ל משום דא"א לעמוד על צמצומו של דבר אם הרגו כולם כאחד בדיוק דאפשר שקדם אחד מהם ובי היה בכדי להמית. ולפי"ז אלו הכוהו עשרה בני אדם במקל אחד שבודאי כולם כאחד בדיוק הרגוהו וידוע שנהרג ע"י כולם מכאו"א במקצת באנו לידי מחלוקת דריב"ב ורבנן דלרוב"ב כולם חייבים דבכל חד וחד קרינן כל דהו נפש ולרבנן פטורין דכולה נפש בעינן. מיהו לרבנן נמי איכא לספוקי דשמא אע"ג דלא מחייבי אמקצת נפש מ"מ במקל אחד שאני, והא דכתבו רש"י ותלמידי הר"פ דפטורא דבב"א הוא משום שאינו ידוע ע"י מי נהרג הא אי לאו הכי היו כולם חייבין לאו אליבא דריב"ב לחוד אמרוה אלא אף לרבנן משום דאלו הוה ידוע שהרגוהו בב"א ממש היו חייבין גם לרבנן, או דילמא אפילו בכה"ג נמי לרבנן פטורין דגם זה מקצת נפש לכל חד מקרי, ולא נצרכו לטעמא דאינו ידוע מי הרגו אלא לריב"ב. אך להרשב"א ז"ל שהבאנו למעלה בודאי צ"ל דבמקל אחד לרבנן נמי חייבין, (כמו שיבואר להלן. דאל"כ שוב יקשה ארבא דמחייב את השור בכופר מרבנן דהלכתא כוותייהו. המבואר מזה דלדעת הרשב"א הכוהו במקל אחד חייבין גם לרבנן ובדעת רש"י ותלמידי הר"פ אין הכרע די"ל דלרבנן פטורין משום מקצת נפש, אבל הא מיהא מוכח אליבא דכולהו דהכוהו בב"א במקל אחד ובאופן שכאו"א הרגו כולו בודאי חייבין גם לרבנן שהרי נודע שבב"א הוא וכולה נפש נמי יש כאן:

אבל רש"י ז"ל גופיה בסנהדרין שם שפה אחרת ודברים אחרים לו בזה, שכתב ח"ל כל דהו נפש כו' ומיהו היכא דככוהו בב"א לא קטלינן לכולהו דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו עכ"ל, הרי דבב"א אין הטעם לפי שאינו ידוע מי הרגו אלא פטורא אחרינא איכא איש ולא שנים. [ומסתמא נמצאה דרשה זו באיזה מקום אצל חז"ל]. ולפי"ז אפילו הכוהו במקל אחד שידוע מי הרגו מ"מ פטורין אפילו לריב"ב דשנים נינהו. וכן התוס' בב"ק (דף נ"ג ע"ב ד"ה לענין כופר) שהקשו ג"כ מהכוהו י' בנ"א כו' ומחמת זה אוקמוה להא דרבא דלא מיירי בדאפוהו אלא כ"א בפ"ע נמי סבירא להו דכך לי מקל אחד כמו י' מקלות. וכן מבואר ברמב"ם (פ"ד מהלכות רוצח ה"ו) הכיהו י' בנ"א בי' מקלות בין שהכוהו בזא"ז בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת ב"ד שנאמר כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש וה"ה לשנים שדחפוהו או שכבשוהו לתוך המים עכ"ל, ודחפוהו לתוך המים דמי למקל אחד וידוע ששניהם הרגוהו ואפ"ה פטורין. והנה לרש"י ז"ל דדרשינן איש ולא שנים נראה מבואר דפטורין אפילו כשהרגו כאו"א את כולו דמ"מ שנים נינהו. אך התוס' והרמב"ם אע"ג דודאי פליגי ארשב"א ולדידהו במקל אחד פטורין אליבא דרבנן מיהא, מ"מ עדיין לא מוכרח לכאורה דס"ל כרש"י בדרשא דאחד ולא שנים דלפי"ז לריב"ב נמי פטורין, די"ל דס"ל כרש"י בב"ק ותלמידי הר"פ דבב"א דפטורין אף לריב"ב טעמא הוא משום שאינו ידוע מי הרגו אבל במקל אחד שידוע שכולם הרגיהו במקצת אינם פטורים אלא לרבנן משום דהוי מקצת נפש אבל לריב"ב חייבין בכה"ג, והרמב"ם שפסק כרבנן שפיר הוסיף לומר וה"ה לשנים שדחפוהו, והתוס' דמקשי ארבא דשור ואדם שדחפו אע"ג דלריב"ב כה"ג חייבין מ"מ שפיר מקשו מרבנן דהלכתא כוותייהו, ולפי"ז עיקר הפטור לרבנן משום מקצת נפש הוא, ובדחפוהו שנים לתוך המים נמי מקצת נפש הוא לכאי"א להרמב"ם, וא"כ היכא דכאו"א הרג כולו וידוע שהוא בב"א ממש שפיר חייבין אבל ז"א דהתוס' שם כתבי וז"ל וא"ת והא שור פטור ממיתה כו' דבב"א ד"ה פטור עכ"ל. ומדכתבי דברי הכל ש"מ דר"ל דמדריב"ב נמי קשה לרבא. ואמאי הא בדחפוהו בב"א שידוע מי הרגו לריב"ב חייבין כולם, אע"כ דלריב"ב נמי אע"ג דמחייב אמקצה נפש מ"מ כה"ג פטורין משום דרשא דאיש ולא שנים. [וכן משמע קצה דהרמב"ם נמי הכי ס"ל שהרי כתב עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש ולמה שינה מלשון הש"ס שאמרו כל נפש עד שיהיה כולה נפש והוסיף מלת אחד שהרג, וי"ל שהוא משום דהש"ס מפרש טעמא רק לבזא"ז והוי פטורו רק משום מקצת נפש אבל הרמב"ם כולל בטעם זה גם לבבת אחת ולכן כתב עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש, ר"ל דבזא"ז פטורין לפי שאינו כל נפש ובב"א פטורין לפי שאינו אחד. ואין דקדוק זה מכריע ויש לדחותו בקל כמובן]. ולפי"ז אליבא דכל הני רבוותא אפילו הרגו כאו"א כולה נפש נמי פטורין דאכתי שנים נינהו. נמצא דהאי דינא דהכוהו עשרה בנ"א בב"א כל אחד כולה נפש תליא בפלוגתא דרבוותא אלו, למאן דסבר דרשא דאיש ולא שנים פטורין ולמאן דפטר בב"א משום שאין ידוע מי הרגו הכא דידוע חייבין:

ד

[ד] ועדיין יש מקום להשוות בזה את הדעות ולחלק דעד כאן לא פטרינן מאיש ולא שנים אלא היכא דכאו"א מהם לא הרג אלא מקצת נפש, דלדידן דכולה נפש בעינן לא נעשה מעשה החיוב ע"י אחד ואנו צריכין לחייבם משום צירוף מעשי שניהם משו"ה אינם חייבין דאיש ולא שנים אמר רחמנא דבעינן שיהא מעשה חיוב באחד ולא ע"י שנים. אבל בגוונא דכתיבנא דכאו"א הרג כולה נפש דבמעשה דידיה לחוד נמי איכא כדי חיוב לא קרינן בהו כלל שנים שהרגו שאין הכאה של זה משותפת עם זו של חברו אלא כ"א בפני עצמו עביד מעשה חיוב, דדל מעשה חברו מהכא קרינן בכל חד מינייהו איש כי יכה נפש וחייבין כמי שהרגו נפשות מיוחדות. ואין לומר מדריב"ב נשמע לרבנן. מדחזינן לריב"ב דאע"ג דמחייב אמקצת נפש לחוד מ"מ שנים שהרגו כאו"א מקצת נפש פטורין אע"פ שבמעשה כ"א בפ"ע יש בו כדי חיוב בלא צירוף חברו משום דממעטינן לה מאיש ולא שנים דבשביל שהשתתפו במיתה זו שנים גרע, כ"נ לרבנן בשנים שהרגו כאו"א כולה נפש אע"פ שאם לא השתתף עמו חברו היה חייב על מעשה זו מ"מ עכשיו דשנים הם פטורין מגזיה"כ, דז"א דאיכא למידחי דילמא הא בהא תליא דלריב"ב דשנים שהרגו לעולם יש בהן שיעור חיוב לכל חד ואפ"ה מעטינהו קרא בע"כ צ"ל דאיש ולא שנים מיעט כה"ג דא"א למידרש בענין אחר, אבל לרבנן דעל מקצת נפש פטורין איכא לאוקמי קרא דאיש ולא שנים בדליכא בכל חד וחד מינייהו שיעור חיוב אלא בצירופם יחד אבל בדאיכא בכל חד שיעור חיוב בפ"ע לא אימעוט כנ"ל. ולפי"ז תליא הך מילתא בפלוגתא דריב"ב ורבנן בדרך מהופכת, דריב"ב דמחמיר במקצת נפש מיקל בשנים שהרגו בב"א כאו"א כולה נפש ורבנן דפטרי במקצת נפש מחייבי בשנים שהרגו כאו"א כולה נפש. וא"כ בנ"ד בהוסיף לו רצועה אחת ומת דסתמא דמתני' היא ודחיקא לן לאוקמי כריב"ב יחידאה הדרא קושיית הקצוה"ח לדוכתה דליגלו ב"ד, דלרבנן ליכא למיפטרינהו משום איש ולא שנים כנ"ל משום דכאו"א מהב"ד הוי כהרג כולה נפש:

ה

[ה] אבל כשנדקדק בדברים אלו נראה דא"א למיתלי בפלוגתא דריב"ב ורבנן והדבר שקול לאחד מן הצדדים, או דמריב"ב נמי לא מוכח דפטורא דאיש ולא שנים שייך גם בדאיכא שיעור חיוב לכל חד וחד, או דמדרבנן גופייהו נמי מוכח הכי. דהנה מה שתפסנו לדבר פשוט דבהכוהו עשרה בנ"א בי' מקלות בב"א הוי לכל חד וחד מקצת נפש משום דכמה שסייע האחד למיתתו נגרע ממעשה חברו והיינו באים בזה לפלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן פטורין ולריב"ב היו חייבין אי לאו טעמא שאינו ידוע מי הרגו או דרשא דאיש ולא שנים ומבואר כן בפשיטות בשמ"ק ב"ק שהבאנו ושכן כתב הים התלמוד ותפסו מפרשיו הגאונים ז"ל שכן היא גם כוונת הרשב"א ז"ל, כל זה אינו נכון לכאורה. דהנה הריגת מקצת נפש מכולה נפש בפ"ע אי אפשר שתהיה במציאות כלל, דדוקא בנזקין שחייבין על נזק קטן כגדול ועל חלק מדבר הניזק כעל כולו שייך למידן פלגא היזקא. אבל במיתה אין זה שייך כלל, דאין חיוב על ממית חצי חיות כמשמעה, דאפילו כשמחלישו עד קרוב למיתה ממש אלא שעדיין הוא נשאר חי אין בו דין מכה נפש ופטור, וכן גם להיפוך אם היה חלש כ"כ עד שבנגיעה אחת הוא מת ונגע בו והרגו חייב דזו היא הריגתו, [ובלבד שלא יהא בגדר הגוסס], ונמצא דענין הרציחה הוא רק מכה כל שהיא האחרונה המביאה לידי מיתה וממילא לא שייך למידן בה מקצת מיתה או כולה" דמה שהכהו לפני המכה באחרונה הגומרת אינה מקצת מיתה שלא באה עדיין המיתה גופה כלל אפילו במקצתה אלא מכת חבלה בלחוד הוא דהויא. ומיתה עצמה א"א כלל לחלקה למקציות מקציות דכל זמן שיש חיות קצת אין מיתה כלל ומשבאתה מיתה באתה כולה לגמרי ואין מיתה לחצאין. ובאמת בסוגיין דסנהדרין לא אמרינן דחייב על מעשה מקצת מיתה משום מקצת נפש במובן זה שאנו עסוקין בו דזהו באמת דבר שאינו במציאות כלל, והיכי משכחת לה התם מקצת נפש כגון שלא היה בגוף הנרצח אלא מקצת נפש כל עיקר, דלרבנן אין הרוצח חייב אלא כשהיה בגוף הנרצח נפש שלמה וכשממיתו ממילא הוא הורג כל נפש ולריב"ב חייב אפילו כשהיה בגוף הנרצח רק מקצת נפש והרג לגמרי אותה מקצת והיכי דמי בגוסס בידי אדם דודאי ימות מן המכות לאח"ז אלא שעדיין חי חיי שעה דזה מקרי מקצת נפש. ורק באופן זה יצויר ענין הריגת מקצת נפש שא"א לרוצח להרוג אלא אותה מקצת בלבד אפילו כשממיתו לגמרי, אבל כשהיה בנרצח נפש שלמה והרג מקצתה והשאיר מקצתה פטור אף לריב"ב שאין זה מקצת נפש כלל כמ"ש. והוא פשוט ומבואר והארכנו קצת בביאורו בשביל הדברים הבאים להלן. ולפי"ז מאי דמחייב ריב"ב אמקצת נפש הוא רק אמקצת בתרא שהוא מת בה אבל אמקצת קמא שמחלישתו ועדיין אינו מת בה בודאי פטור שאין כאן שם מיתה כלל. ובר מן דין מצינו יותר מזה בהכוהו בזא"ז שהיה בראשון בכדי להמית ובא האחרון והרגו שהראשון פטור אף לריב"ב כמש"כ התוס' סנהדרין שם. (ועיי' בחי' הרשב"א ב"ק (דף כ"ו ע"ב) ודו"ק ואכמ"ל]. והנה בהכוהו עשרה בנ"א בבת אחת שכתבנו דכאו"א מגרע מעשה חברו באופן שבכח ההכאה שיצאה בפועל על הנרצח מכאו"א לא נעשית כולה מיתה יש לחקור הכאה זוטרתא זו שיצאה בפועל היאך אנו רואין אותה, אם רואין אנו מעשה כל אחד ואחד כאלו היא נעשית רק בפני עצמה, ר"ל דכיון שאנו צריכין לחייב כל אחד מן העשרה רק על מעשה דידיה כמו שיצאה על ידו בפועל ולא על מעשי תשעה האחרים שהיו עמו לפיכך אנו צריכין לראות להכאות של התשעה כמי שלא היו כלל ונמצא שעשה כל אחד הכאה זוטרתא דידיה לחודא על גוף בריא כמו שהיה קודם שהוכה ולא היה בה בכדי להמיתו, שהרי אלמלא באו גם התשעה והכוהו באותה שעה היה הגוף בריא והיה יכול לשאת את המכה של האחד ובשביל מעשי הט' האחרים אין לחייב את זה, או דילמא שאין אנו רואין הכאת כאו"א מן העשרה כאלו היא נעשית בפני עצרה וכאלו לא הוכה בפועל כלל מתשעה האחרים וגוף בריא היה אלא רואין אנו אותה כנעשית על גוף חולה ונחלש עד קרוב למיתה שבכח הכאתו הקלה לחודא הוא מת לגמרי לפי שע"י ההכאות של תשעה האחרים נעשה כבר גופו של נרצה חלש כ"כ עד שבמעשה כל דהו של העשירי מהם מיתתו נגמרת, דאע"פ שבודאי אין לצרף מעשי תשעה האחרים לענין לחייב את העשירי מ"מ זהו רק לענין לחייבו על גוף ההכאות של התשעה שהוא לא עשאן, ר"ל שלא נחשוב כאלו סייע גם הוא באותן הכאות וקירוב המיתה שעשו בו תשעה האחרים כצירוף למעשה אחת, אבל מ"מ לא חשיבי אותן הכאות כאלו לא היו כאן במציאות אלא מועילין הן לענין זה למישווי לגוף הנרצח כחלש בכדי שיתחייב כבר העשירי על מכה כל שהיא הוא בלבדו בלא סיום האחרים לפי שזהו שיעור הריגתו של גוף הלש באומד, דמה לי אם היה חלש מעצמו ובא אחר והרגו בכח זוטרא ומה לי אם חולשתו באה לו עכשיו מהכאות בני אדם אחרים הא מ"מ גוף חלש הוא. ומעתה נראה ונוכח דכל הדברים הנ"ל שנתלו בפלוגתא דריב"ב ורבנן אינם נכונים וממ"נ הוא, אם נתפוס כדרך הראשון דרואין הכאה זוטרתא של כאו"א כאלו נעשית בגוף בריא א"כ מהכאה זו לחודא היה נשאר חי ובודאי פטור עליה מצד עצמה אף לריב"ב כמ"ש, ומ"מ איצטריך קרא דאיש ולא שנים למיפטרינהו משום דהוה מחייבינן להו בשביל שבין כולם יחד בצירופם נעשית כולה מיתה וע"ז גלי קרא איש ולא שנים שאין מעשיהם מצטרפים לחייבם. א"כ נמצא דלריב"ב נמי אתא פטורא דאיש ולא שנים לכי האי גוונא שאין במעשה כאו"א מהם שיעור חיוב שאינם מצטרפים ואין מזה שום הוכחה לנ"ד שכאו"א הרג כולה נפש בפ"ע דיש שיעור חיוב לכל חד וחד וא"צ לצירוף מעשה חברו שנפטרנו ג"כ מהאי קרא, ואם נתפוס כדרך השני שאנו רואין כאלו הכה בגוף חלש שגם בהכאה זוטרתא דידיה לחוד יש בכדי להמית א"כ לאו מקצת נפש הוא לכל חד וחד אלא כולה נפש דלרבנן נמי חייב כה"ג. דעד כאן לא פטרי רבנן אלא גוסס בידי אדם שלא נשאר בו אלא מקצת נפש אבל נא נעשה גוסס אלא נחלש בידי אדם ובא אחר והרגו בכח זוטרא בודאי חייב האחרון לכו"ע, ולפי"ז צריכין היו כל העשרה להתחייב מה"ט אלא דע"ז אתא פטורא דאיש ולא שנים דכיון דשנים הם המתחייבים מיפטרי, א"כ לרבנן גופייהו נמי מוכח דקרא דאיש ולא שנים ממעט גם באופן שיש שיעור חיוב במעשה כל אחד ואחד:

ו

[ו] ולפי"ז דברי השמ"ק תמוהים, דרצו לומר דטעמא דרבנן דפטרי בבת אחת הוא משום מקצת נפש אלא דהוקשה להו דלריב"ב ליחייב. ומוכח מזה דס"ל שאין אנו רואין כאלו עשה כאו"א מעשה מיתה בכח זוטרא בנפש שנחלשה ע"י אחרים כמש"כ בדרך השני דא"כ לאו מקצת נפש אלא כולה נפש היא ולרבנן נמי חייב, אלא דכיון שלא קדמו הכאות האחרים להכאתו אלא בב"א נעשו שלא נחלש הגוף קודם הכאתו אנו רואין כאלו עשה הכאה זוטרתא בגוף בריא, א"כ אפילו מקצת נפש נמי ליכא כנ"ל ולמה יתחייב אפילו לריב"ב. וכ"ת דמ"מ חייבין משום דלהשמ"ק דלית ליה דרשא דאיש ולא שנים כמש"ל כולהו כחד חשיבי וכך לי מיתה ע"י הרבה אנשים ביחד כמיתה ע"י איש אחד ושפיר חייבין לפי שע"י כולם נעשה מיתה, ז"א דא"כ אין זה שייך לפלוגתא דריב"ב ורבנן שהרי בין כולם נעשית מיתה שלמה ולא מקצת וכיון דכולהו כחד חשיבי ליחייבו כאו"א משום כולה נפש. דעד כאן לא הוה שייך לפלוגתא דריב"ב ורבנן אלא אם הרגו בין כולם יחד מקצת נפש אבל הרגו בין כולם נפש שלמה וכחד חשיבי לרבנן נמי ליחייבו, דלכאורה נראה דהיכא דנעשה ע"י שנים וחשיבי כחד לא נתחלקה המעשה להרבה מקציות לכל חד וחד כי היכי דנידון בה לומר שכאו"א עשה רק מקצתה אלא מעשה אחת שלמה כמו שהיא נעשית בין כולם ושניהם כגוף גדול הם. ודמות ראיה לזה מההיא דשבת (דף צ"ג) דאע"ג דשנים שעשו מלאכה בשבת זה מקצת וזה מקצת פטורין דדרשינן בעשותה כולה ולא מקצתה מ"מ עשו שניהם כאחד בזה אינו יכול וזה אינו יכול חייבין כר"י ולא נתמעט כה"ג מבעשותה ולא מקצתה, ונראה שהוא משום דכיון דכאו"א מסייע למלאכה שלמה לא אמרינן שנתחלקה המלאכה להרבה מקציות לכל חד וחד אלא מלאכה שלמה היא שנעשית בין כולם דכחד חשיבי, ואפילו ר"ש דפליג ופוטר גם בזה היינו טעמא משום דתלתא מיעוטי כתיבי עיי"ש. ולכן היה נראה דבע"כ צ"ל להיפוך דס"ל להשמ"ק דבהכוהו עשרה בב"א חשיב כאלו הכה כל אחד בכח זוטרא בגוף חלש וכולה מיתה איכא לכל חד וחד וצריכין היו כולם להתחייב אף לרבנן כיון דדרשא דאיש ולא שנים לית להו ומשו"ה הוצרכו לטעמא דאינו ידוע מי הרגו, והא דדחו לטעמא דמקצת נפש רק משום דלריב"ב חייב ה"ה דהוו מצו למיפרך דלרבנן נמי ליחייבו דהכא כולה נפש איכא מטעמא דכתיבנא אלא דעדיפא מינה פריך בדרך קצרה, אבל קושטא דמילתא הוא דבב"א כולה נפש איכא. [ובלא"ה יבואר להלן דלהלכה ע"כ כולה נפש איכא הכא מטעמא אחרינא]. ולפי"ז נמצא דאף לרבנן אנו צריכין בב"א לטעמא דאינו ידוע מי הרגו ואל"ה הוו חייבין. ועכשיו נראה דמה שתפסנו במוחלט דבב"א הוי רק מקצת נפש לכל חד וכ"כ הים התלמוד שכן נראה לו ברור לחלק הענינים ליישוב קושיית התוס' ב"ק נ"ג ותפסו מפרשיו הגאונים ז"ל שכן היא כוונת הרשב"א ז"ל, כל זה אינו נכון ולא זו היא כוונת הרשב"א ז"ל אלא כמו שיבואר בעז"ה להלן. אך יישוב דברי השמ"ק לפי"מ שכתבנו דחוק הוא ועלינו לבקש דרך יותר מרווחת:

ז

[ז] לכן צ"ל לדעת השמ"ק דס"ל דבהכוהו בב"א אנו רואין כאלו הכה כל חד מכה זוטרתא בגוף בריא שאי' בכח הכאתו לפי מה שיצאה עתה בכדי להמית, דכיון שנחלש הגוף רק בשעת הכאתו ולא מקודם חשובה הכאתו כאלו נעשית בגוף בריא כמ"ש. ומ"מ חייבין לריב"ב משום דכיון דלית ליה דרשא דאיש ולא שנים כולהו כחד חשיבי ונעשה מיתה בין כולם, ולרבנן פטורין משום דאפילו חשיבי כחד לא הוי כנעשית מיתה שלמה ע"י כולם אלא שנתחלקה המעשה להרבה מקציות לכל חד וחד, ודלא כמש"כ למעלה דבכה"ג לרבנן נמי הוי נפש שלמה בין כולם לפי שלא נתחלקה למקציות לכל חד וחד. והא דנסתייענו משבת דשנים שעשו מלאכה בב"א חייבין ולא חשיב לכל חד וחד כמקצתה, יש לדחות דהתם נמי חשיב באמת כמקצת לכל חד וחד אלא דאפשר דשבת שאני, די"ל דאין קפידא אלא כשמקגתה השניה של המלאכה לא נעשית כל עיקר דאז אף אותה מקצת שנעשה לאו כלום היא שעדיין אין שם מלאכה עלה עד שתגמר ואפילו מקצת של מלאכה שלמה לא מקרי דרק עם הגמר בא שם מלאכה עלה ולא קודם לכן וגם לאו אורחא דמלאכה שתיעשה כן, אבל אם נגמרה כל המלאכה כולה ע"י שנים חייבין אפי"ת דחשיב כמי שעשה כאו"א רק מקצתה משום דכל אחת מהמקציות שם מלאכה עלה שהרי אינה מקצת בפני עצמה אלא חלק ממלאכה שלמה שנעשית כבר ולכן חייבין כיון דמ"מ נעשה מלאכה כולה בין שניהם והויא מלאכת מחשבת וגם אורחא דמלאכה בהכי ליעשות בשנים בזה אינו יכול וזה אינו יכול, משא"כ ברציחה דבעינן שיהרוג כולה נפש דוקא. אך לפי"ז לא ניחא לן מאי דאיבעיא התם בשבת (צ"ג:) אי בעינן שיעור לזה ולזה או שיעור אחד לכולן ועיי' בתוס' (ד"ה אמר מר). ולא נאריך בזה דלא הובא אלא כעין דוגמא וצריך בירור בהענינים דמייתי הש"ס התם אם שייכים הם להכא ויעדנו לזה מדור בפ"ע וכאן נעבור עליהם]. ולפי"ז בב"א נמי תליא בפלוגתא דריב"ב ורבנן דלרבנן פטורין גם משום טעמא דמקצת נפש ולא הוצרך השמ"ק לטעמא דאינו ידוע מי הרגו אלא לריב"ב ולא לרבנן. ומ"מ גם לפי"ז אין להוכיח מריב"ב דדרשא דאיש ולא שנים למאן דאית ליה שייכא גם במקום שכאו"א עשה שיעור חיוב בפני עצמו כמש"ל, דאע"ג דלריב"ב בב"א עשה כאו"א שיעור חיוב מ"מ זהו רק משום דכולהו כחד חשיבי דנמצא שבין כולם כאחד נעשית מיתה שלמה וממילא איכא לכל חד וחד מקצת מיתה, אבל אי לא הוו חשיבי כחד היה כאו"א נידון כמי שעשה רק מקצת שלו בגוף בריא ולא יותר שאין בה אפילו שיעור מקצת מיתה כנ"ל, ולכן י"ל דלמאן דס"ל דרשא דאיש ולא שנים אין פירושה דמה שהם שנים הוא ענין הפוטר דלפי"ז כללא הוא דכ"מ שיש שנים שניהם פטורין, אלא פירושה דחידשה תורה שאין השנים חשובים כחד וכמעשה אחת אנא כל חד באפי נפשיה קאי, וכיון שכן ממילא נמצא שלא עשה כאו"א אפילו מקצת מיתה כנ"ל דהכאה זו לחודא בגוף בריא אפילו מקצת מיתה לא הויא כמ"ש. ונמצא דאין זה שייך אלא כה"ג אבל היכא דכל חד וחד מיתה שלמה ממש עביד כבנ"ד ליכא למעוטי כלל מאיש ונא שנים דדל טעמא דכולהו כחד חשיבי אלא תימא דכל חד וחד באפי נפשיה קאי מ"מ ליחייב שהרי איהו בלחוד נמי מיתה שלמה עביד. ולפי"ז קרא דאיש ולא שנים לא הוי פטור חדש אלא לגלויי אתא שאין מעשה שנים מצטרפין לאחת היכא דבעינן לצירוף. [וכעין זה מצינו בתי' הרשב"א שבת שם צ"ג וז"ל לכך נאמר בעשותה יחיד שעשה חייב שנים שעשאוהו פטורין עיקר דרשה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה אלא הא דאמר הכא בעשותה יחיד שעשאה חייב פירושו הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדי ולא העושה את מקצתה כלומר אע"פ שעשאה כולה בין שניהם עכ"ל. אך כבר כתבנו לעיל שצריך בירור בדמיון הנושאים ולא מקום האסף פה עתה]. ומ"מ עדיין אפ"ל גם להשמ"ק דבב"א הוי כולה נפש לכל חד וחד, אלא דמקמי דנחת לטעמא דאינו ידוע מי הרגו בע"כ הוה ס"ד למימר דרבנן פטרו משום מקצת נפש והוה דחקינן נפשין לומר דזהו רק מקצת נפש אבל לבתר דאסיק לריב"ב טעמא דאינו ידוע מי הרגו שוב י"ל דרבנן נמי מה"ט בלחוד הוא דפטרי אבל משום מקצת נפש ליכא למיפטריה דכולה נפש אית כאן:

ח

[ח] אבל אם העלינו ארוכה לדברי השמ"ק מ"מ אין זה מספיק לקיים את הדברים למסקנא דבבת אחת כאו"א מקצת מיתה עביד, ודברי הים התלמוד והבנת מפרשיו ברשב"א דחוים בודאי. דהנה אפילו אם נדחוק בדברי השמ"ק כמש"כ ואפילו אם נתפוס דמיתה דמיא לנזקין ושייך בה לומר מקצת מיתה כמו מקצת היזק ממש, מה שהראינו את הפכו למעלה (אות ה') מ"מ נראה לענ"ד דדבר זה תלוי בתרי לישני דרבא בב"ק (דף נ"ג ע"א) בשור שדחף את חברו לבור אי האי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד או האי פלגא היזקא עביד והאי פלגא היזקא עביד. ולאו דוקא בשור שדחף לבור הדין כן אלא בשני שוורים שנגחו נמי דינא הכי כמבואר התם בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו כו', וכתבו התוס' שם (ד"ה הא כרבנן) דאביי ורבינא ס"ל האי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד והכי הלכתא עיי' ברמב"ם (פי"ב מהלכות נזקי ממון הכ"א). וא"כ ה"נ בהכוהו י' בנ"א בב"א דמיירי שיש בכאו"א בכדי להמית, דהא ערבינהו תנא לבב"א ולבזא"ז בחדא בבא ובזא"ז בע"כ מיירי שיש בראשון בכדי להמית דאל"ה לרבנן נמי האחרון חייב כדאמרינן התם בסנהדרין תני תנא קמיה דר"ש כו' להביא המכה את חברו ואין בו כדי להמית ובא אחר והמיתו שהוא חייב אין בו כדי להמית פשיטא כו', בודאי ה"נ האי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד דהיינו כולה מיתה, דמאי שנא מיתת שור מאדם. [ועיי' במלחמות בפ' הפרה שם ובסמ"ע (סי' ת"י ס"ק נ"ז)]. אולם השיטה מקובצת דקרי לה מקצת נפש בע"כ צ"ל דקאי רק לההיא לישנא דרבא דהאי פלגא היזקא עביד והאי פלגא היזקא עביד, ר"ל דהשמ"ק בא להוכיח דלכו"ע ואפילו להאי לישנא דפלגא היזקא עביד צ"ל הטעם שאינו ידוע מי הרגו, דלא איבעי ללישנא דהאי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד דודאי לרבנן נמי ליכא למיפטר משום מקצת נפש אלא אפילו ללישנא דהאי פלגא היזקא עביד כי' דאפשר לומר דהכא נמי האי מקצת נפש ממית והאי מקצת נפש ממית ומשו"ה פטרי רבנן מ"מ אין טעם הפטור משום מקצת נפש דא"כ יקשה לריב"ב. וא"ה אין זה שייך אלא ליישוב דברי השמ"ק אבל למסקנא א"א לומר כן, דלדידן דקיי"ל האי. כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד בודאי ה"נ האי כולה מיתה עביד והאי כולה מיתה עביד. וא"כ דברי הים התלמוד שבא ליישב קושיית התוס' בשור ואדם שדחפו לביר אמאי שור חייב בכופר כיון שאין השור בסקילה כהכוהו עשרה בנ"א בב"א ותירץ דדוקא התם פטורין משום מקצת מיתה משא"כ הכא דדחפוהו בב"א איכא כולה מיתה לכל חד, הנה לפי הנ"ל דברים אלו דחויין מעיקרן דמרא דשמעתתא דשור ואדם כי' מאן ניהו רבא ואיהו ס"ל ללישנא קמא דהאי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד וה"נ בהכוהו עשרה בנ"א בב"א כל חד וחד כולה מיתה עביד ואפ"ה פטורין וה"נ ליפטר מכופר להאי לישנא, ובלא"ה נמי דבריו אינם דא"א לפרש טעם הפטור דבב"א משום מקצת נפש דא"כ לריב"ב ליחייבו כמו שדחה השמ"ק, והוא הדין והוא הטעם שאין להכניס כוונה זו בדברי הרשב"א ז"ל כמו שחשבו הגאונים מפרשי הים ז"ל. ולפי"ז יוצא לן דלדידן דהאי כוליה היזקא עביד והאי כוליה היזקא עביד שפיר מוכח דאפילו בדאיכא שיעור חיוב לכל חד וחד מיפטרי מקרא דאיש ולא שנים, ונהי דמגופיה דקרא דאיש ולא שנים לא מוכח מידי דאיכא למימר דאתי להכוהו בי' מקלות ואין בכל אחד בכדי להמית דלא שייך לומר בזה כוליה היזקא עביד כמובן, וכמבואר בטור חו"מ (סי' ת"י) בשם הרמ"ה בשנים שהזיקו וברח האחד דמשתלם מאחר וז"ל ודוקא עד שיעור שהי' חייב ביה אהאי נזקא היכא דהוי עביד ליה איהו לחוד' אבל טפי לא. וכ"מ בתוס' ב"ק (דף נ"ג ע"א ד"ה לעולם), מ"מ מדפטרי בברייתא בב"א דמיירי כשיש בכאו"א כדי להמית כנ"ל וכתב רש"י טעמא דאיש ולא שנים ש"מ דבכה"ג נמי קאי קרא דאיש ולא שנים. אך ללישנא דהאי פלגא היזקא עביד לא מוכח, די"ל דה"נ מקצת מיתה עביד ומשו"ה פטורין מאיש ולא שנים אבל היכא דאיכא כולה נפש לכל חד אינם נפטרין כנ"ל. ולפי"ז מיושב קושיית הקצוה"ח דא"א לב"ד לגלות דזה נמי חשיב כעשרה שהכוהו ללישנא דהאי כוליה היזקא עביד כו'. ואי דללישנא בתרא דרבא דהאי פלגא היזקא עביד כו' יקשה ממתני' דהוסיף לו רצועה י"ל דס"ל להתוס' כמו שהראינו פנים לעיל דדוקא בנזקין שייך פלגא ופלגא אבל במיתה כולה מיתה עבדי לכו"ע שאנו רואין כאלו הכה כ"א בגוף נחלש כמש"ל:

ט

[ט] שבתי אני וראה דכוונה אחרת לוטה בענין זה. דהנה במש"כ רש"י ותלמידי הר"פ בשמ"ק דטעמא דבב"א פטורין הוא משום שאינו ידוע מי הרגו וכתבנו לעיל (אות ג') דהסבר דבריהם הוא משום שא"א לעמוד על צמצומו של דבר אם הרגו כולם כאחד בדיוק ואפשר שקדם אחד מהם ובו היה כדי להמית, הנה לפי מובן זה קשה קצת דא"כ תליא בפלוגתא דריה"ג ורבנן בבכורות (דף י"ז) אם אפשר לצמצם או לא דריה"ג סבר אפשר לצמצם ואפילו לרבנן דסברי בידי שמים אי אפשר לצמצם מ"מ בידי אדם איבעיא לן התם אם אפשר לצמצם. ויותר מזה קשה דרש"י ז"ל סותר א"ע שבסנהדרין כתב הטעה משום איש ולא שנים ובב"ק כתב לפי שאינו ידוע מי הרגו. לכן נראה לומר דצריכין אנו לשני הטעמים וכל אחד ממלא את השני. דהתוס' סנהדרין שם (ד"ה בגוסס) כתבו וז"ל תימא אותו שעשאו גוסס אמאי פטור [פי' דבזא"ז האחרון חייב לריב"ב אבל הראשון שעשאו גוסס לכו"ע פטור] הא רוב גוססין למיתה כו' וי"ל דכיון שהקילה עליו תורה שחובשין אותו כדאמרינן בסמוך ואע"פ שאמדוהו למיתה אין הורגין כ"ז שהוא חי וזמנין נמי דאומדין למיתה והוא חי אע"ג דרובא מייתי הלכך כיון שבא אחר והרגו פטור עכ"ל, הרי חזינן דאע"ג דאמדוהו למיתה מ"מ כשבא אחר והרגו שלא נתברר ע"י החבישה שמת מחמתו אין הורגין אותו. ונראה דזוהי גם כוונת רש"י ותלמידי הר"פ שאינו ידיע מי הרגו פי' דאע"ג דמיירי שיש בכאו"א כדי להמית ואפילו אי האי כולה מיתה עביד והאי כולה מיתה עביד מ"מ כיון שגם אחרים המיתוהו הרי לא נתברר ע"י רי נהרג ופטור, דודאי לא עדיפא בבת אחת מבזא"ז וק"ו הוא ומה אם הכה בפ"ע הכאה זו שיש בה אומד מיתה אלא שעדיין היה גוסס ובא אחר יהרגו פטור [הראשון] משום שלא נתברר שמת על ידו ושמא היה נשאר חי נגד הרוב והאחרון גרם מיתתי, זה שקדמה גם הכאת האחר ובאה בב"א עם הכאתו איני דין שנא יהרג שהרי לא נתברר שמת על ידו ואנן בירור בעינן. והשתא אין זה שייך כלל לאפשר לצמצם דאפילו הרגוהו בב"א בצמצום גמור נמי איכא האי טעמא. אך אין טעם זה מספיק אלא אם נאמר דבעינן שיהרוג כ"א כל הנפש וזה לא נתברר, אבל אם נימא שא"צ אחד דוקא אלא שנים שהרגו ביחד נמי כחד חשיבי ליחייבו כולהו, שהרי כולהו כחדא הרגוהו לגמרי ונתברר שמת מחמתם בצירוף כולם ואין זה שייך לסברת התוס', לזה באנו לידי דרשא דאיש ולא שנים ואין זה מיעוטא לפטור את השנים במקום דאי לאו האי קרא היה כאו"א חייב בפ"ע אלא לגלויי אתא דלא אמרינן ששנים מצטרפין למישווי כחדא מעשה וכאיש אחד ומשו"ה אין לחייבם בשביל שהרגוהו כולם ביחד, וא"כ שוב אנו צריכין שיהא לכל חד וחד שיעור חיוב בפ"ע וזה ליכא בבת אחת שהרי לא נתברר שמת מחמת הכאתו כנ"ל, ונמצא שאנו צריכין לשני הטעמים יחד. ולפי"ז שפיר אמרינן דהאי מלה מיתה עביד והאי כולה מיתה עביד כנ"ל ומ"מ פטורין שאין כאן בירור החבישה. והכי נ"ל גם בכוונת הרשב"א בתירוצו לקושיית התוס' מכופר, דאיהו נמי ס"ל דרשא דאיש ולא שנים כמבואר בחידושיו לב"ק (דף כ"ז ע"א) ולהכי בעשרה מקלות פטורין בב"א דכיון דממעטינן מאיש ולא שנים שאין מעשיהם חשובין כחד אין כאן כולה נפש שלא נתברר שמת על ידו לחוד כנ"ל, אולם סבירא ליה דעד כאן לא אימעוט מאיש ולא שנים אלא בעשרה מקלות שהם כלים מיוחדים וכאו"א עשה מעשה שלו בפ"ע במקל מיוחד והלכך כשנים נינהו. אבל דחפוהו יחד ממש דחיפה אחת או דקרוהו בסייף אחד כחד חשבינן להו ולא הוו כלל כשנים, וזהו דמסתייע מבור דכי יכרה איש בור כתיב אחד ולא שנים ואפ"ה כשעקרו אבן אחת חייבין ומיקרי כי יכרה איש וה"נ בחד כלי מקרי איש כי יכה. אולם התוס' פליגי ע"ז וס"ל דבכה"ג נמי איתמעיט מאיש ולא שנים, וכן הרמב"ם שכתב וכן בדחפוהו לתוך המים פטורין פליג עליה. ועיי"ש ברשב"א שהדברים מורים כמש"כ:

ועפי"ז יוצא לן דבנ"ד בהוסיף לו רצועה אחת ומת שהשליח ב"ד נעשה שלוחו של כל הב"ד כולם שפיר מצו ב"ד להתחייב גלות ולא הוו כעשרה שהכוהו כיון שכל אחד ואחד עשה מיחה שלמה ונתברר שמת על ידו ודאי, ואין לפוטרם לא משום איש ולא שנים ולא משום חסרון הבירור, דאיש ולא שנים בא רק להוציא שלא נצרף מעשה שניהם יחד אבל כשיש בכאו"א שיעור חיוב לגמרי אין למעט מזה וחסרון בירור נמי אין כאן כמובן. וא"כ הדרא קושיית הקצוה"ח לדוכתה. אכן י"ל דהתוס' פליגי ע"ז וסברי דאיש ולא שנים ממעט לגמרי היכא שנשתתף אחר עמו אע"פ שיש בו כדי חיוב, ומשו"ה לא מתרצי קושייתם בכופר כהרשב"א והוצרכו לומר דמיירי שלא דחפו ביחד אלא כ"א בפ"ע. ובר מן כל דין הנה ראיתי בחי' הרמ"ה לסנהדרין ע"ח שכ' ח"ל הכוהו י' בנ"א בי' מקלות בב"א ד"ה, פטורין דהא כולהו כי הדדי נינהו מאי אמרת לקטלינהו לכולהו הא כתיב נפש תחת נפש ולא שתי נפשות תחת נפש ואית דאמרי לה משום דכתיב איש כי יכה ולא כשהכוהו רבים עכ"ל, וברור הוא דלטעמא קמא פטורין בכל גווני אפילו כשעשה כל חד וחד כולה מיתה ונתברר שמת על ידו דלעולם אין שתי נפשות תחת נפש אחת וכדאמרינן בעלמא עין תחת עין ולא עין ונפש תחת עין:

י

[י] ולפי מה שביארנו דפטורא דבב"א הוי ג"כ משום שלא נתברר שמת מחמת הכאתו אע"פ שאמדוהו יוצא לו דבר חדש. דהנה ראיתי בס' מנ"ח (מצוה ל"ד) שרצה לומר דכשם שבעשאו הראשון גוסס ובא השני והרגו פטרי התוס' לראשון משום שלא נתברר ה"נ בעשאו ראשון טריפה ובא אחר והרגו ראשון פטור מה"ט. אבל במחכ"ת אין הדבר כן דבחי' הרמ"ה לסנהדרין שם כתב להדיא דבעשאו טריפה הראשון חייב ומבואר אצלנו (בסי' ה') דנראה דהתוס' נמי מודו ליה בזה. חזינן מזה דאע"ג דבעשאו טריפה אין הרוצח נהרג עד עד שימות, כמבואר בגיטין (דף מ"ג ע"א) כופר אינו משתלם אלא לאחר מיתה עיי"ש ברש"י והארכנו שם בסי' הנ"ל, מ"מ כשבא אחר והרגו הראשון חייב ואין אנו צריכין לבירור לפי שטריפה ודאי מת מחמת הכאתו. א"כ לפי הנ"ל דפטורא דבב"א הוא משום שלא נתברר שמת על ידו ה"נ אין לפטור י' שהכו בב"א אלא אם אמדוהו שמחמת הכאת כאו"א ימות מאמת חולשה דאז אנו צריכין לבירור אבל אם עשאוהו בהכאתם טריפה כאו"א במקום מיוחד שפיר כולהו חייבין דהכא אין אנו צריכין לבירור. אך לדעת הרמ"ה גופיה דפטורא דשנים הוא משום נפש תחת נפש דבכ"מ אין שתי נפשות תחת נפש אחת אפילו כשהרגו כ"א לגמרי ממש וכן לפי"מ שהראינו פנים לומר דגם מאיש ולא שנים נתמעט כה"ג ה"ה דבהא נמי פטורין. וממילא בנ"ד נמי נידונים כל הב"ד כעשרה שהכוהו ופטורין והלכך שליח ב"ד חייב ומיושב קושיית הקצוה"ח. והענין צריך עוד עיבוד ובירור רב ויהא די בזה לע"ע:

ענף ב

ענף ב

יא

[יא] ומדי עסקנו בקושיית התוס' ב"ק נ"ג במה שהשור חייב בכופר לעיר בזה אגב אורחא במה שתירצו וז"ל ונראה דלא איירי כשדחפוהו שניהם בבת אחת אלא כל אחד בפני עצמו עכ"ל, וכפי שמורה פשטות דבריהם רצונם לומר שדחפו בזא"ז, וקשה טובא הרי בזה נמי לרבנן פטורין. וראיתי שכבר עמד בזה המהרש"ל וכתב דפירושו דרבא דיבר בכ"א בפ"ע אבל אין הפשט שלעולם דחפו יחד רק שאינו בב"א ס"ס אין השור בסקילה אפילו אם דחף אחר האדם, ואת"ל דהלכה כריב"ב שהאחרון חייב ס"ם הבור משותף ביה עכ"ד. והמהרש"א ז"ל כתב עליו דדוחק לומר דרבא איירי בכ"א בפ"ע דכולה מילתא אשור ואדם קאי, ונראה לקיים דבריהם לריב"ב והשור דחפו אחר האדם, ולא שייך למימר שהבור הוי אחרון כיון דלא שייך חיוב מיתה בבור עכ"ל. ובזה רצה המהרש"א לסלק טענת המהרש"ל דס"ס הבור משותף. אבל דבריו תמוהין מאד, דמה שכתב דלהכי לא שייך למימר שהבור אחרון כיון דלא שייך ביה חיוב מיתה אין זו סברא כלל, דכיון דטעמא דראשון פטור הוא משום דכשבא אחר והרגו לא נתברר שמת מחמתו אין נ"מ כלל בין היה האחרון בר חיובא או לאו ודבר ברור הוא שאם עשה את חברו גוסס ונפלה אבן מעצמה והרגתו שהרוצח פטור לפי שלא נתברר שמת מחמתו. אך יותר מזה דברי המהרש"ל תמוהין, דאם נאמר כדבריו דשייך לדון את הבור כאחרון ולפטור בשבילו את הראשונים א"כ כשדחפו שור בפ"ע מאי ניחא ליה הא מ"מ בור הוי אחרון ויפטר השור. אע"כ דאין מקום כלל לומר כן לפי שאין הכאת הבור באה מעצמה אלא ע"י דחיפת השור היא באה ומעשיו היא, ואדם הזורק חץ והרג את חברו בודאי לא שייך לומר שהחץ משותף במיתתו דהוא ניהו שזרק את החץ וע"ז הוא מתחייב כמובן, וכן כובשו לתוך המים או לתוך האש, [אך בנזקין שאני דחייב גם הבור וזהו חיובו לענין ממון שעשה הקלה שיוכלו ליזוק על ידה אפילו ע"י דחיפת אחרים ובלבד שלא פ"י בן דעה, עיי' תוס' בסוגיין ובריש ב"ק (דף ו' ע"א ד"ה לאתויי), ואולי יש לכוון זה נם בדברי המהרש"א, ודוחק], וא"כ בדחפו אדם ואח"כ שור נמי ליכא למיפרך מבור מהאי טעמא. ואיך שיהיה הסבר הדבר הנה דברי המהרש"ל ז"ל תמוהים במאי דהוקשה ליה רק בדחפו אדם ואח"כ שור דליהוי שור כאחרון ובדחפו שור לחודיה ניחא ליה, והוא פלא. אולם נראה לענ"ד דדברי המהרש"ל ז"ל נכונים מצד עצמם דאפילו דחפו שור אחר האדם אינו נידון כאחרון להתחייב אפילו לריב"ב, לפי שבדחיפתו עדיין לא הזיקו האדם ואימת בא היזקו של אדם בשעה שהגיע לבור וכן היזקו של שור לא נעשה בדחיפתו לחודא עד שהגיע לבור, וא"כ לענין עיקר המיתה לאו זה אחר זה אלא בבת אחת הוא שהרי בהגעתו לבור שהיא שעת ההיזק של שניהם משותף האדם עם השור בב"א אע"ג דזה דחף ראשון וזה דחף אחרון ובודאי פטור האחרון אף לריב"ב, דעד כאן לא מחייב ריב"ב את האחרון אלא בקירב את מיתתו שבאותו קירוב המיתה לא נשתתף הראשון כמו אבל בלא קירב מיתתו לא, וע"כ אתה צ"ל שקירב השור את מיתתו כגון שע"י דחיפת האדם לחודא עדיין היה שוהה למות וע"י הוספת כח דחיפת השור נתקרבה שעת מיתתו בבור, [וזה שייך רק בחבטה דע"י הוספת כח הדחיפה של השור נתחזק כח החבטה אבל לענין הבלא ליכא למימר הכי. אולם לענין הבלא נמי איכא לאשכוחי קירוב מיתה כגון שע"י דחיפת האדם לחודא היה שוהה לפי האומד איזה זמן עד שיגיע לבור וע"י הוספת כח דחיפת השור הקדים להגיע לבור ולמות בהבלא], אבל בכה"ג נמי נראה דהשור פטורי שהרי בזא"ז הראשון פטור לדברי הכל והוא משום שלא נתברר שהיה מת על ידו אע"ג דאיכא אומד כמ"ש התוס' וא"כ מהאי טעמא גופיה יפטר גם האחרון שבדחיפה לפי שלא נתברר גם להיפוך שלא היה מת באותה שעה גם מחמת דחיפת הראשון [ואם לא הגיע באותה שעה לבור גם מכח הראשון דהכל רק באומד הוא ולא סגי כשלא נתברר] וממילא לא נתברר אם האחרון קירב אה מיתתו, ואי אפשר לדינא דאחרון חייב להתקיים אלא כשנגמר כבר מעשה הראשון וראינו שעדיין הוא גוסס וחי ובא האחרון והרגו שנתברר נן שקירב את מיתתו. וכן בההיא דרבה דדף כ"ו זרק תינוק מראש הגג ובא אחר וקבלו בסייף דלריב"ב האחרון חייב דראינו שעדיין הוא חי ויש כאן קירוב מיתה בבירור ע"י האחרון, משא"כ הכא דעד שלא נגמרה פעולת הדחיפה של הראשון דהיינו עד שלא הגיע לבור בא אחרון ודחפו ג"כ שלא הרגו מיד באותה שעה אלא שהקדים לפי האומד להגיעו לבור או לחזק את החבטה שלא נתברר עדיין שלא היה מגיע לבור ולא היה מת באותה שעה שמת עכשיו גם מחמת דחיפת הראשון לחודא בודאי האחרון פטור דאין כאן בירור קירוב מיתה על ידו. ואולי אפשר לדחוק כן גם בדברי המהרש"ל ובאמרו ס"ס הבור משותף ביה כוונתו שהבור משותף לדחיפות האדם והשור לענין שעת המיתה ואין כאן ראשון ואחרון בבירור, אבל רחוק הוא:

אך יש לקיים את הדבר דבכה"ג האחרון חייב לריב"ב עפימש"כ הרשב"א בחידושיו לב"ק (דף כ"ז) בתירוץ קושיית התוס' ממה שהראשון פטור בעשאו גוסס וז"ל וא"ת א"כ בהכוהו כו' מפני מה אנו אומרין שהראשון פטור י"ל דשאני התם דכיון שהכהו אחר ומת א"א להתברר שמת מחמת הראשון וא"נ בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים עכ"ל. ולכאורה דברי הרשב"א קשין מה ענין של בזא"ז לאחד ולא שנים דאפילו תימא דלא ממעטינן איש ולא שנים ומעשה שנים מצטרפין לחיוב מ"מ אין זה שייך אלא כשהיו שנים בב"א שידע האחד דאיכא שני בהדיה או גם בזא"ז לענין לחייב את השני במקום שהיה אפשר] שכבר נעשה מעשה ראשון, אבל לחייב את הראשון בשביל צירוף מעשה השני שבא אח"כ לא יתכן כלל דכיון שסילק את ידיו גמרו מעשיו ואטו אחראי הוא למה שנעשה אח"כ. ע"כ נראה דמזה סייעתא רבתא למה שכתבנו לעיל דאין ענין המיעוט דאיש ולא שנים לגלויי שאין מעשיהם מצטרפין ולפיכך כשיש שיעור חיוב לכל חד דלא בעינן לצירוף חייבין, אלא דאפילו בדאיכא מעשה חיוב לכל חד נמי אימעט' מאיש ולא שנים דבשביל שגם השני הרגהו כולו או מקצתו גרע דגזיה"כ הוא, ומשו"ה לפום מאי דקאי הרשב"א השתא בתירוצא בתרא דלא כתי' התוס' דחסרון בירור יש כאן אלא ס"ל דמחמת האומד לחודיה מקרי מתברר שהיה מת מחמת הראשון שפיר הו"א דחייב דמה בכך שגם האחרון קירב מיתתו, וע"ז קאמר דמשום איש ולא שנים גרע, אבל לא עלה כלל על הדעת לומר שיתחייב בשביל צירוף מעשה השני שבא אח"כ. ולפי"ז אין זה שייך אלא לפטור את הראשון אבל האחרון תקירב את מיתתו אפילו בנ"ד שלא נגמרה עדיין פעולת מעשי הראשון שפיר חייב, שהרי נתברר ע"פ האומד שזה קירב את מיתתו ובאומד סגי בזה להרשב"א, ופטורא דאיש ולא שנים נמי ליכא דבקירוב המיתה לא נשתתף הראשון. ויש לצדד עוד בדברי הרשב"א בדרך אחרת וכן איכא למישקל ולמיטרי במה שצריך ביאור דלפי תירוצו הראשון משום שלא נתברר לא יישב כלל קושייתו מפרכוס הנרצח יעו"ש, ולא נאריך עוד בזה. ועיקר כוונת התוס' היא כמ"ש המהרש"ל שכן הבין דבריהם הרשב"א ז"ל בב"ק שם כמבואר למעיין. ומ"ש המהרש"א דלרבנן נמי אפשר לאוקמי בשלא היה בדחיפת האדם כדי להמית, היינו הך דדחפו בפ"ע דכיון שאין בה כדי להמית דחיפה זו לענין מיתה כמאן דליתא דמיא והיינו נמי דחפו בפני עצמו. ובלאו דברי המהרש"ל נמי בע"כ צ"ל כהבנתו דרבא מיירי בדחפו כל אחד בפ"ע ממש ולא בזא"ז מטעמא אחרינא, דאפי"ת דלא שייך למידן מצד שיתוף הבור ובדחפו השור אחר האדם חייב לריב"ב לפי שקירב את מיתתו מ"מ אין זה שייך אלא לענין מיתת השור ולא לענין כופר, דאמרינן לעיל בב"ק (דף כ"ז ע"א) בזרק תינוק מראש הגג ובא שור וקבלו בקרניו פלוגתא דר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא ורבנן דתניא ונתן פדיון נפשו דמי ניזק ר' ישמעאל בנו של של ר' יוחנן בן ברוקא אומר דמי מזיק, ופירש"י לר' ישמעאל דאמר כופר במזיק שיימינן משלם כופר אבל לרבנן דשיימינן בניזק האי לא הוה לי' דמים ופטור, והוא משום דסבר רבה בתר מעיקרא אזלינן, ובודאי הלכתא כרבנן נגד ר' ישמעאל דיחידאה הוא וכ"פ הרמב"ם (פי"א מהלכות נזקי ממון ה"א). וא"כ כיון דרבא גופיה ספוקי מספקא ליה לעיל (דף י"ז ע"ב) אי בתר מעיקרא אזלינן אי בתר בסוף אמאי מחייב את השור בכופר והרי מדחיפת האדם שקדמה לו אין לו כבר דמים, [ומכש"כ דקשה לשי' הרמב"ן במלחמות ס"פ כיצד דאפילו אי בתר בסוף אזלינן נמי אין לו דמים יעו"ש], אע"כ כמ"ש המהרש"ל דרבא מיירי בשדחפו השור בפ"ע [או שלא היה בדחיפת האדם כדי להמית דהיינו נמי דחפו בעצמו]. ודוחק לומר דרבא ס"ל כרב חסדא בדף מ' דרבנן ור' ישמעאל פליגי אי כופרא ממונא או כפרה ודלא כר"פ דאמר התם כו"ע ס"ל כופרא כפרה והלכך הלכה כר' ישמעאל, (עיי' דף מ"א ע"ב וברכות דף ב' ע"ב) ועוד דלהרמב"ם מיהא יקשה דפסק כהך דרבא ופסק נמי כרבנן בפדיון נפשו דמי ניזק. ועיי' בפי' הר"ח מובא בחי' הרשב"א ובשמ"ק שפירש לההיא דדף כ"ז להיפוך מפירש"י, דלרבנן דאמרי דמי ניזק חייב בעל השור בכופר שהרי שורו הרג לר' ישמעאל דאמר דמי מזיק פי' המזיק הוא חייב מפני שלא שמר שורו וכאלו הוא הרג ורחמנא חס עלי' לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים והכא אפילו הוא בעצמו לא היה מתחייב דהא רבנן דפליגי עליה דריב"ב פטרי לי' וכ"ש שורו, ולפי"ז לק"מ אמימרא דרבא דשמעתין ועל פירוש הר"ח קשה לי טובא דמאן ניהו מרא דשמעתא רבא ואיהו סבר דאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואמאי יתחייב בכופר למ"ד דמי ניזק לרבנן דריב"ב. ויש להאריך בזה ולענין דמים ואכ"מ. ולענין מה שכתבנו לעיל יש להעיר לפמ"ש הרמ"ה סנהדרין הבאנוהו למעלה דמשו"ה פטורין בב"א משום שנאמר נפש תחת נפש ולא שתי נפשות תחת נפש אחת לא שייך האי מיעוטא אלא היכא דשניהם היו חייבין מיתה, אבל אם האחד היה פטור ממיתה ביכו"כ כגון לרבנן בזא"ז שהאחרון רק קירב את מיתתו דהוי רק מקצת ואינו חייב עלה בכה"ג אין לפטור את הראשון מהך טעמא דנפש תחת נפש וליכא לתרוצי כדרך השני שברשב"א וכן לריב"ב נמי א"א לתרץ כן כמובן:

ובסוגיא דב"ק הנ"ל יש לי תמיה רבתא, דמרא דשמעתא מאן ניהו רבא ואיהו מיבעיא ליה לעיל (דף י"ז ע"ב) דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינא וגופי' הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינא וצרורות נינהו, ואמרינן עלה תפשוט לי' מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה וא"כ ה"נ בדחפו לבור שנעשה המיתה רק אח"כ ולא בשעת מעשה הדחיפה תליא בבעיא דרבא דאי בתר מעיקרא אזלינא הוי גופיה ואי בתר בסוף הוי כחו, וא"כ אמאי פשיטא ליה לרבא הכא דלענין כופר השור חייב והרי אין כופר אלא בגופיה ולא בצרורות כמבואר לעיל (דף מ"ד ע"ב) גבי שור שהיה מתחכך בכותל דפרכינן ואכתי צרורות נינהו ופירש"י ואין כופר כתוב אלא בנגיחה דהוי גופו ממש, וכחו נמי היינו צרורות דלא גופו ממש הוא. ובדוחק צ"ל דקאזיל מיניה מיניה כדמשני הש"ס התם, אף שדחוק הוא דדחיפה משמע מרחוק, עיי' ברש"י (דף נ"ג ע"א ד"ה מאי דאית לי) גבי שור שדחף לבור דלרבנן בעל השור חייב ובעל הבור פטור משום דבתר מעיקרא אזלי עיי"ש ועיי' בשמ"ק (דף י"ז ע"ב ד"ה בעי רבא). ועיי' במכות (דף ח' ע"א) מאן דשדא פיסא לדיקלא כו' ובתוס' שם (ד"ה מהו דתימא) ובסוגיא דסנהדרין (דף ע"ז), וצ"ע:

ענף ג

ענף ג

יב

[יב] עוד נ"ל לתרץ בפשיטות קושיית הקצוה"ח, דשליח ב"ד המלקה לא הוי כלל שלוחן של ב"ד להלקות שאינו עושה בשביל ציוויים כל עיקר אלא שלוחא דרחמנא הוא דהוי שהתורה ציוותה לדון דיני המלקות והיא מצוה על כל ישראל, דאע"פ שאמרו שהיא מצוה על ב"ד, עיי' ברמב"ם (פ"ד מהלכות סנהדרין ה"ב) ובס' החינוך (מצוה תקצ"ד) ועוד, היינו משום דלאו כל אדם כשר לדין ולא שייכא המצוה על מי שאינו יכול לקיימה אלא על סמוכין שיודעין ורשאין לדון ולכן כל מי שיכול לדון הוא בכלל מצוה זו כמבואר בס' החינוך ומצוה מ"ז) במכה איש ומת וז"ל ומי שבידו לעשות דין ואינו עושה בטל עשה זו וכן בש"ד, וזה אינו שייך אלא בחתוך הדין שהוא מסור רק לסמוכין אבל להלקות אחר שב"ד כבר חתכו דינו ללקות הרי יש ביד כל ישראל ולכן בודאי כולן חייבין במצוה זו אלא שנתמנה השוטר ע"ז, ומשו"ה בודאי שלוחא דרחמנא הוא דהוי דעלי' נמי רמיא מצוה. וה"נ מצינו במילה דאע"ג דקאמר הש"ס בקידושין לדף כ"ט ע"א) והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה מ"מ ב"ד לאו דוקא אלא כל ישראל הם כב"ד לענין זה משום דכאו"א מישראל יכול למול, כמבואר ברא"ש פ' כיסוי הדם (ס ח') ח"ל אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו עכ"ל, ועיי' במקנה שם. ואף דמהתם איכא למידחי דקרא סתמא כתיב המול לכם ואין ב"ד במשמע כמ"ש המקנה משא"כ הכא דכתיב והפילו השופט, מ"מ מצד עצמו הדבר פשוט שזה שייך רק על חיתוך הדין אבל להלקית בודאי מחויב השוטר ממצות התורה ואינו שלוחא דב"ד כלל, ואין שום מקום לחייב את הב"ד בשביל מעשיו שהם רק מורין לו את הדין ומונין מספר המכות אבל לא הם המלקים. והוא ברור. אח"ז מצאתי לידידי הרב הגאון מוהר"ר משה מרדכי עפשטיין נ"י אבד"ק סלבאדקא בספרו הנחמד לבוש מרדכי סי' מ"ז שתירץ ג"כ כדברינו רק בשינוי קל:

יג

[יג] וסליק אדעתאי למימר דתו איכא לתרוצי דעד כאן לא קאמרי התוס' דבשוגג יש שליח לדבר עבירה אלא כשהיה המשלח מיהא מזיד דבהכי הוא דאיירו בנתנו לבכורות בנו או לבע"ח, אבל כשהיה גם המשלח שוגג כבנ"ד בהוסיף לו רצועה אחת ומת לא, ולאו משום לתא דאין שלד"ע אלא מטעמא אחרינא משום דהויא שליחות בטעות דאלו הוה ידע משלח דאיכא עבירה בדבר לא הוה משווי ליה שלוחא, והלכך אין כאן שליחות כל עיקר. וכ"ת א"כ בנידון דהתוס' נמי בשגגת שליח תיבטל שליחות משום טעות דאלו הוה ידע שליח שעבירה בדבר לא היה נעשה שלוחו למשוך, [דמה"ט באמת דחה הריטב"א קידושין (דף מ"ב ע"ב) לשיטת התוס', יעוי' ש"ך חו"מ (סי' שמ"ח סק"ו)] י"ל לדעתם דעל מעשה המשיכה גופה לא שייך לומר כיון דאילו הוה ידע לא הוה משך השתא נמי תיבטל משיכה ותיהוי כלא נעשית שהרי מ"מ כבר נעשה משיכה ומה בכך דאלו הוה ידע לא הוה משך הא מ"מ אין מעשה בטל בשביל זה, אלא מאי תימא דלעולם המעשה לא תיבטל אלא השליחות תיבטל דאלו הוה ידע לא הוה משך בשליחות אלא מעצמו, תמה על עצמך דהא איפכא היא שהרי מיגרע גרע ליה בהכי ומוטב ליה לשליח שתהא המעשה לכה"פ בתורת שליחות משימשוך מעצמו, באופן שיש לנו רק אומדן דעתו דשליח דלא הוה עביד עיקר המשיכה ולא שאינו רוצה בשליחות, ואלו היתה המשיכה מוכרחת ליעשות על ידו אם מעצמו אם בשליחות ובא אחד ועשאו שליח עלה בודאי לא היה ממאן בשליחות, וא"כ השתא שכבר נעשתה משיכה וא"א לבטלה למפרע ואנו עסוקין רק בזה אם היה רוצה בעשייתה לשם שליחות אין לומר כלל שלא היה רוצה בזה. והשתא מיושב שפיר קושיית הקצוה"ח דאין ב"ד גולין משום שליחות דהויא שליחות בטעות דאלו הוו ידעי ברצועה זו שהיא יתירה על המנין לא הוו משווי ליה שלוחא להלקות:

אמנם קשה ע"ז מקידושין (דף מ"ב ע"ב) דפריך הש"ס על דינא דאין שלד"ע ממעילה דשליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל ואמאי מעל נימא אין שלד"ע, ולפי דברינו מאי פריך הש"ס רק מצד אין שלד"ע הא אל"ה הוה ניחא והרי בלא"ה נמי תקשה דהוי שליחות בטעות ותיבטל, דהא מיירי שבעה"ב היה שוגג דאין מעילה במזיד ונימא אלו הוה ידע לא הוה משווי ליה שלוחא, ובחגיגה (דף י' ע"ב) בנזכר בעה"ב שליח מעל כתב רש"י משום דכיון דנזכר אנן סהדי דלא ניחא ליה בשליחותיה דהאיך ומהשתא לאו שלוחו כו' שביטל המשלח שליחותו, והתם מטעם ביטול קאתי עלה שאינו אלא בנזכר ואנן פרכינן דליהוי טעות מעיקרה ואפילו לא נזכר תיבטל], ובשלמא למסקנא דילפינן חטא חטא מתרומה י"ל דגזיה"כ הוא דיש שליחות במעילה אע"פ שהיא בטעות כשם שיש בה גם שלד"ע אבל להמקשה דלא ידע מהך גז"ש קשה. ובע"כ צ"ל דהיכא דעיקר החיוב הוא משום שוגג לא איכפת לן כלל במה שגם השליחות היא בטעות ואלו הוה ידע לא הוה משווי ליה שלוחא דמ"מ לא גרע משוגג דאלו הוה ידע לא הוה מפיק נמי לחולין ואפ"ה חייב, ואע"פ שדחוק הוא שלא נאמרה שגגה במעילה אלא בשגג בגופה משא"כ הכא דהוי שגגה בדבר אחר [היינו בשליחות] המבטלת עיקר המעילה, מ"מ י"ל דחשיב כשוגג למעילה. וה"נ נימא לענין גלות שחיובו על השוגג דלא איכפת לן גם בטעות השליחות דמ"מ שוגג הוא. ואולי י"ל דשניא מעילה מגלות, משום דבמעילה שע"י הוצאה מרשות לרשות לעולם חוץ מן השגגה שבמעילה גופה יש גם טעות בדבר אחר המבטל עיקר ההוצאה מרשות הקדש, שהרי אין המוציא מרשות הקדש לרשות אחר חייב אא"כ קנה אותו אחר והרי הקנאה וקנין בטעות נינהו דאלו הוו ידעי שהוא של הקדש לא הוו קני ומקני, כדאמרינן בב"מ (דף צ"ו ע"ב) וכמש"כ התוס' קידושין (דף נ"ג ע"ב ד"ה אף במכר) דמה"ט אין מעילה לר"מ במוציא הקדש דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא כיון דאי הוה ידע לא הוה מפיק, ואפ"ה מעל לדידן אע"פ שיש כאן טעות המבטלת עיקר ההוצאה והמעילה משום דמ"מ הוציא ע"פ טעותו, משו"ה בטעות בשליחות נמי מעל דמ"מ ע"פ טעותו נעשה ההוצאה מרשות הקדש על ידו בשליחותו, משא"כ בגלות שאינו חיוב אלא בהרג ממש וכיון דאיכא שגגה אחריתא המבטלת כל המעשה [כלומר במה שהיא שייכא ליה] לאו כלום עביד. ודחוק הוא:

ואולם אפילו נאמר כדכתיבנא דלענין גלות שהחיוב הוא משום שוגג לא מהניא טעות בשליחות לפטור, מ"מ הרווחנו בדברינו הנ"ל לענין מה שכתבנו בתירוצנו הראשון לקושיית הקצוה"ח דב"ד פטורין משום הכוהו עשרה בנ"א בב"א ומה שהשליח חייב הוא עפימש"כ הש"ך דענין יש שלד"ע אינו שייך לפטור את השליח הנה השתא לפי דברינו לא צריכנא בזה לדברי הש"ך, דאפילו נימא דהיכא דיש שלד"ע פטור השליח לגמרי מ"מ ניחא מה ששליח ב"ד גולה. דאע"ג דאמרנו דבגלות לא שייך ביטול השליחות משום טעות היינו רק נענין לפטור את המשלח, דכיון דעיקר החיוב על שוגג הוא בא אינו נפטר גס משום טעות בשליחות כנ"ל, אבל היכא דמשלח פטור משום איזה טעם שיהיה [כגון בנ"ד שב"ד פטורין משום הכוהו י' בנ"א] ואנו דנים רק בזה אם השליחות קיימת בכדי לפטור את השליח בהא ודאי נימא דשליח חייב לפי שהשליחות נעשית בטעות מצד המשלח ובטלה היא באמת מצד דיני השליחות שבכ"מ [כיון דזה אינו שייך כבר לענין חיוב הגלות של המשלח] וממילא חשיב השליח כעושה מעצמו בשוגג כיון דהשליחות בטלה:

ולפי המתבאר מתחדש לן דהך דינא דתוס' דבשליח שוגג יש שליחות לד"ע לא שייך אלא אם המשלח מזיד והעבירה היא כזו שבביטול השליחות לא מיתקן האיסור ואין המעשה בטלה, אבל בעבירה אחריתא שבביטול השליחות היא מתבטלת והויא כלא נעשית ואין איסור בדבר בודאי אין שלד"ע, ולאו משום דינא דאין שלד"ע גופיה אלא משים דהוי בטעות מצד השליח כנ"ל. אך באמת לפי"ז גם בנידון דהתוס' שוב יקשה מצד מעות השליח, דאף דמעשה המשיכה כבר נעשית ואין להשיבה מ"מ ע"י ביטול השליחות יפקע האיסור, שהרי לא נתכוין השליח לגונבה אלא משלח הוא דנתכוין להכי ושוב יקשה כנ"ל. אמנם קושיא זו לא רק לדידן היא ובלאו דברינו נמי תקשה והיא טענת הריטב"א על שי' התוס', ובע"כ צריך לדחוק דדעת התוס' היא דבשליח לא שייך טעות שאין האיסור עליו, ולפי"ז יש כבר מקום לדברינו דבטעות המשלח מיהא בטלה השליחות ומיושב קושיית הקצוה"ח:

יד

[יד] עוד י"ל דמש"כ התוס' דבשליח שוגג יש שלד"ע משום דהוי כלאו בר חיובא הוא רק בגניבה וכיוצא בה שאין השוגג חייב עליה דאי לא נתכוין לשם גניבה אינו נעשה גנב אע"פ שמשך וכן בטביחה שאין חיוב על השליח, אבל בגלות שהחיוב הוא על השוגג לא מהני כלל מה שהשליח שוגג דלענין זה שוגג נמי בר חיובא מקרי ואין שלד"ע. ובהכי מיושב נמי מה שהקשו ע"ז התוס' קידושין (דף מ"ב ע"ב) דמאי פריך הש"ס אמאי בעה"ב מעל אין שלד"ע והרי בשוגג יש שליח לדבר עברה, ולהנ"ל ניחא דמעילה שאני שחיובו בשוגג והלכך אף שליח שוגג בר חייבא מיקרי ואשלד"ע. ומיושב נמי מה שהק' הטו"א חגיגה (דף י') מהא דב"ק (דף נ"א ע"א) בור של שני שותפין היכי משכחת נה אי דשוו שליח תרווייהו כו' אין שלד"ע ולדברי התוס' נוקמה כשהיה שליח שוגג, ולהנ"ל ניחא דבניזקין דאדם מועד לעולם אין השוגג נפטר לכסות בורו אפילו אם כרה בשוגג ושפיר מיקרי שליח שוגג בר חיובא. ואי דלהך לישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד עדין תקשה, דכיון דדעת התוס' דשוגג לא מיקרי אי בכי לא עביד אין לחלק בזה במה שהוא מחויב בדבר או לא, י"ל חדא דכבר כתב הריטב"א בשמ"ק ב"מ שם דהני תרי לישני לא פליגי יבעינן תרווייהו, ועוד דעדיפא מינה פריך הש"ס ברווחה כגון שעקרו שניהם חוליא בב"א דניחא כבר לכו"ע אפילו ללישנא דבר חיובא. ולפי"ז י"ל דגם התוס' קידושין הנ"ל אע"פ שהקשו מפירכת הש"ס ממעילה ולא תירצי כמש"כ דהכא הוי שוגג בר חיובא מ"מ לא מוכח דנא סברי כדברינו, די"ל דרצו ליישב ברווחה דפירכת הש"ס קיימת אף ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד וסבירא להו דהני תרי לישני פליגי יעוי' ש"ך חו"מ (ריש סי' קפ"ב). יאי דלפי תירוצנו זה תקשה קושיית הקצוה"ח אליבא דמ"ד אי בעי עביד כו', י"ל דהתוס' ב"ק קיימי בשיטת הריטב"א דהני תרי לישני לא פליגי. אך בתוס' קידושין ליכא למימר הכי לפי דברינו הנ"ל אח"ז העירוני שבתשו' להגאון רצ"ה ז"ל שבנו"ב (מהדו"ק חאה"ע סי' ע"ח) תירץ ג"כ להקושיא מבור של שני שותפין כמו שכתבנו וכן מקצת מדברינו באות י"ג נמצא בנו"ב שם (סי' ע"ט):

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף