מנחת חינוך/לד
מנחת חינוך 
לד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
ההורג. ער"מ ה' רוצח והנה חייב על הורג נפש מישראל או אפילו ע"כ וש"כ כיון דחייב במצות כאשה רק בעבדו ישנו בדין יום או יומים ועמש"ל פ' משפטים אבל ההורג אפילו גר תושב שקיבל עליו ז' מצות לא היה נהרג עליו וגם אינו בלאו זה וער"מ שם פי"ב הי"א ז"ל ישראל שהרג ג"ת לא היה נהרג עליו בב"ד ובכ"מ שם הביא בשם מכילתא דפטור מד"א ודינו מסור לשמים. ופשוט דהא ג"ת מצוה להחיותו אבל האידנא שאין מקבלין גר תושב כמבואר בר"מ פ"י ודאי דינו כעכו"ם וז"פ. ול"ד האידנא אלא אפילו בזמן הבית שאין היובל נוהג כגון בזמן שאין כל יושביה עליה ג"כ אין ג"ת נוהג עיין ר"מ שם. וא' ההורג את הגדול או קטן וקטן מבואר כאן בר"מ דאם כלו לו חדשיו או אפילו לא כלו חדשיו ושהה ל' יום נהרג עליו ואם גמרו שערו וצפרניו והוה בן ח' ולא שהה אינו מבואר כאן היאך הדין ועמ"מ פ"א מה' יבום וחליצה כ' בדעת הר"מ אף דאם גמרו שערו וצפרניו מן התורה הוא בן קיימא לדעת הר"מ מכל מקום חכמינו זכרונם לברכה החמירו לענין חליצה ע"כ לא היה נהרג עליו ואפילו ס' אם הוא בן ח' או ט' וע' עוד שהביא שיטות בזה וע' פ' החולץ ובפר"א ד"מ באריכות ומתי איקרי כלו חדשיו אם בן ט' שלמים או שיפור' גרם יום מחדש הראשון ויום א' מחודש הט' או ח' חדשים ויום א' עאה"ע סי' קנ"ו בראשונים ואחרונים וב"ש ולברר הד' צריך אריכות ואף שמה"ת הוא בן קיימא יכולים חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר מן התורה בשוא"ת שלא להרוג אותו וגם אם חלה והרגו אף לכאורה בחלה ומת הוי ס' נפל מכל מקום אפשר דוק' במת אבל בנהרג דאפשר היה חי ומכל מקום אפשר לומר דחלה בעצמו הוי ריעות' ע"ש באריכות ואין כאן מקומו ומראה מקום אני לך ועיין בנדה דמ"ה.
ואם יצא ראשו ה"ז כילוד כמבואר בש"ס כ"פ אבל אם הרג עובר במעי אמו פטור כמבואר בנדה שם. וע' סנהדרין פ"ד ע"ב ואם נהרגה אמו דהיא מייתא בריש' וה"ל הולד כמונח בקופס' אפשר דהוי ולד גמור וע' תוס' נדה שם ד"ה איהו מסופקים דאפשר כיון דהוי כמונח בקופס' ומחללין עליו שבת ע' ערכין גבי אשה שישבה על המשבר דמחללין שבת אפשר דנהרג עליו ואח"כ דחו ראיה זו וער"נ יומא סוגי' דעוברה והענין ארוך ואין כאן מקומו. ואם הרג חרש או שוטה דאינם בני מצות אם דהי' נהרג עליו לכאורה נ"פ דנהרג עליו ע' סנהדרין פ"ד דאצטריך למכתב כל מכה איש ואצטריך למכתב כל מכה נפש דאי כתיב מכה איש ה"א איש ולא קטן וע' תוס' דהוי ממעטינן אשה ג"כ כתב רחמנ' מכה נפש וע' תוס' דגרסי מפסוק ואיש כי יכה כל נפש וקטן איקרי נפש וא"כ חו"ש ג"כ איקרי נפש ועוד שאפילו מאיש לא אמעטו דהם בכלל איש רק קטן אימעט מאיש עפ"א דתרומות חרש שוטה וקטן אין תרומתן תרומה. וכ' הרע"ב בשם ירושלמי דקטן אתמעט מאת כל איש פרט לקטן וחו"ש אתמעט מאשר ידבנו לבו וכו' חזינן דחו"ש לא אתמעטי מאיש דהם בכלל איש. ומה שיש לפלפל בד' הירו' אין כאן מקומו על כל פנים כאן דכתיב נפש ודאי בכלל נפש הם ואפשר בס"ד שבגמ' מבואר שם דדוק' איש דבר מצות הוא וכו' אם כן אפשר דחו"ש ג"כ אתמעטו כיון דלאו בני מצות נינהו וגריעי מקטן דאתי לכלל מצות אבל למסקנ' דנפ"ל מן נפש ודאי אלו בכלל נפש הם ועכו"ם אתמעט במכילת' מובא בכ"מ פ"ב מרעהו אעפ"י דאינם בני מצות מכל מקום צריך מיעוט אבל חו"ש ודאי בכלל נפש הם והם ג"כ בכלל איש וע' שבועות גבי אין נשבעין על טענות חשו"ק קטן אמעוט מאיש וחו"ש לאו בני דיעה נינהו עחו"מ סי' ל"ו ובכ"מ אבל כאן דאתרבו עוד מנפש ודאי הם בכלל נפש כנלע"ד פשוט וברור. וכתבתי זה לפי שראיתי בס' הלק"ט למהר"מ חאגיז סי' ל"ו כתב דההורג חו"ש אין נהרגין עליו כטרפה ולא כתב שום ראי' לדבריו ולע"ד פשוט דאין חילוק וגם הר"מ סתם ול"מ בשום מקום ד"ז ע"כ פשוט לע"ד כמ"ש. ואחד ההורג בריא או חולה אפילו גוסס בידי שמים נהרג עליו וכ"ה בש"ס ור"מ אף דרוב גוססין למיתה מכל מקום כיון שעתה חי ולא נעשה בו מעשה הרי הוא כחי כמו שהורג הבריא אף אם יבא אלי' ויאמר שלא היה לו חיים אלא שעה או רגע מכל מקום התורה לא חילקה בין הורג ילד שיש לו לחיות כמה שנים ובין הורג זקן בן מאה בכ"ע שהורג חי חייב ה"נ אף דהוא למיתה עומד מכל מקום מחמת הרגע שיש לו עוד שיחי' ע"ז חייב וגוסס כחי לכ"ד עיו"ד סי' של"ח וח"מ אך בגוסס בידי אדם כיון דאתעביד מעשה הממית וכן טרפה דחתוכי סימני חיות ע"ש ברש"י אף דיחי' עוד ואף למ"ד טרפה חי' מכל מקום ילפינן מקראי שם בש"ס דפטור ההורגו ולא מטעם דסופו למות כיון דהשתא חי אינו מזיק מה דסופו למות רק גזירת הכתוב אם חתוכי סימני חיות או גוסס בידי אדם דאתעביד בו מעשה אינו כחי רק כמת וההורגו פטור ואם לא חתוכי סימנים וגם לא אתעביד מעשה כגון גוסס ב"ש אף דעומד למיתה מכל מקום כל אדם עומד למיתה ואין חילוק אם יש לו לחיות רב או מעט ואפילו רגע א' מכל מקום כיון דלא אתעביד מעשה חייב אך אם אתעביד בו מעשה או חתוכי סימנים ה"ל כמת וא"ח עליו:
והנה התוס' סנהדרין ע"ח כתבו דאפילו למ"ד טרפה חי' מכל מקום סופו למות מחולי זו ע"כ פטור ההורג את הטרפה וכן לשיטת ר"ח דבאדם טרפה חי ע' בחולין מ"ב ע"ב. והר"מ כתב וז"ל ההורג את הטרפה פטור וכ"א בחזקת שלם עד שיוודע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר עכ"ל. והנה מ"ש דיאמרו הרופאים ודאי ז"ב דאם הרופאים אמרו שיש לו תעלה ורפואה ל"ה חתוכי סימנים כלל אע"ג דלענין טרפות לאכילה ל"מ אם יש לה רפואה כמבואר בה' שחיטה פ"י ולא תלי ברופאים מכל מקום כאן לענין רציחה סובר הר"מ דאם הרופאים אומרים שיתרפא הו"ל כחי אף שבש"ס דילן אינו מוזכר זה סובר הר"מ כן מסברא או שמצא כן באיזה מקום אך מ"ש וכ"א בחזקת שלם עד שיודע בודאי שזה טרפה ויאמרו הרופאים כו'. נראה לכאורה מלשונו שאם הרגו עד שלא שאלו ברופאים נהרג כי הוא בחזקת שלם. ובאמת אין הסבר' נותנת כן כיון דאתיליד ריעותא ונעשה טרפה מסתמא אין לו רפואה וההורג פטור כיון דהורג את הטרפה פטור רק אם נתברר עפ"י רופאים שיש לו רפואה אבל כ"ז שלא נתברר עפ"י רופאים שיש לו רפואה אף שלא נתברר ההיפוך שאין לו רפואה מכל מקום אין נהרג עליו כיון דנולד ריעות' שהוא טרפה וא"ד לכל אדם שהוא בחזקת שלם דאזלינן בתר רוב' אבל כאן ודאי איפכ' מסתבר רק אם יתברר שיש לו רפואה חייב עליו כנלע"ד וצ"ע. ואם א' הכה חבירו ועשאו גוסס ואח"ז נהרג אם חייב הראשון מחמת שעשאו גוסס ורוב גוססין למיתה אינו מבואר בר"מ להדי'. אך התוס' דע"ח כתבו דאינו נהרג אם עשאו גוסס אף שרובם למיתה ובד"נ אזלינן ב"ר כמבואר פ' בן סורר מכל מקום כיון דחזינן דהקילה תורה דחובשין אותו אף על פי דאמדוהו למיתה אין הורגין אותו כ"ז שהוא חי ותדע הא גוסס ב"ש נחשב כחי אף דרוב' למיתה לענין דההורגו נהרג עליו הלכך אין לתמוה בגוסס ב"א שנחשב כחי לענין לפטור מי שעשאו גוסס ע"ש. ולפמ"ש אין ראיה מגוסס ב"ש דנחשב לחי שנהרג עליו אע"ג דרובם למיתה דבאמת עתה חי וב"א עומדים לזה מ"ל שיחי' זמן ארוך או זמן קצר כיון דלא אתעביד מעשה אבל אם עשאו גוסס כיון דהורגו ורוב הם למיתה ורוב הוי כודאי אם כן אמאי אינו נהרג ואין ראיה מחובשין דודאי כ"ה דיכול לברר אין הורגין עד שיתברר ע' חולין בסוגי' דרוב אבל אם לאחר שנעשה גוסס ב"א וא"א לברר כגון שנהרג ע"י אחר או נטבע בנהר וכדומה אמאי לא יהיה נהרג הרוצח שעשאו גוסס. אך לפמ"ש הש"ש דבאמת גם בד"נ ל"א בתר רוב' רק היכי דהרוב הוא קודם מעשה דע"י הרוב הוחזק הדבר וממילא הוחזק ואח"כ הורגין ע"י הרוב כמו בת ג"ש שמתקדשת דהוחזק הרוב שנעשית א"א וכן גבי בן סו"מ אבל בלא הוחזק הרוב קודם מעשה אלא הרוב בא אחר המעשה אין הולכין גם בד"נ אחה"ר ע"ש שתי' קו' התוס' בכ"מ אם כן מיושב נמי קושי' זו אף על פי שרובו למיתה מכל מקום כיון דלא הוחזק הרוב קודם ל"א ב"ר בד"נ ע"ש באריכות ותבין.
ואם עשה חבירו טרפה כגון שנקבו קרום של מוח וכדומה מהטריפות ודאי ממתינין וחובשין אותו אולי יעלה תרופה למכתו אך אם [מת] בנתיים אפ"ל להסוברים דטרפה רוב' אינו חי ומיעוטן חיים אם כן אין הורגין אותו כמו בעשאו גוסס כמש"ל דא"ה בזה אחה"ר אך להסוברים טרפה א"ח בשום ענין עיו"ד סינ"ז בש"ך וכו"פ ופמ"ג ואחרוני' אפשר דהורגין אותו. וגם נראה דאם הרג חבירו ואח"ז נמצא שהוא טרפה באיזה יתרת תלוי בשיטות להרשב"א דיתרת הוא רק הל"מ דכנטול דמי אבל מרבה כחול ימים אם כן לא הו"ל חתוכי סימנים ונהרג עליו. אבל אם נאמר דהרי הוא כטרפה אם כן דינו כטרפה ואינו נהרג עליו ע"ש בש"ך סי' נ"ז. ויש לפלפל בסוגי' דרוב' ע"ש בחולין ותוס' מכות ד"י ובגיטין פ' השולח לענין כופר אמרינן כשעשאו טרפה גבי ח"ע וחב"ח ופרכינן כופר אין משתלם אלא לאחר מיתה וע' רש"י דכתיב והמית אם כן כאן דכתיב מכה איש ומת ג"כ דוק' במת אבל טרפה לא וצ"ע. ונלפע"ד פשוט בהא דנודע דהורג אדם פטור מלשלם דמי' שהיה שוה ליורשים דמיתה פוטר מתשלומין ואף ח"מ שוגגין פטורים ע' פא"נ מתנא דבי חזקי' ועיין בהג"א פ' שור שנגח דו"ה כתב דאם תפסו היורשים ממון דאין מוציאין מידם וגם חייב בבא לצי"ש כמו בכ"מ דקיימא לן בדרבה מיני' ערש"י דב"ק ובקצוה"ח סי' ת"י פלפל באריכות אם כן ההורג את הטרפה דאין חייב מיתה ודאי חייב לשלם הדמים ששוה ליורשים או אם הי' נוקב מרגליות וכדומה שהי' ראוי לעשות מלאכה משלם דמיו ליורשים. אך לדעת הר"מ פ"י מה' נ"מ דאין דמים לבן חורין פטור מתשלומין ע"ש בקצה"ח. אך באם א' הרג ע"כ טרפה דפטור ממיתה חייב בתשלומי דמיו לרבו כ"נ פשוט וע' סנהדרין ע"ט. גם נראה דהחובל חבירו הן לענין הה' דברים הן לענין אם הכהו מכה שאין בה ש"פ דחייב מלקות עיין ר"מ ה' חו"מ בודאי אין חילוק בין חובל בבריא או טרפה דלא מצינו שום חילוק אם כן ההורג את הטרפה אם נאמר דא"ח דמים דאין דמים לב"ח כמש"ל אם התרו בו משום לאו דלא יוסיף ודאי חייב מלקות כי אין לך חבלה גדולה מזו שהרגו אך אם נאמר שחייב דמיו כמש"ל בשם הג"א אם כן כיון דמשלם דמים א"ח מלקות כמו כל חובל בחבירו דריבתה התורה לתשלומין ולא למלקות וז"פ. גם נראה אם הרג בריא דחייב מיתה אך לא התרו בו למיתה וגם פטור מממון דח"מ שוגגים פטורים או מטעם דא"ח ממון על אדם ע"ש בקצה"ח אם כן א"ח מיתה ולא ממון והתרו בו משום לאו דחובל היינו לא יוסיף ודאי חייב מלקות כי ח"מ שוגגין אין פוטר ממלקות כמבואר בחולין פ' אותו וכו' ובר"מ ה' שחיטה פי"ב ועל הלאו הזה ודאי עובר כי אין לך חבלה גדולה מזו שהרגו לגמרי אם כן לוקין משום לאו זה אך בהתרו בו למיתה דח"מ אם כן מיתה פוטר ממלקות. לכאור' נראה דאם הכה חבירו כמה הכאות עד שמת ובהכאות ראשונות לא מת אך היו בהכאות הללו נזק אם כן חוץ מה שחייב מיתה חייב ג"כ בה' דברים על הכאות ראשונות כי אין המיתה ותשלומין באים כא' כי חייב ממון על הכאות הראשונות וכ"מ שאין באין כא' אין מיתה פוטרת עש"ס ור"מ. אך נלע"ד דהכאות הללו שהכה אותו כדי להרגו ה"ל דין רודף שרודף אחר חבירו ורודף פטור מתשלומין מחמת ח"מ שוגגין פטורין ע' סנהדרין דע"ג גבי אחותו שיש להם קנס וכן מבואר גבי רודף ששיבר את הכלים פטור ע"ש. אך אם התרו בו משום לאו דלא יוסיף ג"כ נהי דחייב מיתה על הריגתו מכל מקום חייב מלקות ג"כ על הכאות הראשונות ומחמת שהוא רודף אינו פוטרתו דה"ל רק כמו ח"מ שוגגין ע"ש בש"ס דאינו פטור אלא מממון ולא ממלקות כמש"ל וכיון שפטור מממון חייב מלקות כמו חובל חבלה שאש"פ כנלע"ד ברור בעזה"י. ודוק' הורג בידים אבל הורג ע"י גרמא פטור כגון כפתו והניחו עד שמת ברעב וכדומה עיין דינים אלו בה' רוצח בר"מ שם. ואם נתכוין להרוג את זה והרג את זה ע' סנהדרין דע"ט דרבנן סברי דח"מ ור"ש פוטר והר"מ פ"ד מה' רוצח ה"א פוסק כר"ש ועיין בהשגות שם ובכ"מ וסוף דבריו צ"ע. וע"ש בש"ס דלר"ש ל"מ באמר שמתכוין להרוג את ראובן והרג את שמעון דפטור אלא אפילו אם ראובן ושמעון עומדים ואמר לחד מינייהו או כסבור ראובן ונמצא שמעון דלגוף זה נתכוין מכל מקום פטור לר"ש והר"מ השמיט זה עכ"מ. ופטור מתשלומין דמי הנהרג ג"כ כ"פ הר"מ והוא כתנא דבי חזקי' שם בסנהדרין וע"ש בתוס' באריכות:
והנה הרהמ"ח השמיט כאן דעל לאו זה כל באי עולם מצווין אף ב"נ ויש חומרא בב"נ יותר מישראל כאשר יבואר אי"ה. וע' סנהדרין ור"מ פ"ה מה' מלכים דינים הללו דב"נ נהרג אפילו אם הרג עכו"ם וגם נהרג על העוברים וזה מבואר בסנהדרין דר"י סובר כן ופסק כוותי' עבכ"מ. ונ"ל דדוקא על עיבור נהרג דראוי לצאת לאויר עולם ולחיות אבל אם נולד נפל שא"ר לחיות כגון שלא כלו חדשיו לפי השיטות ודאי אינו נהרג כי נפל הוי בשר בעלמ' כמבואר בשבת דמחתך בשר בעלמ' וה"ל כאבן אם כן אין סבר' כלל דב"נ יהי' חייב ע"י כנלע"ד פשוט. שוב הראני ח"א דברי התו' בסנהדרין דף פ"ד שכ' אהא דאמר הש"ס שם דאיצטרך למיכתב מכה איש דלא נחייב אנפלים והק' תוס' דא"כ דמי ולדות היכי משכחת לה. ותירצו דנהי דה"א דחייב אנפלים מכל מקום פטור אעוברין ולהכי חייב בדמי ולדות ע"ש וא"כ מבואר דאנפלים ס"ד לחייב יותר מעל עוברין ודלא כסברתי. ואמנם עכצ"ל דהתוס' לא כ' כן רק להס"ד דהא לא יסתרו לש"ס ערוך בשבת שהבאתי דמסיק דכ"ע מת הוא וע"כ דכוונת דבריהם דהוה ס"ד דחייב והיינו כחד מ"ד בשבת שם וכהס"ד שם אבל להמסקנ' דלכ"ע מת הוא הדבר פשוט דגם עכו"ם פטור עליו ואין להאריך. עוד כתב ר"מ דב"נ נהרג על טרפה ג"כ והכסף משנה לא הראה מקומו ואינו מבואר בש"ס דילן. ונראה דגם גוסס ב"א נהרג עליו וגם מבואר שם דאפילו ע"י גרמ' כגון כפתו והניחו ברעב או לפני ארי וכיו"ב דבישראל פטור אבל ב"נ חייב בכ"ע והוא ג"כ אינו בש"ס דילן ובודאי מצא באיזה מקום דינים אלו. ובאמת קצ"ע עיין ר"מ פ"ב מה' רוצח ה"ב דהשוכר הורג להרוג את חבירו או שכפתו לפני ארי אינו נהרג עליו ועון ש"ד בידו ומנין שנאמר ומיד כל חיה אדרשנו זה המוסר וכו' ונאמר לשון דרישה דדינו מסור לשמים אם כן פסוק זה נצטוו הב"נ וכתיב שופך וכו' והיינו בידים דמו ישפך אבל ע"י חיה נאמר דרישה אם כן מבואר בתורה דאין ב"נ נהרג ע"ז דהפסוק הזה נאמר על ב"נ והיאך פסק כאן דכפתו לפני ארי או ברעב דב"נ חייב ועכצ"ל דמצא איזה בריית' מפורשת. גם כאן בה' רוצח מביא דעל ידי שליח פטור אך דינו מסור לשמים שנאמר מיד איש אחיו ושם בהל' מלכים לגבי ב"נ אינו מבואר אם ב"נ חייב ע"י שליח כמו שחייב על ידי גרמא. ונראה כיון שלא הביא זה נראה דסובר דפטור ע"י שליח וגם אצל ב"נ אף אם נאמר דעכו"ם לעכו"ם יש שליחו' מכל מקום אפשר דגם אצל ב"נ אשלד"ע ע' חו"מ סי' שפ"ח ומצאתי במ"ר סדר נח שדרש שם מפסוק שופך דנהרג ע"י דיין א' וגם אם הורג ע"י שליח חייב ודין דדיין א' הוא בש"ס דילן אך ד"ז ע"י שליח אינו נזכר ואין למדין הלכה מדברי אגדה ומכל מקום צ"ע. והנה מאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח רק חייב מיתה ביד"ש כמבואר בר"מ פ"ב מהל' רוצח ונ"מ אם שיבר כלים בשעת מעשה. גם נ"ל דב"נ אין מצווה דנלמד מאך דמכם לנפשותיכם ולא נישנית בסיני אם כן לישראל נאמרה ולא לבני נח.
עוד מבואר בר"מ כאן הל' רוצח פ"א הי"ג כל מי שיכול להציל הנרדף ממנו באחד מאבריו של רודף ולא הציל בא' מאבריו רק הרגו לרודף חייב מיתה והרי זה שופך דמים אבל אין ב"ד ממיתין אותו ועיין בכסף משנה דפוסק כריב"ש בגמר' ובטור הק' על הר"מ למה אין ב"ד ממיתין אותו והוא בח"מ סי' תכ"ה ובבד"ה תי' קושי' זאת. ובמ"ל ה' מלכים שם גבי ב"נ כתב דב"נ נהרג אם הרג רודף שהי' יכול להצילו בא' מאבריו משא"כ בישראל ועראב"ד שהקש' על הר"מ ממעשה דאבנר ויואב המבוא' בסנהדרין מ"ט ועלח"מ וכ"מ וע"ש במ"ל נהי דב"ד אין ממיתין אותו שהי' יכול להציל בא' מאבריו מכל מקום גואל הדם של הרודף רשאי להרוג את הרוצח כמו רוצח בשוגג דרשאי גואל הדם להרגו ויואב הי' גוה"ד דעשאל ע"כ הרג לאבנר על שלא הציל בא' מאבריו דעשאל ע"ש. ובאמת [הא דכ'] דרשאי גוה"ד להרוג לרוצח בשוגג עיין ר"מ פ"ה מה' רוצח דאין רשאי רק דא"ח עליו וגם מ"ש המ"ל דמבואר בר"מ דהורג בעדות מיוחדת רשאי להרגו לא ראיתי ד"ז בר"מ ה' רוצח. ועמ"ל סוף ה' חובל ומזיק דד"ז דאינו רשאי להרוג רודף אם יכול להצילו בא' מאבריו דוקא איש אחר הבא להציל אבל הנרדף עצמו א"צ לדקדק בזה וקצ"ע ג"כ מהאי מעשה דלמה דן יואב לאבנר דהי' יכול להצילו הא אבנר הי' הנרדף והרגו וא"צ לדקדק בזה ולומר דגוה"ד גם בכה"ג יש רשות להרוג זה אין סברא כלל כיון שאין הנרדף עושה איסור למה יהיה רשות ביד שום אדם אפילו ביד גואל הדם להרגו. והנה לד' המ"ל נראה דגם ב"נ דנהרג ע"ז דוק' באחר אבל הנרדף בעצמו אם הרג לרודף אין הורגין אותו אף שהי' יכול להציל עצמו בא' מאבריו כי בזה אין חילוק בין ישראל לב"נ. וע' סנהדרין דמ"ט ע"א ד"ה ה"ל ויכול זה להציל עצמו מבואר להדיא דלא כהמ"ל ואין חילוק בין אחר לנרדף עצמו ובדף ע"ד ע"א ד"ה ויכול מבואר ג"כ להדי' דלא כסבר' זו ומראה מקום אני לך.
ונ"פ דאפילו לדעת הר"מ דפוסק כר"ש דנתכוין להרוג זה והרג את זה פטור זה דוק' בישראל אבל ב"נ בכ"ע חייב דהלימוד וארב כו' בישראל כתיב ובב"נ לא מצינו לימוד ע"ז ע"כ פשוט דחייב כ"נ. ועכו"ם שהרג חבירו ונתגייר פטור אבל אם הרג ישראל ונתגייר ע' פ"י מה' מלכים מהש"ס דסנהדרין.
וכל האישים חייבים על ש"ד חוץ מחרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו. גם אצל ב"נ אין עונשין קטן עיין ר"מ פ"י מה' מלכים וכן חו"ש כמבואר שם ואי"ה יבואר לקמן כי קטן ב"נ א"ד לקטן ישראל דקטן ישראל קודם יג"ש וי"א או שלא הביא שני שערות הוא קטן לכל דיני התורה. אך ד"ז הוא הל"מ ככל שיעורי התורה כמבואר בנדה ובתשובות הרא"ש כלל י"ז מובא בתוס' חדשים בגליון פה"מ ד"מ אבות ושיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ כמבואר שם בר"מ אם כן קטן גבי ב"נ עיקר תלוי באם יש בו דעת ועמש"ל דיני עריות וכתבתי ד"ז זה ימים כבירים בגליון הר"מ שם. ואפ"ל דב"נ שהרג צריך ג"כ לשלם דמי הנהרג ליורשיו ול"ש קי"ל בדרב' מיני' עיין תוס' עירובין ס"ב ד"ה ב"נ דגבי ב"נ ל"ש זה והענין ארוך ויבואר במק"א אי"ה. וטרפה שהרג את הבריא אם הי' בעדים אין הורגין אותו דה"ל עשאאי"ל דאם יוזמו אין נהרגין דהיו רוצים להרוג רק טרפה אבל אם הרג בפני ב"ד הורגין אותו משום ובערת כ"ה בסנהדרין ע"ח ור"מ פ"ב מהלכות רוצח ה"ט ודוק' שהרג ביום לפניהם אבל אם הרג בלילה דא"ר אז לדין נעשו עדים ואין עד נעשה דיין כ"ה שם בתוס' והדברים עתיקים וער"ה פ' ראוהו בית דין ופ' החובל. ומבואר כאן בר"מ דרוצח שהרג אין ממיתין אותו העדים ולא הרואין עד שיבאו לב"ד שנאמר וכו' ומה שיש לפלפל בזה בעזה"י יבואר לקמן ל"ת המיוחדת לזה בפ' מסעי מצוה ת"ט. ומבואר כאן בר"מ ה"ב וז"ל מצוה ביד גואל הדם להרוג את הרוצח שנאמר גוה"ד הוא וכו' לא רצה או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גוה"ד ב"ד ממיתין אותו. לכאורה נראה מלשונו דכאן א"צ יד העדים אדרב' מצוה דוק' ב"ד וביד גוה"ד. אך עיין בר"מ פי"ג ופי"ד מה' סנהדרין ובש"ס פ' נגמר הדין מבואר דלכתחלה מצוה שיהא בו יד העדים בראשונה אף ברוצח אך אם נקטעה יד העדים בכל ח"מ פטור דבעינן קרא כדכתיב וברוצח חייב בכ"ע והורגין אותו כל מי שירצה והב"ד רודפין אחריו אבל למצוה לכתחלה גם ברוצח בעינן יד העדים אך דמצוה ביד גואל הדם שהוא ירדוף אחריו אם עומד על נפשו ואם אין לו גואל הדם מצוה ביד בית דין שיעמדו גואל הדם לרדפו ולהשיגו ועיין בס' הרמב"ן על ספר המצות במנין שלו מצות עשה י"ג מנה למצוה בפני עצמה דמצוה ביד גואל הדם וכתב דהמצוה היא שיבקשנו גוה"ד וירדוף אחריו ע"ש ובס' מג"א ויבואר באריכות אי"ה.
ושנים שהרגו פטורים כמבואר בש"ס ור"מ. ורועי בהמה דקה מישראל אין מסבבין להם המיתה ואסור להצילן ומבואר בר"מ הטעם דכתיב לא תעמוד על דם רעך ואין זה נקר' רעך ומכל מקום נראה דאף דאסור להורגם בידים מכל מקום אם הרגו אין ממיתין את ההורג עש"ס דע"ז דנכללו בהדי עכו"ם וכמו בעכו"ם אף על פי שאין מורידין אותו מכל מקום אין נהרגין עליו כמו כן רועי בהמה דקה אין נהרגין עליו. ועיין ר"מ פ"ב שכתב דישראל ההורג גר תושב לא היה נהרג בב"ד שנאמר וכי יזיד על רעהו אם כן כיון דרועי בהמה דקה גם כן לאו רעהו הוא אם כן פטור אפילו ההורג בידים ועיין בתוס' ע"ז שם דכ"ו ד"ה והרועים וכו' שהקשו מאי זה דאחמרו רבנן ברועה דאינו פסיל אלא מדרבנן לעדות [הא] גזלן או אוכל נבלות לתיאבון דפסול מן התורה לעדות ומצוה להצילו כמבואר שם ותי' דהיא הנותנת משום דלא פסולין אלא מדרבנן עשו חכמים חיזוק כדי שיתנו לשוב וב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה עכ"ל אם כן נראה מדבריהם דהוא ישראל גמור אך מדרבנן דאין מעלין דב"ד עונשין שלא מן הדין וא"כ כיון דחז"ל לא נתנו להם עונש אלא דאין מעלין אם כן כמו דהב"ד נתנו לאחד עונש שלא מן הדין להכותו והלך והרגו בודאי חייב דלא נתנו רשות ע"ז אם כן ה"נ כיון דלא נתנו רשות אלא שלא להעלותו וזה העונש שנתנו לו הב"ד וגם הוי עקירת דבר מן התורה בשוא"ת אבל להורידו בידים דלא נתנו לו רשות אם כן ודאי חייבים עליו כ"נ פשוט. אך הר"מ בודאי מצא באיזה מקום דהשונין באולתן כגון רועי בד"ק לאו רעהו הוא אך צ"ע למה אינו פסול לעדות מן התורה כיון דלאו בכלל רעהו ע' פ' החובל וכמה ענינים דבעינן רעהו לא יהי' נוהג באותו האנשים כגון רועי בד"ק ואפשר דגם דעת הר"מ דרבנן אמרו לענין זה דלאו רעהו ולא לענינים אחרים אם כן אם הרגו בידים נהרג עליו ומכל מקום צ"ע ועיין בטושו"ע יו"ד סי' קנ"ח.
ובלאו זה ל"מ דצריך למסור ממונו שלא יעבור אלא אפילו מחייב למסור נפשו כי זה א' מג' עבירות דיהרג ואל יעבור ע' בסנהדרין ור"מ פ"ה מהיסה"ת ולקמן במצות קדה"ש פ' אמור יבואר באריכות ומכל מקום אם עבר והרג ולא מסר נפשו אין נהרג כיון שהוא באונס כמבואר בר"ם שם ושם במקד"ה חקרתי דאפשר כיון שבאונס א"ח מיתה חייב ממון דל"ד לח"מ שוגגין אם כן חייב כאן דמי הנהרג ליורשים אם נאמר דיש דמים לב"ח כמש"ל וע"ש שבררתי דפטור. ואני מסופק דזה נראה פשוט דאם א' אמר לחבירו להורגו כמו שאול המלך ע"ה דודאי ההורג ח"מ ב"א אם הי' בעדים והתראה מ"ל אם א' עושה שליח להרוג חבירו דחייב השליח דאשלד"ע ומ"ל דעושה שליח להרוג את עצמו אשלד"ע ואין בידו שיתן במתנה את נפשו כמבואר בר"מ לענין דאין ביד גוה"ד למחול על הנפש כי הנפש הוא קנין הקב"ה עיין ר"מ כאן פ"א ה"ד אך אני מסופק אם יש לו דין רודף להרגו קודם שעושה העבירה ובמשנה ובגמרא ור"מ מבואר הל' הרודף אחר חבירו להרגו נראה דוקא רודף בע"כ אבל אם זה מרוצה ל"ה רודף וע"ש בסנהדרין דרוצח ניתן להצילו בנפשו ילפינן מנערה המאורס' ובנערה המאורסה מבואר שם דמפותה אינו נקרא רודף ע"ש א"ד שם הטעם דאפגמה קפיד קרא ואם היא אינה מקפדת אינו רודף אבל כאן הקפידה תורה על נפש מישראל והנפש הוא קנין הקב"ה אם כן בכ"ע נקרא רודף אך מכל מקום צ"ע ע' בסנהדרין ע"ג למאן דיליף מק"ו מה אפגמא כו' אבל למאן דיליף בהיקשא אם כן כמו שם אינו רודף אם כן ה"נ דהיקשא הוי כמו דמפורש ע"ש ברש"י ואפשר כיון דיליף לעיקר מלתא דניתן להצילו ברודף זה ידעינן מצד הסברא כאן דאין חילוק בין בע"כ ובין ברצונו ומכל מקום צל"ע. ולענין תשובה על חטא זה הוא מן החמורות ע' בה' תשובה להר"מ וגם הוא עבירה שב"א לחבירו דצריך שירצה א"ח דהיינו שיעמיד עשרה אנשים על קברו עש"ס ור"מ ומ"ש לקמן בעזה"י בפ' נשא במצות תשובה. והנה אם הי' מותר להרוג עכו"ם שעובר על זיי"ן מצות ע' תוס' ע"ז כ"ו ע"ב ד"ה ולא מורידין נראה מדבריהם דאין איסור בדבר אבל אינו מחוייב להורגן דהיינו כ"ז שלא נידונו עפ"י ב"ד וע' תוס' שם דס"ד ע"ב ד"ה איזהו גר וכו' שכתבו דכ"ז שלא דנוהו ב"ד א"ח מיתה וה"ר מכאן דמבואר דעכו"ם אין מורידין והתוס' כאן כ' דרבינהו קרא להיתירא דכתיב והיו לך למס על כל פנים מבואר מדבריהם דרשות הוא ואין חיוב בדבר והפי' דאין מורידין היינו אין חיוב בדבר כמו להמינים ומוסרים וכ"כ ב"י סי' קנ"ח בשם תוס' דכאן והנה ראיית התוס' מוהיו לך למס וכו' אף דלא קיבלו ז' מצות באמת מבואר להדיא בר"מ פ"ו מה' מלכים דהיו צריכין לקבל עליהם זיי"ן מצות ובאם לא קיבלו עליהם זיי"ן מצות אף דקיבלו עליהם המס והעבדות היו הורגין אותם ע"ש בה"ד אם כן מבואר בדבריו אם אין מקיימין ז' מצות ועט"ז השיג על הב"י וכ' דאסור להורגם והביא ראיה מתוס' ע"ז יו"ד ע"ב ד"ה חד ומסוגיא דסנהדרין ויש לפלפל הרבה ואי"ה יבואר במק"א כי הפסקתי במצוה זו בין הפרקים:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |