נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/עח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ואלה דברי המאה"ג המפורסם מוהר"ר צבי הירש אבדק"ק טישוויץ שהוא לע"ע אב"ד דק"ק בראד:
ראובן שגירש את אשתו בלי רצונה ע"י שליח ועבר על חרגמ"ה שגזר בכח חרם הגדול אשר ככה לא יעשה בקרב עמנו והאיש הזה לא טוב עשה בתוך עמיו, האם אשתו מגורשת בגט זה ואם יש חילוק בין אם השליח ידע שאסור לעשות או לא ידע. ולבאר פרט דין זה מתוך דברי הגמרא:
תשובה בנדון כזה נשאל כבוד מורנו ורבינו ר"ג ור"מ הרב הגאון מוהר"ר יחזקאל הלוי י"ץ אב"ד ור"מ דק"ק פראג יע"א אך גוף נדון השאלה לא ידעתי היאך היתה ואשר יצא מפה קדוש הגאון הנ"ל ג"כ לא ראיתי אך שמץ דבר ממנו נשמע והדברים הם ערבים לאוזן שומעת. וכל איש אשר נתן לו ה' לב לדעת, ערבים לאזנו מחליל ותופת. וימתקו לפיו מדבש ונופת. ואלי דבר יגונב כשמעי דבר חדש היוצא ללמד דעת ובינה. אמרתי אסורה נא ואראה מראות יחזקאל כי נורא הוא. ובנידון אשר נשאל מורי לא אדבר דבר כי מי יצא ומי יבוא אחר אשר כבר עשוהו ובפרט כי לא ידעתי הנידון אשר נשאל עליו וכל צדדי חלקי הסותר הנופלים בשאלתו. אך בנדון אשר בא בשאלה הקודמת מבלי פנות אחרות אחוה דעי הקלושה, בענות חלושה. וכדרך התלמיד הדן לפני רבותיו. אשר מציע ספיקותיו. והרב המורה יורני דרך ישרה. ודברי התלמיד לא יזניח. ודעת התלמיד הנבוכה בעמקי ים התלמוד יניח. ומאת העוזר האמתי עזר אשאלה. ואם כי אין בלשוני מלה. הוא יורני, בעת הגיוני, ויפתח פי בעת הטיפי. ואען ואומר. בעזר עלי גומר:
גרסינן במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב. ומי איכא למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וקיי"ל דאין שליח לד"ע אמר רבינא כי אמרינן אין שליח לד"ע היכא דשליח בר חיובא הוא אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. פירש"י משום דאי בר חיובא הוא יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אלא מעתה האומר לאשה צא וגנוב לי חייב כו' אשה נמי לכי מגרשה משלמה. רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לד"ע היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לאפוקי חצר דבע"כ מותיב בה מאי בינייהו איכא בינייהו אמר לאשה אקפי לן קטן א"נ כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דבר חיובא לא הוי ואי בעי לא עביד לרבינא חייב משלחו ולרב סמא פטור, וכתבו התוס' הא דנקט שאמר לישראל אבל כהן מקרי בר חיובא הואיל אם מקדשה לעצמו עובר ואף דבישראל נמי איכא לפני עור מש"ה לא מקרי בר חיובא. ובדיבור שאח"ז כתבו התוס' דאף דאינו לוקה כי אם בבעל נ"מ אי קדושין חלין דאם אין שלד"ע השליחות בטל ואינה מקודשת, עכ"ל הגמרא ותוס' הנצרכות לזה. ומזה למד הגאון מוהר"ר יח"ס הנ"ל בנדון דידיה לעורר דהגט פסול אחרי שנעשה ע"י שליח ולדברי מהרי"ט אף במילי דרבנן נמי אין שליח לד"ע כאשר האריך בזה המשנה למלך פ"ב מה' רוצח ושמירת נפש. ולפי זה גם בנדון דידיה אחרי שהיה עבירה בדבר השליחות בטל דלכ"ע אין שליח לד"ע כה"ג דהרי לדעת התוס' מקרי בר חיובא דאם מקדשה לעצמו חייב. וכמו כן כאן אם הוא היה מגרש ע"כ היה עובר החרם ופשיטא דכאן נמי אי בעי עביד ואי בעי כו' ולכן יש לחוש שהשליחות בטל דלכ"ע אין שליח לד"ע וצריכה גט אחר עכ"ד פח"ח דברי הגאון הנ"ל כפי אשר שמעתי אומרים לנפשי. ולפ"ז נידון הבא בשאלה היא פשיטא ג"כ מטעם זה. אך כבר גליתי את אזן הקורא כי לא ידעתי היטב הנדון שנשאל הגאון הנ"ל ובודאי בנדון דידיה היה עוד הרבה טעמים וראיות אשר לא ידעתי מהם אך נדון דידן שזכרנו שאין החשש רק משום שליחות אצדד כפי קוצר בינתי דאולי בכי האי מלתא לא יורה הגאון הנ"ל לאיסור ואולי יש להקל כפי אשר אכתוב בסמוך בס"ד. אך איני כותב ח"ו דרך פסק הלכה רק כדרך התלמידים הנישאים ונותנים בדברי רבותיהם ולגדולי הדור משפט הבחירה הם יבחרו ולא אני. וטרם נבוא למתכונת הדברים נציע הפשט היטב בדברי התוס' הנ"ל ואח"ז אכתוב כאשר יורוני מן השמים:
(א) הנה כל משכיל ישתומם להבין דברי התוספות ז"ל דכתבו דכהן מקרי בר חיובא. הא רש"י ז"ל פירש הטעם דהיכא דשליח בר חיובא לא מיחייב שולחו משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ומי יתן ואדע מאי חילוק בין האומר לכהן צא וקדש לי כו' או אם אמר לישראל דמ"מ כיון שהשליח אינו עושה איסור בקידושין אלו איזה דברי הרב היה לו לשמוע ואי משום לפני עור גם ישראל צריך לשמוע זה. וכבר דחו התוס' זו הסברא דמשום לפני עור לא מקרי בר חיובא א"כ מה בכך שכהן היה עובר אם היה מקדשה לעצמו השתא מיהת לא עבר דברי הרב, וגם הא גופיה צריך עיונא דאף ישראל היה להיות שומע דברי הרב ולא לעבור על לפני עור. אולם בינותי בפ' האיש מקדש דף מ"ב ע"ב דקאמר הש"ס טעם דאין שלד"ע משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ופריך ליה ממעילה דיש שלד"ע ומשני דהוי מעילה ושליחת יד שני כתובים הבאים כאחד ופריך הניחא לב"ה אלא לב"ש מאי איכא למימר דלדידיה שליחת יד לאו להכי הוא דאתא ומשני דהוי מעילה וטביחה ומכירה שני כתובים ופריך הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי א"ל ומשני גלי רחמנא בשחוטי חוץ תרי זימני הוא ולא שולחו חדא לגופיה וחדא לעלמא. ופריך למ"ד אין מלמדין הוא מאי דריש פירש רש"י דכיון דאין מלמדין מסברא ידעינן דאין שליח לד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ומשני דאיצטרך לדרשא אחריתא ומ"ד אין מלמדין לא דריש הוא ההוא ומ"ד מלמדין דריש עכ"ל הש"ס. וכתב הריטב"א שם דאע"ג דקאמר טעמא דאין שלד"ע משום דדברי הרב כו' מ"מ הוי נמי דינא דאורייתא דאין שלד"ע בלאו הך סברא והוכיח זה מסוגיא דב"מ שזכרנו דקאמר למ"ד אי בעי עביד אין שליח אע"ג דלא שייך דברי מי שומעין ע"כ דהוי דינא דאורייתא ולהכי אף שוגג נמי אין שלד"ע דאף דליכא שם דברי מי שומעין ולבסוף צידד דבשוגג נמי י"ל דברי מי שומעין דהוי שליחות בטעות דאילו הוה ידע מהעבירה לא הוה שליח עכ"ד, (וא"צ להעתיק לשון הריטב"א המעיין ידרשנה בלשונו ממש). ולפ"ז י"ל דתוס' נחלקו על רש"י דמפרש טעמא דבר חיובא הוא משום הסברא דדברי מי שומעין רק ס"ל דדינא דאורייתא הוא ולהכי ס"ל חילוק בין כהן לישראל דדינא דאורייתא הוא אם שניהם מוזהרים אין בזה דין שליחות ואף היכא דאין השליח עושה איסור רק אם מוזהר בדבר ואין זה ענין לסברת דברי מי שומעין. ואף שהריטב"א במס' ב"מ נחלק על התוס' ודעתו דאף כהן יכול להיות שליח לקדש גרושה לכהן היינו אף דדינא דאורייתא שאין שליח לד"ע דעתו דדינא דאורייתא אינו רק אם הוא בר חיובא ממש בדבר זה שאסור לו לעשות דבר זה שהוא עושה ובשביל שאם היה עושה לעצמו היה אסור אינו בר חיובא אף לדינא דאורייתא. ולתוס' מקרי בר חיובא מדינא דאורייתא הואיל ומוזהר לעצמו אבל בזה יודו התוספות אילו הטעם דאין שלד"ע משום דברי מי שומעין אף כהן שקידש גרושה עבור כהן חבירו יש שליח דלא שייך דברי מי שומעין ואי משום לפני עור יתבאר בסמוך אות ט' בס"ד. והדבר נכון בטעמו דאי מדינא דאורייתא אין שליח לד"ע מקראי ילפינן וקי"ל כרבנן ריש פ' המקבל דף ט"ו דלא דרשינן טעמא דקראי להוציא דבר מכללו ואין הטעם משום דברי מי שומעין שנחלק מחמת כך בין אם השליח עושה איסור או לאו רק אנו למידין מן המקרא היכא ששניהם מוזהרים בדבר אין שליחות שייך בהם ולא נאמר משום דברי מי שומעין ואי קשיא למ"ד משום דאי בעי עביד היכי יהיב טעמא לדינא דאורייתא הא אנן לא דרשינן טעמא דקרא דהא דלא דרשינן היינו שאינו רוצה להוציא הדבר מכלל כיון שבתורה בא סתם לא תחבול בגד אלמנה לא נוציא משים טעמא דידן עשירה וכ"כ רש"י במס' יבמות פ' כיצד דף כ"ג ע"א. אבל כאן אדרבה הוא מוסיף בטעמא דידיה אף היכא דשליח לאו בר חיובא ואף דהוציא בטעמיה חצר אף זה אינו יוצא מן הכלל דהרי אף למאן דס"ל דהוי דינא דאורייתא נמי מוציא חצר דכל שאין השליח מוזהר כלל ודאי לא דברה התורה א"כ רב סמא היה חש נמי לטעמא דאי בעי עביד ואינו מוציא מכלל האומר לישראל צא וקדש וחצר ממילא אינו בכלל המקרא ועיין אות י"ב עוד מזה בס"ד. עכ"פ דברי תוס' הם נכונים אם נפרש בכוונתם דמאן דמחלק בין היכא דשליח בר חיובא הוי דינא דאורייתא ולא משום סברת דברי מי שומעין ונחלקו בזה על דברי רש"י:
(ב) אך ע"פ זה יש להקשות טובא. חדא דהרי תוס' ז"ל גופייהו כתבו בב"ק דף ע"ט ע"א ד"ה נתנו לבכורות דטעמא דבר חיובא היינו משום דברי מי שומעין כפירש"י ז"ל א"כ מי יתן ואדע מה חילוק יש אם הכהן הוא השליח או הישראל. והיותר מתמיה בעיני דתוספות כתבו שם אם השליח שוגג יש שליח לדבר עבירה משום דלא שייך דברי מי שומעין לא יתכן רק אם הטעם הוא משום דברי מי שומעין משא"כ אי מדינא דאורייתא הוא אין חילוק בין שוגג למזיד דמ"מ הדין הוא בעבירה אין שייכות שליח כמו שכתב הריטב"א בריש דבריו דאי דינא דאורייתא הוא אין שום חילוק בין מזיד לשוגג וע"ז אין שום סברא שיחלקו התוס' עליו אף שנחלקו עליו במ"ש בסוף דבריו דאף טעמא דדברי מי שומעין שייך בשוגג דהוי שליחות בטעות התוס' כתבו בהדיא דבשוגג לא שייך דברי מי שומעין. אבל מ"ש בראש דבריו אי דינא דאורייתא הוא אין לחלק בין שוגג למזיד ודאי לא יחלקו התוס' בזה דמהיכא תיתי נחלק כיון שלא נדע שום סברא אמאי במזיד אין שליח לד"ע מאין לנו לחלק בין שוגג למזיד. וכמו כן קשה למ"ד דהטעם הוא משום דאי בעי עביד והתוס' כתבו שם במרובה ובסוגיין דלדידיה שוגג הוי כמו ע"כ ואי לטעמא דבר חיובא הוי דינא דאורייתא ואין חילוק בין שוגג למזיד א"כ היה לו לומר איכא בינייהו שוגג למאן דקאמר משום בר חיובא איכא ולמאן דס"ל משום אי בעי עביד בשוגג יש שליח. ועוד קשה למ"ד משום דאי בעי עביד הא אנן לא דרשינן טעמא דקרא ואמאי יהיב הוא הטעם משום דאי בעי עביד וממעט שוגג וא"כ לא נוכל לפרש דברי התוס' דהוי דינא דאורייתא אין שליח ודברי התוס' ז"ל קשים להבין בכל אופנים:
(ג) וכדי להבין דברי התוס' ז"ל על בוריין נחלק ונאמר דדעת התוס' היא כך למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ולא יליף משחוטי חוץ דאין שלד"ע וכתב רש"י ז"ל אליביה במסכת קדושין דף מ"ג ע"א הצעתי לשונו אות א' דלמאן דס"ל מלמדין יליף מסברא דאין שלד"ע דדברי הרב שומעין ואליביה כתבו התוס' כל מה שזכרנו במס' ב"ק דרק מסברא ידעינן דאין שלד"ע ויש חילוק בין אם הוא שוגג למזיד לכן כתבו התוס' למ"ד משום בר חיובא היינו משום דברי מי שומעין דלמ"ד אין מלמדין ליכא קרא דע"כ הוא ההוא לא דריש להכי יש חילוק בין שוגג למזיד, ואף מאן דיהיב טעמא משום דאי בעי עביד נמי מסברא דנפשיה קאמר לחלק בהכי כמ"ש התוס' ז"ל שם והמשנה למלך בהל' מלוה ולוה פ"ה הלכה י"ד ביאר יותר דעיקר הטעם הוא נותן בזה שלא היה נגמר האיסור בדיבור דהרי אי בעי לא עביד ובודאי לא יעשה שליח האיסור וכן משמע מתוך דברי הרשב"א בתשו' סוף סימן תקע"ה דכתב טעמא דדברי הרב וכו' ולטעמא דרב סמא דאי בעי וכו' משמע בהדיא תוך דבריו דמפרש רב סמא נמי טעמא דנפשיה ויהיב טעמא אחרינא ואינו מטעם דדברי מי שומעין, וזה י"ל אף למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואף דמדברי הריטב"א שזכרתי אות א' מוכח דמאן דקאמר הטעם משום דאי בעי לא עביד הוא דינא דאורייתא יתבאר בסמוך בס"ד אות יו"ד דרבינו ס"ל ע"כ דמכח סברא נמי קאמר הך מלתא דאי בעי לא עביד משא"כ למאן דס"ל שני כתובים מלמדין ויליף משחוטי חוץ דאין שלד"ע אז לא דרשינן טעמא דקרא וא"כ אין הטעם משום דברי מי שומעין ולהכי כתבו התוס' ז"ל כאן דלא בעי למימר הנ"מ כהן שקידש וכו' דבעי למימר נ"מ אליבא דכ"ע ולמאן דיליף מקרא ולא מסברא י"ל דאף לטעמא דבר חיובא מ"מ כהן מוזהר בכך ואינו יכול להיות השליח כמו שכתבתי לעיל אות א' בס"ד. דאי ילפינן מקרא יש חילוק בין כהן לישראל אבל במס' ב"ק כתבו התוס' אי לא ילפינן מקרא רק מסברא וזה ברור ודוק:
(ד) ואל תשיבני א"כ מאי פריך הש"ס במס' קדושין למ"ד אין מלמדין הוא דשחוטי חוץ מאי דריש הא לדברי רש"י ז"ל אי אין מלמדין ידעינן דאין שליח לד"ע מסברא דדברי מי שומעין א"כ כהן שקידש גרושה מקודשת דלא שייך טעמא דדברי מי שומעין וקרא איצטריך דכיון דיליף מקרא אף בכה"ג אינה מקודשת דהשתא לאו מסברא אתינן עלה ועוד דלמא איצטריך קרא משום שוגג דאי הוי יליף מסברא בשוגג יש שליח ומקרא אין שליח. הא לא קשיא מידי דמ"מ קשה קרא דשחוטי חוץ למאי אתא דהא תרי ההוא כתיבי חדא לגופיה וחדא לעלמא והך דלגופיה לא איצטריך דהא אף מצד הסברא נמי השליח לא יתחייב דדברי מי שומעין. וקרא מיירי במזיד דכתיב גבי כרת הך ההוא ובמזיד לא איצטרך קרא דלגופיה וכיון דלכ"ע לא איצטרכו תרי ההוא לדרשא אחריתי רק לענין שלד"ע ילפינן מתרי הוא ההוא א"כ כיון דלגופיה לא צריך דאין שלד"ע ע"כ תו לא דריש הוא ההוא א"כ אף לעלמא נמי לא ילפינן מיניה כיון דליכא למוד ע"ז דממ"נ אם נדרש הוא ההוא ל"ל הך דכתיב לגופיה ואי לא דרשינן אף לעלמא לא ידעינן להכי צריך לומר למ"ד אין מלמדין הוא לא דריש ויליף מסברא דאין שלד"ע ולמ"ד מלמדין יליף מקרא, ודוק:
(ה) אולם עיינתי במס' קדושין דף ל"ה ע"א דרש"י ז"ל כתב שם למאי דמשני מאן שמעת ליה דאמר תפילין מ"ע שאין הזמן גרמא ר"מ ה"נ ס"ל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, וכתב רש"י ז"ל ולדידיה ידעינן דמ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות מבנין אב מראיה. והתוספות ישנים נחלקו עליו בזה דלמ"ד שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין אין צורך למילף מבנין אב דמשני כתובים גופייהו מוכח דהוי כמו מיעוטא מדכתיב בהני דחייבין מכלל בעלמא פטורין דאיפכא ילפינן משני כתובים. ולדעת מהרש"א ז"ל אף תוס' שלפנינו סוברים כך אף שדחוק בלשונם מ"מ למדין אנו שהדבר במחלוקת שנויה אם הוו שני כתובים אם מלמדין ההיפך מהשני כתובים או דאין מלמדין כלל. והנה מה שכתבתי באות ג' וד' דרש"י כתב למ"ד אין מלמדין ידעינן דאין שלד"ע מסברא דדברי הרב ודברי וכו' היינו לשיטת רש"י דאף דאיכא שני כתובים מ"מ לא ידענו היפוך בלא לימוד אחר להכי ע"כ הכא דידע דאין שלד"ע משני כתובים היינו מסברא ולא דינא דאורייתא הוא. אבל לשיטת החולקים על רש"י דמב' כתובים גופייהו נוכל ללמוד א"כ גם כאן דינא דאורייתא הוא אף למ"ד אין מלמדין דאין שלד"ע ולאו מטעמא דדברי מי שומעין. איברא לבתר דדייקינן בה אף אם נלמד משני כתובים נמי אית לן למימר דהוא מטעמא דדברי מי שומעין דהרי מאן דלא דריש טעמא דקרא היינו משום דאין מוציאין הדבר מכללו כיון שהתורה סתמה כמו שכתבתי באות א' בשם רש"י ז"ל. משא"כ אם הדבר נלמד משני כתובים היינו מדחזינן דלא גמר חד מחבריה משמיענו דלא נגמור בעלמא אין אנו מוציאין הכתוב מסתמיה. אם נאמר דמשמיענו היכא דאיכא טעמא לדברי מי שומעין אין שלד"ע כיון שלא הוזכר בפירוש בפסוק דאין שלד"ע רק אדרבה בשני מקומות משמיענו אף היכא דשייך לומר דברי מי שומעין אפ"ה יש שליח. וי"ל כה"ג מיעט דבעלמא לא נילף היכא דאיכא הך סברא דדברי מי שומעין. א"כ גם לשיטת התוספות אי ילפינן משני כתובים לאו מקרא ילפינן בלא טעמא דאף דמקרא ילפינן אמרינן דהיינו מטעם זה אבל אי ילפינן משחוטי חוץ דכתיב הוא יתירא לגלוי דבעלמא אין שלד"ע לא דרשינן טעמא דקרא ואין אנו מחלקים בשום דבר עבור הטעם. וזה ברור:
אך ראיתי להש"ך (ח"מ סי' שמ"ח) דכתב מסברא דנפשיה די"ל דמאן דס"ל שני כתובים אין מלמדין הוי גזרת הכתוב ולא מטעם דברי מי שומעין. אך כבר ביארנו דרש"י כתב בהיפך דבריו ואף דעת התוס' מוכח דלא כוותיה מכח הקושיות שהקשיתי על התוס' אות א' וב' וכתבתי הסברא לתוס' כמ"ש וגם עין כל הרואה ישפוט בצדק כי הש"ך לא כתב רק דרך דחיה בעלמא ולסניף בעלמא ולענ"ד נראה דא"א לומר כן:
(ו) אולם שלא לדחות דברי רבינו בעל הש"ך בקנה אף מה שהוא כותב דרך דיחוי בעלמא עלינו מוטל לעיין במאי דאפשר אולי נעמיד דבריו. עיינתי בזה וראיתי כי לענ"ד ע"כ מוכרח כדברי דאף לדעת תוס' אם למדין משני כתובים איפכא אין זה רק מטעם דברי מי שומעין. דאל"כ קשה מנ"ל לבדות מלבנו דבכל התורה כולה יש שליח רק לדבר עבירה אין שליח משום דאיכא שני כתובים הבאים כאחד. אמאי לא נימא דהנהו קראי וקראי דמפקינן מנייהו שליחות הוי תלתא או ארבעה כתובים ואין מלמדין שום שליחות ממנו ונהוי קרא דגירושין ופסח וקרא דמעילה וטביחה ארבעה כתובים ומנין לבדות מלבנו דבכל התורה יש שליח רק לדבר עבירה אין שליח, הדבר תמוה מאד. לכן ע"כ כפירש"י ז"ל דבדבר עבירה איכא סברא דאין שליח דדברי מי שומעין ונגד סברא זו ליכא רק שני כתובים ואמרינן דגלתה לנו התורה דכה"ג לא נילף היכא דשייך טעמא דברי מי שומעין. אבל היכא דלאו היינו טעמא איכא הדרינן לכללא דיש שליח כמו אם לא היו כתובים הנהו שני כתובים רק קראי דשליחות מ"מ בד"ע אין שליחות משום דדברי מי שומעין. א"כ אף אם גלתה לנו תורה בד"ע בשני מקומות דיש שליח בשאר דוכתי אין למדין והדרינן לכללא או מינייהו ילפינן לכל דוכתי אבל הוא נמי רק מטעם דדברי מי שומעין. אבל אם נניח כסברת הש"ך דהיא גז"ה אף היכא דליכא האי טעמא דדברי מי שומעין מנין לנו לומר שהתורה הוציא מן כלל שליחות ד"ע דלמא הוי תלתא וארבעה כתובים עם אינך קראי דשליחות מי הגיד לנו דגז"ה הוא דוקא היכא דהוי עבירה, ע"כ הדבר ברור משום הטעם דדברי מי שומעין א"כ אינו גז"ה רק טעמא איכא למלתא ולמאן דיליף משחוטי חוץ ניחא דכתב רחמנא אין שליח וקרא כתיב בעבירה שפיר אמרינן דהוא גז"ה בעבירה דוקא אבל אם נילף משני כתובים מנין לנו לצרף להדדי רק הנך שני כתובים דעבירה נצרף אף אינך קראי בהדיה ונילף בעלמא אין שליח, ע"כ דבר עבירה שאני ויהבינן טעמא למלתא להכי לא שייך בהדיה הך קראי דשליחות דעלמא וזה ברור. ותמהני טובא לסברת הש"ך מנין לנו שליחות דלמא אין שום חילוק בין אם הוא עבירה או לאו ומאין לנו מסברא דנפשן לחלק בזה ע"כ דיש סברא בזה משום דדברי מי שומעין ואז ניחא דנגד סברא זו גלתה לנו תורה בשני כתובים יש שליח ואיצטרך קרא לעלמא דיש שליח דמהנהו קראי לא מוכח בעלמא דאדרבא הוו שני כתובים ואין מלמדין ונשאר הסברא דברי מי שומעין ובעלמא היכא דליכא הך סברא גלי לן קרא דנלמוד דיש שליח ודוק. ויותר תמוה על הש"ך שלא הזכיר דבר מפירש רש"י. עכ"פ מוכח בבירור דדעת רש"י ותוס' כמ"ש ורבינו בעל הש"ך לא כתב רק לרווחא דמלתא וידוע דרך הפוסקים דדרכם לכתוב לרווחא דמלתא אף שיש לפקפק על הדבר. ודעת הרי"ף ז"ל נמי נראה ברור כמ"ש וכדעת רש"י ז"ל דהרי הוא כתב בפ' האיש מקדש הטעם דאין שלד"ע משוה דדברי הרב וכו' ולא הביא שום לימוד ע"ז לכאורה הוא דלא כמאן דילפינן או מב' כתובים דאין שליח או משחוטי חוץ. ועוד דלפי דברי הש"ך איכא נמי נ"מ בדבר אי דינא דאורייתא הוא אף בשוגג הדין כך ואי מסברא מחלקינן בין מזיד לשוגג ע"כ לומר דהרי"ף ז"ל פוסק כמאן דלא דריש ההוא ויתבאר בסמוך אות ח' בס"ד הטעם לדבר זה. א"כ לא ילפינן מקרא דאין שליח לד"ע רק ממעילה וטביחה לא ילפינן משום דאין מלמדין. א"כ הטעם דאין שליח לד"ע הוא מסברא דדברי מי שומעין ולא מקרא, ודוק:
(ז) ולרווחא דמלתא עוד אביא ראיה כפירש"י ז"ל אף היכא דאיכא שני כתובים לא גמרינן איפכא מנייהו רק צריך למוד לאיפכא וכאן ידעינן איפכא מסברא כמ"ש לעיל דגרסינן במס' סנהדרין פ' נגמר הדין דף מ"ה ע"ב דרוצח וגואל הדם הוו שני כתובים הבאים כאחד דלא בעינן קרא כדכתיב ולמ"ד מלמדין כתבו התוס' שם דאיכא נמי עיר הנדחת ושאר הנסקלין דדרשינן נמי דלא בעינן קרא כדכתיב א"כ לכ"ע אין מלמדין וקשה דמייתי שם תנאי דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב אף דאיכא קראי טובא והוי ג' וד' כתובים דלא בעינן כדכתיב ונגמור בעלמא דבעינן קראי כדכתיב והנהו דרשות דבעיר הנדחת ורוצח כ"ע סבירא להו ע"כ כדמוכח פ' אלו מציאות (דף ל"א ע"ב) וכן כתבו התוס' שם ד"ה דברה תורה וכ"ש דקשה לר"ש דס"ל לא בעינן קרא כדכתיב דס"ל נותנו על שמאלו ויוצא וכ"כ רש"י שם בהדיא ותוס' שם באלו מציאות כתבו דר"ש אית ליה הנהו דרשות דדריש שם ומינייהו הוי עיר הנדחת ורוצח א"כ לר"ש הוי תלתא כתובים בהדי גואל הדם ואין למדין ואמאי ס"ל לר"ש בעלמא לא בעינן קרא כדכתיב ולא יליף משלשה כתובים דלא בעינן קרא כדכתיב מכלל דבעלמא בעינן קרא כדכתיב אלא על כרחך לומר כפירש"י דאף דאין למידין מ"מ י"ל נמי דלא בעינן א"כ הכא נמי אף אם אין מלמדין מ"מ י"ל דיש שליח לד"ע אי לאו משום סברא ודוק:
ועוד ראיה מצאתי לזה במס' פסחים דף כ"ו ע"א גבי אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ומסיק התם דהוי עגלה ערופה ותרומת הדשן שני כתובים ופריך למ"ד מלמדין מאי איכא למימר ומשני תרי מיעוטי כתיבי. ולא פריך למ"ד אין מלמדין הני מיעוטי ל"ל כדפריך הכא למ"ד אין מלמדין הוא ל"ל בשחוטי חוץ ע"כ דמחמת דאין מלמדין לא גמרינן בעלמא היפך רק הכא פריך דמסברא נדע דאין שלד"ע. וזה מה שרצינו לבאר ודוק:
(ח) ואחר אשר בררנו והוכחנו כדעת רש"י ז"ל ובררנו דדעת הרי"ף ז"ל כדעת רש"י וגם התוס' ע"כ מודים לזה יצא לנו דלמאן דלא דריש הוא ההוא נלמד מסברא דאין שלד"ע וכיון שנלמוד מסברא יש לחלק בין שוגג למזיד וגם אין חילוק בין כהן לישראל דאף הכהן מוזהר לעצמו מ"מ הוי שליח דלא שייך גביה דברי מי שומעין ולמאן דדריש הוא ההוא הוי דינא דאורייתא שפיר י"ל כשיטת התוס' דהוי בר חיובא ואין שליח וגם אין לחלק בין שוגג למזיד א"כ נחזי אנן להלכה היאך נפסק דמאי דנקט הש"ס איכא בינייהו ישראל ולא נקט כהן אין ראיה דקאמר נ"מ אליבא דכ"ע ולא ניחא ליה לעייל בפלוגתא. אך הנה הרי"ף ז"ל פסק כמ"ד דילפינן מסברא דלא כתב רק הטעם דברי מי שומעין כמ"ש אות וי"ו בס"ד וכן פירש"י ז"ל בדברי רבינא משום הסברא דברי מי שומעין כמ"ש אות א' וכן התוס' פרק מרובה דף ע"ט וכן הרשב"א בתשובה סוף סי' תתקע"א וטעמייהו דע"כ לא ילפינן מקרא לבד משום דקיי"ל שני כתובים אין מלמדין. עוד נראה הכא כיון דאנן פסקינן בשליחת יד כב"ה בח"מ סי' רצ"ב סעיף ה' דהשולח יד ע"י שלוחו חייב. א"כ איכא שלשה כתובים שליחת יד ומעילה וטביחה ולכ"ע אין מלמדין ולא ילפינן משחוטי חוץ דהרי קרא דלגופיה לא איצטרך כמו דקאמר בש"ס למ"ד שני כתובים אין מלמדין הה"ד לדידן דהוי שלשה כתובים והוא ההוא לא דרשינן וילפינן דאין שלד"ע מסברא. וכהן שקידש אשה גרושה הוי שליח כיון דלא שייך לגביה דברי מי שומעין א"כ לפ"ז השאלה דנ"ד דהשליח גירש את אשתו ע"כ לא שייך לומר אין שלד"ע כיון דכאן נמי לא שייך דברי מי שומעין כיון שאין השליח עושה איסור והוי שליח וגם אף אם היה השליח עושה איסור אם הוא לא ידע שיש איסור כמו שבא בשאלה נמי לא שייך דברי מי שומעין כמו שכתבתי אות ב' בשם התוס', ואף הריטב"א בקידושין כתב כך בראש דבריו דאי מסברא ילפינן לה יש חילוק בין שוגג למזיד א"כ כה"ג יש שליח אך סוף דברי הריטב"א שם הם לנגד זה דשם כתב אף לטעמא דדברי מי שומעין אין לחלק בין שוגג למזיד אך נראה מדבריו דעיקר סמיכתו אי דינא דאורייתא הוא לא מחלקינן ומסברא מחלקינן אבל עכ"פ אם אין השליח עושה שוה איסור כמו נדון דידן אף הריטב"א מודה אף במזיד יש שליח ובלא"ה להריטב"א ב"מ אף אי מקראי ילפינן כהן לאו בר חיובא הוא כמ"ש אות א'. אך אף לדברי התוס' דמקרי בר חיובא והוא מזיד מ"מ אי ילפינן מסברא לא מיחשב בר חיובא דלא שייך דברי מי שומעין ובודאי לכ"ע יש שליח בכה"ג והגט כשר, וכן נמי מוכח דעת הריטב"א קדושין הנ"ל דאי ילפינן משני כתובים אינו גז"ה רק סברא בעלמא דאלת"ה מאי צריך שם ראיה דדינא דאורייתא הוא אין שלד"ע הא ש"ס ערוך הוא מר יליף משחוטי חוץ ומר יליף משני כתובים ואנן לא דרשינן טעמא דקרא מנין לנו לומר הטעם משום דברי מי שומעין אלא ע"כ לא דרשינן הוא ההוא ומצרכינן טעם בדבר דבעלמא אין שלד"ע והוכיח דטעמא לא הוי רק משום דדברי מי שומעין לחוד רק איכא עוד טעם בדבר והיינו די"ל משום דאי בעי עביד דהוא טעם אחר לבד טעמא דדברי מי שומעין כדמוכח מתוס' מרובה ומהרשב"א בתשובה הנ"ל א"כ עכ"פ הדין נכון למ"ד הטעם משום בר חיובא הוא וקראי לית לנו ע"כ בעינן שהוא יעבור העבירה ושייך דברי מי שומעין רק אי דינא דאורייתא הוא מקרא י"ל דאף אם מוזהר הוי בר חיובא אבל לדידן לא הוי בר חיובא רק אם השליח עובר באמת על האיסורים. ועוד מצאתי און לי מדברי רש"י ב"ק דף נ"א כתב בהדיא טעמא דאין שליח לד"ע משום סברא דדברי מי שומעין והיינו כמ"ש דלמסקנא מקרא לא ילפינן רק מסברא וק"ל:
(ט) אך עדיין צריכין אנו לבאר דפסק רש"י ז"ל בתשובה הובא בש"ע יו"ד סי' ק"ס דשרי ללוות ברבית ע"י שליח משום דאין שלד"ע ולפי דברינו לא שייך אין שלד"ע דהרי אין השליח עושה איסור בזה ולא שייך דברי מי שומעין. והמשנה למלך פ"ה מהל' מלוה ולוה כתב דהיינו כסברת התוס' דכהן מקרי בר חיובא כו' הה"ד זה אם לוה לעצמו היה איסור אך לפי מ"ש כיון דלא שייך דברי מי שומעין יש שליח אף אם היה איסור לעצמו ה"נ להוי שליח. וכ"ש דקשה לרש"י דס"ל בהדיא הטעם משום דדברי מי שומעין. אך נראה לפענ"ד דהפשט הוא ברור בדברי רש"י ז"ל דכה"ג ודאי אין שליח דהנה כבר העירותי אות א' דתמוה אמאי לא נימא באמת משום איסור לפני עור דהיה לו לשמוע דברי הרב ואף שהתוס' כתבו דמשום זה לא מקרי בר חיובא סגרו עלינו הדרך ולא ביארו למה מ"מ הרי עושה איסור ואיכא עכ"פ סברא דדברי מי שומעין אף אי ילפינן מקרא פשיטא דהך סברא נמי איתא רק מקראי ילפינן אף היכא דליכא הך סברא עכ"פ הסברא דדברי מי שומעין ודאי קיימת. ונראה לפענ"ד הפשט בדברי התוס' הוא כך. דבודאי על סברת לפני עור לא שייך דברי מי שומעין דבשלמא אם בדבר שנשתלח עושה איסור אמרינן דלאו כל כמיניה להיות שליח לזה בדבר האסור לו לעשות דהרי אי יש שלד"ע המשלח חייב ושליח פטור משום דעביד בשליחות משלחו ולהכי קאמר הגמרא דמ"מ אין השליח נפטר דלא היה לו להיות שומע דברי התלמיד וכיון דשליח לא נפטר הרי השליח חייב ותו אין המשלח חייב ומש"ה אסיק אדעתיה דעבד ואשה דפטורים מתשלומין חייב משלחו ודחי ליה דאכתי עלייהו רמי חיוב תשלומין לאחר גירושין ושחרור אבל אף אם יש שליח לד"ע ודאי אין המשלח חייב על לפני עור שהרי השליח עובר על לפני עור, ואין לומר אכתי המשלחו שלחו לעבור על לפני עור והיה לנו לחייב המשלח אך ודאי אין זה שום סברא דהרי אם הוא שולחו לקדש לו אשה גרושה לא שלח לעבור על לפני עור רק השליח לדעת עצמו עובר על איסור זה והוא לא נשלח לזה רק לקדש אשה האסורה ואין לפני עור מענין שליחות המשלח להכי לא שייך בזה דברי מי שומעין דעכ"פ לגוף הדבר שנשתלח אינו עובר השליח המקדש גרושה דאין השליח לוקה רק אם הוא עובר משום לאו אחר אין זה ענין לשליחות ועכ"פ לשליחות שנשתלח אינו בר חיובא וכמו כן לא שייך לומר דברי מי שומעין דזה אינו רק כמו אם שחט בחוץ עבור חבירו אומרים לאו כל כמיניה לעשות האיסור בשביל חבירו. משא"כ אם קידש גרושה האיסור שעושה דהיינו שעבר על לפני עור לא עשה עבור חבירו כי אם לדעת עצמו דהוא מעצמו רוצה לעבור איסור זה וע"ד חבירו מקדש גרושה וזה אסור לחבירו ולו אין זה איסור א"כ כה"ג יש שליח דהתורה צותה לו שלא יעשה שליח לחבירו כה"ג מפני שמכשיל לחבירו והוא עובר מעצמו על דברי תורה ורוצה לעשות איסור ולאיסור זה אינו שליח ולמה שהוא שליח אינו אסור והדברים אלו ברורין בטעמן. אך יהיה איך שיהיה אנו באים לברר הדבר בדרך הסברא אבל עכ"פ זה מבואר מתוך דברי התוס' דמשום לפ"ע לא מקרי בר חיובא הואיל ואין זה ענין לשליחות ואם שלח אדם חבירו שיעבור על לפני עור היעלה על הדעת דכה"ג יש שליח לד"ע הואיל וכתבו התוס' ז"ל דמשום לפ"ע לא מקרי בר חיובא ודאי לא יעלה זה על לב אדם דמ"ש לאו לפני עור מכל איסורים שבתורה כיון דזה הוא גוף השליחות שנשתלח היאך יעשה השליח איסור דלפני עור בשלמא אם אין לפני עור מגוף השליחות שפיר לא מקרי בר חיובא משא"כ לשלוח לעבור על לפני עור ודאי אין שליח א"כ לפ"ז ברבית דקיי"ל בסי' קנ"ט דהלוה עובר על לפני עור שמכשיל למלוה והשליח ודאי עובר ג"כ על לפני עור משום המלוה דלא גרע מסרסור שם א"כ הרי הלוה ששלחו להלוות ברבית הרי שלחו להכשיל המלוה וזה עושה השליח בשליחותו זה האיסור של לפני עור דלדבר זה נשתלח ובודאי אין שלד"ע כיון שנשתלח לדבר זה ועושה איסור הוא דומה לשוחט בחוץ עבור משלחו נהי דלאו דלא תשיך אינו עובר השליח ולזה אינו בר חיובא עכ"פ לענין לפני עור עושה איסור ואינו יכול להעשות שליח וכל המעשה בטל ודברי רש"י ז"ל נכונים ואינם סותרים דברינו ומיושבים מאד ודוק היטב:
(י) איברא כל דברינו באותיות הקודמות סובבים והולכים למ"ד משום בר חיובא בררנו שאם מסברא ילפינן בעינן שיעשה השליח האיסור ונדון דידן לא עשה השליח איסור עבור משלחו יש שלד"ע. אבל לרב סמא דס"ל הטעם משום דאי בעי עביד אף בנ"ד נמי אין שליח נהי דאינו עושה איסור עכ"פ אי בעי לא עביד. ולכאורה עלה בלבי לומר אי מסברא ילפינן אין הטעם רק משום דדברי מי שומעין אך כבר זכרתי אות ח' דמוכח מדברי רוב הפוסקים שהביאו הך טעמא דאי בעי עביד ואף לדידן דלא ילפינן מקרא משום די"ל דהוא סברא דאורייתא דאין שליח משום דאינו בודאי שיעשה השליח כך להכי לא חייבה התורה אותו והכי נמי מוכח מדברי הרא"ש ז"ל דבפ' האיש מקדש כתב הטעם משום דדברי מי שומעין ולא הביא ג"כ הלימוד, ע"כ דעתו כמ"ש לשיטת הרי"ף אות ו' בס"ד דילפינן הא מלתא מסברא לדידן ולא מקרא ואנן חזינן במס' ב"מ פסק הרא"ש כמ"ד אי בעי עביד ע"כ דעתו דיליף מקרא א"כ ממנ"פ היאך דעתו אי לא דרשינן הוא ההוא דהרי הכי קיי"ל כמ"ש אות ח' בס"ד אי מ"מ ילפינן משני כתובים, נהי שבפ' האיש מקדש כתב הטעם דדברי מי שומעין היה לו לכתוב דילפינן מקרא ואם דעתו דהוא מסברא א"כ האיך פסק כמ"ד אי בעי עביד כיון דליכא קרא להכי נהי דהא לא קשיא דפסק הכא כמ"ד משום דברי הרב כו' ובב"מ כמ"ד אי בעי עביד דשם בקדושין סמך על מ"ש במס' ב"מ וכן דרכו בכמה דוכתי. אך בפשט היאך סבור אי הך סברא דבעי עביד אינו רק אי ילפינן מקרא האיך פסק כוותיה הא אנן לא ילפינן מקרא רק מסברא ואם דעתו דאף דלא דרשינן הוא ההוא ילפינן מקרא א"כ אף לטעמא דדברי מי שומעין נמי ילפינן מקרא דבזה לא נחלקו האמוראים, ע"כ דעתו דבלא קרא מסברא ידעינן לה דאין שליח רק אינהו אמוראי חלוקים בסברא מר קאמר משום דברי מי שומעין ומר משום אי בעי לא עביד ולהכי לא הביא שום פסוק רק הסברא דברי מי שומעין וסמך עצמו על מ"ש במס' ב"מ דהלכה כטעם אחר. אך הכל אף אי ילפינן מסברא א"כ לפ"ז היה מקום לומר דאין שלד"ע בנ"ד כיון דאי בעי לא עביד אך הרמ"א בח"מ סי' קפ"ב וסי' שמ"ח פסק כמ"ד משום בר חיובא ונלע"ד ברור שכן דעת הרי"ף ז"ל מדהשמיט פלוגתתם במס' ב"מ ולא כתב רק הך טעמא דדברי מי שומעין ע"כ דטעמא דבר חיובא היינו משום דדברי מי שומעין ופסק כוותיה לכן לא העתיק דבר במס' ב"מ. וראיתי הש"ך ז"ל הוכיח להיפך מדברי הרי"ף דפסק כמ"ד אי בעי לא עביד מדסתם בכל דוכתא אין שלד"ע ותמהני הפלא ופלא הא כתב הטעם משום דדברי מי שומעין והיאך אפשר לפרש דדעתו דבכל גוונא אין שליח לדבר עבירה הא נשמע בהדיא מדבריו היכא דליכא טעמא דדברי מי שומעין יש שליח ואם דעתו היה לפסוק דלעולם אין שליח היאך כתב טעם שהוא היפך הדין ע"כ דפסק כטעם זה ואין צורך להביא כולהו דוכתי דיש שליח דכייל היכא דלא שייך דברי מי שומעין יש שליח. וזה ברור וריהטא דשמעתתא מס' קידושין נמי משמע משום דברי מי שומעין וכן הא דפריך פ' מרובה דף ע"א וכי זה חוטא וזה מתחייב נמי משמע טעמא דברי מי שומעין. אך מכח כל אלו הדמיונות וסברות אין בידי לחלוק על הש"ך דפסק כמ"ד דאי בעי לא עביד א"כ עדיין י"ל דנ"ד אין שליח לדבר עבירה:
(יא) אך מדברי הש"ך שם נלמד אף לפי דבריו שהסיע דעת המרדכי והגה"מ והאגודה דפסקו כמ"ד אי בעי לא עביד מודים דבשוגג היכא דלא ידע שהוא איסור יש שליח א"כ עכ"פ אם השליח לא ידע שיש איסור מודים כ"ע דיש שליח לד"ע וכ"ש אחרי שבררנו לעיל אות ח' דאי ילפינן מסברא דאין שלד"ע יש חילוק בין שוגג למזיד ואף לטעמא דאי בעי לא עביד בשוגג ודאי יעשה הדבר דמ"ש בין שוגג להיכא שהוא מותר כיון דלא מקראי ילפינן רק מסברא דנפשן מש"ה אינו שליח דכיון דהוא איסור יכול להיות שלא יעשה השליח צוויו כי אסור הוא משא"כ דבר המותר ודאי יעשה א"כ הה"ד שוגג ומאין לנו האיסור בשוגג דנימא אילו היה מזיד לא היה עושה לא הוי שליח זה לא נוכל לומר מצד הסברא בלא שום קראי. אבל הנה בש"ך סי' שמ"ח האריך לסתור דעת התוס' ולפסוק בשוגג נמי אין שלד"ע וסמך עצמו על דברי הריטב"א קדושין ודברי הנ"י. והנה לדעת הריטב"א ז"ל י"ל דמודה בנ"ד דבשוגג יש שלד"ע דהרי בריש דבריו שכתב מטעם דאין חילוק משום דמדינא ילפינן ולא מסברא ובדינא דאורייתא אין חילוק כיון שהדין הוא דלעבירה אין שליח ולפמ"ש מדינא דאורייתא אין ראיה רק מצד הסברא אנו למדין זה א"כ שפיר מחלקינן בין שוגג למזיד. ומה שכתב בסוף דבריו דאף לסברא דדברי מי שומעין בשוגג אין שליח דהוי שליחות בטעות דאילו הוי יודע לא הוי שליח הוי שליחות בטעות. לפענ"ד בנדון דידן לא שייך הך מלתא דהיאך נפרש כוונת הריטב"א ז"ל אם דעתו ששליח לא היה מתרצה לזה במזיד קשה ע"ז לכאורה מאי פריך הש"ס שם ממעילה אם אין שלד"ע משמע אבל אי יש שלד"ע ניחא דהוי שליחות הא הוי שליחות בטעות עכ"פ דבמזיד לא היה רוצה השליח להיות שליח משום האיסור דנהי דיש שלד"ע מ"מ לא היה הוא השליח לדבר איסור וצ"ל אי יש שליח לד"ע והמשלח חייב ואין השליח עושה איסור א"כ היה השליח עושה שליחותו אף אילו ידע מאיסור דאף דאיכא לפני עור מ"מ כיון שמשום גוף השליחות לא היה נמנע לא הוי שליחות בטעות משא"כ אי אין שלד"ע והשליח עושה איסור ולא המשלח א"כ אילו ידע מאיסור היה נמנע. א"כ בנ"ד דהשליח שגירש על כרחה לא עשה שום איסור אף אם ידע שיש איסור ואין שלד"ע א"כ לא הוי שליחות בטעות אם הוא שוגג ואין לומר דהיה עובר על לפני עור דמשום לפני עור לא הוי שליחות בטעות כמו שהוכחתי מהגמרא. ואם נפרש דברי הריטב"א ז"ל דה"ק דלאו ברצון השליח תליא מלתא רק הואיל ואילו היה מזיד בדבר הוי הדין דאינו שליח א"כ לא שייך שליחות להאי מלתא אף בשוגג והוי שליחות בטעות אך אין זה נכון בלשון הריטב"א. אולם אף אם נפרש כך מ"מ בנ"ד מודה דלא שייך לומר כך דבשלמא אם הדין דשליחות לא שייך בד"ע משום דאין לו להניח דברי הרב אף בשוגג נמי אמרינן דלא שייך שליחות להניח דברי הרב. אבל אם הטעם דאין שליח דאינו ברור שיעשה כן כדבריו ולא נגמר הענין במה שציוה לשלוחו לעשות כך אבל היכא שנגמר הדבר וברור שיעשה כך מהיכא תיתי אין שלד"ע. א"כ בנדון דידן ממנ"פ יש שליח אף לדעת הריטב"א דאם פסקינן כמ"ד דבעינן בר חיובא הכא שאינו עושה השליח שום איסור יש שליח כמבואר אות ח' ואם נפסוק כמ"ד דאי בעי לא עביד בשוגג ודאי יעשה כך ואף במזיד לא יניח מעשות כיון שאינו עובר דברי הרב ולא הוי שליחות בטעות ויודה הריטב"א בכה"ג דיש שליחות. והנ"י נמי שנחלק על רש"י היינו בגוונא שהשליח עושה איסור בשוגג בכה"ג י"ל דאין שליח כמ"ש הריטב"א משום שליחות בטעות אבל לא בנ"ד ואפשר אף הש"ך מודה בנ"ד ולכ"ע יש שליחות בכה"ג ודוק. ועיין משנה למלך פ"ה מהל' מלוה ולוה כתב דנכרי כ"ע מודים דלא שייך אי בעי לא עביד רק שוגג שאני כיון דמ"מ יש איסור עליו בשוגג. ונ"ד שאין כאן איסור לא שאני מנכרי ודוק:
(יב) ולרווחא דמלתא אברר ואלבן בס"ד דלענ"ד עיקר כדעת רש"י ותוס' ז"ל אף אם עושה השליח איסור בשוגג יש שליח. ומתחלה ניישב קושיית הנ"י פ' מרובה בשם האחרונים ז"ל דהיאך אפשר לומר דבשוגג יש שליח א"כ היאך קאמר בדף מ"ג מס' קדושין אי אין שליח לד"ע הא דאמר אותו הרגת בחרב בני עמון היינו אי אתה נענש עליו ושמאי יליף מהכא דיש שלד"ע הא יואב שוגג הוה ובשוגג בודאי יש שלד"ע ומזה הוכיחו דאין שלד"ע אף בשוגג והוכחת הנ"י מסוגיא דשם היינו לתירוצא דיליף חיוב בדיני שמים מהתם וגם לתירוץ דיליף הורג נפש מהתם קשה הא שאני הכא דיואב שוגג הוה. ואני בעניי תמהני אף לפי דעת החולקים על פירש"י וס"ל דבשוגג אין שליח דהא הכא דבע"כ מותיב ביה לכ"ע יש שליח ומכיון דיואב טועה היה וסבור שאוריה חייב מיתה לדוד והיה מוכרח להרגו דאי לאו הכי היה הוא מורד במלכות א"כ היה הוא מוכרח לעשות כך והוי כחצר ולכ"ע יש שליח לד"ע. אך לענ"ד נראה ליישב קושיא זו דשם קיימינן לשמאי וקאי בשיטת בית שמאי דשליחת יד ע"י שליח לא כתיבא בקרא ולדידיה ליכא רק שני כתובים מעילה וטביחה והש"ס קאמר שם אליבא דס"ל מלמדין ודריש הוא ההוא א"כ כיון דיליף מקרא דאין שלד"ע אין שום חילוק בין אם ידע השליח שיש איסור בדבר ובין לא ידע כיון דבעבירה גלתה לנו התורה דאין שליחות נוהג מה לי שוגג מה לי מזיד וכדכתב הריטב"א דאי דינא דאורייתא הוא אין לחלק בכך וכמ"ש בכמה מקומות בזה עיין אות ח'. ושפיר קשה מאותו הרגת בררב בני עמון דאף דלא ידע אין חילוק לדינא דאורייתא ע"כ יליף דחייב בדיני שמים ולתירוץ השני יליף הורג נפש דיש שליח אף דבעלמא כתוב בתורה אין שלד"ע. וכן לתירוץ הראשון דקאמר דשם אי הוא לא דריש אז לא יליף מאותו הרגת דע"כ הוא רק אסמכתא או דהביא מקרא דאותו הרגת להוכיח דלא דרשינן הוא ההוא דאי דרשינן הוא ההוא א"כ היאך כתב דאותו הרגת ע"כ דאנן לא דרשינן הוא ההוא א"כ דברי רש"י נכונים ודוק:
ומה שהקשה הנ"י דמאי פריך מחצר הא חצר לא גרע מהיכא דלא ידע שיש איסור, ובזה תמה עליו היש"ש דהרי באמת הש"ס מתרץ כך אי בעי לא עביד. אך באמת ברור בעיני הפשט בדברי הנ"י דפריך להמקשה דלא אסיק אדעתיה הך חילוקא היאך מיישב מתני' דנתנו וכו' ע"כ משום דלא ידע א"כ מאי פריך מחצר. שוב ראיתי הש"ך הקשה כך מסברא דנפשיה על רש"י והיא כוונת הנ"י אך מהריב"ל דחה קושיא זו די"ל חייב באופן אחר עיין דבריו מבוארים בש"ך שם. אך בלא"ה נלע"ד דלא קשיא על המקשה דאף דהיכא דלא ידע אמרינן דיש שליח ס"ל להמקשה דוקא התם דלא עשה השליח שליח לגנוב רק עשאו שליח ליקח לעצמו והוא היה סבור שהוא של משלחו ונטלו לעצמו א"כ מעולם אין דעתו להיות שלוחו לגנוב אבל בחצר דמרבה מטעם שלוחו היינו כאילו עשאו בפירוש לשליח לגנוב א"כ עשאו שליח לדבר איסור ממש וכה"ג סלקא דעתיה דאין שליח והמתרץ דחה לו דמ"מ כיון שאין זה תלוי ברצונו יש שליח אבל היכא דלא ידע שהוא איסור ואינו שלוחו מעולם לעשות איסור אף המקשה ידע דיש שלד"ע א"כ לא נסתר מזה דעת רש"י ז"ל, והראיות שהביא הש"ך מחמת קושיות התוס' שהקשו דפריך ממעילה הא שוגג שאני וגם דפריך על טבח בשבת דלמא מיירי דלא ידע שהוא גנוב והיש"ש תירץ לשניהם דהאמת משני והש"ך כתב דהוא דוחק דעל המקשה קשה עכ"פ. ובעיני יפלא דברי הש"ך דמאי דוחק יש בתירוץ זה המתרץ ודאי צריך לשנות האמת דאיכא קראי דאף במזיד יש שלד"ע ולהמקשה דפריך לא הבנתי הא הכא פריך מחצר ולא ידע נמי החילוק בין היכא דאי בעי עביד א"כ גם שם לא ידע החילוק ולמה כתב הש"ך דזה דוחק, אך לפמ"ש די"ל דהמקשה דלא פריך ממתני' היינו משום דשם פסיקא ליה מלתא דהיכא דלא ידע יש שליח שפיר קשה מאי פריך ממעילה ומטבח בשבת אך דטבח בשבת י"ל דלא בעי לאוקמי דלא ידע שהוא גנוב והמקשה ס"ד דמיירי בכל גוונא ועוד דפריך אף למאן דס"ל דילפינן אין שלד"ע מן התורה דאז אין חילוק בזה ומתני' דנתנו לבכורות כו' באמת דלא כמאן דס"ל הכי ואפשר ליכא שום תנא דס"ל הכי דמאן דס"ל כב"ה ודאי לא יליף מקרא דאיכא שלשה כתובים ומאן דס"ל כב"ש י"ל דס"ל שני כתובים אין מלמדין רק הש"ס בעי לומר שם אף דס"ל לב"ש מלמדין מ"מ יש דיליף מהוא ההוא אך מתני' לא קשה די"ל כולהו מודו בהכי כמ"ש לעיל אך מהך דמעילה שפיר קשה להמקשה מאי פריך דהרי מיירי בשוגג ומקשה למאי דלא ידע מקרא דאין שלד"ע ולהכי לא תירצו תוס' על מעילה דהאמת משני רק בטבח בשבת תירצו כך ובזה שפיר תירצו התוס' דפריך ממזיד דמעילה. ומה שדחה הש"ך תירוץ התוס' דהיאך מייתי מתני' דלא מוכח היה לו לפרוך מברייתא לענ"ד דשפיר מוכח ממתני' דתני סתמא עשה שליחותו בעה"ב מעל משמע בהדיא אם עשה השליחות מעל ואין חילוק אם הוא שוגג או מזיד דהרי האי כללא יהיב אי עשה שליחותו בשלמא במאי דתני לא עשה שליחותו אין צורך להתנות שיהיה שליח שוגג דודאי אין מעילה רק בשוגג אבל אי עשה שליחותו דתני דמעל בעה"ב ולא התנה אם השליח יהיה שוגג או מזיד רק תלוי אם עושה שליחות בעה"ב ובודאי אף במזיד עשה שליחותו וחזינן דמעל בעה"ב וגם מה שדחה דמברייתא נמי לא מוכח די"ל דתני רק דין מזיד לא הבנתי דבריו דהרי כיון שנזכר השליח מה צורך לזכירת בעה"ב ובזה נמי הדין דחנווני מעל ובודאי פשטא דברייתא מוכח דבמזיד נמי הוי שליח א"כ דברי התוס' ז"ל ברורים. והקושיא שהקשו התוס' פ' מרובה דף ע"א דמאי מוכיח מטבחו או מכרו דיש שליח דלמא מיירי היכא שלא ידע שהוא גנוב, באמת היש"ש כתב דדומה למכירה דמתוקם בכל גוונא אף כי הש"ך דחה זה מ"מ חזינן אנן דתוס' לא כתבו רק לקצת קושיא ואין דעתם לדחות הדין עבור זה דבאמת מ"מ יש לדחות כדברי יש"ש. ומה שכתב הש"ך דמש"ה כתבו התוס' דליכא יתורא לכן אין הכרח לדמות לגמרי לא הבנתי דבריו דכיון דאין יתורא לא נדמה לגמרי ע"כ דקים ליה לש"ס דדומיא א"כ דומיא לכל מילי אף אם ידע שהוא גנוב כמו במכירה. ומ"ש התוס' דלאו יתורא הוא רצונם ליישב דלא תקשי אי אין ידוע שהוא גנוב קרא ל"ל להכי כתבו וליכא יתורא אבל דברי יש"ש נכונים דודאי דומיא לגמרי והך היקשא מעליא הוא כדמוכח פ' מרובה ד' ס"ח דאקיש נמי מכירה לטביחה דאהנו מעשיו חזינן דהיקשא מעליא הוא ואולי כוונת התוספות ז"ל להקשות דלמא אף מכירה פטור אי יודע שהוא גנוב אך הא נמי ליתא דהרי כתב סתם מכרו חייב ואין חילוק אם ידע או לאו א"כ נתבאר דאין סתירה לשיטת רש"י ותוס' ז"ל:
(יג) איברא מה שיש להתעורר בדברי התוס' מה שלא דברו בו החולקים על התוס' הוא ממאי דגרסינן במס' ב"ק (דף נ"א ע"א) דפריך התם רבא בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוייה שליח הא אין שלד"ע. ולדברי התוס' דבשוגג יש שליח שפיר משכחת לה בור של שני שותפים דלא ידע השליח שאסור לקלקל הרשות הרבים אף דיש לדחות דפריך התם למאן דיליף מקרא דאין שלד"ע דאליביה אין חילוק בין שוגג למזיד כמו שכתבתי באות י"ב לתרץ קושית הנ"י. אך דחיקא מלתא טובא דרבא פריך התם שלא אליבא דהלכתא ומה שיש לומר לתרץ קושיא זו דנזקין שאני דאדם מועד לעולם אף שוגג וחייב בתשלומין א"כ לא נפטר השליח אף שהוא שוגג לכן אף שעושה לדעת משלחו לא נפטר השליח מתשלומין דאין לו להזיק חבירו לקיים דבר המשלחו וכן אין לגרום היזק מחמת כריית הבור עבור משלחו ואף שיהיה שוגג הוא חייב בתשלומין והוי בר חיובא להכי בכה"ג מודים התוס' דאין שליח אבל באיסורא דשני לן בין שוגג למזיד דמזיד חייב ושוגג פטור שפיר כתבו התוס' דבשוגג יש שליח:
(יד) ואחרי אשר סלקנו הקושיות לשיטת רש"י ותוס' אביא ראיות לדבריהם. הראיה האחת דלמאן דיליף מתחת לרבות השליח וכן מאו קשה מנ"ל דטבח חייב אף אם ידע שהוא גנוב דלמא קרא איירי אי לא ידע דבעלמא אף כה"ג אין שלד"ע ובטביחה כה"ג יש שליח אבל היכא דאיכא סברא דדברי מי שומעין דלמא אין שליח. דהרי הש"ך גופיה מודה הוא לסברת דדברי מי שומעין יש לחלק בין שוגג למזיד רק דכתב גז"ה הוא דמ"מ אין שליח בשוגג. וכן מה שנדחק דאף בשוגג שייך סברת דברי מי שומעין מודה עכ"פ דבמזיד סברא אלימתא היא טפי מבשוגג א"כ י"ל בטביחה הדין דיש שליח היכא דלא ידע שהוא גנוב דלא שייך כ"כ סברת דברי מי שומעין אבל במזיד לסתור הסברא לגמרי מנ"ל. ובזה לא שייך דדומיא דמכירה בעינן דמאן דיליף מתחת ואו לא יליף דומיא דמכירה ע"כ לומר דכיון דלדידהו איכא יתורא אי אפשר לומר דאתיא אי לא ידע שהוא גנוב דקראי לא צריך להכי דבכל התורה כולה נמי בכה"ג יש שליח ע"כ יתורא אתי אף אי ידע שהוא גנוב דשייך דדברי מי שומעין ובעלמא אין שליח קמ"ל דהכא יש שליח וכמו כן י"ל במעילה דמוכח אף מזיד מיתורא. ואל תשיבני א"כ למאן דיליף משחוטי חוץ דביארתי באות י"ב דלדידיה אין חילוק בין שוגג למזיד ובכל התורה אף בשוגג אין שליח מנ"ל דאו אתי לרבות היכא דידע שהוא גנוב דלמא אי לא ידע דכה"ג בכל התורה אין שליח. דזה אינו דשפיר מוכח אף אי ידע יש שלד"ע דאל"כ קרא דשחוטי חוץ לא צריך הא בלא"ה אין שלד"ע כיון דדברי מי שומעין נהי דאצטריך משום שוגג אכתי קשה קרא דלגופיה לא צריך דמיירי במזיד כמ"ש באות ד' למ"ד אין מלמדין מש"ה אייתר הוא ההוא ע"כ מש"ה צריך הוא דס"ל כמ"ד מלמדין ובהנהו קראי אף היכא דשייך דברי מי שומעין אפ"ה יש. שליח א"כ ה"א דניליף בשחוטי חוץ במזיד נמי דיש שליח ואיצטרך קרא דלגופיה א"כ מוכח בהנהו אף כי יודע מהאיסור יש שליח. א"כ למאן דלא יליף משחוטי חוץ שפיר קשה דלמא קרא מיירי בלא ידע שהוא גנוב אע"כ דבכל התורה יש שליח בכה"ג ואנן פסקינן כמ"ד דלא יליף דאית לן שלשה כתובים כמ"ש אות ח' אף בשוגג נמי לדידן יש שליח, ודוק:
(טו) הראיה השניה נ"ל להוכיח מדברי רבא דקאמר ומודה שמאי באומר צא ובעול את הערוה וכו' וקשה טובא כיון דאין הלכה כב"ש למה נקט דברי ב"ש במאי דמודה ולא עוד אלא שנדחק כ"כ וקאמר אם ת"ל דהכי ס"ל ומאי נ"מ בהא כיון דאנן ס"ל בכל התורה אין שלד"ע. ואין לומר דנ"מ במעילה שנהנה דהרי התוס' נסתפקו שם בזה ע"כ דנקט הדין לשמאי ונ"מ לדידן בשוגג דקיי"ל דיש שליח מ"מ היכא שזה נהנה זה לא מתחייב ואין שליח אף בשוגג דמשמאי נשמע לדידן ומוכח בבירור דבשוגג יש שליח ודוק. ועוד ראיה דהרי במס' קדושין דף כ"ג ע"ב ופ' אין בין המודר דף ל"ה דמספקא ליה דכהני שלוחי דידן נינהו א"כ קשה דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה נהי דהציץ מרצה על טומאה עכ"פ כיון דאסור לזרוק דם טמא על המזבח נימא אין שלד"ע והשליחות בטל ועל זה ודאי אין הציץ מרצה ע"כ לומר דשוגג הוי שלד"ע, ודוק:
ועוד מוכח בהדיא במס' מעילה דף כ"ב דמוקי מתני' דשילח ביד פקח ונזכר בעה"ב דהיינו נזכרו שניהם מוכח דבזכירת שליח לחוד לא מעל חנוני דתני בהדיא נזכר בעה"ב ושפיר י"ל דסמך הש"ס על מתני' זו ולא שייך מה שדחה הש"ך על הברייתא. ועוד ראיה ממאי דלא פריך הש"ס ממתני' דנתנו לחבירו דחבירו לא מעל והוא מעל דנימא אין שלד"ע וכן מהך דמהנה חבירו ע' תוס' במעילה דף י"ח ע"ב ד"ה אכילת חבירו דכתבו ג"כ להקשות על המאכיל חבירו נימא אין שלד"ע והאי מתני' נשנית קודם מתני' דעשה שליחותו ע"כ לומר דמשם לא מוכרח די"ל דמיירי שלא ידע אם הוא הקדש וכה"ג יש שליח לד"ע משא"כ מעשה שליחותו פריך שפיר דתלויה רק בשליחות בעה"ב וגם דמוכח מברייתא דנזכר שליח מעל כמ"ש התוס' ז"ל. א"כ דברי התוס' מוכרחים ובודאי אם השליח שוגג יש שליח. א"כ מכל הלין טעמי יש לצדד בנ"ד דיש שליח דהשליח אינו עושה איסור והוא שוגג ובכה"ג לכ"ע יש שליח ודוק:
(טז) ואם השליח ידע מהאיסור אף שהוא לא עשה איסור כבר כתבתי אות ט' דהש"ך כתב דהלכה כמאן דסבירא ליה הטעם דאי בעי לא עביד ואף דמשמע מהרי"ף דלא כוותיה לא מלאני לבי לחלוק עליו בזה והרא"ש נמי קאי בשיטתיה א"כ בנ"ד יש לחוש דהגט פסול אף דאולי יש לחלק דהך גוונא לא הוי שלד"ע רק לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. אך לכאורה נלע"ד ראיה דבאיסור דרבנן לא אמרינן אין שלד"ע. ונקדים דהרמב"ם פסק פ"ד מהל' תרומות ה"ב תורם משלו על של חבירו א"צ דעת ותמה הכ"מ דהא בעיא דלא אפשיטא היא במס' נדרים. ונלע"ד דהרמב"ם מוכיח דין זה מהא דגרסינן במס' שבת דף מ"ג נותנין כלי לקבל טבל מחבית שנשברה מ"ט דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, וקשה אם אין הבעלים כאן יהיה אסור להניח כלי תחתיו דלא שייך דאם עבר ותקנו דהרי אין הבעלים לתקן וא"ל עכ"פ כיון דבשום דוכתא מהני תיקון הוי תו מוכן, דזה אינו דכיון דכמות שהוא עכשיו אסור בטלטול ואי אפשר לתקן להתיר בטלטול הרי מבטל כלי מהיכנו, ואין לומר דמיירי דהבעלים כאן דהא סתמא קאמר. ועוד דמוכח דמיירי בכל גוונא דאל"כ לא הקשו תוס' ד"ה טבל מוכן הוא מהא דאמרינן לקמן מתיר החבלים והשקים נופלים דלמא מיירי התם שאין הבעלים כאן דכה"ג לא הוי טבל מוכן ע"כ דמיירי בכל גוונא. ומ"ש התוס' שם דמיירי כגון דלית ליה פירי אחריני אין כוונתם דמיירי רק בכה"ג דא"כ מאי הקשו התוס' שם מהא דמתיר החבלים דלמא מיירי התם דאית ליה פירי אחריני אלא ברור בכוונתם דכיון דמוכן הוא אי לית ליה פירי אחריני אף אי אית ליה פירי אחריני נמי מוכן הוא דיכול ליתן פירותיו לאחר ולא יהיה לו פירי אחריני ולעולם דמיירי בכל גוונא ושפיר קשה אם אין הבעלים כאן מאי איכא למימר. ע"כ מוכח דתורם משלו על של חבירו א"צ דעת א"כ אף אם אין הבעלים כאן יכול אדם אחר לתקן והיינו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דתורם משלו א"צ דעת. ולפ"ז מוכח דיש שלד"ע במידי דרבנן דאי לאו הכי היאך יתרום בשבת משלו על של חבירו הא תרומה צריך שליחות ומה שתורם זה אף שהוא בלא דעת חבירו הוא נמי מטעם שליחות כמבואר בר"ן מס' נדרים והא אסור להפריש תרומה בשבת מדרבנן והיאך הוי שליח ע"כ במידי דרבנן יש שליח. אך יש לדחות דשא"ה כיון דגוף השליחות הוא לתרום ומה שתרם בשבת אין זה ענין לשליחות והשליח עבד אדעתיה דנפשיה כעין שכתבתי על לאו דלפני עור באות ט'. וגם לכאורה היה נראה ראיה ממס' יומא פ' יוה"כ טבל ותרומה היכא דאפשר לתקוני דחינן רבנן מקמי דאורייתא ע"ש, וקשה דמשמע התם שאף אנו יכולין להפריש טבל של חולה אף שאין התבואה שלנו ואי נימא דאין שלד"ע אם לא היה כאן פקוח נפש והיינו מתקנים בשבת השליחות בטל ואסור מדאורייתא לאכול ומשום פקוח נפש שרינן ליה לאכול והוי נמי מידי דאורייתא ומאי קאמר דחינן רבנן מקמי דאורייתא ע"כ דיש שליח. אפס גם זה יש לדחות דכיון דעתה הוי פיקוח נפש ואין השליח עושה איסור בהפרשה ונשאר רק מידי דרבנן אבל אם יאכל טבל ודאי הוי איסור דאורייתא ודו"ק:
ומלבד זה יש לדחות ראיה זו כמו שדחיתי ראיה ראשונה. ותו יש לעיין מה שכתב המשנה למלך (פ"ב מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ד) דאי אמרינן בדרבנן יש שליח לד"ע מאי פריך הש"ס במס' ב"ק ונימא כורה גרים ליה, פירש"י דאין שלד"ע דאסור לקלקל הה"ר ואע"ג דהא דאסור לקלקל רה"ר אינו אלא מדרבנן. ולענ"ד נראה דאין הוכחה מזה דלפי דברי המשנה למלך דהא דאסור לקלקל רה"ר אינו רק מדרבנן קשה לר' יהודה פ' המניח דף למ"ד ע"א דס"ל כל שמותרין לקלקל ברה"ר אם הזיקו פטורין א"כ בור בר"ה יהיה פטור מדאורייתא דהרי מן התורה מותר לקלקל ע"כ צ"ל דאסור מדאורייתא לכרות בור ואין זה ענין לקלקול ר"ה דעלמא רק דומה למזיק חבירו בידים דתקלה זו שעושה הוי כמזיק בידים שהתורה חייבתה עליו ולזה כיון רש"י שם[1]. ומה שהביאו ראיה דבמידי דרבנן יש שליח מהא דקאמר הכא איכא בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן דלאו בר חיובא הוי אע"ג דמדרבנן אף אשה אסורה להקיף ראיה הזאת נראית נכונה אף דיש לדחות דאם האיש המשלחו מקיף בעצמו אינו עובר רק על איסור דאורייתא לא שייך גביה איסורא דרבנן והאשה המקפת עוברת על איסורא דרבנן והוא שלחה שתקיף בשבילו ולחיובא דידיה היא לאו בר חיובא ולחיובא דידה דהיינו האיסור דרבנן הוא לאו בר חיוב ולא שלחה לעבור על איסור דרבנן בשבילו. אך מ"מ כיון דשייכים בחד איסורא אין לחלק בהכי. ואין להאריך יותר בזה:
(טו"ב) תורה היא וללמוד אני צריך כאשר הצעתי בפתח דברי. ואני מכיר את מך ערכי ולא כתבתי רק להתלמד ולא להורות ח"ו. ובנדון גוף הדבר ומשפט האיש ומעשהו לא אדבר דבר שאם הוא עשה כן כדין וכשורה ודאי לית דין ולא דיין ואם עבר על חרם מאור עינינו רגמ"ה ז"ל מי לא יחוש לגזירתו ראוי להבדילו מעדת ישראל ולמחוהו ליה בסילוא דלא מבעי דמא והדבר הזה מסור לרבותי הגדולים אשר בארץ ואין זה תלוי בפלפול וסברא, לכן מנעתי רגלי מזה רק השייך להתלמד להלכה כתבתי והבאתי. יורני ויבונני כדת מה לעשות.
דברי הכותב יום ג' כ"ג אדר. ויהי כעלות המנחה לפ"ק תקכ"ו לפ"ק ברעסלא. נאם צבי הירש בה"ה מ' בנימין בישקא יצ"ו אב"ד דק"ק טישוויץ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
< הקודם · הבא >