דבר אברהם/א/יט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם א יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

סימן יט

ב"ה. בחודש כסלו תרמ"ב סמאלעוויטש

כבוד אחי אהובי הרה"ג וכו' מוהר"ר חיים כהנא שפירא (נ"י) ז"ל.
(שהי' רב בק"ק קווניצא וא"כ מו"ץ בהוראדנא).

שלום וברכה.

אחדשה"ט, בערכי עתה את כתבי בא לידי מה שהשבתי לך על קושיא אחת שהקשית במכתבך אלי בימי ילדותך, ועתה הוספתי על תשובתי דברים אחדים ומלאתיה והנני שולחה לך בתוארה החדש:

א

[א] גרסינן בב"ק (דף מ"ט ע"ב) בעי מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן המחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא הוא דמחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי לא קנה או דילמא דעתי' נמי אשטרא כו', ופירש"י בשטרות של גר ששעבד לו ישראל אחר קרקעותיו. והקשית בילדותך כיון דבשטרי שעבוד מיירי מאי איריא דלא אחזיק בארעא אפילו היה חזקת השטר דומה כמאן דמחזיק בארעא מ"מ לא היה קונה את הקרקע המשועבדת, דכיון דמת הגר פקע שעבודיה וקיימא ארעא ברשות הלוה שהוא מוקדם לזכות כדאמרינן לקמן אמר רבה משכונו של ישראל ביד גר ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאין אותו מידו מ"ט כיון דמית ליה גר פקע ליה שעבודו עכ"ד:

הנה קושייתך נמצאת בלחם משנה (פ"א מהלכות זכיה ה"ט) וכתב דמה"ט נכון יותר כפי' המ"מ דמוקי לה בשטרי ראיה מקניית הקרקע ומתנה, וכ"כ בש"ך חו"מ (סי' ער"ה סק"ד) בשם בעה"ת. והלח"מ מתרץ בדוחק בדעת רש"י ז"ל דמאי דקאמר בארעא לא אחזיק כו' ר"ל דאפילו החזיק בארעא לא מהניא ליה חזקתיה דפקע ליה שעבודיה. אבל מלבד הדוחק שבתירוץ זה עדיין אינו מספיק, דתנינן בב"ב (דף קס"ז ע"ב) שהלוה נותן שכר סופר, נמצא שהשטר חוב הוא של לוה וכשפורע את חובו צריך המלוה להשיב לו את הנייר כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' ס"א סעי' י"ב), וא"כ אי בשטרי שעבוד מיירי אמאי מסקינן דזכה המחזיק בשטר לצור ע"פ צלוחיתו הרי מכיון שנפקע שעבודו והוא כפרוע נשאר השטר של לוה דלא עדיף שטר ממשכון. ואפילו אם נדחוק לומר דמיירי שהמלוה נתן שכר סופר מ"מ נראה דבאנו בזה לידי פלוגתא דרבוותא ולדעת קצתם בכה"ג נמי הנייר של לוה אלא שצריך לשלם למלוה פשיטי דספרא, ונמצא דגם זה, ר"ל פשיטי דספרא. הוי רק כחוב על הלוה שנפקע ג"כ עם מיתת הגר והנייר נשאר של לוה כמו בשילם הוא שכר סופר. דהנה בגיטין (דף כ' ע"ב) בעי רמב"ח היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתא ליה או דילמא לא ידעה לאקנויי אמר אביו ת"ש אף הוא העיד על כפר קטן כו' והיה בו זקן אחד והיה מלוה לכל בני הכפר וכותב בכתב ידו ואחרים חותמין ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו ואמאי הא בעינא ספר מקנה וליכא אלא לאו משור דאמרינן אקנויי מקנה להו. הרי פשטות הסוגיא מורה דבשט"נ צריך להיות השטר של לוה כי היכי דליהוי ספר מקנה וכששילם המלוה שכר סופר צריך הוא להקנות תחלה את השטר ללוה כדאמרינן התם בגט דבעינן שיהא הספר משל בעל וכששילמה האשה שכר סופר אקנויי אקנו רבנן לבעל. אך התוס' שם (ד"ה וכותב) כתבו ז"ל וא"ת מה ענין שטרי הלואה לגט דאינו אלא לראיה ואפילו במלוה ע"פ היה גובה ממשעבדי אי לאו משום דאין לה קול כו' ונראה לפרש דנראה לגמרא דמסתמא כיון שהיה מלוה לכל בני העיר גם הם היו עושים לו טובה ונותנים לו במתנה או מוכרים לו שדות עכ"ל, הרי סבירא להו דבשט"ח א"צ שיהא דוקא משל לוה. אבל התוס' רי"ד שם פי' דבשטרי מלוה נמי בעינן ספר מקנה וז"ל ואמאי הא בעינן ספר מקנה וליכא פי' בעינן שהלוה יקנה לו קרקעותיו וישעבדם לו בספר וימסור לו למלוה הספר כתוב וליכא אלא לאו משוא דההוא זקן הוה מקנה להו עכ"ל, וכ"כ בשמ"ק כתובות (דף פ"ו ע"א) גבי מוכר שט"ח לחברו בשם הרמב"ן בד"ה אמר אמימר כו' וז"ל והרמב"ן ז"ל כתב כו' דמצי. לוה למימר למלוה אהדר לי שטרא ולא מצי למימר ליה ניירא דילי הוא כו' משום דגופו של נייר של לוה הוא משום דבעי ספר מקנה ואינו אלא משכון ביד המלוה כלומר שהוא שלו עד שיבוא לוה ויפרענו אבל מאחר שנפרע או נמחל זכה הלוה בגופו של שטר כו והכי מוכח בגיטין בפרק המביא תניין בבעיא דרמב"ח בהיו מוחזקין בטבלא שהיא שלה עכ"ל. הרי חזינן דבעינן גם בשטרי מלוה ספר המקנה וכששילם המלוה שכר הסופר ע"כ צ"ל דמקני ללוה, וא"כ שוב גופו של שטר של לוה הוא כמש"כ:

ב

[ב] ולענין קושיית התוס' ל"ל ספר המקנה במלוה כיון דבע"כ נמי היה גובה ממשעבדי אי לאו דלית לה קלא, היה מקום לכאורה לומר דתליא בפלוגתא דשעבודא דאורייתא או לאו דאורייתא, דאי שעבודא דאורייתא חל השעבוד ממילא אפילו במלוה על פה כמבואר בב"ב (דף קע"ה ע"ב) אלא דמשום פסידא דלקוחות הפקיעו. אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא ורק חכמים תקנו דמלוה בשטר נכסיו משתעבדין אפ"ל שנא תקנו דממילא חל השעבוד מכח המלוה גופה אלא בעינן דוקא ספר מקנה שבו משתעבד הלוה ומקנה נכסיו ואע"פ שלא נאמר בשטר מפורש שמשעבד נכסיו תקנו דליהוי כמפרש, ובמפרש כתב רש"י ז"ל בקידושין (דף י"ג) דאפילו למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מ"מ בשיעבדו בשטר מפורש דאורייתא הוא ועיי' ברשב"א שם, אבל הקנאה בספר מקנה מיהא בעי, ולכן בגיטין שם דאביי הוא דקאמר ת"ש מזקן כו' ואמאי הא בעינן. ספר מקנה וכבר כתבו התוס' בגיטין (דף נ' ע"א ד"ה כיון) דאביי ס"ל שעבודא לאו דאורייתא שפיר כתב התוס' רי"ד דהוכחת אביי היא ממלוה גופה דבעינן בה נמי ספר מקנה. והתוס' רי"ד ס"ל גם להלכה דשעבודא לאו דאורייתא כמ"ש משמו הש"ך חו"מ (סי' ל"ט סק"ב). ור"נ מרא דשמעתא דמחזיק בשטרותיו של גר ס"ל נמי שעבודא לאו דאורייתא כמ"ש התוס' ב"ק (דף י"ב ע"א ד"ה אנא). [ועיי' בתומים (סי' נ"ט סק"ב) שכתב להוכיח להיפוך דר"נ ס"ל שעבודא דאורייתא ואכמ"ל] ולפי"ז בודאי בעינן ספר המקנה ואל"ה אין נכסי הלוה משועבדין ואפילו בני חרי אלא דמצוה בעלמא היא דרמיא עליה לשלומי אבל אין נכסיו משועבדין, כמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קע"ה) וכ"כ בארוכה הרמב"ן בחי' לב"ב שם וכ"ה בחידושיו לקידושין (דף י"ג) וכ"כ הריטב"א קידושין שם מדידיה ומשם רבו:

אך להרמב"ן ז"ל אין תירוץ זה מספיק, שהרי פסק התם בב"ב ובקידושין ושעבודא דאורייתא וא"כ חל השעבוד ממילא כנ"ל ולמה לי ספר מקנה, ומאי מסתייע מגיטין מסוגיא דטבלא הרי התם אביי הוא דקאמר לה ואיהו סבר שעבודא לאו דאורייתא. אבל עכ"פ הרי חזינן דשיטת הרמב"ן ותוס' רי"ד דבעינן במלוה ספר מקנה:

הן אמנם דמרש"י משמע קצת דס"ל כתוס' דרק משטרי מכר ומתנה פריך הש"ס בגיטין הא בעינן ספר מקנה וליכא. שכן כתב והא בעינן ספר מקנה וליכא שהמקנה צריך לכתוב את השטר שדי מכורה לך דמההוא קרא נפקא לן בפ"ק דקידושין, אבל אין זה מכריח די"ל דמשום דבקידושין נקט להאי קרא דספר המקנה על מתני' דשטרי מכר וקרא נמי בהכי משתפי נקט לה רש"י בהאי לישנא:

היוצא לן דלהרמב"ן ותוס' רי"ד צ"ל דכשהמלוה פורע שכר סופר חוזר הוא ומקנהו ללוה והוי הנייר של לוה ורק ממושכן הוא ביד המלוה, ולפי"ז כשמת הגר ופקע שעבודו זכה הלוה בשטר, וא"כ יקשה אמאי זכה המחזיק בשטר לצור ע"פ צלוחיתו ליהדריה ללוה:

ג

[ג] ועדיין יש לצדד ולומר להתוס' רי"ד דכשפרע המלוה לאו כללא הוא דבכל אופן צריך הוא להקנות ללוה את הנייר. דנ"ל לתרץ באופן אחר לקושיית התוס' אמאי בעי בשטרי מלוה הקנאה כיון שאינם אלא לראיה, דלעולם מיירי בשטרי מלוה כפשטיות הלשון שלא נזכרו בברייתא מכיר ומתנה אלא שהיה מלוה לכל בני הכפר ושטרי ראיה לא בעו ספר מקנה, ואפ"ה שפיר הוכיח אביי דאקנויי אקני ליה מדקתני ובא מעשה לפני חכמים והכשירוהו משמע שהכשירוהו לגמרי והשווהו בכל דיניו לכל השטרות שהם של לוה, ואביי גופיה ס"ל בב"מ (דף י"ג ע"א) דכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי לא הוי מוקדם דעדיו בחתומיו זכין לו אע"פ שלא קנו מלוה, נמצא דמצד השעבוד שחל ממילא בהלואת הכסף לא היה השעבוד מתחיל אלא משעת הלואה אבל ע"י השטר זוכה הוא בשעבוד משעת חתימת העדים, וזהו כבר ענין הקנאה נוסף על דין השעבוד שחל ממילא וע"ז בעינן ספר מקנה כמו בשטרי מקח. ושפיר פריך אביי לשיטתו ואמאי פי' אמאי דנין אותו ככל השטרות להיות גם עדיו בחתומיו זכין לו אפילו כשכתב לליות בניסן ולא לוה אלא עד תשרי והא בעינן לענין זה ספר המקנה וליכא, אע"כ דזקן אקנויי אקני להו. ואפילו לשמואל דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו וכדפסק בשו"ע (סי' ל"ט סעי' י"ג) מ"מ במוסר השטר ביום כתיבתו למלוה נשתעבד מיד ואין העדים צריכין לראות נתינת הכסף משום דבהאי שטרא משתעבד, כמש"כ הנמוק"י וז"ל בשטרי דלאו הקנאה אין כותבין אא"כ מלוה עמו ואין צריך שיתן מעות בפניהם דכיון שנמסר שטר ליד המלוה הנה שבמסירת השטר יש בו די להתחייב כו' וזהו שכתב הרי"ף כר ועיי' בשו"ע חו"מ שם, וא"כ מצד ההלואה לא נתחייב ממילא דשמא עדיין לא לקח הכסף ועיקר השעבוד הוא מצד הקנאת השטר וע"ז שפיר בעינן ספר מקנה ופריך הש"ס דליכא ולא היה ראוי להיות דין שטר כזה של אותו זקן כדין כל השטרות. [אולם מהר"מ הגיה בנמוק"י שם דזהו שלא כמשמעות רש"י]. נמצא לפי"ז דכשהמלוה פורע שכר סופר אינו צריך להקנות נייר ללוה אלא כשכתב ללוות בניסן ולא לוה אלא עד תשרי אי כשאינו נותן מעות מיד למסירת השטר אבל אם לוה מיד חל השעבוד ממילא ולא בעי ספר מקנה כלל, וא"כ שפיר מיתוקם ההיא דמחזיק בשטרותיו של גר כדרך השטרות הרגילין שחותמין העדים בשעת הלואה ולא בעינן בזה הקנאה כלל. אך אם יש לדחוק כן ליישוב דברי התוס' רי"ד דאתי רק לפרושי להא דאביי בסייעתא מברייתא דאותו זקן, הנה לא יספיק לדברי הרמב"ן ז"ל דכללא רבא כייל שבכל שט"ח בעינן ספר מקנה ומשמע דאין לחלק בין נחתם ונמסר בשעת ההלואה או קודם לכן ובכל גווני בעינן ספר מקנה דוקא:

ד

[ד] אח"ז ראיתי שכבר עמד בקושייתנו זו הקצוה"ח (סי' ס"ו סוס"ק כ"ז) אמאי זכה המחזיק בשטר ליהדריה ללוה כיון שלא היה אלא כמשכון ביד גר, ומכח זה הכריח דשטר ביד מלוה הוי כשלו ממש כל זמן שלא נפרע משום דהוי כמתנה ע"מ להחזיר. ולדבריו צ"ל שהיא מתנה ע"מ להחזיר אחר הפרעון דוקא ולא אחר הפטור מהחוב, דאי ע"מ להחזיר אחר הפטור ה"נ כיון שמת הגר ונפטר ליהדרוהו ללוה. ויעו' בקצוה"ח (סי' רמ"א סק"ד) שהעלה דמתנה ע"מ להחזיר אי"צ הקנאה בחזרה והביא שכן היא דעת הר"א כ"ץ בתשובות הרא"ש ואפילו לשיטת הרא"ש והריטב"א דבעי הקנאה בחזרה מ"מ ליכא למימר דמשו"ה יזכה המחזיק משום דעדיין לא נעשה של לוה בלא הקנאה דזה לא שייך אלא היכא דיתקיים עוד תנאי החזרה דלא בטלה המתנה מצד התנאי וצריך הקנאה. משא"כ הכא כשלא יתקיים עוד התנאי לעולם בטלה המתנה ממילא מצד התנאי וא"א למחזיק לזכות בה בכל אופן, ובע"כ צ"ל כמו שכתבנו דהוי מתנה ע"מ להחזיר רק אחר פרעון דוקא ופטור זה דהפקר לאו פרעון הוא. ויש לפלפל עוד בזה אלא שאין להאריך. איברא דמה"ט דבריו דחוקים קצת שיהא ע"מ להחזיר אחר פרעון דוקא ולא אחר פטור אחרינא כמו מחילה ושמיטה, אבל יעוי' בשמ"ק כתובות (דף פ"ו) שהובא בשם הרשב"א דברים קרובים לזה אלא שלא הוזכר מצד מתנה ע"מ להחזיר. [ואגב אורחא אעיר דמה שהקשה הט"ז (סי' ס"ז סעי' ל"ז) דאם הנייר הוי כמשכון אצל מלוה לא תהא שביעית משמטת מנוה בשטר כיון שיש משכון משהו לפי הי"א שבסעי' י"ב מסימן הנ"ל והוא מירושלמי דאפילו מחט, והקצוה"ח הביא משמו קושיא זו על הרשב"א וגם ע"ז סובב תירוצו דלא הוי כמשכון אלא כמתנה ע"מ להחזיר, הנה בשמ"ק שם הקשה הרשב"א גופיה קושיא זו ומתרץ לה כעין דברי הט"ז דלאו משכון ממש אלא לראיה הוא ומ"מ שייך למלוה עד שיפרענו עיי"ש]:

נמצא שלפי"ד הקצוה"ח אין קושיא על רש"י ז"ל מגוף השטר ששייך למחזיק, דאף שדבריו נאמרו רק לשיטת הרשב"א דמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו אין הלוקח מחזיר את השטר ללוה אבל להני רבוותא דסברי דמחזיר שטר ללוה צ"ל שאין המלוה קונה כלל את השטר וכל שעתא של לוה הוא, הנה בכתובות פ"ו שם מבואר דשיטת רש"י ז"ל כהרשב"א שאינו מחזיר הנייר ללוה וכ"כ הרשב"א בשמ"ק דדעת רש"י נראה כן:

ה

[ה] אך לפי שתירוצו של הלח"מ ומאי דקאמר הש"ס ובארעא הא לא אחזיק ר"ל שאינו מועיל דחוק מאד נלענ"ד לתרץ בדרך יותר מרווחת. דהנה בקידושין (דף כ"ב ע"ב) אמרינן רב יהודה הינדאה גר שאין לו יורשין הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא א"ל לעבדיה שלוף לי מסנחי ואמטינהו לביתא איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול וכו', ופירש"י איכא דאמרי גדול הוה העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא עצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהיה העבד בלא אדון רגע אחד עכ"ל. חזינן מזה דאם תכפה זכיית המחזיק למיתת הגר אין בעל החפץ זוכה בו כיון שאין שהות בלא אדון, וה"נ במשכונו של ישראל אע"פ שבמיתת הגר פקע שעבודו מ"מ לא זכו ביה בעלים אלא כשהיה הפסק בין מיתת הגר לזכיית המחזיק שתיכף זכו הבעלים במשכון שלהם כשם שזוכה התם העבד בעצמו, אבל אם תכפה זכיית המחזיק עם מיתת הגר ממש שלא היה שהות לרשות הפקר להפקיע זכי ביה מחזיק ולא הבעלים כשם שאין העבד יכול לזכות בעצמו בשביל זה. ומ"מ מימרא דרבה דמחזיק במשכונו של ישראל שביד הגר מוציאין מידו ניחא, משום דמיירי שלא החזיק מחיים אלא לאחר מיתת הגר כלשון הש"ס ומת הגר ובא אחר והחזיק דמשמע אחר מיתה, אבל אלו החזיק מחיים אה"נ דהוה זכי ביה מחזיק לפי שהיינו דנין ביה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. וא"כ במחזיק בשטרותיו של גר שלא נאמר שם שהחזיק אחר מיתה מצינן לאוקמי שהחזיק מחיי הגר, והלכך אלו הוה אמרינן דמאן דמחזיק בשטרא כמאן דאחזיק בארעא דמי הוה קנו משום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומעתה אזדא לה מכאן גם ראייתו של הקצוה"ח מדברי רש"י אלו שהשטר קנוי למלוה ולא הוי רק כמשכון בידו, דלפי"מ שכתבנו שפיר אפשר לומר דהוי רק כמשכון ואפ"ה זכה בו המחזיק משום דמיירי שהחזיק מחיים וכמש"ל:

אבל יש לפקפק על זה דאפשר דעד כאן לא אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אלא בעבד שגופו קנוי לאדון ואחר מיתת האדון צריך הוא לזכות בעצמו זכייה גמורה ומעשה זכייתו בע"כ צריכה ליעשות אחר מיתת האדון ולא עם מיתתו יחד היא באה בזה שפיר שייך לומר שקדמה זכיית מר זוטרא לזכייתו, אבל במשכון שאינו קנוי ממש להגר אלא שעבוד בעלמא הוא דאית ליה ביה והפורע חובו אינו צריך לחזור ולזכות במשכונו אלא מכיון שנפרע המלוה נעשה המשכון ממילא שלו אולי לא שייך לדון ביה זה פירש למיתה כו', שהרי זכיית המחזיק בע"כ צריכה ליעשות אחר מיתת הגר וזכיית הבעלים במשכונם נעשית תיכף עם מיתתו של גר דכיון שמת עם מיתתו נפקע החוב וממילא נעשה המשכון של בעלים מיד ונמצא שלהיפוך הוא דזכייתם קודמת או שניהם באים כאחד:

ו

[ו] שבתי וראיתי שהדברים שכתבנו עתיקים הם וממקור הראשונים יהלכון וב"ה שזכינו לכוון לדעתם, דז"ל השמ"ק ב"ק (דף מ"ט) והרא"ה ז"ל כתב ח"ל משכונו של ישראל ביד גר כו' מסתברא לי דלא מבעיא היכא דכי אתי האי ישראל אחרינא ומחזיק לאחר מיתת [הגר דהא כבר פקע שעבודיה אלא אפילו אחזיק ביה מחיים דגר שלא מדעת הגר בשעת מיתת הגר הרי הוא בידו לא זכי ביה אע"ג דב"ח קונה משכון שהפקעת השעבוד של מי שהעיקר שלו מוקדם לזכייתו של זה ולא דמי כלל להא דאמרינן בקידושין רב יהודא הנדואה כו' זה פירש למיתה וזה פירש לעבדות ולא אמרינן דהפקעת עצמו וזכייתו שזוכה בגופו מוקדמת לשל אחרים דשאני עבד כנעני דגוף כוליה לגמרי דרבו וכיון דכן ובשעה שפירש רבו למיתה פירש הוא לעבדות אחר שזכה בו אותו אחר, אבל במשכון שעיקרו ודאי לבעלים אע"ג דב"ח קונה משכון כיון דעיקרו דבעלים דהא מצי לסלוקי בזוזי ועומד לכך ודאי הפקעת הזכות והשעבוד מוקדמת לזכות אחרים עכ"ל. הרי הדברים מפורשים ב"ה כמש"כ, ולדעתי בדחייתו נתכוין למה שכתבנו דשאני משכון דלא בעי לוה לזכות בו אלא בהפקעת השעבוד ממילא סני והפקעה קידמת שהיא באה מעצמה עם מיתתו של גר וזכייתו של אותו מחזיק אינה באה אלא לאחר מיתת הגר תיכף:

אבל לענ"ד נראה דדחייה זו תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' ולרש"י ז"ל לאו פירכא היא. דהנה בקידושין שם אמרינן איכא דאמרי גדול הוה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן. כך היא גירסת רש"י ז"ל דאליבא דרבנן שפיר זכה מר זוטרא בעבד ולאבא שאול לא הוה צריך מר זוטרא למהר ליזהר שלא יזכה בעצמו דבתר מיתתו נמי הוה מצי לזכות ביה כיון דקטן אינו קונה עצמו בן חורין. אבל התוס' שם מיאנו בזה וגרסו וכאבא שאול וז"ל ונראה לר"ת דגרם הכא וכאבא שאול כו', ור"י מפרש דהא דקאמר וכאבא שאול דאמילתא קמא נמי קאי ואפילו ללישנא קמא דגדול הוה לא היתה חזקה מועלת כלום אלא דוקא לאבא שאול, דלרבנן דאמרי בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין לא היה מר זוטרא יכול לזכות בו דטעמייהו דרבנן מפרש בפרק השולח דגמר לה לה מאשה דמה אשה מיתת בעל מתירה בלא גט אף עבד משתלח בלא גט והוי השתא מיתת הבעל כגט ואם היה נותן לו גט מי היה אחר יכול לזכות בו. אבל לאבא שאול ניחא דיליף מה אשה איסורא מפקעת במיתת הבעל ולא ממונא אף עבד כו' עכ"ל. וזוהי ממש סברת הרא"ה דבמשכון לא שייך זה פירש למיתה כו', דהמעיין בגיטין שם (דף ל"ט) יראה דלרבנן מיתת האדון מפקעת את האיסור ואת הממון שבעבד ולא בעי כלל לזכייה לפי שנפקע ממילא והלכך קטן נמי יוצא לחירות אע"פ שאינו יכול לזכות בעצמו, ואבא שאול סבר שלא נפקעה העבדות מהממון שבו אלא נעשה הפקר וצריך הוא לזכות בעצמו ולכן מהני אם קדמה זכיית אחר נמצא דלרבנן עבד דמי ממש למשכון דשמעתין שאין בעלים צריכין לזכות בו אלא שנפקע השעבוד מיד ממילא, וא"כ לר"י דסבר דלרבנן לא מהני זה פירש למיתה כו' משום דקדמה הפקעת העבדות לזכייתו של אותו אחר ה"נ במשכון לא מהני, אבל לרש"י דסבר דלרבנן נמי אע"פ שאין העבד צריך לזכייה אלא להפקעה הבאה עם מיתת הגר ממש מ"מ אמרינן ביה זה פירש למיתה כו' ה"נ במשכון אמרינן הכי. והרא"ה ז"ל שדחה סברא זו ס"ל כהר"י אבל לרש"י ז"ל לשיטתו שפיר אמרינן במשכון זה פירש למיתה כו' וא"כ בתופס שטרותיו של גר מחיים אלו הוי כמחזיק בארעא הוה קני מטעמא דזה פירש למיתה כו' וא"ש:

ז

[ז] ובהא דדחיק רש"י ז"ל לאוקמי בשטרי שיעבוד ולא מוקים לה בשטרי מכר ומתנה כדמפרשי לה קצת מרבוותא, נראה לי די"ל דהוקשה ליה קושיית התוס' בב"ב (דף נ"ד ע"א ד"ה אדעתא) היאך ס"ד דרב ייבא סבא למימר דכיון דדעתיה אארעא שטרא נמי לא קנה דלאו דעתיה אשטרא ואמאי לא קניא ליה ידו שלא מדעתו כמו חצרו דחצר מתורת יד אתרבאי, וניחא ליה לרש"י ז"ל דמיירי בשטרי שיעבוד ובהני שטרי אם יפרע הלוה חוזר הנייר ללוה כנ"ל, ולהכי מספקא ליה לרב ייבא סבא שמא לאו דעתיה אשטרא היינו דמכוין ודאי שאינו זוכה בו שהרי יהא צריך להחזירם ואינו נוטלם אלא לראיה ומשו"ה לא קנה, ולא דמי לפי"ז לחצרו שקונה לו שלא מדעתו דשאני הכא דכמכוין שלא לזכות בהדיה דמי דודאי לא קנה. ועיי' במל"מ (פ"ז מהלכות גזלה ה"ח). ופשיט ליה ר"נ דמ"מ דעתיה נמי אשטרא לצור ע"פ צלוחיתו אם לא יפרע ליה הלוה או עד שיפרענו. נמצא דאין זה שייך אלא בשטרי שעבוד דלחזרה קיימי אבל בשטרי מכר ומתנה דלאו לחזרה קיימי ולא הוי כמכוין בפירוש שלא לזכות בודאי קני שטרא אע"פ שלא נתכוין לו משום דידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כחצרו:

וראיתי בקצוה"ח (סי' רס"ח סק"ב) שכתב דהא דידו קונה שלא מדעתו כחצרו תליא בפלוגתא דרש"י ותוס' בכתובות (דף ל"א ע"ב), דרש"י ז"ל כתב דהגבהה אפילו בידו בעינן ג' טפחים והתוס' הקשו עליו דבידו לא גרע מחצרו ולא בעי הגבהה כלל, וא"כ לשיטת רש"י אין ידו קונה לו בתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כוונה ושלא מדעתו אינו קונה. ולפי"ז אזדו להו דברינו דלרש"י ז"ל אין ידו קונה כלל שלא מדעתו וקושיא דליקני שטרא שלא מדעתו מעיקרא ליתא. אבל מלבד די"ל דמסתמא הכניס המחזיק את השטר גם לביתו וחצרו. הנה כבר הארכתי במק"א [עיי' בסי' כ"א] שדברי הקצוה"ח אינן נראין והעליתי דלרש"י נמי ידו כחצרו. ומה שכתב בכתובות שם כי היכי דלענין שבת חשיב מקום לענין מיקנא נמי חשיב מקום למיקנא כאילו הגביהה למעלה מג' לאו דוקא משום הגבהה קאמר לה אלא שנידון בתורת יד כחצר וליד קרי הכא הגבהה. והארכתי שם ליישב דבריו וכאן אזכיר רק שכן מפורש ברש"י סנהדרין (דף ע"ב ע"א) וז"ל היה מגרר ויוצא כו' וצירף ידו למטה מג' וקבלה בידו דידו חשובה לו כד' על ד' והרי הוא לו כחצירו ואע"פ שאין כאן הגבהה עכ"ל ואכ"מ להאריך:

ח

[ח] ועפי"ז ביה מקום ליישב מה שהשמיט הרי"ף להך איבעיא דרב ייבא סבא והש"ך (סי' ער"ה סק"ג) כתב שהוקשה ליה להרי"ף דאפילו לא מכוין לשטרא מ"מ ליקני דלא גרע מחצרו שקונה שלא מדעתו, [ומן התימה שלא הזכיר הש"ך מידי מדברי התוס' ב"ב], וניחא ליה לרי"ף דרב ייבא ור"נ לית להו הא דריב"ח דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אבל לדידן דקיי"ל כריב"ח ממילא אין מקום לאיבעיא זו ולכן השמיטה. אבל רחוק ודחוק מאד לומר דרב ייבא ור"נ פליגי אריב"ח שהיא הלכה רווחת בכמה דוכתי, תדע דבב"מ (דף י"א ע"א) פרכינן מינה ארב יהודא אמר שמואל ואי איתא דרב ייבא ור"נ פליגי עלה מאי מקשה אדשמואל דילמא איהו נמי פליג אלא ודאי דהלכה פסוקה היא באין חולק. ולפי דברינו הנ"ל אם לחלק באנו יותר היה נכון לומר דרב ייבא ור"נ לא פליגי אריב"ח אלא ארבה. ולא מוקים לה הרי"ף לאיבעיא דרב ייבא בשטרי מכר מטעמא דכתיבנא דא"כ הוה קניא ליה ידו אפילו שלא מדעתו אלא מפרש לה כרש"י בשטרי שעבוד וע"ז לא שייך הא דריב"ח כמש"ל, אולם ס"ל להרי"ף דרב ייבא ור"נ ע"כ פליגי אמימרא דרבה במשכונו של ישראל ביד גר, דאי ס"ל כרבה דממילא פקע שיעבודא דגר ממשכונו ה"נ הוה צריך מחזיק להחזיר שטר ללוה דשטר שעבוד לא עדיף ממשכון, אע"כ דפליגי על רבה וסבירא להו דממשכון נמי לא פקע שיעבודא בכדי, והלכך כיון דפסק הרי"ף בפ' חזקת הבתים כרבה ממילא אין מקום לאיבעיא דרב ייבא ומשו"ה השמיעה:

אך לפי מש"כ באות ה' ו' ביישוב דעת רש"י ז"ל אין אנו נזקקין לכל זה לאפושי בפלוגתא ודברי הרי"ף מיושבים ברווחה. די"ל דהרי"ף נמי מפרש לה בשטרי שעבוד דוקא מטעם הנ"ל ויקשה דא"כ אמאי קני שטרא ואמאי הוה קני ארעא אלו הוה דמי כמאן דמחזיק בה הרי פקע שעבודיה, ונתרץ לה כמ"ש לרש"י ז"ל דמיירי שהחזיק מחיים וזה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואף לענין הפקעת שיעבוד אמרינן דקדמה זכיית המחזיק כמש"ל, וזה תלוי בפירוש הסוגיא דקידושין בעובדא דמר זוטרא אם הא דאמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לחיים הוי גם לרבנן או רק לאבא שאול כמו שנתבאר. והנה הרי"ף שם גרם איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול כגירסת התוס', וי"ל דהרי"ף נמי מפרש כפי' הב' דר"ת בתוס' שם דללישנא קמא דגדול הוה אמרינן זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אפילו לרבנן וללישנא בתרא דקטן הוי לא אמרינן כלל בעבד זה פירש כו' ורק בקטן מהניא זכיית המחזיק לפי שאין לו יד לזכות בעצמו כאבא שאול ולא קאי כדאבא שאול אלא ללישנא בתרא. נמצא דלל"ק דלרבנן נמי אמרינן זה פירש למיתה כו' מוכח דבהפקעת שיעבוד נמי מהני זה פירש כו' כמש"ל אבל ללישנא בתרא לא אמרינן כלל זה פירש כו'. ומעתה י"ל דרב ייבא סבא ור"נ ס"ל כלישנא קמא ומיירי איבעיא דמחזיק בשטרותיו בשקדם לתפוס בחיי הגר ולכן קנה את השטר מיהא, אבל הרי"ף שדרכו לפסוק כלישנא בתרא הרי לית ליה זה פירש למיתה כו' ולפי"ז אין מקום לאיבעיא זו דאפילו במכוין לשטרא נמי לא זכה ביה מחזיק דלבעלים הדר ולכן השמיטה:

ומ"מ אפילו למש"כ להרי"ף עדיין איכא נפקותא לדינא מהך איבעיא כגון שהיה הלוה ג"כ גר שאין לו יורשים ומת גם הוא דאז אין המחזיק צריך להחזיר את השטר לפי שאין לו בעלים ויש מקום לאיבעיא אם קנה שטר מיהא. ולפי"ז לרש"י נמי מצינן לאוקמי בכה"ג ולא קשה תו מידי ממשכונו של ישראל דרבה. אך מילתא רחיקתא דלא שכיחא היא ולכן לא חש גם הרי"ף להביא לאיבעיא כיון שאין לה מקום לשיטתו לענין מאי דאיתניא בש"ס:

ט

[ט] וידעתי שהרוצה לדחות יבוא וידחה דברינו במה שהשווינו הפקעת העבדות לרבנן להפקעת שיעבוד המשכון וישים ריוח בין דבקים אלו לומר דבאמת אין הסברא נותנת דהיכא שהשיעבוד נפקע ממילא עם מיתת הגר ממש תיהני זכיית אחר משום זה פירש למיתה וזה פירש לחיים דסוף דסוף בע"כ הרי תבוא הזכייה רגע אחד אחר מיתת הגר וההפקעה באה לפניה ביחד עם מיתת הגר, והא דמהני לרבנן בעבד זה פירש כו' יאמר הדוחה דלרבנן אין עבדותו של עבד של גר שמת ואין לו יורשין נפקעת עם מיתת האדון אלא משום שנשאר שעה אחת בלא אדון הוא דקונה את עצמו, ר"ל שאין הדין כלל דמיתת האדון מוציאתו לחירות ואלו הוה דינא הכי באמת לא היה יכול אחר לזכות בו אפילו באופן דזה פירש למיתה כו' משום שההפקעה באה קודם לזכייתו של זה, אלא דמה שיוצא לחירות הוא משום שנשאר שעה אחת בלא אדון. ואף דגמרינן מיתת הגר לה לה מאשה מה אשה מיתת בעלה מתירתה כו' ידחוק לומר דבאשה נמי הענין כן הוא שאין מיתת הבעל מתירתה אלא מה שנשארה שעה קלה בלא זיקת בעלה הוא דמתירתה. והא דפריך התם בגיטין (דף ל"ט). ארבנן דגמרי לה לה מאשה אי הכי אפילו ישראל נמי [לא יזכו היורשים משום דיוצאין לחירות במיתת האדון] ולפי הנ"ל לא דמיא כלל דכיון דירושה באה תיכף ולא היה שעה אחת בלא אדון אין מקום להפקעת העבדות כלל ושפיר עובד הוא את היורשים י"ל דהכי פריך כיון דגמרת לה לה מאשה לא יהא עובד את היורשים דומיא דאשה שאין זיקת אישות עוברת ליורשים וה"נ עבדות לא תהא עוברת ליורשים, וע"ז משני אמר קרא והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה דגלי רחמנא דאית בהו דין ירושה. וכיון דלפי"ז אין מיתת האדון עצמה מתרת אלא מה שנשאר איזה שעה בלא אדון הוא דהוי עיקר המתיר משו"ה כשקדמה זכיית אחר מחיים דגר וזה פירש למיתה וזה פירש לחיים שלא היה שהות כלל לעבד להיות רגע בלא אדון לא יצא לחירות אלא לעבדות אבל במשכון ששיעבודו נפקע ממילא יחד עם מיתת הגר ממש ולא בעי שהות שיזכו בו הבעלים בודאי לא מהני זה פירש כו' דמ"מ קדמה ההפקעה לזכייה כנ"ל. ידעתי שיש לפקפק ולדחוק ולחלק בהכי אבל אנן לתרוצי שיטת רש"י ז"ל קאתינן ולהכי לא נדחוק נפשין ככל הנ"ל בכדי לאוקמי בקושיא, וניחא לן יותר לומר דהפקעת העבדות נמי באה יחד עם מיתת הגר ממש והמיתה היא דמפקעת כמו בהפקעת שיעבוד המשכון, ולהכי שפיר יש ללמוד משכון מעבד לרבנן דתיהני ביה נמי זה פירש כו' וכמש"כ:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף