דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/טז

דברי שאול - עדות ביוסף עדות טז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ראובן שגזל וכו'. בש"ס מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו עליו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה מפני שאין אחריותו עליו ופריך מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא והאריכו באוקימתות וצ"ע לפי מה דאמרו בכתובות דחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו את הקרקע מפני שיכול למשכנו ולפ"ז ניחוש דלמא יש לו חוב אצלו ולכך במכר לו בית ושדה אינו מעיד מפני שאחריותו עליו ויכול למשכנו בחובו אבל במטלטלין דהיינו פרה וטלית מעיד דאין לו חשש נגיעה שאין יכול למשכנו ויש להמתיק הדברים דהרי באמת יש חילוק בין כשמעיד לעצמו או כשמעיד לאחרים דבזה אינו רק כנוטל שכר להעיד וכבר כתבתי בפרק הקודם דכל ששעבודו על זה הוי כמעיד לעצמו וכ"כ בנתיבות המשפט ולפ"ז בקרקע הוי כמעיד לעצמו משא"כ במטלטלין. ולכאורה רציתי לומר דבאמת הו"ל דאקני ורק דמניה אפילו מגלימא דעל כתפיה וכדאמרו בב"ב דף קנ"ז ולפ"ז שוב לא הוי כמעיד לעצמו דהא יכול למכרם אמנם באמת לפי מ"ש הט"ז סי' פ"ה דכה"ג לא צריך לדאקני א"כ אין מקום לכאן ואף דדברי הט"ז תמוהין דהרי זה קושית הש"ס בבבא בתרא דשמע מינה דאקני משתעבד ודחי הש"ס דמיניה אפי' מגלימא דעל כתפיה ואי נימא כקושית הט"ז א"כ יקשה דש"מ דאקני משתעבד ועל כרחך כמ"ש התומים דלא חיישינן כלל לזה עיי"ש א"כ הוא הדין לענין זה הו"ל כמעיד לעצמו ובלא"ה קשה דניחוש שמא כתב לו דאקני וצ"ע.

והנה בהא דמוקי במכיר בה שהיא בת חמורו והובא בהלכה ד' הקשה הרמב"ן דניחוש שמא בשביל כך הודה כדי שיוכל להעיד לו ועי' תומים ס"ק י"א ולפענ"ד נראה דאם נימא דהיכי דאין הלשון סותר אמרינן הדמים מודיעין א"כ על כרחך אמת אומר שמכיר שהיא בת חמורו שהרי נתן כל כך דמים כמו מי שמוכר באחריות דפשיטא דמי שמוכר באחריות לוקח יותר ממי שמוכר שלא באחריות ועל כרחך במכיר בה שהיא בת חמורו. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם דלפי מ"ש התוס' בב"ב דף ס"ב דבקרקע לא שייך הדמים מודיעין ולפ"ז יש לומר דהא דרב זביד אמר דגם בנמצאת שאינה שלו דא"ל להכי זבני מינך שלא באחריות הוא דוקא בשדה דאין הדמים ראיה אבל במטלטלין בעינן שיכיר. ובזה מיושב קושית הכ"מ והלח"מ:

והנה התוס' בב"ב דף מ"ד ע"ב ד"ה דלא כתבו בשם ר"ת דמי שמודה לחבירו שיש לו קרקע והקנה לו מטלטלין אגב קרקע אף שיש כמה עדים המכחישין אותו ואומרים שאין לו קרקע מ"מ נאמן דהודאת בע"ד כמאה עדים כיון דחוב הוא לו שע"י הקרקע מקנה לחבירו והקשו דא"כ כאן אף שיש עדים שאין לו קרקע מ"מ ניחוש דלמא הודה לבעל חוב שיש לו קרקע ושיעבד לו מטלטלין אגב קרקע עיי"ש ואמר תלמידי ש"ב מוהר"א נ"י ליישב קושית התוס' דבאמת מיניה דידיה אפי' מגלימא דעל כתפיה וא"כ לא חייב עצמו בהודאתו רק שיגבה מהלקוחות ובזה אינו נאמן בהודאתו כיון שהוא חב לאחריני משא"כ בהקנה לחבירו מטלטלין דחוב הוא לו לעצמו עכ"ד והנה גוף הדבר היכי דחב לאחרים לא הוי הודאה שלו הודאה כן כתב הקצות החושן סי' צ"ט ס"ק ב' וכתבתי על הגליון דבים של שלמה פרק החולץ סי' ק"א כתב כן ועיין בב"י אהע"ז סי' ק' מ"ש בשם הרשב"א בתשובה לענין ראובן שהודה שקיבל פקדון ודו"ק. וכן ראיתי בתומים סי' ל"ז לענין מכיר בה שהיא בת חמורו אמנם כאן לא ידעתי אם שייך חב לאחריני דהא בעת הודאתו לא חב כלל ומי יודע אם ימכור כלל רק דהמלוה לא רצה להלוות מחשש שמא ימכור ולכך הודה אבל הודאתו לא היה אז חב לאחריני ועיין בר"ן לענין פרוזבול ובנקודות הכסף סי' קכ"ח. והנה בהא דאמרו ה"ד אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר אי דלית ליה ארעא אחריתי מה נפק"מ לעולם דלית ליה ארעא דאמר לא ניחא לי דליהוי לוה רשע ולא ישלם סוף סוף לגבי אידך נמי לוה רשע ולא ישלם הוא ובשטמ"ק הקשה דקשיא טובא דכל שכן שהוא נוגע בעדות דאפשר דאינו חייב לעלמא וניחא ליה דליהוי לגבי לוקח לוה רשע וכו'.

ולפענ"ד נראה דהנה בהא דאמרו ניחא ליה דלא להוי רשע הוי קשה לי על המהרי"ט דבעי נגיעת ממון דוקא וראיתי למהרי"ט שהרגיש בזה וכתב בסי' פ' דכיון דאם יהיה לו איזה דבר יתר על מזונותיו בצמצום יצטרך ליתן וא"א לו לצמצם והוי נגיעת ממון עיי"ש ולפ"ז נ"ל דבר נכון דהרי הקדמונים הקשו איך שייך חשש דלא ניחא ליה דליהוי לוה רשע הא פשיטא דעדות שקר אלים טפי וחמור מרשע דלוה רשע וכתבו דלא ניחא ליה דליהוי רשע מפני הבריות שהכל רואים שהוא לוה רשע עיי"ש ועי' בש"ך סי' ל"ז ס"ק א' ולפ"ז שפיר מקשה סוף סוף לגבי לוקח הוי לוה רשע וא"כ בעיני הבריות בין כך ובין כך הוי לוה רשע ואיך ניחוש שיעיד שקר. ומעתה לגבי לוקח עצמו לא חיישינן דהא באמת מכר שלא באחריות רק להסלקא דעתך היה דמ"מ בעיני הבריות מיחזי ללוה רשע שעכ"פ מכר לו דבר שאינו שלו וזה לא הוי נגיעת ממון ולא חיישינן אמנם לענין הבעל חוב שוב לא שייך נוגע אף דהוי חשש נגיעת ממון ולגבי לוקח לא הוי נגיעת ממון אמנם בשביל זה שוב לא יעיד שקר דהיא עבירה חמורה יותר ממה שיצטרך לצמצם וכקושית הקדמונים ובעיני הבריות בין כך ובין כך נקרא רשע ואדרבא לגבי הב"ח בשעת הלואה לא לקח באיסור דחשב שיהיה לו לפרוע ולגבי הלוקח מכר דבר שאינו שלו דלקח מעות בגזילה ועל זה משני דאמר ליה להכי זבני מינך שלא באחריות ולא הוי רשע כלל בעיני הבריות לגבי לוקח ושוב הוי נוגע. והנה התוס' הקשו מה פריך אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר לישני כגון שעשאו אפותיקי ועל זה אמר ש"ב תלמידי מו"ה אברהם נ"י דלפי מה שפסק הראב"ד הובא בשו"ע סי' קי"ז דאם עשה אפותיקי ומכר ממכר עולם אינה מכירה ועי' בתומים שם דהוי כנמצאת שאינה שלו ולפ"ז לרב פפא דאמר בנמצאת שאינה שלו דחוזר עליו א"כ שוב לא הוי נוגע באית ליה ארעא אחריתי דהא הלוקח יחזור עליו לר"פ.

וממ"ש הרמב"ם דאינה מכירה יש להוכיח דרבינו פוסק כרב פפא וכדעת הטור דלא גרע מה שעשה אפותיקי מנמצאת שאינה שלו דלרב זביד אינו חוזר עכ"ד והנה זה אינו דהא כאן דיש לו ארעא א"כ שוב גובה מבני חורין כמ"ש הרב המגיד לשיטת הרמב"ם רק דאם מכר מלוה טורף את זו אבל כל זמן דלא מכר אינו גובה ממנה. אמנם לפ"ז שוב אין מקום לקושית התוס' דהא כל שיש לו בנ"ח גובה מבנ"ח ועל כרחך דהתוס' לא ס"ל כשיטת הרמב"ם וס"ל כשאר מפרשים דגובה מאפותיקי אף כשיש בנ"ח. ולפענ"ד נראה דזה תלוי בזה דאם נימא כר"ז דאפי' בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו משום דא"ל להכי זבני מינך שלא באחריות א"כ שפיר הוי כאן מכירה דלא עדיף מנמצאת שאינה שלו אבל הרמב"ם דפסק כאן כר"פ ולכך פסק שם דאינה מכירה ולכך הרי"ף דפסק כר"ז ולכך פסק שם דהוי מכירה ומזה ראיה דרי"ף פסק כר"ז לגמרי ושלא כפירוש הכ"מ. ובזה ניחא סברת הרמב"ם שכתב דשם דאינה מכירה ופירש הרה"מ משום שהיה לו לומר בפירוש שעשה אפותיקי ולכאורה לא נודע הסברא ובפרט שהיה לו אז נכסים בני חורין ולפי מ"ש אתי שפיר דהרי הכ"מ ביאר כאן דרבינו מודה באם מכר בפירוש שלא באחריות מועיל אבל אם לא התנה כן אמרינן דחוזר עליו אפי' בפרה וטלית ולפ"ז כל שלא אמר לו בפירוש שעשאו אפותיקי חוזר עליו אפי' לר"ז. ולפענ"ד נראה דאף לשיטת הרמב"ם דס"ל דכל שיש בני חורין גובה מבנ"ח ולא מאפותיקי היינו כשהיה לו אז בנ"ח דשייך מקום הנחתי לך אבל כשקנה אח"כ נכסים בזה ודאי גובה מאפותיקי דלא שייך הנחתי לך מקום ויש להאריך בזה בסוגיא דשבח ואין כאן מקומו. והנה אמר שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י דין חדש דאם נתן פרה וטלית במתנה אין הנותן מעיד לו עליה לפי דברי התוס' בב"ק דף ק"ח ובכתובות דף מ"ט והובא במל"מ פי"ח ממלוה דאם נתן שורו אפותיקי ונתן מתנה דהבעל חוב גובה ממנה וא"כ שוב איכא למיחש דלמא עשה אפותיקי ומעמידו בפני בע"ח עכ"ד:

ה

לפיכך אין סומכין בסנהדרין. כתב הכ"מ הוא הדין לבי"ד של שלשה וכו'. ולפענ"ד נראה דבדקדוק כתב רבינו כן דהנה המל"מ הביא בשם הריב"ש דלא שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול בדיינים. ולפענ"ד נראה דאפילו בשלשה לא שייך נמצא אחד מהם קא"פ והטעם דהרי רבי יוסי ס"ל דבדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ופירשו התוס' הטעם משום דבד"מ עכ"פ אחד יכול לחייבו שבועה ולפ"ז אפילו לדידן דקיי"ל כרבי היינו משום דלממון אינו נאמן עד אחד ולפ"ז זהו בעדים אבל בדיינים שכתב הרמב"ם בפ"ב מסנהדרין ה"י דאחד כשר לדון מן התורה ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה והיינו דפסק כרב אחא ועיין בכ"מ שם מ"ש בשם הרשב"א ובלח"מ ודלא כש"ך וא"כ אף שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מ"מ בדיעבד כשר אפילו באחד ובזה מדוקדקים דברי רש"י בפרק מצות חליצה שהביא המל"מ דלכאורה צ"ב מה בעי רש"י בזה דהו"ל חליצה בשנים דודאי כיון שאחד מהם פסול נשארו שנים. אמנם לפי מ"ש אתי שפיר דאם היה חליצה בשנים כשר שוב לא היה שייך נמצא אחד מהם קרוב או פסול ולפ"ז מדוקדק מאד מ"ש רבינו בסנהדרין דוקא דשם בעינן כ"ג או ע"א דוקא ואם היה חסר אחד פסול א"כ שוב פסול ולכך בעיבור החדש כיון דבלא נוספים כשרים שוב לא אכפת לן:

ו

האוהב והשונא. עיין כ"מ שהביא דברי התוס' בנדה דף נ' שהקשו למה לא קאמר לאתויי אוהב ושונא דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתבו דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים ומהתימה שלא הזכיר דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם שכתב דלכך לא חשוב אוהב ושונא שכשר להעיד לדברי חכמים ופסול לדון להיותו ענין נעתק במהרה לפי שישיב השונא אוהב וישיב תיכף אל ענין אמצעית ואין בכמו אלה שיאמר ויש שהוא כשר להעיד ואינו כשר לדון וביאור הדברים דכשר להעיד ואין כשר לדון סובב על עצם האיש אבל כאן אף שבזמן הלז הוא שונא כל שראוי להיות אוהב זה האיש הוא כשר בעצם והמשנה אינה מגביל הזמן שכשר להעיד ואין כשר לדון רק על האיש אנו דנין וזה האיש יהיה יכול לדון כשיעבור שנאתו ואהבתו וזה פשוט וברור. והארכתי בזה לפי שראיתי לזקני החכם צבי ז"ל סי' קל"א שהקשה על הרמב"ם באוהב אף אם נימא דשושבין אינו פסול רק ביום א' של החופה עכ"פ א"א לו לשוב בכמו רגע אל הכשרות ולפי מ"ש אתי שפיר דאין אנו מגבילין הזמן רק האיש. ובזה מיושב מה שהקשה שם דנחשוב נטל שכר להעיד והחזיר דלעדות כשר ופסול לדון אותו הדין ובזה לא שייך תירוץ התוס' דמסתמא כל דיניו בטלים עיי"ש שהאריך ונסתפק החכם צבי אי שייך תירוצו של הרמב"ם בזה כיון דמחוסר מעשה וחסרון כיס עדיף מאוהב ושונא וכוונתו דבעדות כל שמחזיר כשר כיון שהראיה היה בכשרות והגדה ג"כ בכשרות לאחר שהחזיר אבל לדון יש לומר דנשתנה דעתו ופסול אף לאחר שהחזיר ולפי מ"ש אתי שפיר דגוף האיש ראוי לדון ואף מה שנטל שכר הוא ענין מבחוץ ולא נקרא מחוסר כלל כעין מ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין לענין מחוסר הקנאה דלא מקרי מחוסר:

והנה יש לי מקום ספק בשונא דקרא דמי שראה את חבירו עובר עבירה דאמרינן דמצוה לשנאותו אם שייך בזה תירוצו של הרמב"ם דהא זה מחוסר מעשה גמור שביד חבירו תלוי אם ישוב או לא דכל זמן שלא שב אין בידו לאהבו ולכאורה רציתי לומר דגם לעדות פסול דעד כאן לא אמרו רבנן דלא נחשדו ישראל רק בשנאת רשות אבל בשנאת מצוה אפשר דנהפך לבו בקרבו ויעיד שקר ובזה רציתי ליישב דברי התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה לרצונו שפירשו דנרבע יציל שהוא פסול מחמת שהוא שונא לרובע שרבעו והקשו המהרש"ל והמהרש"א דהא שונא כשר להעיד ועיין בשו"ת רש"ל סי' ל"ג ולפי מ"ש י"ל דשונא דעבירה חמור אבל אחר העיון זה אינו דכל הטעם דשונא כשר להעיד הוא משום דהמעשה לא ישתנה בשביל שנאה כמ"ש הסמ"ע ועיין בעקדה פרשת שופטים וא"כ כל שכן שלא יעיד שקר בשביל שנאת מצוה. אמנם לענין לדון ודאי אין בידו לחזור ולאהבו ובזה לא שייך תירוצו של רבינו.

איברא דכיון דשונא פסול לדון קשה בהא דאמרו בראש השנה דף כ"ו בסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש לר' עקיבא כיון דחזיא דקטל נפשיא לא מצי חזי ליה זכותא ותיפו"ל דלא מצו דנין דשונא פסול לדון והרי הם ראו שעבר עבירה דקטל נפשא וגם למה דוקא בראו שהרג את הנפש פסולין הא גם אם ראו שחילל שבת וכדומה ג"כ יפסלו לדון דזה הוי שונא דקרא וצ"ל דשם מיירי שהרג בשוגג או שהם לא ידעו אם הרג בשוגג או במזיד ובזה לא שייך שונא דקרא ומ"ש כיון דחזו דקטל נפשא היינו שעכ"פ הנפש נרצח ויחם לבבם על הנפש שנרצח ולא מצו חזו ליה זכותא וכעין דאמרו במכות דף ט' מרשעים יצא רשע והא דאמרו במכות דף י"ב מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין בי"ד ממיתין אותו צ"ל דמיירי שלא ידעו אי בשוגג הרג או במזיד ואח"כ כשנתברר שבמזיד הרגו אין ממיתין אותו עד שיעמוד בבי"ד אחר ובזה יש ליישב הקושיא דלמה לי תרי קראי על זה ולפי מ"ש אתי שפיר דצריך לענין שוגג ולענין ספק שוגג ומזיד:

והנה יש להסתפק בכל הני נוגעים דפסולים וכל הני דחשיב כאן דפסולין לדון אי שייך בזה נמצא אחד מהם קרוב או פסול לדיינים למאן דפוסל נמצא אחד מהם קא"פ בדיינים ולענין עדים לכו"ע והנה בנוגע כיון דהוא בגדר בעל דין ודאי דאינו בכלל נמצא אחד מהם קא"פ ותלוי במחלוקת העיר שושן והסמ"ע אי נוגע פסול מטעם קרוב ובמעיד לאחרים דחידש הקצות החושן דהוי רק כנוטל שכר להעיד בודאי לא נפסל כמ"ש הריטב"א בקידושין דף נ"ח ובזה נראה דגם באוהב ושונא כיון דאפשר שנתהפך מאוהב לאויב וכן להיפך שייך ג"כ סברת הריטב"א ובגר ומשוחרר לדון דפסול משום פסול הגוף הוי כמו נכרי ואשה דאינם בגדר דיינים דהרי פסולים אף בדיני ממונות אבל בזקן וסריס וסומא באחד מעיניו דרק בדיני נפשות פסול אפשר דשייך נמצא אחד מהם קא"פ מיהו י"ל כיון דלענין סנהדרין בעי שיהיו מנוקים מכל מום ומכל פסלות א"כ אף שישבו עם אותן הפסולים מ"מ אין עליהם תורת סנהדרין לא שייך נמצא אחד מהם קא"פ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.