אור שמח/עדות/ד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
דברי שאול - עדות ביוסף
קרית ספר


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


אור שמחTriangleArrow-Left.png עדות TriangleArrow-Left.png ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

אם היו ב' העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין היה זה המתרה בו רואה כו' המתרה מצרפן:

הנה על דינא דעדות מיוחדת כשירה לדיני ממונות הקשו רבנן קדמאי דהא איתקוש דיני ממונות לדיני נפשות מקרא דמשפט אחד יהיה לכם יעו"ש. והנראה לנו ליישב, דהגמרא דדרשה מאי לא יומת עפ"י עד אחד כו' אלא מאי אחד, אחד אחד, המכוון דרחמנא גלי דאימת מהני עדים דוקא כי כל אחד מעיד שהנדון חייב מיתה, אבל לא כשהוא אומר שאינו יודע אם חייב הנדון מיתה, רק ב"ד יצרפו לעדותן לחייבו מיתה על פיהם, הגע בעצמך, אדם שהרג הנפש בלא שני עדים המעידין בב"ד ודאי לאו בר קטלא הוי, וכ"ז שלא נגמר דינו חייב ההורגו עיין פ"ק דערכין, וכן אמרו דאם מסהדי עדים והוזמו ובאו עדים אחרים והעידו שמקודם חייב אפ"ה הן חייבין מיתה דרצו לדונו קודם שבאו עדיו ומשנתנו היא הוא והן נהרגין יעוין דף ה', א"כ בעדות שלא ראו זה את זה כי באין לבית דין כל אחד אומר שאינו יודע אם חייב מיתה דהוא יודע שהרג הנפש ועד אחד הוא עצמו בא לב"ד, א"כ אם חבריה מסהיד בשקרא לאו בר קלטא הוי רק ב"ד יצרפו עדות כל אחד, וא"כ יש לפנינו שני עדים בב"ד המעידין דגברא הרג הנפש ובר קלטא הוי, וע"ז כתבה רחמנא לא יומת ע"פ עד אחד, אחד אחד ע"י צירוף הב"ד מן העדים לא יעידו, וזה דוקא דיני נפשות, אבל דיני ממונות הלא אם לוה מחבירו או הודה, אף שלא בא העד והעיד לב"ד גברא בר חיוב ממון הוי, וא"כ כל אחד אומר שחבירו חייב ממון והוי כאילו אומר כל אחד בדיני נפשות שחבירו חייב מיתה שהרג נפש ועדים באו להעיד בב"ד כגון שרואין זא"ז והוי במשקל אחד ממש, ולא שייך ע"ז משפט אחד דאדרבא משפט אחד הוי וכמש"נ בס"ד:

ומה מחוור לן שמועה, דאהא דעדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות מתקיף לה מר זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל אלמה תנן [בהיו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה אם נמצאת אחת מהן זוממת] הוא והן נהרגין קשיא, והוא פליאה כיון דאין בהן צירוף מה איכפת להן אם הוזמו השנים, וכמה נדחקו בה רבנן קדמאי בחידושי רמב"ן. ולפי דברינו מחוור מאוד, דעדים שנים שמעידים בממון אף עפ"י שלא ראו זה את זה מצטרפין כיון דכל אחד אומר שיודע בבירור שפלוני חייב ממון והוזמו מקצתן הוזמו כולם, ובטל כל עדות המעידין כאחד, כש"כ כאן ששנים מעידין מחלון זה ראו שפלוני הרג הנפש, ושנים מעידין שמחלון השני ראו זה, א"כ קח עד אחד משנים אלו ועד אחד משנים אלו כל אחד אומר שפלוני הרג נפש, ושני עדים מעידין עליו וגברא בר קלטא הוי, א"כ העד משנים אלו ועד משנים אלו הוי כשני עדים לענין ממון, וכיון דהוזמו מקצתן יוזמו כולם דהא איכא בהו צירוף שהאחד מכת זה והאחד מכת זה מצרפין וחדא עדות הוי, בינה זה:

אולם רבינו שכתב באחד מחלון זה ואחד מחלון זה דהמתרה מצרפן אף עפ"י שהמתרה אינו בא לבית דין, וא"כ כל אחד אומר שאינו יודע אם הנידון חייב מיתה דשמא שקר בפי העד השני והך גברא אינו חייב מיתה כיון שלא באו שני עדיו בב"ד, ותו הוי עדות מיוחדת לפום סברא דילן, וכן פירשו בתוספות דהא דאמר רבא אם היו רואין את המתרה כו' קאי על הברייתא דתניא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה כו' שאינן מצטרפין ע"ז אמר דאם המתרה רואה אותן מצטרפין. ובאמת המפרש שהביאו בתוס' נראה לי דמפרש כפי שבארנו, לכן לא הוי מצי לפרש דקאי על הברייתא דאכתי הוי עדות מיוחדת. וצ"ע לפי שיטת רבינו א"כ מאי פריך מאי ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה אינן מצטרפין דהאי חזי פלגא דמעשה כו' כש"כ דאינן מצטרפין, הא לפ"ז א"ש דהכי קאמר להביא שנים שרואין אותו זה מחלון זה וזה מחלון זה אינן מצטרפין ולא עוד אלא אפילו בזה אחר זה אע"פ שהמתרה רואה אותן אפ"ה אינן מצטרפין. אולם זה סבר הגמרא דכש"כ הוא, ובאמת משמע מדברי רבינו דבאופן זה בבועל את הערוה וכן במחלל שבת וכל אחד רואה שקוצר כגרוגרת אפ"ה אינן מצטרפין אעפ"י שהמתרה רואה אותן כן משמע מדברי רבינו ודוק. ואולי יצא לרבינו דלא נפרש כפי שבארנו, דהוי קשה ליה, דא"כ בשנים מעידין שפלוני נגמר דינו בב"ד פלוני, ופלוני ופלוני עדיו אף שלא ראו זא"ז, חייב הנידון מיתה ע"פ שניהם וזה משום דכל אחד מעיד שפלוני חייב מיתה שכבר נגמר דינו ובר קטלא הוי והראיה דהא אם הוזמו ובאו עדים אחרים שנגמר דינו קודם אינן חייבין כלום דבעידנא דאסהדו בר קטלא הוי, א"כ כאן נמי הוי כממון ויהרג על פיהם, וזה אינו במשמע דכללא כייל לא יומת עפ"י עד אחד ודוק:

ולפי סברתנו שבארנו, א"כ בקנסא דכל כמה דלא העידו עליו בב"ד לא מחייב כלל והראיה דאי מודה מיפטר, תו אין כל אחד אומר שיודע שפלוני חייב קנס, דדילמא העד השני משקר ולא ראה הדבר, וא"כ ליכא בב"ד רק עד אחד ולא מחייב כלל. הן גם לתוספות שכתבו דמשו"ה לא מקשינן עדות דד"מ לדנ"פ גבי עדות מיוחדת, משום דעד אחד מועיל לממון, אפשר דכוונתם דעל כרחין לא שייך לאקושי גבי זה ד"מ לדנ"פ, משום דאין סברא כיון דאחד מועיל לממון להשביע עליו מסתברא שמצטרפין אפילו אין רואין זא"ז, ותו ע"כ לא קאי משפט אחד ע"ז, ולכן בקנס דאין שבועה עפ"י עד אחד אפ"ה לא קאי לא יומת עפ"י עד אחד על ד"מ וכיון דההיקש לא קאי על ממון תו בקנסא ג"כ אינן מצטרפין. אבל לפום סברא דילן דשפיר מתקיים קרא דמשפט אחד דבעינן שיהא כל אחד מעיד שכהגמר דין כן הוא יודע עפ"י ראייתו, א"כ בקנסא דלא שייך זה הלא צריך להיות שלא יצטרפו כלל, ומדברי רש"י ותוס' ב"ק (דף עד) ד"ה מה עפ"י עד אחד כי אתא עד אחד בהדיה מצטרף כו' מוכח דמועיל אם זה ראה מחלון זה וזה מחלון זה, מדמהני שלא יגידו כאחד כו' הוה"ד דמועיל אף אם לא ראו כאחד. ועיין קצות סימן ל' בזה, ולטעמייהו אזלי דסברי כשיטת רבינו דאחד רואה מחלון זה והמתרה רואה אותן מצטרפין להעיד ודוק:

ולפ"ז צריך מובן גדול הך פירכא דפריך אלא מעתה בדיני נפשות תציל, כיון דאינן מצטרפין להעיד על נפשות כן אינן נחשבין לכת אחת שאם הוזמו מקצתן אין השאר בטלים, ולא נתקררה דעתנו במה שראינו לרבוותא קדמאי בזה. והנראה לי דההורג נפש שלא בעדים דמכניסין אותו לכיפה דהלכתא גמירי לה ומפרש הגמרא בעדות מיוחדת וחד אמר שלא בהתראה כו', דבארנו כבר במקום אחר, דכל עדות המועיל לדיני ממונות הוא עדות מועיל בעידי נפשות לענין כיפה ולכן אמר זה שלא בהתראה וזה בהכחשה בבדיקות וזה בעדות מיוחדת דמכניסין לכיפה הואיל וכשרים לדיני ממונות:

נ"ב ומסתפקנא ברוצח שלא בעדים היינו שלא בהתראה או בעדות המיוחדת וכיו"ב מי יש דין הזמה בעדים אם מכניסין העדים לכיפה כי הדר מתזמי ומסתברא דלית בהו דין הזמה ואי קשה א"כ אמאי מכניסין אותו לכיפה כיון דהוי עדות שא"א יכול להזימה ע"ז אשיב או כמו שתרצו בתוס' גבי בן גרושה משום דלוקין או משום דעדות שאין יכול להתקיים בהן דין הזמה כשר בעדי ממון כמו דמשמע מלשון רבנו פרק ב' מרוצח הלכה ט' לכן גם לכיפה מכניסין אותו עפ"י עדים כאילו שאין בהן דין הזמה ודו"ק.

ובזה פרשתי הסוגיא בפרק שה"ע דף ל"ד דריה"ג יליף דבעדות ממון מיירי דכתיב או ראה או ידע עדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה ופריך לימא ריה"ג לית ליה דר' אחא כו' דאי א"ל דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כר"ש בן שטח כו' ומצאתי סייף בידו והדם מטפטף כו', דתמיה טובא דר' אחא גופיה לא אמר רק בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אזיל בתר אומדנא כדמפורש סוגיא דפרק אחד ד"מ דדייק בגמרא הא בד"מ אמדינן עדות מאומד כמאן כר' אחא יעו"ש בתוס' שתמהו בזה. ולפי זה ניחא שפיר, כיון דר' אחא סבר דבדיני ממונות מקבלין עדות מאומד א"כ בדיני נפשות היכי דאיכא אומדנא כמו עובדא דר"ש בן שטח אף ע"ג דמיתה לא מחייבין ליה לרוצח מ"מ מכניסין אותו לכיפה ע"י עדות זה, וא"כ משכחת עדות בדיני נפשות בידיעה בלא ראיה ויתחייבו קרבן שבועה אם לא יעידו, ונכון:

והנה בירושלמי אמר דאם כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים רחוקים לזה וקרובים לזה ר' יוחנן אמר פסול מתניתא מסייע לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהן כו' עדותן בטילה, הרי דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה יליף מזה דאפילו מאה אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול בטלים כולן, וא"כ שפיר מקשה כיון דעדות מיוחדת כשירה לד"מ, תו גם לענין כיפה עדותן קיימת, ואם שנים העידו שראוהו מחלון זה ושנים מעידים שראוהו מחלון זה הרי להרגו בדין כיפה שפיר מצטרף אחד מכת זו ואחד מכת זו להעיד, וכל השני כיתות נחשבין כת אחת לענין להכניסו לכיפה, ותו כי הוזמו שנים הוי כהוזמו מקצתן לענין דין כיפה, ומתוך שבטלה העדות לדין כיפה בטלה ג"כ לדיני נפשות להרגו בב"ד, דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ומתוך שאינו מועיל העדות להכניסו לכיפה אינו מועיל גם להמיתו בב"ד, ומשנתנו קאי על עדים המעידים על הרוצח ג"כ, חדא דרישא אמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש כו' ובסיפא, כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו איש פלוני נגמר דינו בב"ד של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו יהרג, ומפרש בסנהדרין (דף מה) דדוקא ברוצח, הא בשאר דיני נפשות בעינן שיהיו הן הן עדיו, וא"כ כיון דלענין כיפה בטלה עדותן כן בטלה להמיתו בב"ד וזה שפיר מקשה, ונכון בס"ד ודוק:

עלה בידינו, כי בד"מ אף עפ"י שלא ראו כאחד רק שנים מחלון זה ושנים מחלון זה, והוזמו השנים, בטלה גם עדות השאר כיון דלענין ממון מצטרפין הוי חדא עדות כאלו ראו מחלון אחד כ"ז שהעידו בב"א, ובחידושי הרמב"ן נחלק בזה על הראב"ד שדעתו דאפילו בעדות רצופה ממקום אחד נמי אם נמצא כת אחת זוממת למה תפסל חברתה, ולא דמי לנמצא אחד מהן קרוב או פסול דהכא כיון שהוזם אינו מהם כו' ולפי דברינו מתבאר כהראב"ד דכיון דנצטרפו בהגדה אף עפ"י דבהזמה איגלאי דלא היו עדים כלל אפ"ה הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ולשיטת רבינו דהמתרה רואה אותן מצטרפין מיירי שראו שני עדים זה מחלון זה וזה מחלון זה, דכיון דלא ראו את המתרה, איך נאמן המתרה לומר שראה אותן להרוג על פיהם, ומה שכתוב בתוספות דמיירי שיש עדים שראו את המתרה רואה העדים אך לא ראו המעשה, קשה הא הוי חצי דבר שהעדים אינן מעידין שהיו בצירוף, ואותן העדים אינן מעידין על המעשה, והוי כשנים מעידין אחד מגבה ושנים מעידין אחד בכריסה. אך לפי מה שבארנו דמהני עדותן להכניסו לכיפה, וכיון דמעידין על דבר שלם תו מהני גם עדות המעידין שהמתרה ראה אותן. אך זה דוקא ברוצח, ועוד יש לפקפק בזה. לכן מחוור שיטת רבינו דגריס אם היו רואין את המתרה, והמתרה רואה אותן מצטרפין, ודוק היטב בכ"ז:

ג[עריכה]

וכן אם אמר האחד בפני הלוהו והשני א[ו]מר בפני הודה לו כו':

יש להתבונן, דא"כ בשני בעלי דברים שתובעין מראובן זה מנה וזה מנה, הלא הדין דישבע להכחישם אם תובעין בעד אחד, זה בעד אחד וזה בעד אחד, מי מצי לכתוב הרשאה כל חד לחבריה, ונמצא אחד תובעו מנה בשני עדים ויהא צריך לשלם. ואם נסכים, דעד שלא נשבע דיכולים לכתוב הרשאה שוב יהא הדין אף כשנשבע ג"כ, וזה זרות לא שמענו שיצטרפו שני עדים משני בע"ד והבע"ד יכתבו הרשאה זל"ז. לכן צריך לומר, דהא קיי"ל דלא כתבינן הרשאה אמטלטלי דכפריה כמבואר ב"ק (דף ע) משום דאין אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו, והכא אף למ"ד דפליג אר' יוחנן וסבר דיכול להקדיש ולהקנות דבר שאינו ברשותו, בכ"ז הכא שאין יכול להוציא בדיינין אינו יכול להקנות לכו"ע, ואף בקרקע מפורש בב"מ (דף ז) דאינו יכול להקדישה ואף דרבנן עשו שיכול לכתוב הרשאה כמו שפירשו תוס' שם, זהו דוקא בדבר שיכול הבע"ד להוציאו בדיינין, אבל בדבר שאין יכול להוציא בדיינין מן הדין אינו יכול לכתוב הרשאה, ודוקא בהני בוכרי בבכורות ובשני יוסף ב"ש דודאי חייב לשניהן, היינו לאחד מהן, רק דלכל חד מצי מדחי לחברך אני חייב, מצי לכתוב הרשאה, וזה ברור לדעתי. וראיתי להש"ך בסוף סימן ע"ה בטוענו בשמא עפ"י אחר, דהביא תשובת ר"ת דכותב לו הרשאה, ועיין בתומים שהעיר קצת מדברי. אך לפלא שלא העירו בספק זה ודוק. [וכזה מוכחא ממה שפירשתי לקמן בפרק י"א בהגה"ה דברי הש"ס סנהדרין גנב קבא כו' דלא מועיל הרשאה לכן לא הוי עד חמס יעו"ש]:

עוד יש לחקור בשני נתבעים, שראובן תובע ליהודה בעד אחד שהלוה לו מנה ונשבע להכחישו, ועוד תבע לפרץ בנו שהלוהו מנה בעד אחד דהיה הדין דכל אחד נשבע ונפטר. אך אח"כ ירש פרץ את יהודה אביו ותובעו ראובן בשני עדים שמגיע לו מנה או מצדו או מצד אביו, אם בזה הוי כשני יוסף ב"ש בסימן מ"ט, ואף להתומים החולק שם בירש יוסף ב"ש אחד את חבירו דהוי כמלוה ע"פ ואינו גובה מלקוחות, אבל מיורשים מיגבי גבי, או דילמא הכא טעמא אחרינא מטעם דקם דינא, ואף להחולקים וסברי דהדר דינא ביבמות ל"ז. נראה דזה דוקא באדמון וכן ביבם וספק דאם אמרינן דהוא בן היבם צריך למיפלג עם אחוה, וזה הצד אינו באפשרי לומר שאינו בן היבם ולא בן המת, אבל כאן קודם שירש פרץ את יהודה הוי אמרינן דאין לראובן עליהם שום עדות לממון דלכל חד אינו רק בעד אחד ויכולין להכחישן והוסר נאמנות העדים, וכיון שכן תו לית ליה חוב כלל אצל שניהם דקם דינא ונשבע פרץ, דמשום מנה שמצד אביו פטור דכבר לא האמינו להעד שמעיד על אביו ודוק:

ז[עריכה]

אבל אם העידה האחת שראתה שתי שערות בצד ימין והעידה השניה שראתה ב"ש בצד שמאל מצטרפין:

ראה בכס"מ הגירסא הנכונה, ומה שהקשה דהא הוי עדות מיוחדת ופסולים לדנ"פ, ודין זה דש"ש שייך אף בדיני נפשות כמו לענין עונשין כו', לק"מ, דאטו הם מסהדי דמקטלא, רק עדותן דהן גדולים ובני עונשין וכי עושים אח"כ דבר המחויב מיתה מחויבין ממילא דכבר נתחזקו לגדולים, וגדולה מזו כתב רבינו, דעד אחד שהעיד זה חלב דנאמן באיסורים אם אכלו אח"כ לוקה, וראיה מפורשת דעדות מיוחדת מועיל להחזיקו בגדולים אף לדנ"פ מהא דתניא בקדושין דאב נאמן לומר בני זה בן י"ג כו' בתי זו בת י"ב לנדרים אבל לא למכות ועונשין, ואם לא היה מועיל גם עדות מיוחדת פשיטא דאב אינו נאמן דלא עדיף מעדות מיוחדת, וע"כ דע"י עדות מיוחדת נחשב כגדול גמור, ואף להחזיקו למפרע היינו לחייבו מיתה על מעשה שעשה מקודם עדותן [למ"ד התראת ספק שמה התראה] כיון דאין עדותן על גוף החיוב רק להחזיקו בגדול, וברור. ועיין ב"י הלכות אישות סימן ל' כיון דשייכי בדיני נפשות לא מהני עדות מיוחדת, ולפי מש"כ לא שייך זה דקו"ח מהך דשתי שערות שעושים אותו כגדול לכ"ד, ורבו שם החולקים עי"ש. ועיין מש"כ בהלכות אישות פרק ט' בזה בס"ד:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.