דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/ה

דברי שאול - עדות ביוסף עדות ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שנאמר לא יקום עד אחד באיש. עיין בכ"מ ומ"ש בהגהות שם ובהגהות מיימוני הביא דברי הספרי עיי"ש והוא מובא בילקוט פרשת שופטים וז"ל הספרי לא יקום עד אחד באיש אין לי אלא דיני נפשות דיני ממונות מנין ת"ל לכל עון וכו' ואח"כ כתב אין לי אלא עדות איש לעדות אשה מנין ת"ל לכל עון ולכל חטאת אם סופינו לרבות אשה מה ת"ל איש לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה והנה מפשטת הלשון משמע שע"א קם באשה להשיאה מדאורייתא שגם ר' יוסי לא חולק על ר"י רק דמר דייק באיש ומר דייק לכל עון וכבר הרחיב בזה הדיבור בשו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא חלק אה"ע סי' ל"ג. והנה מה שאמר אם סופינו לרבות אשה מה ת"ל איש ראיה למ"ש התוס' בסוכה דף כ"ח ובב"ק דף ט"ו דבכ"מ דכתיב לשון זכר השוה הכתוב אשה לאיש רק במקום דכתיב בפירוש איש ממעטינן אשה וא"כ כאן דכתיב באיש הו"א דבאשה הוא קם אבל כיון דמרבינן מלכל גם אשה ממילא יקשה למה כתיב איש וע"כ דרש ר' יהודה לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה. אמנם בגוף הדבר מצאתי בפנ"י בכתובות דף כ"ב במשנה דהאשה שאמר שם מביא הך ספרי הנ"ל והבין ג"כ שהוא מן התורה והקשה דא"כ למה אמרו אין דבר שבערוה פחות משנים הא מן התורה נאמן ורצה לחדש דדוקא לאיסור אין ע"א נאמן בדבר שבערוה אבל להיתר נאמן. אמנם בריש גיטין הקשה על זה דמה פריך שם לבעי תרי הא להיתר ע"א נאמן ומסיק דהך דספרי אינו רק אסמכתא בעלמא אבל בקונטרס אחרון בגיטין שם הן ולאו ורפיא בידיה. ואני אומר אף אם נימא דהספרי דרשא גמורה מ"מ לק"מ דבאמת שאני התם דאינו תורת עדות כלל רק משום גילוי מלתא וכמ"ש הנוב"י בעצמו שם וכבר קדמו בשו"ת תשב"ץ ח"א מסי' ע"ז עד סי' פ"ה דעד אחד בעצמו שמעיד הוא מה"ת אבל עד מפי עד דיכול לאשתמוטי שאחר אמר לו כן זה אינו רק מדרבנן והנוב"י זכה לכוון לדברי התשב"ץ הנ"ל והעיקר נראה שהוא רק אסמכתא בעלמא ועיין בב"י סי' י"ז סעיף י"ז ועיין תרגום יונתן בפרשת שופטים ובפרי מגדים או"ח בהקדמתו ודו"ק היטב:

ב

וכן מדבריהם בעדות אשה וכו'. דברי רבינו כאן סותרים למ"ש בפי"ב מגירושין הלכה כ"ט דשם משמע דמן התורה הוא. אמת שדבריו בעצמו שם סותרין זה את זה כמ"ש הלח"מ שם וכבר כתבתי בה"א מ"ש הנודע ביהודה בזה וכבר קדמו התשב"ץ. ולפענ"ד נראה דבר חדש ע"פ מה שחידש הט"ז באה"ע סי' י"ז דלכך חיישינן בעד אחד בקטטה שמא תשכור אותו ע"פ מ"ש התוס' בגיטין דף ס"ג דבדיבור שע"י נגמר המעשה חשוב כמעשה גמור אבל היכי שאינו נגמר ע"י הדיבור אמרינן דיבורא מקרי ואמרי ולפ"ז כיון דע"י דיבור של עד לא נגמר ההיתר אלא שצריך לדייקא ומנסבא שלה הוי רק דיבור בעלמא ומקרי ואמרי עיי"ש בס"ק ס"ג ולפ"ז כיון דכל הדייקא ומנסבא שלה הוא משום חומר שהחמרת עליה בסופה וא"כ מה"ת לא שייך זאת ולפ"ז מה"ת מקרי מעשה שע"י דיבורו נגמר המעשה לכך נאמן מה"ת וא"כ אחרי שתקנו חז"ל החומר שהחמירו עליה בסופה ושוב שייך דייקא ומנסבא וא"כ ממילא לא מקרי רק דיבור בעלמא וחיישינן למשקר מן התורה רק שחז"ל הקילו בזה משום עגונא ומשום דייקא ומנסבא ודברי רבינו נכונים שם וכאן ודו"ק:

ג

שאין מחייבין שבועה אלא בעדות כשר הראויה להצטרף וכו'. עיין כ"מ שנדחק ולא ידע מהיכן מצא זאת. ואני כתבתי בגליון הרמב"ם שיצא לו מהא דאמרו בשבועות דף ל' דשבועת העדות אינה נוהגת בפסולים ואי נימא דגם פסול מחייב שבועה יקשה דמשכחת לה שבועת העדות בנסכא דר' אבא כדאמרו בדף ל"ב הכל מודים בעד אחד בנסכא דר"א ועל כרחך דאינו נוהג שבועת ע"א רק בכשרים. אמנם בטעם הדבר דאינו נוהג בפסולים הוא פשוט דהנה בטעם דע"א מחייב שבועה אמר שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י משום דבאמת מאן דחשוד אממונא חשוד אשבועתא רק משום ספק מלוה ישנה ופריש איניש מספק שבועה דליתא בחזרה וא"כ זה שייך לענין הבעל דין אבל העד עובר משום לא תענה א"כ בודאי לא ישקר כיון דפרשי אינשי מספק שבועה דליתא בחזרה מכל שכן שהעד שאינו נוגע בדבר יפרוש מלאו דלא תענה ולכך משביעין את שכנגדו דליתא ג"כ בחזרה ונאמן בהכחשתו ובזה אמר דלכך עד המסייע פוטר משבועה משום דבזה בודאי שייך לומר אם אתה חושדו למשקר והעד יעבור על לא תענה גם הוא לא יפרוש משבועה עכ"ד. ומעתה לכך אינו יכול לחייב שבועה בפסולים דבפסולים דלא יגיד לא קאי עליהם דלכך אינו נוהג בהם שבועת העדות וכמ"ש הר"ן וא"כ אינו בגדר עדות וממילא לא עברו על לא תעשה ולכן אין להשביע בהכחשתם:

ובטלה העדות בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות. במשנה מכות דף ו' נחלקו אמר ר' יוסי בד"א בד"נ אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר רבי אומר אחד ד"מ ואחד ד"נ והנה רש"י ותוס' נדחקו בטעם של ר"י דמחלק בין ד"מ לד"נ וראיתי בתומים בסי' צ' ס"ק י"ד שהקשה למה לא חילקו בפשיטות בשלמא בד"מ דלא אברי סהדי אלא לשקרא א"כ כיון דיש כאן שנים כשרים מה בכך שנצטרף הפסול עכ"פ לא גרע מאומדנא דסגי בד"מ משא"כ בד"נ עיי"ש. אמנם נראה דהרי נודע דעת המהרי"ק שורש קכ"ט דעד כאן לא מהני אומדנא בד"מ אלא שנודע שהמעשה הוא אמת רק שנסתפק לנו מה כוון בעת הקנאתו כעין דאמרו לא כתב לה אלא על מנת לכונסה אבל כשאנו מסופקים על גוף המעשה לא מועיל אומדנא עיי"ש ולפ"ז כיון דמקשינן שלשה לשנים ובשנים כי נמצא אחד מהם קרוב אין כאן רק ע"א וכיון דאינו נאמן לענין ממון אין כאן אומדנא דיש לנו ספק על גוף המעשה א"כ ממילא גם שלשה אף שיש לנו אומדנא התורה הקישו לשנים. ובזה יש לומר מ"ש התוס' הסברא דר"י דבד"נ בשנים נתבטל העדות לגמרי כשיש ע"א קרוב משא"כ בד"מ דעכ"פ לשבועה מועיל לכך בשלשה מועיל לממון והדבר צ"ב דמה ענין שבועה לממון דלענין ממון הא אין ע"א מועיל ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת נחלקו הקדמונים בטעם דאין ע"א נאמן אי נימא משום דחיישינן למשקר לענין ממון או דגזירת הכתוב הוא ועיין בשו"ת המיוחסות לרמב"ן בסי' ק' ובשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ע"ז עד סי' פ"ה ומעתה בזה נחלקו ר"י ורבי דלר"י אמרינן דבאמת ע"א אינו משקר והרי לענין שבועה התורה האמינתו כשנים ורק לממון גזירת הכתוב הוא וא"כ גם שם יש אומדנא.

איברא דאכתי קשה למה באמת מקשינן שלשה לשנים הא בשנים לא שייך אומדנא משא"כ בשלשה. אמנם יש לומר דלכך סובר ר' יוסי דההיקש שלשה לשנים אינו רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות וכקושית התומים אבל רבי סבר דההיקש שלשה לשנים הוא בין בד"מ בין בד"נ וא"כ גזירת הכתוב היא דאף דאיכא אומדנא לא מהימן. ויש להמתיק הדברים דהנה הא דאינו נאמן ע"א רק לשבועה ולא לממון כפי הנראה מהקדמונים ובשטמ"ק ב"מ ג' משום דחיישינן למשקר ובשבועה אינו רק מברר הספק אבל בשו"ת המיוחסות לרמב"ן בסי' ק' ובתשב"ץ ח"א מסי' ע"ז והנמשך נראה דגם ע"א לא חיישינן למשקר והרי בשבועה נאמן כשנים רק דלענין ממון גזירת הכתוב הוא ולפ"ז יש לומר דבזה נחלקו ר"י ורבי דר"י סבר דהא דאין ע"א נאמן הוא משום דחיישינן למשקר ולכך א"א להקיש שלשה לשנים וכמ"ש דבשנים ליכא אומדנא אבל רבי ס"ל דע"א אינו משקר ורק גזירת הכתוב היא וא"כ מקיש שלשה לשנים:

והנה הרב הגאון מפשווארסק ז"ל הקשה דנימא דבדיני ממונות תתקיים העדות בשאר דהרי בהך דאמרו בשבועות דאי אמר לא לוה ואתו עדים שלוה ופרע אמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ גם כאן כיון דהוא מכחיש גוף ההלואה הרי אומר דלא היה כאן עדים וממילא לא נצטרף קרוב או פסול וא"כ לגבי דידיה לא נצטרף קרוב או פסול ולענין הדין מהמנינן לעדים הכשרים ובתשובה כתבתי בזה. ולפענ"ד נראה כעת דלק"מ דכבר כתבתי דבד"מ סגי באומדנא והרי יש כאן אומדנא גדולה רק דגזירת הכתוב הוא דכל שנצטרף קרוב או פסול אף שהאמת הוא כן מ"מ הרי נצטרף קא"פ ועדותן בטילה ולפ"ז מה יועיל הודאת בע"ד נגד זה דנאמין לו שלא היו עדים דממ"נ אם נאמין לו שלא היה כאן הלואה כלל הרי פטור ועל כרחך דנאמין לעדים שהיה הלואה וא"כ הרי היה כאן צירוף ואטו הודאת בע"ד יפריד הצירוף והרי גם אנחנו מאמינים שהיה הלואה ורק דגזירת הכתוב הוא דכל שנצטרפו קרוב או פסול תתבטל העדות ולא שייך בזה הודאת בע"ד ושאני התם דעל ההלואה אנו מקבלין עדות העדים ועל הפריעה מקבלין עדותו וזה ברור. ובפשיטות אמר שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י דשאני התם דהם שני ענינים נפרדים הלואה ופרעון ועל הלואה אנו מקבלין עדותם ועל הפרעון עדותו אבל כאן הוא אומר שהעדים משקרים ומכחיש ההלואה וגם אנחנו אומרים שמשקר וא"כ לא שייך כאן הודאת בע"ד:

ד

ובזמן שיתכוונו כולם להעיד. כן אמרו במשנה שם אימתי בזמן שהתרו בהם ולפענ"ד ביאור הענין נראה דהנה בהך דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה נראה להסביר דבאמת כל עדים כשרים שמעידין אטו הדבר ברור ששני עדים לא משקרים בשום פעם והרי בהזמה נאמנים המזימים רק דעל כרחך התורה הוכרחה להאמין שנים דאל"כ אין גבול לדבר ונתבטל כל משפטי התורה בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות ועל כן שיערה חכמת התורה דכל זמן שלא ראינו שום ריעותא בהגדתם על פי שנים עדים יקום דבר ולפ"ז כל שנצטרף קרוב או פסול א"כ על אותה מעשה התורה אמרה שהקרוב או פסול אינם נאמנים דחשדינן למשקר וכיון דאותה מעשה עצמה דחשדינן ששקר הם אומרים גם הכשרים וא"כ ממילא גם הכשרים יש חשש שמא משקרים דהיאך אפשר במעשה אחת להאמין לכשרים והפסולים נחשוד למשקרים ואין לומר להיפך דע"י שמאמינים לכשרים נאמין להפסולים ג"כ דזה אינו דהא גם העדים הכשרים אינו דבר ברור לנו שאינם משקרים וא"כ כל שהפסולים בודאי משקרים דאפילו ספק לא הוי ע"י עדותם וגם להחזיק אינם נאמנים א"כ שוב חיישינן גם לכשרים למשקר.

ובזה יש לומר במה דנסתפק שאר בשרי תלמידי מוה' אברהם הנ"ל בהא דהלואה אחר הלואה מצטרפין אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אם תתבטל העדות לגמרי שלא יועיל אף לשבועה ואמר דמחויב שבועה נגד העד והביא ראיה מדברי התשב"ץ ח"א בסי' ע"ג שאמר דהא דהלואה אחר הלואה מצטרפין הוא משום דבע"א ג"כ חשש רחוק הוא שמשקר ומפני אותה חששא רחוקה אין אנו מוציאין ממון על פיו ולכן כשיש עוד אחר מעיד שחייב מנה אע"פ שעל מנה אחר מעיד אבל מ"מ על חיוב ממון העיד ובזה מסלק החשש מעד הראשון ועשינו מאותו השני סניפין לסלק מהעד הראשון אותו החשש רחוק עיי"ש בתשב"ץ ולפ"ז כאן דנמצא השני פסול לא שייך לבטל גם עדות הראשון ע"י עדותו אף דהגדתם היה כאחד דהרי מה שמחייבין ממון על פיו הוא ג"כ אינו ע"י עדותו רק שמסלק החשש וא"כ בפסול לא נגרע כחו של ראשון ואפילו לשיטת התוס' עכ"ד וכן מבואר בריטב"א במכות דף ו' גבי עדות מיוחדת שכתב בשם הראב"ד בעדות מיוחדת בהלואה אחת בנמצא קא"פ עדותן בטילה כיון דהלואה אחת היא משמע דבשתי הלואות כשר ועי' קצוה"ח סי' ל"ו ס"ק ב' ולפי מ"ש בשתי הלואות בודאי אינם מצטרפין ומעתה זה ההבדל שבין כוונו להעיד או לא דאם לא כוונו הפסולים להעיד אינם בגדר עדות ושוב נוכל לקיים העדות ע"י הכשרים ועיין ש"ך סי' ל"ו ס"ק א':

ו

שטר שהיו עדים מרובים וכו'. בשו"ת הרא"ש כלל ס' סי' ג' כתב בצוואה שאחד מן העדים שחתמו היה קרוב ששטר הצוואה היא בטל מאחר שאחד מן העדים החתומים בו הוא קרוב נתבטל השטר וכמאן דליתא דמי ואין דנין ע"פ השטר כלל אבל העד שאינו קרוב אם הוא זכור לעדותו יבא לבי"ד ויעיד ויצטרף עם עד האחר ששמע מבחוץ וכן פסק הרמ"א בסי' ל"ו סוף סעיף א' משמע שאפי' נצטרף בשעת ראיה מ"מ כשר להעיד אח"כ אבל בסי' ה' גבי שטר מתנה שחתם בה פסול שעדים הכשרים החתומים בשטר שלא היה עמהם הפסול בשעת מעשה יכולים להעיד בעל פה ומשמע שאם כוונו בשעת מעשה נפסלו להעיד אח"כ וכבר הרגישו בסתירת דברי הרא"ש הסמ"ע והש"ך סי' מ"ה סעיף נ"ג ועי' מל"מ הלכה ה' ובשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא חלק אהע"ז סי' ע"ו ולפענ"ד נראה דבר חדש דבאמת הרא"ש לשיטתו דבעינן ראיה והגדה ושטר הוה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד והוי הגדה אמנם מקום יש בראש לחלק בין צוואה לשאר שטרות דהנה צוואה אין לה חלות עד גמר מיתה ועי' בסי' ר"נ וקצות החושן שם ולפ"ז נראה לפענ"ד דבזה לא שייך שעת ראיה דהרי בשעה שראו עדותן וכתבו הצוואה אז לא היה חלות להמעשה א"כ שוב לא שייך שנצטרפו בשעת ראיה דאז לא היה חל כלל ויכול אז לחזור בו ואף אם נימא דלמפרע חל אבל בשעת ראיה לא נצטרפו כלל ולכך יכול לחזור ולהעיד אבל בסי' ה' מיירי בשטר מתנה שפיר כל שנצטרפו בשעת ראיה פסול והרמ"א והשו"ע שלא הרגישו בחילוק זה צ"ע:

והנה תלמידי שאר בשרי מוהר"א נ"י אמר ליישב דברי הרא"ש אלו וחילק דבסי' ג' מיירי בשטר שחתם בו רק שני עדים כל שנתבטל עדות הקרוב שוב לא נשאר רק עד אחד בשטר והגדת ע"א בשטר לא חשוב הגדה כמ"ש התוס' בכתובות דף כ' ולשיטת הרא"ש תרתי בעי ראיה והגדה וכאן לא הוי הגדה כלל דהוי מפי כתבם משא"כ בסי' ה' דהיו שנים כשרים על השטר מבלעדי הפסול שוב הו"ל כמי שנחקרה עדותן בבי"ד וחשוב הגדתם כאחד ולכן אם כוונו להעיד פסול ובזה מיושב קושית המל"מ שם ויפה אמר. ובזה מדוקדק מ"ש הרא"ש בסי' ג' דנתבטל השטר וכמאן דליתא ואין דנין ע"פ השטר כלל והוא מיותר פשיטא שאין דנין על פיו ועי' בנודע ביהודה ולפי הנ"ל אתי שפיר כיון דלא נשאר רק ע"א לא חשיב שטר כלל. שוב ראיתי במל"מ שכתב שרצה לחלק דצוואה אין לו דין שטר שלא כתב רק לזכרון דברים בעלמא ודחה זאת עיי"ש ודבריו תמוהים דצוואה ודאי דין שטר יש לו והיה שייך בו דין נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל מ"ש נכון דראיה לא שייך בצוואה דאז לא היה חלות המעשה כלל וכמ"ש ודו"ק:

ח

כל עד שהעיד בדיני נפשות. הנה מדברי רבינו אני לומד כוונה חדשה בש"ס שם דהנה בטעמא של רבנן דבין לזכות בין לחובה אין עונה אמר ריש לקיש משום דמחזי כנוגע בדבר ולכאורה זה הטעם אינו רק לזכות אבל לחובה מנלן דאין עונין ואם הטעם דאין ענה לחוב משום דע"א לא יענה בנפש למות א"כ מאי טעמא דלזכות אין עונין ועל כרחך דהך למות הוא כמ"ש הרמב"ם כאילו כתוב עד המעיד למות אין עונה וא"כ למה לי טעמא דר"ל ומדברי חידושי הר"ן נראה דאי לאו הך דר"ל הוי אמרינן דעד אחד לא יענה בנפש למות הוא דוקא לחוב אבל רבינו דלא ביאר כן יקשה לדידיה למה לי הך דר"ל וגם מדוע לא הביא הך דר"ל ומהיכן למד ר"ל זאת. עוד יש לדייק דרבינו כתב בתחלה אינו מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה ואח"כ כתב ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו וקשה תרתי למה לי הא כבר כתב ולא ילמד לא זכות ולא חובה ובאמת מקורו של רבינו בזה הוא במשנה סנהדרין דף מ' אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות או אחד וכו' משתקין אותו והכ"מ לא העיר בזה אבל היא גופא קשה למה בזכות משתקין אותו ולא בחובה ובתלמיד בחובה משתקין ובזכות מעלין ורש"י כתב שם דכל שכן לחובה דמשתקין אותו ומשום דנוגע בעדות. ובאמת מדברי רבינו לא נראה כן ונוגע בעדות לא הוי רק לזכות ודברי רש"י צ"ע דהוא כתב בסנהדרין דף ל"ד ד"ה לרבנן דרק לזכות שייך נגיעת עדות.

אך לפענ"ד נראה דבאמת לחוב הדבר ברור שהוא פסול וא"צ קרא כלל משום דאמרו במכות דף י"ב מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בבי"ד אחר ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט ופסקו הרמב"ם פ"א מהלכות רוצח הלכה ה' ועי' ראש השנה דף כ"ו דאמרו עד כאן לא קאמר ר' עקיבא התם אלא בדיני נפשות כיון דרחמנא אמר והצילו העדה וכיון דחזא דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא ועי' בתוס' שם ד"ה ורחמנא דגם טעמא דר"ע במכות הוא בשביל זה ואף שמדברי הרמב"ם פ"א מרוצח לא נראה כן קצת מ"מ עכ"פ יש סברא לומר כן ולפ"ז זהו דוקא אם הורה בדין זה הנהרג ונמנה עם הדיינים אבל כל שאינו מורה היה מותר ללמוד עליו חובה והדיינים יעיינו אם נכונים דבריו אבל לזכות אסור ללמד עליו דנוגע בעדות לכך משתקין אותו וריש לקיש למדו מהמשנה דקאמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו ודברי רבינו מדוקדקים.

והנה מ"ש הרמב"ם אבל בדיני ממונות יש לו ללמד עליו זכות או חובה הקשה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י היאך שייך בד"מ זכות או חובה דכל מה שהוא חוב לאחד הוא זכות לחבירו והשבתי דלא קשיא דעיקר הכוונה היא דהעד שמעיד על פלוני יכול ללמד עליו זכות או חובה ומה אכפת ליה במה שלחבירו יצמח מזה זכות או חובה והרי הוא לא נעשה דיין ולכך שייך בזה זכות או חובה למי שהעיד לו.

והנה הקשה שאר בשרי תלמידי מוהר"א נ"י מהיכן למד רבינו דבדיני ממונות אין עד נעשה דיין דהא אין ראיה מדיני נפשות דשאני בד"נ דלא סגי באומדנא משא"כ בד"מ דסגי באומדנא והרי לא גרע מה שראו בי"ד את המעשה מגמל האוחר בין הגמלים שחייב ואין ראיה מב"ק דף צ' דשם מיירי בדיני קנסות דהוי כד"נ לענין זה משא"כ בשאר ד"מ שאינו בא רק לאמת הדבר למה לא יעשה דיין (ומצאתי בטורי אבן בר"ה דף כ"ד שהקשה כן ובאמת דברי הר"ן בשם הרמב"ן הן הן דברי הרמב"ם כאן ודו"ק) והשבתי לו דלפי מ"ש התוס' בב"ק שם דהטעם דאין עד נעשה דיין מפני דהוה עדות שאין אתה יכול להזימה דלא ירצו לקבל הזמה על עצמן א"כ שפיר פסול אף בד"מ דגם בד"מ אף שבטלו דרישה וחקירה בעינן עדות שאין אתה יכול להזימה וכמ"ש הש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז ואף אם נימא דלא כהש"ך וכמ"ש הנודע ביהודה באהע"ז מהדורא קמא סי' ע"ב מ"מ הרי הש"ך הביא שם דברי הרי"ף והרא"ש שבועות בשם הירושלמי דעדים לא יהיו קרובים לדיינים משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה והנוב"י האריך שם דהטעם הוא משום משפט אחד יהיה לכם ולפ"ז כיון דגזירת הכתוב הוא דאסור להיות קרוב לדיין וכשם שפסול בד"נ משום דהוי עדות שאין אתה יכול להזימה פסול אף בד"מ משום משפט אחד וכו' א"כ מכל שכן דאסור להיות בעצמו דיין מטעם משפט אחד יהיה לכם.

עוד נ"ל בישוב קושייתו הנ"ל דהנה בטעם ההבדל שבין עד הרואה שנעשה דיין לבין עד המעיד נראה לפענ"ד דכיון דקיי"ל דעביד איניש לאחזוקי דיבוריה א"כ אין לך נוגע גדול מזה דכל שכבר העיד עדותו בין לזכות בין לחוב הוא רוצה שתתקיים עדותו והרי נוגע פסול לדון ולפ"ז הרי דעת עיר שושן בסי' ל"ז דהא דנוגע פסול לעדות לא משום דחיישינן למשקר אלא דהוי כקרוב א"כ הוא הדין כאן כל דהוי כקרוב פסול לדון אף דלא משקר ולא שייך אומדנא בזה דניהו דהדבר אמת התורה פסלתו מטעם קרוב ואף דהסמ"ע והש"ך השיגו עליו דנוגע לאו כקרוב הוא דהרי לחובה הוא מעיד כבר הארכתי בתשובה דלא קשה דשאני נוגע דכל דהוא לחוב נסתלק נגיעתו וכל עיקר נגיעתו הוא רק לזכות וא"כ זה דוקא שם דהנגיעה היא נגיעת ממון אבל כאן דהנגיעה הוא משום שכבר העיד א"כ בין לזכות בין לחובה כל מה שהעיד הוא נוגע.

ובזה מיושב היטב קושית התוס' בראש השנה דף כ"ו דלמה לי הטעם דר' עקיבא כיון דחזא דקטל נפשא לא חזא ליה זכותא ותיפוק ליה מטעם קרא דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. ולפי מ"ש אתי שפיר דמטעם קרא אין הפסול רק משום שלא העיד בבי"ד ועי' לח"מ אבל אם היו מעידין היו יכולים לעשות דיינים לכך הוסיף ר"ע דכל שהעידו שוב נפסלו מטעם נגיעה דלא מצי חזי ליה זכותא והוי נוגע דהוא מטעם קרוב. ובזה מובן היטב טעם מחלוקת שבין ר' טרפון ור"ע שר"ט ס"ל שמקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים ור"ע אמר כולן נעשו עדים ואין עד נעשה דיין ולא נודע טעם מחלוקתן ולפי מ"ש אתי שפיר כיון דהפסול הוא מטעם נגיעה והנגיעה היא מטעם קרוב והרי רבי ס"ל דשואלין אותן אם למחזי קא אתיתו או לאסהודי קא אתיתו ולכך ס"ל לר"ט מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינים ולא גרע הנגיעה מאילו היה קרוב או פסול ממש דכל שאינו מעיד אינו נוגע וכשרים לדון ע"פ המקצת שנעשו עדים ולפ"ז הרי הש"ך בסי' ל"ו חידש דכל שכוונו כולם או שלא כוונו כולם פסול וא"כ זה שאמר ר"ע כולם נעשו עדים והוה כנמצא קרוב או פסול ואין עד נעשה דיין (ועיין בחינוך שכתב הטעם דלא חזי זכותא ותמהו עליו הא בש"ס אמרו טעם אחר):

ט

אבל בשל דבריהם עד נעשה דיין. מצאתי בשו"ת מהר"ם סג"ל מינץ סי' י"א שכתב בזה"ל אע"ג דקיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין מ"מ הכא הוי להוציא ממון הוי כמו דאורייתא עכ"ל וראה זה חדש הוא וטרם יהיה כל שיח אבאר דבריו דלכאורה אינו מובן דמלבד דגם בגט אנו מוציאין ממון אף גם דהרי אמרו בכתובות דף כ"א דעד נעשה דיין דקיום שטרות דרבנן והרי בשטר עיקרו להוציא ממון ואפ"ה עד נעשה דיין. אמנם נראה דשאני קיום שטרות או גט דכעת אינו מוציא ממון שהרי לעת עתה אינו רק מקיים השטר ומהאי טעמא כתבו התוס' בחולין דף צ"ו דמחזירין שטר ע"י סימנים דאינו מקרי מוציא וכ"כ במהרי"ט חלק אהע"ז סי' ט' ולפ"ז זהו בכל קיום שטרות אבל בהך דמהר"ם מינץ דלא דנו על הקיום רק על מה שנתחייב בשטר והיה כתוב בשטר בבי"ד חשוב דלא כאסמכתא רק שלא היה בי"ד זולת העדים שנעשו דיינים א"כ ע"י שנעשו דיינים אנו מוציאין ממון ובזה אין עד נעשה דיין וזה שכתב אף דבדרבנן נעשה דיין והיינו דמה שנתקיים השטר ע"י העדים זה אינו רק מדרבנן ובדרבנן נעשה דיין מ"מ כיון שמוציאין ממון ע"י זה שמסלק האסמכתא הוי כמו דאורייתא ובתשובה הקשיתי בזה מהא דאמרו במס' שביעית פ"י משנה ד' הדיינים חותמין למטה או העדים וכתבו הרמב"ם והרע"ב דהטעם משום דבדרבנן עד נעשה דיין והרי שם מלבד הקיום צריך גוף הפרוזבול שיהיה נגוש ועומד א"כ שוב מוציא ממון ע"י זה וחשוב כדאורייתא. וכעת נראה דיש לחלק דעד כאן לא כתב המהר"ם מינץ אלא שם דצריך להיות בי"ד חשוב א"כ צריך לבא מתורת בי"ד ואין עד נעשה דיין כל שמוציא ממון אבל שם הא אמרו בגיטין דף ל"ג למה ליה למתני דיינים למה ליה למתני עדים הא קמ"ל דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמו עדים לא שנא כתוב בלשון עדים וחתמו דיינים עיי"ש ברש"י ותוס' ולכל הפירושים אין נפק"מ בין אם הוא מתורת דיינים או מתורת עדים וכה"ג כיון דגם ע"י עדותם ג"כ יהיה פרוזבול לא חשוב מוציא ממון ע"י שנעשו דיינים:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.